בראשית מו:לד מחשבת ישראל: מורה נבוכים ותורת העולה

ואומר: כבר אמרה ה׳תורה׳ כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן – אמר ״הן נזבח את תועבת מצרים״ ואמר: ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן״. וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים – ולזה היו קוראים לשדים ׳שעירים׳ – וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ׳משה רבינו׳: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ׳עובדי עבודה זרה׳ וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות, צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד, מן הבהמה ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.

אמנם נרמז בו ענין הפסד העולם מכח הפסד הקרבן כמו שנתבאר ומכל מקום עיקר המכוון הוא ענין חדוש העולם כי הוא יסוד התורה לא ענין הפסדו אלא שהיא אמונה מקובלת בישראל כמו שנתבאר כל זה ריש חלק שני, ועל דרך זה כל קרבן יש לו שני קרנים, והוא שמקיים שתי אמונות, ענין החדוש וענין ההפסד, מלבד קרבן אדם הראשון שלא היה לו רק קרן אחת, כי לא הוצרך האדם לקיים אמונת החדוש מצד הקרבן כמו שנתבאר. גם היה מבואר עניו החדוש בשור עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז”ל פרק אלו טריפות שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קדמו לפרסותיו שנאמר מקרין מפריס מקרין והדר מפריס והוא ידוע שזהו ענין השור שנברא בששת ימי בראשית ובצביונו נברא גדל מן הארץ ויצאו קרנותיו תחלה מן הארץ אחר כך פרסותיו, כי כן הוא דרך הגדול ואם כן לא הוצרך רק לקרן אחת אבל היה לו קרן אחת והוא לקיים ענין הפסד העולם ולזה התורה שבאה לייסד לנו ענין החדוש כדי לתת תורה ומצות, לא הזכירה קרבן כי לא יועיל ענין החדוש יותר מבריאת האדם עצמו וכמו שלא הזכירה התורה דבר מענין הפסד העולם, כי לא דברה אלא מדברים שהן לצורך המצות, וכמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אלא מהחדוש הזה לכם כו', כן לא הזכירה גם כן ענין קרבנו של אדם הראשון. אמנם, דוד המלך עליו השלום שגילה לנו ענין עתידות כמו שמבואר מדבריו ומדברי שאר נביאים שגילו לנו נסתרות גילה לנו גם כן שאדם הקריב קרבן והוא מבואר למסכיל, ולזה אמר שקרן אחת היה לו במצחו והוא מבואר שכוונו זה על התבוננות הדברים התלוים בשכל האדם שהוא במצחו וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום החכם עיניו בראשו והוא מבואר, וכבר כתבתי טעם אחר בענין הגדה זו בעבודת יום כפורים אבל העיקר נראה כאשר כתבתי כאן. ולזה אמרו גם כן פרק במה מדליקין מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה, אמר רבי אלעי אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמו היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה, וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז, מדקאמר וקרן אחת היה לו במצחו שמע מינה טהור הוא, דאמר רבי יודא שור כו', שור שהקריב אדם הראשון כו', ולפשוט מיני' דבהמה הוא, כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא, איכא למימר מין חיה היה עכ”ל. והשתא יש לדקדק אמאי קאמר שמע מינה טהור הוא דאמר רבי יודא שור כו', הוה ליה למימר טהור הוא ויש לו קרן אחת, ואף על גב דזה יש לישבו דהפשטן הוי ס”ל דעניין קרש הוא ידוע לכל, ואלו השיב לו מקרש הוי קשה ותפשוט מיניה דחיה הוא, ולכן הביא הא דרב יודא דליכא למפשט מיניה דבהמה היא דהא ענין קרש גם כן ידוע, ולא נוכל לפשוט רק טהור הוא. על כל פנים אבל בהמה וחיה לא יוכל למפשט, וכדמשני ליה הואיל ואיכה קרש כו', אלא דהמקשן לא הבין כוונתו, אלא דאם כן קשה היאך סלקא דעתך דקרש הוא דהרי קאמר דנגנז והקרש לא נגנז אלא ודאי מין קרש קאמר ולא קרש עצמו אם כן מנא לן דלא בהמה הוא מאחר שאינו קרש עצמו, ועל כן נראה דעיקר כוונתן בזה הוא לפרש טעם קרן אחת שהיה לו במצחו שהוא כדמות טעם של שור אדם הראשון, להיות זה דבר חדש נברו לשעתו ונגנז. ואף כי נצרך לכסות המשכן שהיה מורה על ענין חדושו של עולם כדמדרשיהם ז”ל, ולכם אמרו שהוא כדמות שור שהרקיב אדם לקרבם שלא הוצרכו להראות ענין החדוש מצד קרניהם רק מצד עצמן רק באו להורות ענין הפסד העולם ולכם יספיק לו קרן אחת ולכם קאמר אחר כך מאחר דאיכא קרש ולא ידעינן אי בהמה אי חי כלומר דלא באנו ללמוד מקרבנו של אדם אי בהמה הוי או חיה הוי כי אין זה המכוון אלא באנו ללמוד מענין קרן אחת דטהור הוי מאחר שמורה לנו על ענין הפסד העולם וחדושו, ואינו דבר כשאר בעלי חיים שקרנותיהן טבעי להם, ויש להם שני קרנים ולזה אין לו רק א' ולכם ודאי טהור הוא מאחר שמורה לנו על אמונה ודעת טהורה שהוא חדושו של עולם וכמו שאמרו ז”ל (שמות י׳:א׳”ג) למען תהיה תורת השם בפיך מן המותר בפיך והוא מטעם שנתבאר, ולכן אין נפקותה בזה אם בהמה הוא אם חיה ובהיות כי אמרו רבותינו ז”ל דליכא בנביאים ובכתובים דלא רמיזא באורייתא צריכין אנחנו לפרש שענין קרבנו של אדם נרמז בתורה והוא אמרו אחר חטאו של אדם (בראשית ד׳:א׳) והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את השם ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רועה צאן וקים היה עובד אדמה ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו'. הנה בקריאת שמות אחו הבנים נרמז סוד קרבן אדם, וזה כי כבר קיימו עליהם כל היהודים התורנים שיש סוד בענין קריאת שמות אלו הבנים כמו שכתב הרב המורה פרק ל' חלק ב' ובעל העקידה ובעל עיקרים ושאר חכמי ישראל כל אחד לפי השגת ידו ולכן אני רואה כי נרמז בזה סוד קרבנו של אדם הראשון, ולזה נאמר כי האדם ידע את חוה אשתו ופירש את עם, כי ידע והבין עמה שנבאת עמו על תד חדוש העולם לא בדרך הארץ שהחו עוסקים בו מעכשיו ללדת את קין על ידי תשמיש והריון שהוא דרך הטבע הנוהג ועל ידי התבוננות זה הכירו כי העולפ מחודש כמו שהוא וחוה אשתו היו דבר חדש וענין ותהר ותלד את קין הוא נאמר על מחשבה כמו שנאמר והרה עמל וילד שקר, ועל כן היה נקרא בן הראשון קין להורות על מה שנאמר (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ שנאמר באברהם והוא אמונת חדוש העולם על אמתתו ולזה נאמר ותאמר קניתי איש את השם לא נאמר ותקרא את שמו קין ותאמר קניתי כי שניהם קראו שת שמו קין להורות על ענין החדוש ולזה נאמר ותאמר קניתי איש את השם ר”ל כי אף חוה שהיתה מן האדם והיה קתץ טבע בדבר מכל מקום אמרה קניתי איש הוא אדם שהיה אישה את השם ר”ל בדרך חדוש ולא בדרך טבע הנהוג על כן שניהם הודו בענין החדוש וקראו שם בניהם קין ולכן לא הוצרך לפרש מי הוא הקורא שמו קין כי הוא ידוע שלא היה בעולם שיוכל לקרות שמו קין לולי האדם ואשתו והם הקוראים, וכן הוא בענין הבל ולזה נאמר ותוסף ללדת את הבל ר”ל כי מידיעה ראשונה שידעו אדם וחוה ענין החדוש נמדך גם כן שילדה גם כן הבל וכבר נתבאר בדברי הרב המורה חלק ראשון בשתוף ילד שנ' על הולדות דעת אחד כמו שנאמר (ישעיהו ב׳:ו׳) בילדי נכרים יספיקו כו' והוא מרומז בכון אמונת הפסד העולם ולכן הכל הבל וכמו שהאריך בזה קהלת ואמר (קהלת א׳:ב׳) הבל הבלים אמר רהלת וגו' דור הולך ודור בא וגו' וכל ספר קהלת נבנה על ענין הבל זה, והנה ילדה הבל מכח ידיעה ראשונה כי מאחר שהעולם מחודש היה מאין באפשרות שיפסד לעתיד כדרך כל הוה נפסד, ואף כי כבר נתבאר שענין הפסד העולם לא יהיה בדרך טבעי אלא ברצון בדרך חדושו ואפשר שלא יפסד אף שמחודש כמו שנתבאר כל זה ריש חלק שני, מכל מקום עמד אדם על הפסדו מצד חדושו כי האמין שהפסדו יהיה ברצון כמו חדושו, וכמו שהוא האמת לדעת רוב חכמי ישראל ולזה נאמר ויהי הבל רועה צאן וקין עובד אדמה כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ל״ד) כי תועבת מצרים כל רועה צאן כי מצרים היה נמשכים אחר קדמות העולם והוא אמונת הצאבאה אשר ספר הרב המורה מהן פרק שלשים ופרק אחד ושלשים חלק שלישי, כי היו עובדין האדמה עם הצלמים שעל ידי עבודות אלו תתישב האדמה ולזה כוונו במדרשם שאמר אברהם (בראשית י״ח:ד׳) יקח נא מעט מים וגו' שהיה חושבן לעגרביים שמשתחוים לאבק שעל רגליהם כי ממה שראו דעת הקדמונים מגדילים עבודות הארץ השתחוו לאבק שלה כי חושבין שהכל היה מן העפר וחוזר אל העפר ולכם היו מגדילין אותה ועובדים לה ממש ומשימין אותה לאלוה עליהם, וכן נאמר בענין רין עובד אדמה כי חשב בדעתו שהארץ לעולם עומדת, אף על פי שידע החדוש מצד קריאת שמו מכל מקום מאחר שלא האמין בענין הפסד העולם חשב שהעולם בכללו קדום אלא שהפרטי נתחדשו והכל הוא מפאת הגלגל המהוה והמפסיד הדברים הפרטיים והכלל לעולם עומד והוא דעה קדומה לפלוסופים הפוקרים והוא היה דעת קין ולזה היה עובד אדמה כאמונת הצאבה שהיו עובדי אדמה מכח זה.