בראשית מט:ו מחשבת ישראל: מורה נבוכים, עקידת יצחק וגן נעול

ידוע שמבני אדם – אנשים שצורת פניהם דומה לצורת אחד משאר בעלי החיים – עד שתראה איש כאילו פניו דומים לפני אריה, ואחר כאילו פניו דומים לפני השור וכיוצא בהם; וכפי אלו הצורות הנוטות אל צורות פני בעלי החיים מכונים בני אדם. כן מה שאמר: ׳פני שור, ופני אריה, ופני נשר׳ הם כולם ׳פני אדם׳ נוטות אל אלו הצורות של אלו המינים. ויש לך בזה שתי ראיות: האחת מהן – אמרו ב׳חיות׳ בכלל: ״וזה מראיהן – דמות אדם להנה״, ואחר כך תאר כל ׳חיה׳ מהן שיש לה ׳פני אדם ופני נשר ופני אריה ופני שור׳; והראיה השנית – מה שבאר ב׳מרכבה׳ השנית, אשר הביא אותה לבאר ענינים שלא נזכרו ב׳מרכבה׳ הראשונה, אמר ב׳מרכבה׳ השנית: ״וארבעה פנים לאחד: פני האחד פני הכרוב, ופני השני פני אדם, והשלישי פני אריה, והרביעי פני נשר״ – הנה באר שמה שאמר עליו ׳פני שור׳ הוא ׳פני הכרוב׳, ו׳כרוב׳ הוא הצעיר לימים מבני אדם – והוא ההקש בשני הפנים הנשארים; ואמנם, לא אמר מלת ׳פני שור׳ – להעיר גם כן מצד קצת גזרה, כמו שרמזנו בו. ואי אפשר שיאמר: אולי זאת השגת צורות אחרות? – מפני שהוא אמר בסוף זה הסיפור השני: ״היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר״. כבר התבאר מה שהחילונו לבאר.

^*תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור (תהילים מ״ט:י״ב) הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו (וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא) וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה:

הכת השלישית היא אנשי התורה עצמה ועם שהאנשים האלה שלמים הם עמה ומודים ואומרים אמת ויציב ונכון וקיים הדבר אשר דברת עלינו ועל דורותינו באמת ובאמונ' חוק ולא יעבור. הנה עם כל זה ישאלו ויאמרו מי יתן והיה שהתורה תבאר אלו הענינים מההצלח' הנפשית לעולם הנשמות ותרבה בהם דבריה וספוריה ויעודיה והבטחותיה כי הוא מה שיוסיף אומץ ביד המאמינים להשתדל בכל עוז להתהלך לפני ה' ולקום במקום קדשו ותהי גם זאת לה לחכמה להסיר מעליה חרפת הגוים הדוברים סרה אם המכחישים זאת ההצלחה גמורה או שיאמרו אם ישנה אינה נקנית בדרכי זאת התורה כנזכר. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת ושמע להם תשובה נכונה. דע כי ענין זאת ההצלחה אינו מהדברים אשר יקובלו מהדת לבד כי גם הכרעת הדעת ושקול השכל יחייבו תכלית החיוב מדרך הטבע בבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו עליהם כל בעלי המחקר בכל חקירותיהם. והוא שהמחוייב על כל נמצא מהנמצאים שימלא לו תכלית מיוחד מתיחס לצורתו יהיה ערך התכלית ההוא אל תכלית זולתו בערך מעלת צורתו אל צורתם. והנה למה שהיתה הצורה האינושית לבדה נבדלת הבדל עצמי ורוחני מכל שאר הצורות ההיולאניות יחוייב שימצא לה תכלית נכבד ומעולה מכל תכליותיהן באותו ערך שנבדלה מכלן שאם לא כן לשוא תהיה הצורה הנבדלת על אותו אופן וחלילה לאל יתברך המשפיע הצורות שיעשה דבר לבטלה וזה הכח שהביא אל החכם שלמה לבקש ולתור בדרך החקירה ולומר (קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'. וכשבקש ופשפש בכל המעשים האנושיים מכל ארבעת רבעיהן ולא מצא התכלית המיוחד ההוא חזר לשאלתו ואמר פעם שנית (שם ג') מה יתרון העושה וגו'. וגזר בדעתו בהכרח ראיותיו שיתרונו היא מצד השארות נפשו בהתיישרה במעשים התוריים האלהיים ובואה לפניו יקבל שכרה בעולם הנשמות כמו שחתם ספרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. וכבר נתבארו הענינים האלה יפה לפי ענינם בפירושו לספר ההוא וזכרנו קצתו בשער ל"ג וס"ד עיין שם. ועתה ראה כי האיש השלם הזה וכל הנמשכים אחר ההכרעה השכלית הזאת לחייב אמיתת מציאות זאת ההצלחה המה יביטו ויראו בתורה האלהית שאם לא נתפארה באלו היעודים על דרך ההרחבה כשאר הדתות לסבה שקדמה הנה לא הסתירה אותם באמת. אבל גלתה אותם גלוי מספיק ונאות כפי טבעם כי מטבע הדברים אשר כאלה שלא נראו מציאותם לחוש שלא להתפאר בהרחבת הדבור בהם רק באופן שאשר ישכילם מעצמו ימצא אותם בכתובים וירגישם הרגש שכלי חזק כמו שהוא מובן אצל המשכילים בכל מקום שבאו בתורה ייעודי הטוב והחיים ואריכות הימים כמו שהוכחנו בדבור עם הכת הקודמת ומזה מה שהרחיבו לדבר בזה הענין הנביאים ואשר נמצא אתם דבר ה' ברוח קדשו. והלא תראה דוד אדון המלכים ואב המשוררים נעים זמירות ישראל כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מהזכיר זאת ההצלחה הנפשית ומהתפלל עליה אמר (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים (שם קט"ז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם נ"ו) להתהלך לפני אלהים באור החיים (שם כ"ו) אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו'. (שם ט"ז) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. גם המשורר אמר (שם מ"ט) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, ומהידוע בכל הכתובים האלה וכיוצא בהם שלא היה מתפלל שלא ינתן לקבורה ואמר (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו'. (שם כ"ה) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. (שם קמ"ב) הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך (שם ס"א) אגורה באהלך עולמים. ועוד רבים כמו אלה והנביאים אמרו (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (שם מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ואביגיל אמרה (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואליהוא אמר (איוב ל״ג:כ״ט-ל׳) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת באור החיים. ורבים כמו אלה מהאנשים השלמים אשר ראו את האור כי טוב ולא נעלם מעיניהם. והנה בלעם נביא האומות התפלל על עצמו (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. הראית בכל חכמי המשנה והתלמוד אם נסתפק להם דבר מענייני גמולי הנפש כללם ופרטם הנה קיימו וקבלו אותם והאריכו בספורם כפי מה שנמסרו למשה רבן של נביאים בכלל כל ספרי סודותיה וכמה רבבות מהם מסרו עולמם זה וכל טובותיו המדומות תמורת ההצלחה ההיא הנפשית ולא נסתפקו בזה כלל. כי לפי חכמתם ומעלת נפשם וגודל השגתם כן היתה חוזק אמונתם וידעו בלי שום ספק שהטובות הזמניות ההנה לא נזכרו בתורה רק להיותם לאות נכר ומפורסם בו יתיישרו אל הטוב העליון הנעלם כמו שאמרנו בדבורנו עם הכת הראשונה. גם היו להם אלו הטובות החצוניות סימן מובהק ואות נכר לדעת איך חיו האנשים אצל אותו האות האחרון. וזהו כי בהיות עם יי' אלה שלוים ושקטים ומוצלחים בהם בידוע שהם בשלום ובמישור עם אביהם שבשמים והרי הם קרובים מהאות ההוא העליון ומתהלכים סביבו וכאלו הם דבוקים עמו כמו שהיה הענין במורי החצי' שאמרנו כי כשהוא יורה החץ על האות הגדול המפורסם הנה הוא ידוע שכיוון אל האות הדק אשר תחתיו או קרוב אליו והוא מה שנאמר בביאור אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ וגו'. וסוף הכל ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. נראה ששני הענינים דבקים ונמצאים יחד אמנם בהתרחקם מהאות הראשון והיותם עמוסי התלאות הרבות והרעות בידוע שהם יותר רחוקים ממנו יתברך כמו שאמר בסוף התוכחות וגעלה נפשי אתכם והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם והרי זה סימן יפה ואות מועיל מאד לחיים אשר כל התורה תסוב עליו. ובהגדת ברכות (ה'.) אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה. פשפש ומצא יעשה תשובה שנאמר (שם) ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר (תהילים צ״ד:י״ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו תלה ולא מצא בידוע שייסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח הנה זה החכם רב הונא שכבר היה בעל נסיון בדבר כמו שסופר ממנו במסכת ברכות דף ה' ע"ב שכשהחמיץ יינו אמרו לו תלמידיו ליעיין מר במיליה וכו'. וכבר בדק ומצא והועילה לו בדיקתו. והוא אשר ביאר בפירוש כי הייסורין הזמניים הם נר דלוק ביד האדם לדעת מה טיבו עם בוראו ושאין דרכם לבוא כי אם בביטול המצות המרחיק נפש האדם מאלהיו ושעל ידם ישוב אליו ויתוקן עניינו ואמר שאם לא מצא במעשה יבדוק בדעות ובהתרשלות השתדלות התורה והשכלתה. וכאשר יקרה שלא יחטא באחת מהנה מה שיהיה על צד הפלא הנה באמת הוא ענין אהבה יתירה כענינו של איוב וכדומה וכמו שאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. משל לעבד המלך ונאמן אהבתו אשר מנע ממנו הנהוג בהיותו עומד על משמרתו כי הוא ענין אהבה יתירה והשענות על נאמנותו. הנה אלה הם דרכי ה' ישרים אשר יסכימו החכמים בהזכיר אלו הטובות משתי המעלות הנזכרות אם להיותם אות וסימן נגלה כמטרה לחצי המון העם אשר בהתיישרם אליו יתיישרו גם כן אל האות האמיתי וכמו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואם להראות בהם על הרוב המכוין באות האמיתי הפנימי או המחטיאו. וזה דרך זכרון הטובות האמיתיות על האופן היותר נכון שאיפשר להתחקות על לב האנשים השלמים אמיתיותם הלא היא כתובה על לוח נפשם חרותה בכליותיהם ואולם האנשים הסכלים אשר לא יכריע שכלם על אמתת מציאות זאת ההצלחה הנפשית ולא יאמינו לקול האות העצמי המורה על היות זה היתרון אל מין האדם על שאר הנמצאות אבל יגזור על נפשו כלה ונחרצה בכלות הגוף כי הוא נמשך בזה אחרי מראה עיניו הרואות כי כמות זה כן מות זה ולא יצייר מותר האדם מן הבהמה בזה הענין. הנה באמת לאלה רוב דברים והוכחות והבטחות הדתות לא יועילו להם כי מה שלא ישערו מציאותו או שהכחישוהו איך יאמינו שינתן להם תמורת מעשיהם ואף כי יהושע מפיו אמרה. צא ולמד מרשעי דור המדבר בכלל וקרח ועדתו בפרט. כי אחר שלא נתקיים בידם ולא נכתב בלוח לבם זה הענין מההצלחה הנפשיית הנה הם כפרו בו. ונמשכו אחר שרירות לבם הזונה אחר הכבוד והנצוח והעושר וזולת זה מהענינים המדומים ולזה לא הועילו להם כל מה שראו בעיניהם ומה ששמעו באזניהם מכל דברי ה' אשר דבר ביד משה וכל האותות והמופתים המורגלים ביניהם עד שמהם מתו במגפה לפני ה' (במדבר י״ד:ל״ז-ל״ח) ומהם שנבלעו (שס ט"ז) ומהם שנשרפו ויהיו לנס לעיני כל ישראל (שם). הנה מבואר כי האנשים אשר זרחה במצחם צרעת המינות ונגע הכפירה ברוב דברים והרחבת ביאורים באלו הייעודים ופרסומם לא יוכלו להרפא ואין ספק שכתות ההמון הם נמצאים על אלו שני המינים. מהם נמשכים אחר הדעת האמתי ויספיק להם מה שהספיק לחכמים מהם עם מה שיסתייעו מחכמתם ומדבריהם. ומהם שהם אפיקורוסים בטבעם להמשך אחרי ראות עיניהם מאבדן האנשים ובלתי הרגישם דבר נשאר מהם כנזכר ובדברים לא יסורו מאולתם וימשכו אחרי האפיקורוסים אנשי השם מעולם. ועל הראשונים אמר הכתוב (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם ועל האחרונים וסלף בוגדים ישדם (שם). וכנגדם אמר המשורר (תהילים י״ב:ט׳) אמרות ד' אמרות טהורות וגו'. אתה ה' תשמרם וגו'. סביב רשעים יתהלכון וגו'. כמו שנתבאר יפה בשער ל"ג. זה מה שיראה לי בזה הדרוש הנכבד לפי הכתות הנמצאות אצלי הן המכחישים מציאות זאת ההצלחה הן המודים בה והמקיימים אותה אלא שנתקשה להם למה לא הוזכרה בפירוש בתורה כפי מה שבא בכל כת וכת כפי עניינה: ואחשוב כי זה הענין בעצמו כאשר הוא ביארו המשורר במזמור בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי (תהילים ד׳:ב׳). וזה כי לפי שהיות האל יתברך קרוב לקוראיו הוא מופת גדול להכריח בו אמונת ההתעצמות והשארותם אחר המות היה מבקש ממנו יתברך שיתמיד לו זה הענין ובכל עת שיקרא אותו יענה כי בזה יהיה אלהי צדקו במה שיצדיק כוונתו בו. ואמר כשם שבזמן העבר בצר הרחבת לי כי לעתיד חנני ושמע תפלתי כל היום. ואחר סדר תפלתו זאת הסב דבורו כנגד המכחישים בהצלחת הנפש ואמר בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה. ירצה עד מה תהפכו כבודי והוא שלמות נפשי כמו שאמר (בראשית מ״ט:ו׳) ובקהלם אל תחד כבודי ותמירו אותו בכלימה עצומה באמור שאין לו יתרון על שאר חלקי הגוף. תאהבון ריק בזה ותבקשו כזב סלה. לא כן. הרחיקו זה הדעת, ודעו כי הפלא ה' חסיד לו להיות במחיצתו המיוחדת בתענוג מתמיד והראיה על זה כי ה' ישמע בקראי אליו. לכן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם וגו'. ירצה רגזו ביצרכם ואל תחטאו בנפשכם כי עתידים אתם ליתן את הדין לפני אלהיכם והעצה הנכונה לכם שתאמרו ותחשבו בלבבכם על משכבכם על דרך שאמר החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכאשר כתבנו ותחרישו סלה מהדברים אשר הורגלתם עלי' וכנה המיתה במשכב על דרך ושכבתי עם אבותי (שם מ"ז) וחבריו כמו שאמר לסוף אשכבה ואישן ולזה זבחו זבחי צדק בכל מעשיכם ובטחו אל ה' כי הוא הנאמן לשלם שכר פעולתכם לעולם הבא. והנה אחר שנתן העצה הנכונה למכחישים אשר עמם ידבר זכר מין אחר מהפקפוק אשר הוא למאמינים ואמר רבים אומרים מי יראנו טוב. ירצה רבים מאד מהאנשים והם שתי הכתות שזכרנו הם מודים בזאת ההצלחה אבל הם אומרים מי יתן ויראנו השם בתורתו זאת באר היטב הטוב ההוא הגנוז לצדיקים על דרך מה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. אמנם האחת אומרת כן לפקפק על התורה לומר שאין טובם בידה והשנית שואלת על צד היותר טוב להסיר כל פקפוק נסה עלינו אור פניך ה' כמו שזכרנו הענין בכל אחת משתיהן. אמנם אני אין דעתי מסכמת אל הכתות ההם שכבר באו אלו הייעודים הזמניים כפי מה שראוי להיות אם להיותם האות היותר נכר ואם שהם אות וסימן לטובות האמיתיות היושבים תחחם. ולזה אמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ירצה שהוא שמח במה שנתן בתורה שכר אלו הייעודים רבוי דגנם ותירושם כמו שאמר (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ונתתי מטר ארצכם וגו'. ואספת דגנך וגו'. אם בחקותי תלכו וגו'. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה וכל הפרשה. אם מפני שהם יותר מפורסמים להמשיך האנשים אל מעשה המצות המקנות הטוב האמתי ואף שלא יכוונו בו. ואם להיותם הסימן והאות להקנאתם. וכאשר אצלח מאתו בהם ידעתי ג"כ כי בשלום יחדיו אשכבה ואישן בבואי לעולם הבא מבלי שאצטער לא צער גופיי ולא נפשיי כי אתה ה' המנהיג אותי במעשי בעולם הזה ולבטח תושיבני לעולם הבא כבר קרה לו כמי שירה חציו מכוונות אל האות הנכר והמפורסם שאי אפשר שלא כיוון אל האות הדק אשר תחתיו או סמוך אליו. והנה המזמור הזה כמעט כולל כל מה שאמרנו עם שלשה הכתות: