בראשית מט:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק

הספק א' הוא אשר זכרנוהו כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים. וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב. עם היות עיקר בידנו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין (גיטין נ"ב.): ב' שאחר שעלה בלבם לעשות הרע הזה ליראתם מלוך ימלוך עליהם או משול ימשול בם איך סוכלה עצתם והוסג דעתם אחור לתת לו שארית בארץ בהשתאר אפשרות מגורותם במקומה הרי זה באמת רשע כסיל בענין אחד: ג' למה הוצרכו להמיתו בתחבולות וערמומיות שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו ועתה לכו ונהרגהו באחד הבורות. ואמרנו חיה רעה וכו'. היה להם להמיתו בסתר ולקוברו. ולא עוד אלא שנראים קלי הדעת וקרובים לקבל כל טענה. בתחלה אמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו ונשליכהו ונשליכהו באחד הבורות וכו'. ותוך כדי דבור קבלו עצת ראובן שאמר אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. עוד מעט שמעו בקול יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ולכו ונמכרנו לישמעאלים וכו'. ועוד מה בצע יבקשו מזה רק להנצל ממגורתם: ד' וגדולה היא אלי בכל כיוצא באלו העניינים והיא שלא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב מפרסומו. ולא עוד אלא שכבר אמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) שהוא יתעלה סייע על ידם ושלח מלאך להכין לו הדרך להגיעו לידם. וגם הפליגו לומר (תנחומא וישב) שכללוהו עמהם בחרם כביכול וכסה עליהם. וכבר נתקיים בהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון וכו' (תהילים ל״ב:א׳-ב׳.) ולא עוד אלא שנתגלגל להם מזה הרבה ריוח והצלה כמה שאמר (בראשית מ״ה:ז׳) וישלחני ה' לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. והנה נמצאו חוטאים נשכרים. וזה ממה שיביא לטעות ולומר שהיו מוכרחים במעשיהם להגיע הכוונה הכוללת כמו שאמרנו אלא שכבר נתבאר שלא יפול שום הכרח בכמו אלו הענינים והוא מבואר שאם יחשב כן יתבטל הבחירה לגמרי בכל פעולות האנשים בהבטל הבחירה ותבעל מהות האדם ואנושיתיו שאינו זולתה. אלו הן הספקות הכוללות הטפלות בעקרו של מעשה. ומעתה נזכור הפרטיות על סדר הכתובים המספר: ה' אומרו אלה תולדות יעקב וכו', והוא ספק מפורסם אשר דברו בו רבים. ועוד איך היה רועה את אחיו בצאן אם הוא בן זקונים לו מצוי אצלו תמיד ולומד לפניו ולזה שנתו לראות את שלום אחיו. גם הכתוב יורה שהיתה זאת הפעם ראשונה ותעייתו בדרך ראיה: ו' אומרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. אם את אשר יראה יגיד כפרש"י ז"ל למה אמרו ז"ל (ב"ר שם) שנענש על זה. באמת היה לו לקבל שכר כי גלה אזן אביהם שירחיקם מהגנאי ומהעבירה ואם לא חטאו בהנה היה לו לומר ויוצא יוסף את דבתם רעה: ז' אומרו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כי הזכיר השנאה זה שלש רגלים. אחת תחת אהבת אביו. ושנים על החלום הראשון ועל שברו. והנה על החלום השני ופתרונו שהוא העקר לא נזכרה השנאה רק ויקנאו בו אחיו. גם אומרם אם מלך תמלוך אם משול תמשול הוא כפל ענין בדברים קרובים: ח' הנה אחיך רועים בשכם לך וכו'. מה היום מימים שישלח לבקרם. ולמה יזכיר הכתוב מה שתעה בשדה ומה ששאלו האיש ומה שהשיבו דמאי דהוה הוה: ט' מה היתה כוונתם במה שחשבו לומר חיה רעה אכלתהו ישליכוהו על פני השדה ויאמרו לסטים הרגוהו ויקברוהו. ומכל מקום לא צוה יעקב אח"כ לחפש אחריו אם ימצא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ויזכה לקבורה: י' מה היתה כונת ראובן אצל אחיו באומרו אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. כי מ"מ לא יצאו משפיכות דמים. ואיך אמר באזניהם הילד איננו ואני אנה אני בא שכבר גלה בזה שדעתו היה להצילו מידם להשיבו אל אביו ומה היתה כונת רש"י ז"ל באומרו רוח הקדש אומרת כן פשיטא ופשיטא. וגם בעצת יהודה היה להם לדעת שאם יחיוהו הישמעאלים הנה בעל החלומות הלזה יעמד חי ואם ימיתוהו לא יצאו מכלל שופכי דמים. ובלבול השמות פעם יקראם ישמעאלים פעם מדינים: יא אומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני וכו'. והלא הסירוב בהתנחמות עון פלילי ויש בו משום קריאת תגר ורז"ל אמרו (מו"ת כ"ז:) אין מתקשין על המת יותר מדאי וחלילה לו כי היה לו לומר ולא יכול להתנחם שנראה המר גדול: יב למה הפסיק הסיפור במעשה יהודה ותמר. ומה ענין אומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני וכו'. ולמה נזכר שם אביה. ומה טעם בשמות ער ואונן ושלה. והיותר קשה אומרו והיה בכזיב בלדתה וכו': יג במה שנראה שבני יהודה נכרתו בעון השחתת הזרע והלא בן נח אינו נזהר בכך ובמקום שאין אזהרה אין מיתה. ומה ידיעה היה יודע אונן כי לא לו יהיה הזרע אשר בעבורה שחת ארצה: יד אומרו עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא והלא מטעם זה היה לו לדחותה לגמרי ולמה יתן לה לשלה אף אחר שיגדל: טו מה ראתה תמר כי עשתה כן ומנא ידעה שיתבענה יהודה והלא אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה. ואחר שכוונה לכך איך נתיקרה אליו כל השיעור ההוא בענין המחיר ובערבון ממנו כי קרוב היה שיקשה בעיניו זדון מאמריה וילך לו ויהיו מעשיה בטלים. טעם היות תאומים בבטנה. וזכרון שנתן האחד יד ראשונה ואחרי כן יצא וכו': טז מה זה שהפליגו חכמינו ז"ל (סוטה ז':) בשבח יהודה במה שהכיר ואמר צדקה ממני שאמרו הודה ולא בוש וגם אונקלוס תרגם (בראשית מ"ט ח') את אודיתא ולא בהיתתא. וזה שאם היתה הקדשה מותרת בימים ההם כאשתו של אדם אחר מתן תורה כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' או אם הותרה לו מדין יבום כאשת את אחר מתן תורה מאי רבותיה שיודיע שבא על אשתו וקיים את המצוה ואם היתה לו אסורה כאחר מתן תורה היה לו חרפה גדולה שבא על הקדשה מדעתו או על הערוה שלא מדעתו מיפטר את תמר מן השריפה שחטאה והחטיאה את חמיה אם הוא שגג הנה היא חטאה במזיד הגמור. גם יש לדעת מי עשאו שר ושופט בדבר הזה שצוה מהר הוציאוה ותשרף והרי גם כן אין קרוב נעשה דיין וכל שכן שיעשה דין לעצמו: יז במעשה יוסף עם אשת אדוניו כי מי הכריחה לפרסם הדבר ולפגום את עצמה היה לה לשתוק ואם לא מצאה אז עת דודים שמא ליום אחר תשוב תפתנו ולכל אשר תחפוץ תטנו. וטעם הנחת בגדו אצלה ויתר הדברים. ואחר זכרון אלו הספקות נשוב אל הביאור: