בראשית מט:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש, דרשות מהר''ל וגבורות השם

ואני קודם ראות דבריו נתעוררתי להתר ספק זה ומצאתי לו תשובה פשוטה מאומרו והעלהו שם לעולה על אחר ההרים אשר אומר אליך (ג) כי הוא לא צוה שיעלהו לעולה רק על ההר שיאמר אליו בפי' זה המקום אשר אמרתי לך ושם תעלה עולתך וכל עוד שלא יאמר לו כן אינו מצווה עליו. ולפי זה הגירסה נכונה שאפילו עקידתו לא עלתה על לבו אלא שהוא ע"ה בתם לבבו ובחריצתו לעבודת בוראו הבין מדבריו שיעלהו על א' ההרים מארץ המוריה אותו שיראה אליו שחונה שם כבוד יי'. ולפי מחשבתו זאת נאמר וירא את המקום מרחוק וכבר אז"ל שראה ענן קשור על ההר (ב"ר פ' נ"ו) אמנם אומרו ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים הוא מה שאמר לו ולך לך אל ארץ המוריה, והנה עם זה היה הנסיון גדול ונצח ישראל לא ישקר ולא יכזב כלל: והנה אחר שסדר כל התנאים המשלימים המעשה מצד דברי המצוה נעתק לסדר אותם שמשלימים אותו מצד המצווה עצמו אמר וישכם אברהם בבקר וכו'. כבר יסבול דעת קצת לעשות דבר קשה מאד רק שיעשהו בפתע פתאום פעם א' ולא ישנה לו כמו שמפיל עצמו מהגג או שיטבע במים או שיפול על החרב או שיתלה מהאילן וכדומה אמנם לא יסבול לעמוד על המעשה ההוא בהכנת הסבות והדרכים המביאות אליו זמן ארוך מבלי שיחזור בם וכל שכן שיקשה זה על בנו יחידו החביב עליו כפלי כפלים מנפשו שיקבלו עליו לשחטו ולא עוד אלא שישתדל בהכין לו מטבח ב' או ג' ימים והוא יושב לבטח אתו והנה על זה הדמיון עצמו אומר האב הרחמן יתב' רגע א' אעלה בקרבך וכליתיך (שמות ל״ג:ה׳) ואכלה אותם כרגע (במדבר ט״ז:כ״א) כי לא יתאפקו בבקר רחמיו לעסוק ברעתם זמן נמשך: (ד) ועל כן בא בספור הזה זכרון כל אלה הדברים הפרטיים להגיד כי ישר ונאמן לבו ליי' לא ישוב מפני כל ולזה נאמר ראשונה שהשכים בבקר והיה בזה מהיר במלאכתו אבל לא נמהר לקום בעוד לילה כמי שאינו בוטח בעצמו והוא עצם הזריזות: ויחבוש את חמורו. במדרש א"ר שמעון בן יוחי ולא היו לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת השורה (ב"ר פ' נ"ה). והנה באמת פשוטן של דברים אנו מוכיח על תוכיותן כי כל זה יגיע מכבישת החלק החומרי שהוא באמת חבישת החמור על קרוב הענין ומשלו וזה מה שיחיייב מהיות האדם בחלקיו דוגמת העולם הכולל וחלקיו כי השכל ראוי שיהיה כעין חלק השכלים הנבדלים המניעים לכל שאר הנמצאים מבלי שיתנועעו הם לא מעצמם ולא מזולתם. ובכחו המתעורר ראוי שיתדמה אל עולם הגלגלים המתנועעים מכח עולם השכלים אשר עליהם ומניעין היסודות אשר למטה מהן כי כן ראוי שיקבל העצה וההנהגה מהשכל ועל פיה יניע כל אברי הגוף וכחותיו אשר תחתיו. וכן בכל כלי הגוף ואבריו הוא דומה אל זה העולם השפל שהוא מקבל ההתנועעות ואינו מניע לזולתו. ועל זה האופן כבר יתדמה ממש לרוכב על הסוס המושך העגלה כי האדם מניע ולא מתנועע והסוס הוא מתנועע מכח האדם ומניע את הקרון והקרון הוא מתנועע ולא מניע. והנה כמו שבהיות הסוס ההוא בלתי נמשך אחר רצון הרוכב או שיהיו עסקיו רעים ומקולקלים וע"י כן לא תושלם ההמשכ' ההוא או שתיעש' בזולת מה שיכוין מהרוכב ויאמר אז שנהפכה המרכב' להיות הרוכב למטה והסוס למעלה כן כל בני אדם שירומם חלקי נפשו העבדים והעבידו החפשי מהם החשוב באמת הוא עולם הפוך מסדרו הטבעי. ועל זה הענין עצמו נזכר בפרקי רבי אליעזר (פרק י"ג) כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרוכבו (איוב ל״ט:י״ח) משל למה הדבר דומה לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שהוא עושה וכל דברים שהוא מדבר מדעתו הוא עושה ומדבר והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו כך הנחש כל המעשים שעשה וכל הדברים שדבר לא עשה ולא דבר אלא מדעתו של סמאל ועליו הכתוב אומר ברעתי ידחה רשע (משלי י״ד:ל״ב) הנה שזכר ענין המרכבה ההפוכה על הדרך שאמרנו. אמנם המרכב הזה לוקח בתורה ובפי החכמים על משל החמור שהוא יותר נכנע אל טורח משא המלאכ' כמ"ש הכתוב יששכר חמור גרם וכו' (בראשית מ״ט:י״ד). גם אל המשא הזאת ואל רביצתו תחתיו כיון הכתוב באומרו הלא אם תטיב שאת וכו' (שם ד'). ירצה שאם ייטב ישא עול סבלו לשאת משאו ואם לת ייטיב לפתח חטאת ירבץ תחת משאו, והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו וחמדותיו הגופיים בהסכים על הריגת בנו יחידו לקיים מצות השכל המחייב לשמוע מצות בוראו ההיא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו בלי ספק. (יג) ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג וכמה צדקו הזקנים שאמרו וירכיבם על נושא אדם (מגילה ט'.) כי החומר הזה הוא הנושא אל הכח השכלי שהוא צורתו והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי ארץ סלה ואוי להם לסכלים המלגלגים על דברי רבותינו הנאהבים והנעימים. לו חכמו ישכילו זאת יבינו כי לאו אלה בלבד הם הרוכבים על החמורים כי כל גבור הכובש יצרו הוא רוכב על חמור. כמ"ש על חמורו של רבי פנחס וכו' (ב"ר פ' ס'):

ובפרק קמא דעבודה זרה* (ה:), "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ), תנא דבי אליהו, לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה, עד כאן. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה, "ויט שכמו לסבול" (בראשית מט, טו) עול דברי תורה (רש"י שם). וזכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה; כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב (בראשית מט, יד) "חמור גרם", שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל, רק (שם) "רובץ בין המשפתים". כן יהיה האדם מצד גופו, שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח, וכדכתיב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". ועוד נוסף על זה ישעבד בה כח הנפשיי* אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם, שבשניהם יהיה עמל בתורה; אם בגוף, עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל, אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח. אם בנפש, אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה, לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול, כנאמר (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור". וכן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט "כחמור למשא וכשור לעול".

וציוה להביא אז מנחה מן השעורים, מה שלא נמצא בכל הקרבנות כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן. מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו הש"י צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו. וכאמרם ז"ל על הסוטה מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינו אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל הבהמה. ובע"ז (דף ה') אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעיהו ל״ב:כ׳) תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה ע"כ. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה ויט שכמו לסבול עול דברי תורה, וזכר שני המינים המה השור והחמור להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא שהוא בעל גוף חזק כדכתיב (בראשית מ״ט:י״ד) חמור גרם שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל רק רובץ בין המשפתים, כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח וכדכתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ועוד נוסף ע"ז ישעבד בה כח הנפשיי אשר לו אל התורה כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם שבשניהם יהיה עמל בתורה, אם בגוף עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח, אם בנפש אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק עד כי יעדה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל באשר כח נפשו גדול כנאמר (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, וכן הדבר ממש אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט כחמור למשא וכשור לעול. ולכך בהתחיל לספור ולצפות אל קבלת התורה, ראוי אז ונכון לפני האלקים להקריב קרבן שעורים שהם מאכל בהמה, בשאי אפשר לאדם לקבל התורה כ"א ע"י מדה זאת שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו הוא בעצמו שנקרא על שם האדמה כאמור. וכתיב (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה אמרו חז"ל לעבדה זו מצות עשה, הרי כי נקרא האדם אדמה כאשר אמרנו. וכל זה כי האדם הוא חסר בעת בריאתו, וצריך שיהיה נעבד ויוצא לפעל על ידי עבודה, כאדמה הזאת שצריכה עבודה לצאת על ידה אל הפעל, כמו כן האדם יוצא לפעל על ידי תורה ומצות: