בראשית מט:לג מחשבת ישראל: עקידת יצחק והגיונות אל עמי

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע, כי כאשר ירביון קניני האדם הזמניים, או שלימותו המוסרית יותר מדי מחסורו והמצטרך לו לבדו, יוכל אז להשפיע מהם גם לזולתו מבני אדם רב או מעט, לפי גודל שלימותו ההיא או רוב קניניו ההם, ד"מ איש עשיר אשר יש לו עושר ונכסים יותר מדי מחסורו, יוכל לתת מהונו זה גם לאיש אחר, ואם יש לו הון רב ועושר גדול, יוכל גם להעשיר את זולתו, ואם עוד כביר מזה מצאה ידו, יוכל להעשיר כמה אנשים מאוהביו ומיודעיו, כמו שהוא גם בבאר מים, כי מדי ימלא חללו מהמעיין הנובע בתוכו, יפוצו מימיו גם החוצה וכאשר יגברו עוד, ילכו על כל גדותיו ויהיו לנחל או לנהר רחב ידים, וכן הוא גם במעלת החכמ' אשר היא שלימות מוסרית כי יש אדם אשר תועיל חכמתו ותבונתו אשר קנה רק לעצמו, ואין לזרים חלק עמו, ויש אשר תרבה חכמתו יותר עד אשר יפוצו מעינותיה החוצה ללמד ולהורות גם את זולתו מבני אדם, כי הרגש נפשו והתפעליות לבו תכריחנה אותו לבלתי סגור חכמתו ותורתו בתוך מעיו, כיאם לבשר אותן בקהל רב, לתועלת אחרים, וכן הענין גם בנביאים ואנשי הרוח, כי יש נביא אשר יושפע עליו שפע נבואתו ממרומים, רק להועיל לו להנחותו בדרך הישר' והנכוחה, ויש אשר כנוח עליו הרוח יאלצהו גם כן לקרוא לבני אדם, ולהורות גם אותם את הדרך הישרה אשר ילכו בה, (עיין מכל זה במ"נ חלק שני פרק ל"ז) וכן הוא גם בבחינת השכלים העליונים כי כפי גודל מעלת כל אחד ואחד מהם, כן יגדל גם כמות השפע אשר יושפע מהם על התחתונים ממנו במדרגת ההשכלה. והנה ידוע ג"כ כי כאשר יקרבו ימי השלימים למות, ויתמעט לאט לאט כח גופם החמרי, כן יגדל גם כח נפשם המשכלת ומעלתם המוסרית, עד אשר יפתחו להם אז שערי החכמה לראות ולהבין צפונות ותעלומות אשר לא ידעו מלפנים, כאשר יורה ע"ז לדעת הרב ז"ל מאה"כ מנשמת השלימים האלה הטהורה מכל סיג וחלאה מוסרית, בבוא עתה להפרד מבית חומר, ולשוב אל בית אביה כנעוריה השמימה, "ותשחק ליום אחרון, פיה פתחה בחכמה וכו' צפיה הליכות ביתה וכו'" ר"ל כי ביומה האחרון לחייה הארציים, תשמח ותשחק, יען כי אז תפתח פיה בחכמה, ועיניה צופות כבר הליכות ביתה ומעונה האמיתי בעולם הנצחי, ולחם עצלות לא תאכל עוד בבחינה רוחנית ומוסרית, כאשר אכלה אותו פה עלי ארץ, יען כי רק בעצלתים ובכבדות יכלה רק לפעמים להתהלך בהלך נפש להתענג בעיונים רוחנים, כי שם תשבע לה שובע שמחות ומעדנים רוחניים את פני האדון ה' צבאות, ונעימות בימינו נצח, וע"כ נראה ג"כ כי רק בקרוב ימי ישראל למות ברך את בני יוסף, ואח"כ אסף לפני מותו את כל בניו להגיד להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים, גם אליהו אמר לאלישע כי רק אם יהיה קרוב אליו ויראהו בעת הלקחו ממנו שהוא הרגע האחרון לחייו הארציים, יהיה פי שנים ברוחו אליו, כי רק אז בעת הפרדו מעניני החמר לצמיתות, תרבה גם שלימותו המוסרית עד מאוד, עד שיוכל להשפיע עליו שפע כפלים מאשר השפיע עליו לפנים, ואלישע גם הוא כאשר ישתדל להשאר אצלו עד רגע האחרון, ויראהו כי לקל ממנו ר"ל שירגיש בנפשו גודל ההעדר והמחסר המוסרי המסובב לו מלקיחת מורהו זה מעל ראשו, אשר כל זה יעיד גם על שלימותו והכנתו לקבל שפע נבואתו, יהיה גם כן ראוי ומוכשר לקבל פי שנים ברוח נבואתו, וכן היה הענין גם במשה כי רק אחרי שפשט בגדי גויתו ומעיל החומר מעליו וגדלה מעלת שלימותו ורוחניותו עד מאוד בבוא עתו למות, עד כי נדמה אז לעצם אלקי, היה יכול להשפיע שפע ברכתו על ישראל, והם גם הם אחרי שקבלו חקי אלקם ותורותיו, ועלו במדרגת שלימותם תמיד למעלה למעלה, עד שהיו ראוים להקרא על שם אביהם בחיר שבאבות בשם "בני ישראל," בבחינה אמיתית, היו גם ראוים ומוכשרים לקבל שפע ברכתו זאת וע"ז רומז גם מאה"כ "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים, את בני ישראל לפני מותו," ר"ל כי רק בהיותו לפני מותו "איש האלקים" בבחינה אמיתית, היה יכול לברך את העם אשר בצדק ובמשפט נקראו בשם "בני ישראל" וע"ז רומז גם מחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "זאת מוסף" וכו' ר"ל זאת הברכה אשר ברכם עתה משה אחרי שהיו כבר יותר שלימים מבראשונה, בעבור שקבלו את התורה והחלו ללכת בדרכיה, היתה ג"כ יותר שלימה ותמימה ונוספה על הברכה הראשונה אשר ברכם יעקב, בעת השתדל רק להביאם לחסות בצל כנפי השכינה, ולעשותם מוכשרים לבוא במסורת הברית והאמונה האמיתית, ולרמוז על זה סיים גם הכ' סיפור ברכת יעקב במלת "וזאת" אשר בה בעצמה החל סיפור ברכת משה, להורות בזה כי שתי אלה הברכות חוברות ומתאימות יחד אשה אל אחותה, והשניה משלמת את הראשונה, ברבות הטובה ובפרוץ השפע על השלמים בעצמם כן ירבה וכן יפרוץ מהם על זולתם זה הדבר אשר יחייבהו טבע הענין ואשר נתבאר מציאותו תחלה בנמצאים העליונים באופן ההשפעה מהם על המקבלים. וכבר כתב אותו הרב המורה פי"א ח"ב אמר כי הדבר השלם בצד אחד מן השלמות אפשר שיהיה השלימות ההוא בגבול שישלים עצמו ולא יעבור ממנו שלמות לזולתו ואפשר שיהיה שלמותו בענין שיותר ממנו שלמות לזולתו כאלו תאמר על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק בצרכיו לבד ולא יותר ממנו מה שיועיל לזולתו ואחד יש לו ממון יותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה גם כן האיש ההוא עשיר ויותר בו מה שיעשיר בו איש שלישי כן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו יתב' להמציא שכלים נפרדים ישפע מן השכלים ההם להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל וכו'. וזה הענין הוא מה שימשך ג"כ בשלמים שבאנשים גם בחכמים גם בנביאים כי כאשר מלא אותם המשפיע העליון שפע שבע שכל וחכמה יתירה ויתן ויחזור ויתן חוייב שיוררק מהם על הכלים אשר יוכנו ויוזמנו לפניהם בפירוש נאמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (במדבר י״א:י״ז) וכן ביהושע ונתת מהודך עליו (שם כ"ז) הוא הדבר אשר דברו גם כן הרב שם פרק ל"ז אמר אפשר שיהיה השפע על כח האיש מהם השכלי בשיעור שישמהו בעל חקירה והבנה וידע ויכיר ולא יתנועע ללמד לזולתו ולא לחבר ולא תמצא לו תשוקה לזה ואין עליו יכלת. ואפשר שיהיה השפע עליו כשיעור שיניעהו בהכרח לחבר וללמד. כן הענין בכת הב' אפשר שתבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא לא זולת זה ואפשר שיבואהו ממנה מה שחייב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו וכו'. והנה להיות זאת הרבייה ותוספת השפע בשלמים כל זמן שמזקינין כמו שהסכימו בזה כתות החכמים הפלוסופים והתורניים האלהיים כי לעת ערב הכחות הגופיות וחולשתן יהיה השכל הולך ואור בתוספת נפלא כי על כן אמר החכם על הנשמה הטהורה עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון פיה פתחה בחכמה וגו' צופיה הליכות ביתה וגו' (משלי ל״א:כ״ה-כ״ו). כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת חיי שרה שער כ"ב. לזה היה מה שנמצאו תמיד השלמים לעת סלוקם מזה העולם כי מן הטוב ההוא הנוסף אשר הם מרגישים עצמם מלאים כל טוב וגדושים הנה הם משתוקקים להריק ממנו על זולתם ולהטיב להם כיד אלהיהם הטובה עליהם הלא נראה ביעקב אבינו עת החלש כחותיו מחליו אשר מת בו נאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ועתה שני בניך וגו' (בראשית מ״ח:ג׳). כי הנה אז הושפע מאתו שפע ברכת הבנים ההם באופן נאות מאד כמוזכר שם מה שלא עשה כן ראשונה גם ניתוספה בו ידיעה בענינים שנעלמו ממנו עד הנה כמו שאמר ידעתי בני ידעתי (שם) כמ"ש ז"ל ידעתי מה שעשו לך אחיך וגו' (ב"ר פ' נ"ז) כמו שכתבנו שם גם נראה כי בעת ההיא עצמה שקרב קצו נפתחו לו שערי החכמה ונגלו אליו תעלומות והמון נסתרות ומסורות אשר כסן עתיק יומין ואז נדבה אותו רוחו לגלותם לבניו כמ"ש האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ואין ספק שגלה אותם ומסר להם ענינים נפלאים ומה שנסתם ונחתם היה ענין שחוייב כן לטובתן כמו שביארנו שם במקומו. ואחרי כן ראינו שהיה ביכלתו להאריך נפשו עד שברך את בניו כלם איש אשר כברכתו כאלו היה הכל ברצון נפשו וחפצו כמ"ש ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג). וכן נראה זה הענין מפורסם אצל אליהו ז"ל כי בהגיע קץ הלקחו ומצא עצמו מלא שפע אלהי נכספה וגם כלתה נפשו להריק ולהשפיע על זולתו המוכן אליו הנמצא אתו עד שנאמר ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך (מלכים ב ב׳:ט׳) וידוע הוא כי המעשה ההוא אשר יעשה לו מעשה אלהים הוא בלי ספק ולהכשר השעה ההיא להריק שפע האצילות הוא מה שהשיב אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כי הוא שיער שבשעת לקיחתו כבר נתוספה בו השגה כפלים לתושיה הנמצאת בו ראשונה ולזה אמר שישפיע עליו פי שנים ממה שהיה לו עד הנה. והיתה התשובה הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה (שם). אמר שהקשה לשאול כי עדיין בעת ההיא לא נמצא אתו השיעור ההוא מהתוספת אבל אם יראה אותו לוקח מאתו שאז תהיה עת הבדלתו והפשט היולאניותו יותר כי ודאי יהיה לו כן במה שיושפע עליו אז ממנו. ^*ואם לא יראה אותו לוקח למונע מה, אי אפשר וכו' ר"ל אם בעבור שום מונע לא יראהו בעת אשר ילקח ממנו, לא יהיה פי שנים, כי לפני העת ההיא לא יהיה גם הוא בעצמו עוד באותה מדרגת השלימות המצטרכת לו, אם ישפיע עליו שפע כפלים מרוח נבואתו. ואם לא יראה אותו לוקח למונע מה. שאי אפשר להיות כן לפי שאין כח במשפיע להשפיע יותר מכדי כחו והכתוב העיד ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי וגו' (שם). ולזה השיגתהו ברכתו ומתנתו כמו שזכרו חז"ל שנעשו על ידי אלישע פי שנים מהנסים שנעשו ע"י אליהו ז"ל (סנהדרין מ"ז.) ומשם בעברו את הירדן התחיל הענין כמו שכתבנו בפרשת שירת הים שער מ' וזה הפירוש הוא נכון מאד בזה הענין. אמנם עדין יש לדקדק מה טעם שיאמר לו ואם און לא יהיה כי ודאי מכלל הן אתה שומע לאו. והב' כי מה טעם שיזכיר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי וגו'. כי די לו בעדות הראיה. אלא שנראה מזה ענין נכבד מאד והוא מה שיורה על צורך הכנת המקבל עצמי לשפע ההוא גם כן. כי המשפיע ישפיע כפי כחו אבל המקבל לא יוכל לקבל כי אם לפי הכנתו משל לעין המים הנובע בשפע תמיד והכלי המוכן שם לקבל יתמלא ואשר אינו מוכן לא יתמלא וכבר דבר מזה הרב בפרק י"ב חלק ב'. ולזה כאשר הקשה לשאול כמי שאמרנו תלה דברו בשני ענינים האחד בעת לקיחתו כנזכר והב' בשיראהו ליקח מאתו וזה במה שיחרד וידאג מהרגישו קירוב הסתלקות אדוניו ומלמדו להועיל מעליו ויתבונן בשכלו שאם לא עכשיו אימתי ויחרץ אז להפליג הכנת עצמו אל קבלת השפע והשלמות מכל הזמנים אשר לפניו ובאמת יפה שעה אחת של קורת רוח אז מכל שאר ימי חייו וכיוצא בזה אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת (ע"ז י':) וכל שכן שיצדק זה בשלמיות האלהיות המושגים בזולת זמן כי עת לכל חפץ על כל המעשה שם. ולזה אמר אם תראה אותי לוקח מאתך עד שתחרד ותתלהב בתכלית התשוקה לזרז עצמך לקבל שפע השלמות ההוא ששאלת כמו שיאות לעשות לנפטר מרבו ומלמדו פטירה עולמית ודאי יהיה לך כן כי אין מעצור למשפיע להשפיע ברב או במעט מהזמן ואם אין לא יהיה כי המשפיע לא ימלא רק הכלי המוכן לפניו והכתוב העיד שבקיום התנאי נשלם המעשה ולא באופן אחר והוא מה שאמר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי כי הוא ראה והתבונן ויחרד עליו ונתלהב לבו לעשות עצמו כאפרכסת לקבל את השאלה אשר שאל:

הן אלה מעט מהרבה מהספקות אשר ראוי לשום אליהן לב כל בעל דעת. אם בתורת מעיין ואם בתורת בעל דת. אשר מצדן יגיע הספק והבלבול אשר לא יעלם. והאדם אינו ניצול מזה כי קרוב הוא. והוא ממשש בו בינו לבין עצמו כאשר ימשש העור. וירא לדרוש ולחקור עליו עם זולתו ברבים אשר עמו. פן תצא כאש ומצאה קוצים כסוחים ופשה תפשה מספחת הפקפוק. ותהפך לנגע הייאוש וצרעת המינות וההתפקרות. ובין כה וכה נופל במה שאמר איוב (ט') תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי. לפי פשוטו כי איננו מוצא קורת רוח לנפשו. והעצה היעוצה לתקונו שישקוד על זה בתכלית עיונו גם שיוציא בשפתיו להשמיע לאזנו. והעולה לו והמתיישב על לבו יגידנו בלשון קולמוסו להועיל לזולתו. ויבטח ביי' אשר אליו מגמתו. כי הוא אשר יסכים על ידו. כמו שזה הענין בעצמו מצאנוהו כתוב לאדננו דוד ע"ה על הדרוש הזה בעינו מזמור ל"ט שנתעורר על זה הענין מצד אחר. והוא כי אחר שזה התכלית המשובח בלתי נקנה רק בהשתדלות רב. הנה יחוייב שימצא לכל אדם זמן קצוב בטוח בו יוכל להשתדל להגיע עדיו. כמו שאמר (שם) אמרתי אשמרה דרכי וכו'. נאלמתי דומיה וכו'. חם לבי בקרבי וכו'. הודיעני יי' קצי וכו'. הנה בכתוב הרביעי הודיע ענין שאלתו ובקשתו היותה זאת עצמה אשר עמדנו עליה: אמנם בראשונים הקדים להודיע צערו באשר הוא שם בצרת נפשו. ואשר אמר בלבו להשמר מחטוא בו בהגדת לשונו. וכל שכן שיוסיף ההשמר בעוד רשע לנגדו. שמתוך דבריו ילמוד לפקר. ושאם נאלם דומיה לבלתי דבר בו אפילו בדבור פנימי ישאר עם הספק בעצמו ויחשה מהטוב המקווה לו. ויהיה עם זה כאבו נמכר. והנה עם זה נמצא רחוק משני הצדדין. שאם יחשה לגמרי חם לבו בקרבו מהשרפה אשר שרף הספק ההוא בקרבו ואינו יוצא לחוץ. ואם יהגה אותו לזולתו לדעת מה בפיו גם הוא ירא פן יבער כמעט אש ההתפקרות ואין מכבה. ולצאת מזה ומזה היה מסכים לדבר בלשונו להשמיע לעצמו לבד. כי ברית כרותה לשפתים להאיר הדברים. ואחר שזכר זה החחיל לזכור ענין השאלה ואחר כך חלקי הסותר אשר יעמדו לו בה. ועל המבוקש אמר הודיעני יי' קצי ומדת ימי מה היא וכו'. התחנן לפניו יודיעהו סוד קצו ותכליתו אשר יעלה לו ממדת ימיו כדי שידע מה חדל הוא. כלומר מה הוא בעולם הזה אשר נוצר בו. וזה אינו רק התשוקה לעמוד על נפשו. כי היה רואה בענינו עיונים הפכיים. ועל הא' אמר (שם) הנה טפחות נתת ימי וכו'. ירצה הציקתני שאלתי זאת לפי שלא ראיתי בחיי זמני ומדת ימי הגופיים דבר קיים וראוי לסמוך עליו מהזמן מה שיורה שיש לו לאדם דבר מוגבל לעשותו להשלים עסק תכליתו. אך ראיתי שנתת מספר הימים מעט מעט יום אחר יום. כאדם המקבל דבר משוער בשיעור רב טפח טפח ומוציאו. כי לא ימלא את נפשו ולא ישמח בו כי איננו רואה את כל מאומה בידו. ובזה הענין אלו חיה אלף שנים פעמים לא תשבע נפשו. כי מעולם לא הובטח על יום המחרת ולא על הבאים אחריו לכוין להשלים בהם המעשים הנאותים לשלמותו. וזהו שאמר (שם) וחלדי כאין נגדך וכו'. ירצה אין צריך לומר שיצדק זה לפי חלדי וחלד כיוצא בו שכבר הוא כאין נגדך כלומר נגד עיניך. כי אתה הרואה ויודע ועד לפי קוצר הימים שבזמנינו. אך כל הבל כל אדם נצב סלה (שם). ירצה שאפי' אל כל אדם שהיה בעולם מאותם אנשי השם שהאריכו שנים רבות בימים הראשונים קרה להם כל זה ההבל שאמרתי. וזה מה שיחליש מציאות התכלית ההוא המקווה מאחר שלא נמצא זמן בטוח וקיים בעולם הזה להשגתו. ואחר שזכר החלק הסותר מציאות זה התכלית זכר החלק המקיימו. ואמר (שם) אך בצלם יתהלך איש וכו'. ירצה זהו אשר יעמוד כנגד זה הדרוש אך הנה ראיתי סותרו מצד כי הוא הרואה ויודע במין האינושי דבר מיוחד ומסוגל בלתי יכול להכחישו. והוא מה שבטבעו להתהלך בצלם אלהים ודמותו, ושמהתחלת יצירתו יש לו כח והכנה להשכיל כאחד מצבא המרום. וכמו שאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה וכו'. שמזה הצד יחוייב שימשך לכל אחד מהם מזמן החיות מה שיספיק להשגת תכליתו. אך מה שיתחלף מהיות על זה האופן הוא מצד שהבל יהמיון בכל עסקיהם. כי אינם פונים בכל עסקם והמייתם כי אם לצבור כסף וזהב וכיוצא מהבלי העולם. והפתי ההוא ההולך בדרך הזה יצבור ולא ידע מי אוספם אל כלל האנשים. והכוונה בזה אחד משני ענינים או שאין איש מהם שם על לב כי מפני רעתם נאספו. ושהם הם המאספין את עצמם ולא ידעו. או שלא נתנו את לבם ענין סופם ותכליתם. ומי הוא המאסף אותם האסיפה הכתובה בתור' ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג) כמו שיתבאר בפרשת רדי שרה שער כ"ב ב"ה. וזהו כענין שאמר שלמה לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שיבא. ומה מאד הפליג המשורר במזמור תפלה למשה (תהילים צ׳:א׳) וכו' להורות כי בלתי ספוק הזמן להשלמת האדם הוא לאשמתו יתבאר זה שער נ"ט ב"ה: ואחר שזכר הטענה החזקה הסותרת בנין הספק הראשון כפי שנתיישב בלבו. אמר (שם ל"ט) ועתם מה קויתי ה' וכו'. מכל פשעי הצילני וכו' נאלמתי לא אפתח פי וכו'. הסר מעלי וכו'. בתוכחות על עון וכו'. שמעה תפלתי וכו'. השע ממני וכו'. ירצה ועתה אחר שהטענה החזקה מקיימת אמתת התכלית החשוב ההוא לאדם אשר עשית אותו בצלם אלהים כי לא לחנם היה זה. כי לא יחשד פועל חכם בזה וכיוצא בו. מה קויתי ה' בעולמי זולת זה. ולכן תוחלתי לך היא להתענג בזיו כבודך. ואם חטאתי לבוא בחקירה זו הצילני מהעונש ואל תשים עלי עון וחרפת נבל אשר נמצא בקרבו רוח מינות. וכמ"ש אמר נבל בלבו אין אלהים (שם י"ד) כי הדברים קרובים. כי מה שעלה בדמיוני בזה נאלמתי לא אפתח פי עוד. אחר שאתה עשית את כל אלה בכוונה עצומה ובחכמה נפלאה. אמנם מה שיבקש ממנו שיסיר מעליו נגעי העונשין והייסורין לבל יכלה מתגרת ידו. כי מדרכו להוכיח וליסר את האדם על עונותיו. ובזה נמס כעש חיותו שהוא הדבר היותר חמור אליו. והוא הסבה להיות הבל כל אדם סלה (שם ל"ט). ולזה שמעה תפלתי יי' וכו'. כי ידעת כי גר אנכי עמך בארץ הזאת. אמנם מצד הנפש הריני תושב ככל אבותי הקדושים אשר חלקם בחיים. והנה בסוף דבריו כלל הכוונה כלה. לומר שחיות האדם נשאר או לא נשאר הכל תלוי בידו. והוא אומר (שם) השע ממני ואבלוגה. ירצה הרף ממני הצרות והטרדות בימי חלדי. באופן שאוכל להתחזק ולהתאמץ למצוא תכלית הוייתי בטרם אלך בלא חמדה ואינני. כי ישאר קרח מכאן ומכאן. והוא באמת עקר כל הדרוש הזה ותכלית סודו כמו שיתבאר ב"ה:

בספר בראשית אנו מוצאים שתי סדרות שבשם ״חיים״ הן נקראות, ״חיי שרה״ ו״ויחי״. ודוקא שתי הסדרות הללו מדברות על דבר מיתה, הראשונה מספרת לנו מ״ותמת שרה״ (בראשית כג, ב) והשניה מ״ויאסף רגליו - של יעקב - אל המטה ויגוע״ (בראשית מט, לג), ללמדנו, שלא רק ש״צדיקים במיתתם קרויים חיים״ (ע״פ ירושלמי ברכות דף טו, ב), אלא שגם ״גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם״ (חולין ז, ב).