דברים ב:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק

א אומרו ויהי העם כמתאונני' רע באזני ה' וישמע ה' מה שמועה שמע ולמה לא פירש הכתוב ענין תנואתם. ועוד אומרו אחר כך והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאו' וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היכן בכו תחלה שיצדק עליהם זה: ב אומרם מי יאכילנו בשר וגו' ואחרי כן אמר משה מאין לי בשר לתת לכל העם הזה וגו'. וכן התקדשו למחר ואכלתם בשר. והלא מתחלה נתן להם השלו שנאמר בפרשת המן ותעל השלו ותכס את המחנ' (שמות ט"ז) ומשם ואילך לא נמנע מהם כמי שאמר הכתוב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳) ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטים אותו וכו' ככתוב בפירושיו כבר כתבנו בפרשת המן שער (מ"א) מה שישיגנו מהריחוק. ג אמרם זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו'. פתח בבשר וסיימו בדגים ובמיני ירקות ולא עוד אלא שסיימו ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו: וכי שוטים היו שהיו מחשיבין הדברים הפחותים ההם יותר מהמן. ועוד מה טעם הזכירו הנה והמן כזרע גד וגו'. שטו העם וגו'. ועוד ששינה תאריו במה שנזכר בפרשת המן והמן כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש ומה ענין וברדת הטל וגו'. ד למה מנע משה עצמו לבקש על שאלתם זו כמנהגו ונעש' להם קטיגור לומר האנכי הריתי את כל העם וגו'. ועוד דהאי קרא לאו רישי' סופיה היה לי לומר כאשר ישא איש את בנו או אשה את בנה או שיאמר האומן אנכי לכל העם הזה כי תאמר אלי וגו': ה מה צורך אסיפת הזקנים לספוק הבשר כי אם שאל משה להקל מעליו טורח משאת העם יודע היה כי אין מעצור ליי' לעשות את אשר חפץ: ו אומרו לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם למה תהי' כזאת מאתו יתעלה כי מי בקש זאת מידו. ועוד שאם יאכלו חדש ימים איך אמר שלא יאכלו יום או יומים או חמשה או עשרה ימים. ודברי הרמב"ן ז"ל דקים ודחוקים. ועוד שוטים היו שקבלו מתנה זו בסבר פנים. ולא עוד אלא שהתמידו אכילתן ממנה זהו דבר של תימא ופלא גדול: ז מאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' כמו שכתבנו ראשונ'. ועוד אומרו העם אשר אנכי בקרבו וכי עתה ידענו שהוא בקרב העם ההוא: ח במאמר היד יי' תקצר עתה תראה היקרך דברי כי מה המקרה היה אשר יקרה למשה בכל זה היה לו לומר היקרם דברי אם לא: ט מה דעתו של יהושע באומרו אדוני משה כלאם ומה ענה אותו משה באומרו המקנא אתה לי מי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם כי הם דברי מותר שהרי כל הנביאים ברוח יי' מתנבאים: י כי למה נקרא זה הבשר בשר תאוה יותר משאר הדברים אשר התאוו אליהם והספיק להם והלא נאמר מתחילה מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ולא נקראו אז העם המתאוים. ועוד כי היה לו לומר כי שם קברו את העם אשר התאוו לא המתאוים שכשנקברו כבר פסקה תאותם. ונבא אל הפירוש:

ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי' ויסעו וגו'. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו'. ומצרים מקברים וגו'. יאמר שצוה ה' שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה' שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול ויסעו מרעמסס לסוכות ומשם לאיתם ומאיתם על פי החירות והוא הדרך אשר הסב אותם כדי שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ ועל הכוונה שנתבאר' שם ומשם באו בתוך הים המדבר' ונעשו להם נוראות על ים סוף ואחר הלכו ג' ימים במדבר אשר נזכר שלא מצאו מים כי היה המדבר מקום נחש שרף וצמאון ולא מת אחד בצמא: ולא עוד אלא שחנו במרה ולא יוכלו לשתות מים ממרה ושם הורהו ה' עץ וימתקו המים ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט״ו:כ״ה). ומשם באו לאלים ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם) כי ראה השם יתברך בצרכם והרוה צמאונם על צד היותר נאות שאיפשר. ומשם לשתי מסעות באו למדבר סין אשר נזכר שנתרעמו שם ואמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר וגו' (שם ט"ז) ושם נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונתן להם המן והשליו (שם) כמבואר במקומו. והלכו משם לדפקה אלוש ורפידים ולא היה שם מים לעם לשתות והיה מה שהיה בצור חורב להוציא להם מים מצור החלמיש ושם לסבת נסותם את ה' קראם ענין מלחמת עמלק (שם י"ז). ומשם באו אל מדבר סיני וקבלו שם את התורה אשר בה ספק להם מזון הנפש השכלות מן היום ההוא עד עולם. ומשם אל קברות התאוה אשר נזכר מה שנסי אל בפיהם לומר היוכל אל לערוך שלחן במדבר (תהילים ע״ח:י״ט) כמו שנתבאר שם ועם כל זה לא מנע להם כמו שאמר היד ה' תקצר (במדבר י״א:כ״ג). ומשם לחצרות אשר היה שם מעשה מרים ומחלקתו של קרח. ומשם לרתמה אשר ממדבר פארן והיה שם מה שהיה מהמרגלים וגזרת מתי מדבר והיא היתה סבה שהיו רועים במדבר שלשים ושמונ' שנה אשר הלכו בהם תשע עשרה מסעות עד הגיעם אל הר ההר בקצה ארץ אדום אשר מת אהרן שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שם כ'.) להודיע שלא חסר להם אהרן עד סוף הזמן ההוא שהיו לשם ואם בא אז הכנעני מלך ערד להלחם בם כבר נזכר שלא הזיקום ולא חסרום כלל אבל ישראל הכו אותו והחרימו את עריהם ואז הוצרכו לחזור קצת מסעות לקבור את אהרן כמו שזכרנו שם. ומשם ואילך כבר קרבו אל ארצם והלכו לצלמונה ומשם לפונון והוא הדרך אשר נאמר עליו ותקצר נפש העם בדרך וידברו העם באלהים ובמשה ומשפט הנחשים השרפים ורפואתם באומרו עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו' (שם כ"א.) ומשם לאובות ומאובות לעיי העברים בגבול מואב ומשם לנחל זרד ולעבר ארנון אשר במדבר אשר קראם הוא דיבון גד ועלמון דבלתימה אשר היו בהם הענינים הנפלאים ממעברות ארנון ומלחמת סיחון ועוג ומעשה בלק ובלעם המפורסם אשר אחר כל זה באו אל הר העברים אשר בערבות מואב אשר שם מת משה על פי ה'. והנה בזה זכר להם את אשר גמלם כל טוב בכל אשר הלכו כל הימים הרבים ההם וכמו שאמר להם משה בפירוש ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳): והנה אחר שסדר כל הענין הגדול הזה שהטיב עמם לשעבר אשר היה בו כדאי להיטיב האמונה ולחזק היראה וההכנע' ולהגדיל הבטחון במציאות התועלת והצורך בכל אשר יצוה סמך מה שעתיד לעשות עמם בהכנסם אל ארץ טובה ורחבה והפליג להיישירם וללמדם ולזרזם ולהתרות בהם כל מה שראוי לזרז ולהתרות כדי שיבאו בו בתכלית הידיעה וההכר' בלי ספק ואמר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה (במדבר ל״ג:נ״ב-נ״ג) וכבר דברנו למעלה צרכה ואופן שמושה בשער הקודם. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו'. והכוונ' שלא ישכון זר בתוכם ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והיה כאשר דמיתי לעשות וגו' (שם). הודיע אותם שכוונת האל יתעלה בהכנסם לארץ היא אשר זכרנו להיות תבואת' ופירותי' לבד הספוק ההכרחי לצרכי הגופיים אמנם עקר השתדלותם יהיה בשלמות נפשם בעבודתם קרבנותם ושאר המצות האלהית ושזה לא יתכן להם רק בשישבו שם לבדם מבלי שום דבר שיפנה לבם ויסיח אותם אחרי הדברים אשר לא יועילו ולא יצילו בעסקי העמים ההם ומתעתועיהם. ולזה נהפכו רחמי השם יתעלה להם לאכזרי וצוה עליהם שישמרו לנפשם מהשאיר מיושבי' שם ושארית לפי שאי אפשר שבהשארם לא ישאר זכר עבודתיהם הזרות אשר ילמדו אותם לעשות וחטאו לאלהיהם וכבר יהיה הנשארים בהם לשכים בעיניהם לעור אותם שלא יראו את הנולד להם מהחטא העצום בהשארות' והמה יהיו לצנינים בצדיהם מצד היותם כלי משחיתם להפרע מהם על ידם והוא מה שנתבאר בתחלת ספר שופטים אמר ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת וגו' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפני' לא ידעום (שופטי' ב' ג'). הודיעם שאם היו תמיד דבקים בו יתעלה היה נותן בהם כח להשמיד ולכלה אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט וכבר יהיו הם בטוחים על ארצם. אמנם כאשר סרו מעליו סר כחם ולא היה בם כח לגרשם ויד ההשגחה לא תעזור אותם להורישם מפניהם אדרבה כיונה להניחם כדי לייסרם ולהענישם בהם למען ידעו דורותם את החסד אשר עשה ה' עם הראשונים בהיותו נלחם מלחמותיהם לא בחרבם ולא בקשתם והם ידעו כובד המלחמ' אשר יהיה להם עם אותם הנשארים ואם מעטים היו אשר לפנים לא יידעוה הראשונים עם היות הגוים אז רבים ועצומים מכם. והנה עם זה כאשר דמיתי לעשות להם והוא לגרשם מעל אדמתם לגמרי כן אעשה לכם שחטאתכם יגרום לשתגרשו כלה ממנה כמו שנזכר בברית תורת כהנים והנשארים בהם ימקו בעונם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ט) עד שלא יהיה להם יד ושם בה. וזה תכלית הזירוז וההתראה על הדרך שאמרנו. והנה לחזק הענין הזה בידם ולהודיע' שלא יאות שישב עמהם זר סמך הודעת גבולות הארץ ומצרניה מכל צדדיה ומה שיתנו ללוים מהערים והמגרשות כי כל זה מה שיורה שאין הקב"ה מוותר עמהם דבר בענינים ההם רק שהוא מקפיד שיהיה לכל אחד חלקו הראוי לו כמו שביאר ראשונה והתנחלתם את הארץ בגורל למשפתותיכם לרב תרבו וגו' ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'. וכל זה למען ירשו בני ישראל את נחלת אבותיו ולא תאבד מהם בלא יודעים. והנה אחר כל זאת חתם ממצות ערי מקלט ודיני הרוצחים וההבדל אשר בין השוגג והמזיד ובמזיד בין המותרה והבלתי מותרה למען דעת כל עמי הארץ את אשר אמרנו מענין האשם המושב למקבלי האזהרות והזירוזין לפי שיעור הידיעה המתחברת לו אל המעש' אשר משם ישוער שבט הרשע אשר ינוח עליו כפי רשעתו ואמר דבר אל בני ישראל וגו'. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיי לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והערים וגו'. ואם בכלי ברזל וגו'. ואם באבן יד וגו'. או בכלי עץ וגו'. גואל הדם וגו'. כמו שכן עשה בתחלת משנה תורה שאחר שהזהירם על התורה ועל העבודה סמך אז יבדיל משה שלש ערי' וגו'. כמו שיתבאר לשם. והנה הדבר שאמרנוהו ראשונה מהיות המעשה נשלם לפי הידיעה המשתתפת בו הוא עצמו הדרוש אשר יתבאר היטב בהבדלים אשר יתן הכתוב בין הרוצח המזיד המומת על פי בית דין או המזיד המומת על יד גואל הדם והשוגג הגולה בעיר מקלטו כאשר יתבאר. וזה שאף על פי שהנרצח כבר נגמרה מיתתו על ידי השוגג כמו שנגמרה על ידי המזיד ואין צריך לומר שהמזיד בעדים והתראה והמזיד זולתם הם קרובין בענין. מכל מקום כוונה התורה האלהית שלא יענש שום אחד מהם רק עונש הנערך למה שהגיעה לו מהידיעה ושלימותה באותו מעשה. והנה חז"ל אמרו שלא יושלם לו המעש' להתחייב בבית דין עליו כי אם בשידע ויכיר הרע המגיע ממנו אל הזולת וגם בשידע ויכיר הרע אשר ימצא את עצמו ממשפטי התורה והמצוה או מענין הנקמה. ולזה אמר שהמומת בבית דין צריך התראה בעדים במיתתו המיוחדת ושיקבל המוסרה אותה התראה ויאמר כבר ידעתי שהעושה כן נהרג בב"ד במיתה פלונית ועל מנת כן אני עושה (סנהדרין מ"א:). והנה כשתחסר אחת מהנה אין יד בית דין משגת אותו מפאת התורה האלהית כי אע"פ שהוא מזיד בהריגה ד"מ הנה לא היה יודע שההורג נהרג מן הדין. אמנם במה שידע שהוא הורג אע"פ שלא יודיעוהו שיהרג על ידי ב"ד כבר ימסר ביד גואל הדם כי הרוצח כבר ידע שהוא מתיר את דמו לכל בעל זרוע מקרוביו של נרצח כמו שידע שהנרצח עצמו אם היה יכול הוא ימיתנו. ואולם בפגיעת גואל הדם בו צריך להתברר האחד משני הענינים. והוא אם המית בדעת והכיר המעשה אשר עשה וזה מה שנתחכמה התורה להישירנו בבירור דבר זה אם מתוך הכלים אשר ימית בהם ואם מתוך המצב אשר היו שניהם בו מהשנאה והאהבה ואמרה שכבר יתברר מחמת הכלי שהכה בו שאם הכה המכה בכלי ברזל כל שהוא או באבן יד או בעץ יד אשר ימות בה הנה הוא מבואר שהיה הרוצח מזיד ברציחתו. אמנם כשלא יוכל לקחת ראיה מצד הכלי כגון שהיה ע"י דחיפה או השלכת עליו כותל או עמוד וכיוצא מהדברים שאין דרך להכות בהן ולפעמים הם מזדמנים מעצמן הנה כבר יודע זה מהאהבה והשנאה אשר ביניהם כמו שאמר ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות שכבר תהיה שנאתו אותו אמתלא גדולה שכוון בהריגתו אע"פ שלא הרגו כדרך ההורגים עד שאם הופלגה השנאה ביניהם ובאה לכלל איבה אע"פ שלא יכנו רק בידו לבד לדון אותו כמכוין במיתתו כמו שאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. ואמר במיני המזיד רוצח הוא כי הוא ודאי ראוי ליקרא רוצח על דרך האמת לפי שהוא ידע מה יעשה ואשם בו ומה שלא יהיה כן בשוגג אשר יאמר עליו ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה ואפילו בכל אבן אשר ימית בה והוא הדין בכל כלי שהוא כדי להמית אם היתה ההכאה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא ג"כ לא אויב לו ולא מבקש רעתו אז לא יהיה נכון למעשה גמור ולא יענש למיתה אפילו על ידי גואל הדם ועל זה נאמר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. ירצה בלא צדה שלא הכה כדי להמית והאלהים אנה לידו כי הוא לא היה שונא לו ולא מבקש רעתו רק האלהים אנה לידו בעון שניהם שמגלגלין חובה ע"י חייב. ולזה האלהים עצמו משים לו מקום לגלות שמה למרק את עונותיו ולא ינתן ביד גואל הדם כי אע"פ שנעשה מעשה לא היה הוא העושה ע"ד האמת כמו שאמרנו וכמו שביאר החכם בדברים אשר זכרנו ממנו שתראה בהם כל אלו הענינים בהשקפותיהם המיוחדות אשר ראוי להתבונן בהם ע"פ המשפט כמו שאמרנו. ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה ואם לא יתברר מתוכן שהיה מתכוין יצדיקו לרוצח ויצילו אותו. מיד גואל הדם וישיבו אותו אל עיר מקלטו אשר נס שמה לרציחתו וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו וגו'. וטעם זה אמרו ז"ל בספרי (פ' מסעי) רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימי של אדם וכהן מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אין בדין שיהא מי שמטמא וכו'. ורש"י ז"ל כתב עוד לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא יארע תקלה זו בישראל ויראה שזו היא דעת הראב"ע שכתב שהוא יכפר בעד ישראל וזו המאורע אירע בימיו. אמנם הרב המורה פרק ארבעים חלק ג' כתב שהוא ענין נחמה לקרובי הנהרג במה שמת אדם גדול כזה ואל זה סמך הרלב"ג ואיפשר גם כן כי לפי שמיתת אדם גדול כזה היא מכפרת על הדור ובחבורתו ירפא לשוגג ההיא.

ולדעתי כי לכל הדברים האלה ואל הסוד הזה העצום כוונו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה שהם אמרו אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וכו'. אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה. אתם הבנים ואני האב עשו לי הבית. והנה באמת הדירה הוא רמז גדול אל המשכן שנעשה במדבר. וכי כמוהו נעשה מקרשים מטולטלים ושם היה רועה אותם כל ארבעים שנה שהיו רועים במדבר. במן. ובשלו. ובבאר. וכמו שאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. אמנם הבית אשר בנה שלמה לפי שלא נתקיימה ולא היתה דירת קבע אל השכינה כמו שהיתה הכוונה לזה קראו אותה סוכה להורות שלא היתה הכונה האלהית בה רק בדרך עראי כענין הסכה לבד. וכן תארו דוד באומרו (תהילים כ״ז:ד׳) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' וסמך ליה כי יצפנני בסכה וגו'. וכל הימים אשר היה הבית נכון נמשלו ישראל לכרם והוא כמו שאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. (שיר השירים ח׳:י״א) כרם היה לשלמה בבעל המון ובשם ישראל יכנה (שם א') כרמי שלי לא נטרתי. והקב"ה היה שומר כגון זה שיושב ומשמר אותם כמו שאמר בפי' פעמים שלש (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני ולמען דוד עבדי. ועל זה הענין כשנסתלק הגנת הגנן מעל סביבותיה נאמר (ישעיהו א׳:ח׳) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו'. והשומר הלך חלף לו. וכן נאמר על חרבנה (שם ה') הסר משוכתו והיתה לבער. ולא שכח זה ירמיה בקוננו עליה (איכה ב׳:ו׳) ויחמוס כגן שכו: אמנם על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט׳:י״א). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך (סוכה ב'.). הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר וגדרתי את פרציהן. ועל הריסות הסכך אמר והריסותיו אקים: ועל קיומ' והעמדת' לעד אמר ובניתיה כימי עולם. הנה שהוציא' מכלל סוכה והעלה אותה לכלל בית קבוע לדיר' לעד לעולם שמאמר כימי עולם הוא שיבנה אותה קיימת ונצחית לעד כימי השמים על הארץ והוא אשר כוונו אותו חז"ל במשל השלישי שאמרו אתם הבנים ואני האב עשו לי בית וכמו שאמר ליחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ירצו שיכלמו מעונותיהם אשר בעבורם לא נתישבה עדיין כי אם בתורת חצר וסוכה לבד. אמנם מכאן ואילך יתקיים כל מה שנאמר לדוד מהנצחיות ומה שאמר (שמות ט״ו:י״ז-י״ח) מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד ומה שאמר (תהילים ק״ב:י״ג) אתה ה' לעולם תשב וגו'. ועל זה הבית נתנבא חגי הנביא בזמן עולי הגולה באומרו (חגי ב׳:ו׳) כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומצאתי את הבית זה כבוד וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון וגו'. כי איך יעלה על הדעת שיאמר כן על שפלות הבית ההוא וחוזק בדקיו הנעש' אז בחרפת רעב ולא ביד חזקה בעודם תחת ממשלת מלכי הגוים שהיו עושים על פיהם ומהם היו לועגים להם לאמר (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים אם יעלה שועל יפרץ את חומת אבניהם. והיותר קשה שחסרו בבנין ההוא החמשה דברים העקריים שבבית הארון והאורים ואש עליונ' שכינה ורוח הקדש (יומא כ"א.) ואיה כבודו. אלא שהכוונ' לו בהפך והוא להמעיט המעש' ההוא והבנין אשר הם מתעסקים בו ולומר כי הכל הוא מעט וכאין בעיניו כי הוא עתיד להרעיש את השמים ואת הארץ וכו'. והוא יהא סוף המלחמות בבוא יום ה' הגדול במלחמת גוג ומגוג שנאמר בו (יחזקאל ל״ח:י״ט) בפרשת ביום בוא גוג וגו'. ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומ' לארץ תפול וקראתי עליו לכל הריו חרב וגו' ונשפטתי וגו' וסוף והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ושם סמוך (מ') כתיב ענין בנין הבית כמו שכתבנו למעל' ראה כי אל הזמן הזה כיון חגי הנביא כי אז האל יתעלה בכספו וזהבו אשר לא יחסר כל בו כמו שהם היו אז חסרים ומבקשים אלו מאלו ואז יבנ' הבית לשמו אשר יתפרסם שיהי' גדול כבוד הבית ההוא האחרון מהראשון. כי הראשון היה במדרגת הסוכה וזה במדרגת בית גדול וקדוש. ובמקום הזה יתן שלום נצחי אשר ישב שם עם בניו דירת קבע ולא יריבו עוד לעולם. ולזה אמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ד) כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו במה שנתקיימה כונתו הראשונ'. וחכמתו השלמ' היא המשיכ' אותה בכל הדורות ההם עד הקים את דברו הטוב להגדיל שמו ולקדשו בפני כל באי עולם ואז יהי' כבוד גדול לבנים שיהיו אצל אביהם תחת אשר היו לועגים הגוים ומחרפים אותם לאמר איה אלהיהם (תהילים ע״ט:י׳). וכמו שאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו' (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). אמר כי בשוב ה' את שיבת ציון בימי עולי גולי היינו כחולמים ירצ' דברים חלושים מאד כאלו היה בחלום. אמנם במלאת ה' את דברו הטוב שאמרנו אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה כי אז העמים יכירו ויודו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה הפך מה שאמרו מה היהודים האמללים עושים. ולזה יהיה הצלחה בכבוד גדול כמ"ש (משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ובזה יתקיים מה שאמר ומלאתי את הבית הזה כבוד כי בהיותם על זה האופן יושלם היישוב ובהיכלו כלו אומר כבוד: הנה שעלה בידינו מכל זה שהבית הגדול והקדוש שהיתה הכוונה בו להיותו מכון שבתו בינותינו עדיין לא בא לכלל יישוב אלא היתה התחלת' ממעש' המשכן ונמשכה השלמתה עד סוף ימי כל הגליות. והבית אשר בנה שלמה לא היתה כדאי להיותה דירת קבע. אם מצדו שלא זכה לכך כנזכר. ואם מצד זכות כל הדורות שנמשכו אחריו. ואין צ"ל שלא נשלמה במה שתקנו בה עולי הגולה וכ"ש במה שעשה הורודוס עבד בית חשמונאי אשר מלא ידיו מדם נקיים והחכמים שבישראל (ב"ב ד'.) אלא כל ענייני הבית הזה אשר בידם מתחלה ועד סוף היה כעין דוגמא ודמיון להעיר את לבבם ולהודיעם במה יכשלו כדי שיקבלו הזירוז והאזהרה לכל מה שיצטרך להם בסוף כמו שהיה הענין במצוה הראשונ' שנצטוה בה אדם הראשון לענין המצות כלן שנצטוו בהם ישראל לסוף. וכאלו כל הזמן הארוך הזה לא היה ענינו אצלנו רק כאירוסין נמשכים אשר נתעוררו בהם כמה בלבולים עד אשר באו לכלל האישות השלם אשר לא יבא עוד עליו ערעור לעולם אשר בזה יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חרבן ארצנו ושממות היכלנו. כי על דרך האמת לא נבנה ולא נתקיים דבר מכל דבריו הטובים עמנו וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אשר משם תתחיל הדירה הקבועה ולא תפסק לעולם. וכמה נתאמת זה הענין המעול' ע"י שלמה החכם מתרף מגלת שיר השירים במה שזכר בנעימות שירו ויופי מליצתו כל הענינים מדבוקים ונגודים אשר אירעו לנו עם אלהינו מיום צאתנו ממצרים עד שבנה שלמה את המקדש כי אז נחשב כיום כניסת האומה הזאת לחופה עמו ית' כמו שאמר שם (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ונאמר שם (ד') אתי מלבנון כלה וגו' כי כל מה שנמשך ראשונ' היה לו במדרגת האירוסין. וספר מה שימשך ביניהם מיד מהזלזול בכבוד הבעל סמוך לכניסת' לחופה והמיאון והסירוב בדבריו ומוסריו ותוכחותיו עד שנמאס' בעיניו ואע"פ שנכנס' לחופה לא נבעלה וברח ממנה זמן הרבה מאד אשר בו קבלה מהרע והצער שיעור מה שהספיק להעיר את אזניה ולהרעיש לבה על חסרונו ולשוב בכל לב ובכל נפש לחזק אהבתו ולעורר שאר האומות עמה כמו שנרמז הכל בדברי עצמה בפירוש (שם ה') אני ישנה ולבי ער וגו'. עד שלסוף כל אלו הענינים ישוב לב הבעל אליה ויכמרו רחמיו עליה ויתחיל לאהבה באומרו (שם ו') יפה את רעיתי כתרצ' וגו'. ויזכור ממנה ארבעה שבחים אשר נשארו עמה עם כל צערה ודוחקה מהם שהזכיר בשעה שנכנס' לחופה בפירוש (שם א') הנך יפה רעיתי. ואז יבשרה בנחמה האחרונ' במאמר (שם ו') מי זאת הנשקפ' כמו שחר אשר בה יאמר (שם ז') שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך וגו'. כי אז ישיבה אליו שיבה שאין אחריה עוד חזרה ונסיגה. והוא גמר החבור והזווג בענין שלא קדם כמוהו. ולזה סדר שבחיה כמו שעשה בלקוחים הראשונים אבל הוסיף בהם ושנה סדרם. וזה כי בשבחים הראשונים סדרם ממעל' למטה ולא זכר רק השער והעינים והשינים והשפתים והדבור והרקה והשדים שהם שמנה איברים חיצוניים אשר יוכל הרואה לראות אותם בכל כלה שירצה והיה כן לפי שלא היתה עמו אז אלא כענין הארוסה שלא נגלו אליו בית סתריה וכמו שנזכר שם (ד') גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. אמנם בחבור האמיתי הזה האחרון אשר הוא גמר הזווג השלם אשר בו נכנסה עמו חדר בחדר על הדרך שאמר הנביא (ישעיהו ס״ב:ה׳) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ונאמר (שם נ"ד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגו'. אז יוכל לגמור ההלל והשבח באיברים שלא נתנו לראות בתחל'. ולזה התחיל הסדר דרך גבר בעלמה. ונאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) מה יפו פעמיך וגו'. חמוקי ירכיך וגו'. שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים. כי הם ארבעה דברים פנימיים הנשארים והנסתרים בתחלה והמשיך שני שדיך עד סוף השער. והיא גם היא חתמה הענין באומר' אני לדודי ועלי תשוקתו עד אומרה שימני כחותם וגו'. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. להורות כי האהב' ההיא קשורה בחבלי החוזק ובעבותות הקיום אשר לא ינתקו לעולם. והנה הוא באמת הלוך ישר ונכון לכללות המגלה ההיא כמו שביארנוהו והארכנו בענינו שם בפירושה. והנה הוא מורה ומוסכים מאד לכל מה שאמרנוהו הנה מעצם הדרוש אשר עמדנו עליו ומכוונת חז"ל במאמר שביארנו. עם היות שכבר אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר דיר כתרגומו וצורתו ואל ההיכל סוכה שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים כככבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצ' הרביעית. וסגלת המלך שהוא ארון הברית גנוז בתוכה. והנה כל איש אשר ידבנו לבו לעשות עצמו דוגמת המשכן כמו שאמר האל יתברך (ש"ר פ' ל"ג) והלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כאשר ביארנו בשער הקודם. הנה כשיהיה במדרגת החצר מופשט מהפחיתיות הבהמיות הרי הוא ראוי למזון ופרנס' שבזולת זה אסור להטפל בו שהוא פחות מחיות השדה וכמו שאמר רבי (ב"ב ח'.) אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמנם כשיהיו בו קצת מדות הרי הוא מותר. וכמו שאמר (שם) רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב ירצה שנתחברו בו ב' טעמים. הראשון הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו ית'. והשני קצת מדה טובה כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות (הוריות י"ג). ולזה אמר אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וגו'. אמנם כשיכנכס אל ההיכל ויבא אל חדרי החכמה והתורה הרמוזים בכלים ההם כאשר אמרנו כבר הוא ראוי לשמירה מעולה. וכמ"ש (ש"ר פ' ל"ג) תלמידי חכמים תורתן משמרתן. ולזה אמר אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה וגו'. אמנם בהכנס אל בית קדשי הקדשים הרי הוא כבן אצל אביו שיושב עמו בצל האהבה והכבוד. ולזה אמר אחם הבנים ואני האב עשו לי בית וגו'. והוא ג"כ דבר נאות במאמר. אלא שהראשון יותר נראה ויותר מועיל ויותר מעולה בעיני כל בעל שכל מאישי האומה הזאת הקדוש' המיחלים קץ הפלאות הנרדפים מכמה פקפוקים ותשובות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם. לכן ראיתי לעשות ממנו שער מיוחד ואמרתי אך טוב לישראל שיכתב ויסמך אל מעשה המשכן הנכבד שהיה התחלת הענין הלזה המעיר על סוף טובותינו והצלחותינו ויהיה לפה ותשובה לכל פוצה פה ומצפצף כנגדנו וה' יגמור בעדנו ובזה יושלם כל מה שכווננו אליו בזה השער: