אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃
באר הגולה
וכן בפרק אין מעמידין (ע"ז לז:), השלקות והכבשים אסורים. מנא הני מילי, דאמר קרא (דברים ב, כח) "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים שתיתי*", מה מים שלא נשתנו על ידי אור, אף שלקות שלא נשתנו על ידי אור. וקאמר, מידי 'אור' כתיב. אלא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, עד כאן. אין הפירוש שיהיה הכתוב זכר ומליצה בלבד, רק שלמדו גזירת חכמים מן המקרא. שלכך כתוב "אוכל בכסף תשבירני ומים ושתיתי", שהאוכל הזה דומה למים, כמו* פירות וירקות שלא נשתנו, כמו מים שלא נשתנו. וקרא אורחא דמילתא קאמר, שאומה שהיא נבדלת מאומה אחרת, כמו שישראל נבדלים מכל האומות, אין דרך להיות להם חבור ושתוף עם האומה שנבדלת ממנה. ואין קונים זה מזה רק דבר שלא נשתנה. ולפיכך זכר הכתוב "מים", שזה לא נשתנה, וכן אוכל דומה לו. ובודאי אורחא דמילתא קאמר, ולא למצוה. מכל מקום למדו שדרך האומה להיות נבדלת מן אחרת בתקון האוכל. ומזה למדו גזירה זאת, שהם גזרו על בשולי גוים*, להיות הבדל האומה מאומה. בפרט באוכל שצריך תקון האדם, כי האוכל הוא נפש האדם, כי האוכל מחיה את האדם עצמו. והרי אומה זאת נבדלת בעצמה מן האומה האחרת. ולפיכך אוכל שנעשה אוכל על ידי אחד מאומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, אחר שהאוכל הוא מקיים האדם עצמו. בודאי אם לא נעשה אוכל על ידי אומה אחרת, הרי אין האוכל שייך אליו, כי לא עשאוהו אוכל. אבל אוכל שנעשה על ידי אומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, ואם אין מרחיק יש להם קירוב וחבור. והרי יש לדבר זה סעד גדול מן הכתוב, רק שהכתוב מדבר מאורחא (-דקרא) [דמילתא]. וזה סמך אל בשולי גוים* שהוא אסור, מפני שהוא קירוב להם.
עקידת יצחק
ולדעתי שלא כוונו במדרש רק למה שכיונו הרב בכתוב וזה כי ממה שראו מלת גם מיותרת לגמרי אין לה נושא במקרא זולת שניהם שתחול עליו אפי' על דרך גם לי גם לך (מלכי' א' ג') וכדומה הוצרכו לומר שמלת גם זו באה לרבות הבאים אחריהם בכתוב והם האיש השוכב עם האשה והאשה לפי מה שנדרשו לגדול שבא על הקטנה וקטון שבא על הגדולה כלומר ומתו גם שניהם כשהם גדולים גם כל אחד מהאיש והאשה המגיע מהם לחיוב כאשר יהיה קטנות באחד מהם כמו שאמר הרב זכרו לברכה והנה מעשה חדודין ממלת שניהן דרשי ליה: כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר וגו' ואם בשדה וגו'. בזה הבדיל בין החפצים בעבירות ובין האנוסים בהם והעיר או השדה לאו דוקא אלא כל שיודע ממנו שהוא באונס או ברצון והדין דין אמת כי לא חייבה התור' לאיש כי אם כשיעשה הוא הרע אבל כשהיה בשוגג או באונס הנה אם יש שם מעשה ודאי אין שם עושה וכבר נתבאר זה בפרשת עקידה וזולתה מהמקומות. ומזה אני אומר שפשע המפתה את הנערה הוא גדול אצלה מהאונסה כי האונס יכריח הבשר והמפתה יכריח הדעת ומביא עליה שמצה גדולה וזה אצלי טעם מה שאמר בכאן ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה דמשמע שלפי זה לא חייבוהו ליתן לה כלום אמנם במפתה כתיב אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול וגו' (שמות כ"ב) כי לפי מה שהוסיף להרע עמה נתנה הבחירה ביד אביה או בידה אם תרצה להיות לו או לקבל המוהר ולהנשא לאחר אמנם לענין הדין לא נטה ממה שאמרו חכמינו ז"ל: לא יקח איש את אשת אביו וגו' לא יבא פצוע דכא וגו' לא יבא ממזר וגו'. כבר אמרו בספרי (פ' תצא) שנסמכה אשת אב לכאן ללמד אי זהו ממזר אמרו אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא שנאמר לא יקח איש את אשת אביו וגומר לא יבא ממזר וגו'. שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת מן השמים שנא' לא יקח איש את אשת אביו וגו' לא יבא ממזר וגו' מה אשת אב וגו' רבי יהודה אומר כל שחייבין עליו מיתת ב"ד הוולד ממזר שנא' לא יקח איש וגו' לא יבא ממזר מה אשת אב וכו'. כלם הודו בסמיכות: לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר וגו' כתב הרמ"בן ז"ל מצינו אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבי' היושבים בער (דברים ב׳:כ״ח) ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל כי די למחנה שימכרו להם וכו' עוד כ' ור' אברהם אמר כיטעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבי' על אעברה בארצך בדרך בדרך אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה והוא מה שאמר לא תעבור בי גם זה הבל כי הם שלחו אל אדום אעברה בארצך וימאן אדום את ישראל עבור בגבולו (במד' כ') והנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב ויסעו מהר ההר (שם כ"א) ועוד כתב והנראה אלי כי הכתוב ירחיק שני האחים ההם שהיו גמולי חסדים מאברהם שהציל אביהם ואמן מן החרב והשבי ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליהם בלעם בן בעור והם המואבי' והאחד לא קדם אותם בלחם ובמים כאשר קרבו למולו כמו שאמר אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם והם לא קדמו אותם כלל כי היה הכתוב אומר כאשר עשו לי בני עשו והמואבים והעמונים והנה עמון הרשיע יותר וכו' ולכך הקדים הכתוב עמוני והקדים להזכיר פשעו וכו' כמו שהוא כתוב בפירושיו והבל הביא גם הוא בעיני שהרי הכתוב אומר על דבר אשר לא קדמו בלשון רבים ואשר שכר לשון יחיד וכמו שלשון היחיד הוא דוקא גם לשון רבים חוייב להיות דווקא ולא יתכן חלוף זה וכן דקדק אותו עזרא הסופר באומרו ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב אשר לא יבא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכר עליו את בלעם לקללו ויהפוך אלהינו את הקללה לברכה (נחמי' י"ג) ועוד שאם כדבריו היה לו לומר לא תתעב אדומי על דבר אשר לא קדם אותך בלחם ובמים שהוא מוסף על האחוה גם היה לו להקל על המואבים ולהתיר דור שלישי וכיוצא על דבר אשר קדמו: