וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)
עקידת יצחק
ובמדרש (ש"ר פ"ג) ואני ידעתי וגו'. ראה הקב"ה מה פרעה הרשע עתיד לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחות וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה ואע"פ כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם. ראה כמה הרחיקו בלשון הזה היות עונשם על מה שחטאו בתחלה. והשני כי מאד נפלאו בעיני דבריו אלה אשר דבר על סיחון שאמר זה לשונו (ח"פ שם) ועל זה הצד בעצמו יהיה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו שלא הוכרח עליו, ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שיהרגוהו. והוא אומרו (דברים ב') ולא אבה סיחון וגו'. וכי מה פשעו ומה חטאתו בזה ממלך אדום ומואב (שם) שלא נתנו אותם עבור בגבולם ונטו מעליהם. ועוד כי הכתוב אומר בפירוש ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו'. הורה בלי שום ספק כי מה שלא אבה היה לסבת שהקשה השם את לבו ולא שהקשה ה' את לבו יען כי לא אבה: והדבר הקשה מכל זה כי הוא דבר שינגדוהו כמה כתובים מהתורה ומהנביאים כי כל הנביאים פה אחד נבאו כי לא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו. ואף כי שוב בה העם משובה נצחת אמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. והק"בה פירשו בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תטיב שאת ועל השורש עצמו תרגם אנקלוס (שמות ל״ד:ז׳) ונקה לא ינקה סלח לדתייבין לאוריתיה וגו'. והמשורר (תהילים כ״ה:ח׳) אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. והנה יש לנו במדה הזאת המעולה כמה עדים במקרא אבל נביא מהם שנים היותר נאמנים והם אחאב ומנשה המגידים דבר אמת בנדון אשר לפנינו ולא כחדו. באחאב נאמר (מלכים א ט״ז:ל׳-ל״א) ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר היו לפניו ונאמר ויהי נקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט וגו'. וסיום מעשיו ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו והנה כאשר היה מה שנאמר בו (שם כ"א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. מה כתיב ביה (שם) ויהי דבר ה' אל אליהו וגו'. הראית כי נכנע אחאב מלפני לא אביא הרעה בימיו. ובמנשה (שם ב' כ"א) ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגוים וגו', עוד ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל וישתחו לכל צבא השמים וגו'. עוד ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה' והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו וגו'. עוד וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' עוד נאמר (ד"ה ב' ל"ג) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו עד אשר נגזרה עליו גזירה בשבועה (ש"ר פ"ו) לכן כה אמר ה' אלהי ישראל הנני מביא וגו'. עד ונטיתי על ירושלם את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב וגו' (מלכים שם). ואחרי כל זה נאמר (ד"ה שם) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו הרי שבכל החטאים והפשעים והמרדים העצומים והתמידים אשר עשו לא מנע מהם מרפא התשובה. ולא ידעתי למי יחפוץ למנוע יותר מאלו אם היה שדרכו בכך: ומהתימה כי גם הרב ז"ל עצמו בספר ההוא אחר שאמר (ה' תשובה פ"ג) ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין מן העולם ונדונים כפי רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה. והכופרים בתחיית המתים. והכופרים בביאת הגואל, והמומרים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור. ועושים עבירה ביד רמה כיהויקים. והמוסרים. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים. ושופכי דמים. ובעלי לשון הרע. והמושך בערלתו. כתב ואמר במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לע"ה כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ע"כ: ראה דברים אלו טובים ונכוחים ומסכימים למה שאמרו ז"ל (אבות פ"ב) ושוב יום לפני מיתתך והפך מה שכתב (ה' תשובה פ"ו) על ושב ורפא לו ועל לאין מרפא. ואם יהויקים ואחאב ומנשה והדומים להם וכל אותם אשר זכר לא הגיעו לשיעור נעילת שערי תשובה אי זהו החטא הגדול או החטאים הרבה אשר כתב הרב ז"ל שיתן הדין למנוע מבעליהן דרך התשובה שיהיו גדולים ועצומים מאלו באמרו יבקש עון כזה ואיננו וחטאת כהנה ולא תמצאנה. ולא מצא הרב לזה שום תיקון רק בשאמר שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה על זה ולא על זה כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. ועינינו הרואות שאין הנדון דומה לראיה: אמנה האמת יורה דרכו שאין ממדת הדין של מעלה לאמר לרשע הוסף רשע חלילה ואע"פ שיהא בתכלית המרד והפשע כל עוד יוסיף סרה ונאצה ואחרי כל טומאתו בא לטהר בחרטה גדולה ובהכנעה עצומה ובדמעות שליש יכסה את מזבח ה' ההרוס מי גם בנו ויסגור בעדו שערי דמעה ותשובה אשר לא יסגר, מפני כל כי הוא קלוסו של מלך המלכים. ובכך תפארתו מתפרסמת יראו צדיקים וישמחו פושעים יקחו מוסר לבלתי התייאש מעמוד על נפשם לאמר איך נשוב אל ה' ואנה נבוא והשער סגרו. הוא שישעיה אומר (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ירצה שיעזוב הרשע דרך רשעו. וגם האיש החושב מחשבות און לאמר מה בצע כי נשוב אחר שהרבינו לפשוע אל יאמר כן ואם הוא ראוי לרחם עליו ישוב וירחמהו. ואם הרבה לפשוע ישוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ועל מחשבות כאלה אמר (שם) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. כי כגבוה שמים וגו' עד כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו'. כי דבר הש"י לא ישוב ריקם כי אם יעשה את אשר חפץ לקבל פושעים וחטאים ויצליח את אשר שלחו להשיב בנים שובבים. והשער הזה לא יסגר לעולם. והוא אשר תעמוד לנו בסוף התלאות שנאמר (דברים ד׳:ל״א) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. והוא מה שסמך בכאן (ישעי' שם) כי בשמחה תצאו וגו'. כלומר המדה הזאת תביא אתכם עד הנה: וכמה קיים הרב ז"ל הדעת הזה במה שאמר בפרק ד' כ"ד דברים המעכבים את התשובה כי בכלן נתן טעם מטבע הענין ואיכותו לא שנמנעה לו התשובה מפאת ההשגח' חלילה. ומה שאמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה' א') חוץ מאלישע אחר שידע כבודי ומרד בי. הוא הדין והוא הטעם כי הוא מכלל שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי היודע כבודו ומורד בו רוח שטות ומינות נזרקה בו אשר עליו נאמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וכמ"ש (סנהדרין ל"ח:) כ"ש ישראל מומר דפקר טפי. אבל אם נותן אל לבו לשוב אין מונעים ממנו. וכמו שאמר הרב (ה' תשובה פ"ג) ואפי' כפר בעיקר. תדע שהרי נאמר (בראשית י״ג:י״ג) באנשי סדום רעים וחטאים לה' ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) יודעין ריבונן ומכוונים למרוד בו ואפי' הכי נאמר (בראשית שם) הכצעקת' הבאה אלי עשו כלה וגו'. ותרגם אנקלוס אעביד עמהון גמירא אם לא תיבין ואם תיבין לא אתפרע. סוף דבר אפילו יהושע בן נון מפומיה אמר' לן שאין ביד האדם בהחלט להביא עליו את הטוב ואת הרע לא נקבל. ואולם מה שפירש בהשמן לב העם הוא אינו הכרחי כלל אדרבה המאמר ההוא מורה על הפלגת התוכחה בתכלית ההערה והזריזות על התשובה כמו שיבא. והנה הרמב"ן ז"ל (שמות ז') הסכים אל זה התרוץ ותלה אותו במדר' שאמרו (ש"ר פ' ו') גלה לו שעתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידם בעבודה קשה. והנה הוא באמת תלה תניא בדלא תניא כי הם לא אמרו זה במקום זה הספק רק אצל תלונת הש"י על משה אמרו בלשון הזה. וכי מה היה לו למשה להרהר אחר מדותיו של הב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גלה לו הב"ה שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו את הדין וגו'. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע בו הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו'. הנך רואה שלא היתה בזה עקר כוונתם להתיר זה הספק ולא לדבר בו כלל גם כי מאמרם זה יסבול זולת זאת הכוונה כמו שיבא:
עקידת יצחק
וגם אנכי הנה ראיתי זה הענין בעצמו בסיחון שנאמר בו (דברים ב׳:ל׳) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו עם שאח"כ מצאתיו אל החכם בעל ספר העקרים שקדמני בו בצלמו ודמותו עם המשך הכוונה אל קושי לב פרעה בכלל כמו שיבא. וזה כי נטות ישראל מעל מלך אדום ומעל מלכי מואב ועמון אשר לא נתנו אותם לעבור בגבולם היתה הסתה ופתוי נפלא אל סיחון לשאת ק"ו בעצמו ולערוך עמם מלחמה לתתו בידם כאשר עם לבבו. וכמה הטעים משה רבינו הדברים האלה עצמם כאשר סדר זכרונם במשנה תורה ואמר (שם) ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' ונשמרתם מאד אל תתגרו וגו' ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר ה' אלהים אל תצר את מואב וגו'. וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וגו'. ואח"כ אמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון וגו'. ואשלח מלאכים וגו'. ולא אבה סיחון וגו'. ירצה ראה שעם הנטיות הללו שצויתיך לעשות מעל שלשת המלכים האלה נתתי בידך את סיחון כי יתפתה לצאת לקראתך להלחם ונפל בידך ונקל והענין הזה הוא ממש כעין המארב הנהוג במלחמות לגנוב דעת המנגד כשאינו חזק בדעתו ואמונתו: אמנם הדרך המיוחד הזה שאמרנו אצל פרעה יתבאר כשנשים לב אל מה שאמרו חז"ל בהגדה בזכרון סדר אלו המכות ר' יהודה היה נותן בהם סמנין דצ"ך עד"ש באח"ב כי באמת כחו של ר' יהודה אתא לאשמועינן כי סימן גדול מסר בידנו להעיר שנשים לב אל אלו החלוקים ושכל אחד ואחד מהם הוא סימן בפני עצמו כי על כן אמרו היה נותן בהם סימנין ושנמצא כי סוף כל ג' וג' מהם באה המכה בלי שאלה והתראה והוא מה שיורה הוראה עצומה שכל מכה ומכה הנה היא סיום וחתום הענין המכוון בשתי המכות הקודמות באותו סימן. וא"כ היו שם בלי ספק ד' כוונות כוונה אחת לכל ג' והרביעית במכה אחרונה שהיא היתה תחלת המחשבה וסוף המעשה. והנה ארבעתן נכללו בתוך דברי משה הראשונים אליו במלאכות ה' ובתשובתו החצופה כפי מה שאומר: וזה כי במ"ש לו משה (שמות ה׳:א׳) כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר יכלול לו ד' דברים המחוייבים אל שליחותו. השלשה מהם הם העקרים ההכרחיים להאמין ולקבל המצווה מהמצוה. והרביעי הוא ענין הצווי המיוחד. והוא כי באומרו כה אמר ה' הניח לו מציאות סבת הסבות ועלה העלות ברוך הוא. ובאומרו אלהי ישראל קיים לו כי זה המחוייב המציאות הוא משגיח ומבחין בנמצאות העולם הזה וכתותם עד שמזה הצד הוא נקרא אלהי ישראל מזולתם מהאומות. ובאומרו שלח את עמי יורה כי זה הנמצא העליון המשגיח לא יופסק יכולתו באומה ההיא אשר נקרא שמו עליה אבל שכבר יהיה לו יכולת מוחלט לצוות ולרדות לכל מי שירצה ממלכי הארץ ומאציליה. ומטעם זה הוא מצוה עליו ואם לא מבני ישראל הוא. ובאומרו ויחוגו לי במדבר יאמר כי זה הנמצא המשגיח והיכול הוא רוצה עתה בעבודה הזאת המיוחדת ומצוה שתעשה עכ"פ: והנה לא היתה תשובת פרעה בתחל' דברי פיהו סכלו' רק הכפירה בארבעתן אחת לאחת כי באומרו מי ה' כפר בעיקר. ובאומרו אשר אשמע בקולו לשלח את בני ישראל כפר בשתים. האחד שאינו מאמין שישראל הם שלו. והשני שאע"פ שיהיה כן הוא אינו חייב לשמוע בקולו כי אינו משועבד לאלהותו. ולפי שאף כי יתאמתו אליו שלשה אלה עדיין יש לספק אם הוא נאמן על זה הצווי הפרטי. ואם יתכן שיבא לו אלהים זה לקחת לו גוי מקרב גוי לעבוד אותו ולחוג לפניו כי הוא מה שהוכחש אל הדעת בתחלת הענין מצדדים מתחלפים אבאר אותם להבא בפי' מכת בכורות המיוחדת לה ב"ה. לזה היתה תשובתו כנגד הענין הפרטי הזה (שם) לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ירצה לא ידעתי אותו בשימצאו בו אלו השלשה עקרים שהנחת כדי שאתחייב לשמוע בקולו. וגם אם הונח שימצאו, את ישראל לא אשלח כי לא נתברר בזה שאתה שליח נאמן מאתו על זה. ואולי אתה בודה דברים אלו מלבך: והנה מעתה כבר נתחדשו ביניהם מחלוקות וויכוחים נפרדים אשר חוייב משה לקיים אמתת דבריו ולבטל כפירותיו של פרעה בכל אחד ואחד מהם להכבד ולהקדש בעיני כל באי עולם וגם שלא יטמאו בני ישראל השוכנים אתם בתוך טומאתם אבל שיראו ויכירו הלכה למעשה. והנה היה דרך הלמוד הישר וההוראה הנכונה בהם מן הקודם אל המתאחר ומן הכולל אל הפרטי. רצוני שיתבאר אצלו תחלה מציאות הש"י ואח"כ השגחתו ואח"כ יכלתו ואחר בירור שלשתן שיברר לו אמתת השליחות הפרטי. ולזה מה שבאו ג' מכות מורות על מציאות הש"י. והג' השניות על השגחתו והשלישיות על יכלתו המוחלט והאחרונה על הצווי הפרטי מהצדדים אשר יכחישם כמו שיתבאר אמתת כל זה כלל ופרט על סדר הכתובים ב"ה. והנה לא היה שם קושי לב אחר זולתי סדר הלמוד הזה אשר היה מכוון ביניהם כי אף על פי שנתאמת אצלו במכות הראשונות מציאות הש"י עדין נשאר לו פתחון פה שאינו אלהי ישראל וגם כשנתאמת לו זה בשניות עדין לא נתברר אצלו שהוא יכול עליו וגם כי נתברר לו זה בשלישיות עדין מכביד את לבו על אמות הצווי הפרטי. והוא מ"ש בפי' ואני אקשה את לב פרעה (שם י"א) למען רבות מופתי ואומרו (שם י') כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו'. וידעתם כי אני ה'. יראה כי הקושי וההכבדה אינה רק שימת אותותיו אלה בקרבו על האופן ההוא הנכון והישר בסדר הלמוד המחייב שיעשה כן למען יהיה לנו לאות ולמופת אשר נספר באזני בנינו ובני בנינו את אשר התעלל במצרים כלומר שבקש עלילה אצלם להביא עליהם אלו האותות והמכות על סדר אלו הסימנין לקיום העקרים הגדולים האלו בזה אחר זה אשר תכלית הכל הוא אומרו וידעתם כי אני ה' מה שלא ימשך התועלת הזה הנפלא מהכות כסיל מאה על שלוח העם לבד. וזהו עצמו מה שהודיע בתחלה כשאמר, לכן אמור לבני ישראל והוצאתי וגו'. וגאלתי אתכם וגו'. עד וידעתם כי אני ה' ירצה שימשכו העניינים ודרך המופתים בגאולתם באופן שיספיקו להכניסם תחת כנפי השכינה בקנין דעות ואמינות אמתיות בידיעת האל ית' ובשער ל"ט ב"ה ילוה אל זה טעם לשבח עוד ב"ה. ואולי היו ד' לשונות של גאולה וד' כוסות (ב"ר פ' פ"ח) כנגד אלו הד' עניינים נפרדים שזכרנו. וזהו עצמו שאמר (שמות י״א:ט׳) לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ירצה שימשך סדר הלמוד וההודאה בענין שלא ישמע אליכם על עסקי השליחות עצמו עד שירבו מופתיו בהם רצוני ד' מיני המופתים והראיות שנעשו על ד' העניינים אשר זכרנו. והנה על זה וכיוצא בו אמר החכם (משלי י״ד:י״ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה וגו'. כי הדרך הזאת היא דרך ישרה ונכוחה לבאר העקרים האלה בדרך המופת אמנם היתה לו אחרית יושרה דרכי מות. וכגון דא ודאי ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם. ולסבת המכשלה הזאת אשר שמה תחת ידו החכמה אלהית נתיחסו כל מיאוניו ומרדיו והפצריו לאל ית' כמ"ש בכלן ויחזק ה' את לב פרעה כי באמת למתבונן בהם אין שום הפרש בין אומרו ויחזק ה' את לב פרעה ובין אומרו ויחזק לב פרעה כאשר דבר ה'. שהטעם שנתחזק לב פרעה כאשר דבר ה' בראשונ' שיחזיק את לבו דכתיב בתחלת הענין. (שמות ד׳:כ״א) בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם. וראיה גדולה לזה מה שאמר בסוף כל המכות (שם י"א) ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו הנה שייחס אליו יתברך חוזק כל המופתים כלם בשוה. וגדולה מזאת כי במכת הברד השביעית שנאמר בה ויחזק לב פרעה פירש בה ואמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו כמו שיבא במקומו: סוף דבר זה המין מהקושי והחוזק הוא הראוי ליחסו לו יתברך לא זולת. זה דרך ישכון אור לפי ראות עיני בהתר הספק העצום הזה ובכל הדומה לו והוא הנאות מצד טבעו ואשר לא ינגדוהו מאמרי חז"ל כמו שיבא:
עקידת יצחק
והנה הספק הראשון כבר התרנוהו יפה אצל ואני אקשה את לב פרעה (שמות ז') והוא שעשה כן להביא את סיחון בכפל רסנו כמ"ש הכתוב כי הקשה יי' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה (דברים ב') כי היה גלוי וידוע לפניו כי הוא לא הי' נכנס להתגר בם מלחמה אם לא במה שהראו ישראל עצמם יראים ופוחדים אצל שני המלכים הראשונים עד ששאלו מהם רשות בלשון רכה ותחנונים לעבור בגבולם וכשלא נתנום נטו מהם וכן כששאלו ממנו חשב שלא נופל הוא מהם כדי שלא ירמסו את ארצו ולצאת לפניהם למלחמ' כמו שנתבאר זה יפה במשנה תורה כמו שזכרנוהו שם שער ל"ו וגם מדברי יפתח נלמוד יפה הענין הזה עצמו והנה א"כ כבר עמקו מחשבותיו ית' בהישיר אותם אז הסכים על ידם לעשות בכל המלחמות לקבעו חוק לדורות מהטעמים שזכרנו ולהביא אל סיחון אל מה שהיה ברצונו האלהית שילחם עמהם כדי שינצחוהו ויקחו ישראל את ארצו ואולם כאשר היה ג"כ גלוי וצפוי לפניו קושי ערפו של עוג ואומן לבבו מעצמו ושאינו צריך חזוק מחוץ לא הוצרך לשלוח לו מלאכים לשום טעם מהטעמים אם מפני ההלכה כבר הוקבעה ואם מפני החוזק אינו צריך והוא טעם אומרו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת עמו וגו' (שם ג') ירצה אל תראה עצמך ירא ונפחד מפניו כמו שהראית למלכים הראשונים כי זה בידך נתתי אותו וגו' כלומר הרי הוא מזומן ועומד מעצמי לצאת למלחמה וליפול לפניכם מה שלא היה כן לסיחון אשר היה צריך חזוק למען תת בידך: