דברים ד:ו מחשבת ישראל: גן נעול ועקידת יצחק

חדר שביעי ובו יב חלונות ראיה מן התורה שכל "חכמה" [היא] אלהית, ושהיא על המנהגים שהן כפי חקי השם ב"ה. ראיה שניה מספר ירמיה מבאר שיש רבים מן המצווֹת שבתורה שהן עניני בינה. מופת ממצות קדוש החדש שהתורה מן השמים. מופת שני מפרשת בהמות וחיות טהורות וטמאות. ענין דרך אמונה. כל ספרי דברי הימים עדים נאמנים על התורה. השתלשלות הדורות וסדר הקבלה והזמנים שבתורה ובדברי הנביאים, עדות נאמנה על התורה. יושר המצווֹת לתקון הנפש ולתועלת הקבוץ המדיני הכתובים בתורה, מעידים על היותה אלהית. דעת הנפלאות שבתורה וסוד צבאיו ומשרתיו וכבודו וגדלו. עדות על היותה אלהית. מליצותיה משליה ויושר הוראת כל שרש ושרש כפי הענין שנכתב אצלו, מורים שהיא אלהית:
כשתשגיח בדברי התורה והנביאים תמצא דבר זה מפורש, שהחכמה כולה מאת האלהים ואינה יוצאת מן השכל האנושי ובינת האדם. כי כשהזהיר אדוננו משה ע"ה ב"משנה תורה" על שמירת התורה והמצוה אמר (דברים ד, ה) "רְאֵה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". הודיע שהחקים והמשפטים שלמד לישראל לא הוציאם מלבו, ולא קבצם מבעלי החקים שהיו בעולם, אלא כאשר צוהו ה' כולם מפי הגבורה. והוא ב"ה צוה שיעשו ישראל החקים האלה. וחזר ופירש שאלו החקים והמשפטים הן הן החכמה והבינה. ואע"פ שלא יצאו משכל האדם ומבינתו ולא ימצאו מהן. גם הרבה מנגדים לטבע השכל והבינה הנטועות בנפש, בכל זאת הם החכמה והבינה הגמורה. ולכן אמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". הודיע שישמרו החקים האלה בלב שלם ויעשו וינהגו על פיהן. כי אין החקים האלו שוים לחקים שחקקו כל עם ועם ללשונותם בארצותם, אלא חקי התורה הן חכמה ובינה לעיני העמים בעבור שצוה עליהם השם ב"ה. ואינם כמו חקי עם ועם שאינם חכמה ובינה כי הם מתחבולות בני אדם. ואין בכח האדם לחוקק חקי חכמה ובינה. ולכן אם ישמרו ויעשו חקי התורה יגדל שם ישראל לכבוד ולתפארת עד אפסי ארץ. כי אם ישמעו העמים החקים האלה שנוהגים בהם בני ישראל, כולם יודו ויאמרו שהוא גוי גדול מכל הגוים. ובעבור גדולתו הוא חכם ונבון מכל הגוים ונתנה להם לבדם החכמה והבינה למורשה. ושאר הגוים השפלים בערך ישראל, משפטים אלה בל ידעום. מבואר הדבר שחקי התורה הן החכמה הגמורה. והנוהג על פיהן הוא החכם.

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי משפט השכל הנוסד על אדני הצדק והמישרים מחייב, כי לפי גודל רשעת איש אשר הראה במעשהו הרע אשר עשה בהשכל ודעת, כן יגדל גם אשמו ועונשו עליו, וכן יגדל בהפך גם שבח ותהלת איש אשר יעשה פעולה טובה בדעת ותמימה תחת כי מעשי הרע והטוב אשר נעשו רק בשגגה ובלי דעת לא יחשבו לבעליהן כמעשיהם על צד האמת, אשר ע"כ אמר הכ' ג"כ מהמלאכים "עושי דברו" וכו' ר"ל כי הם נקראים בשם "עושי דברו" יען כי כל פעולותיהם בדעת והשכל רק "לשמוע בקול דברו," וכן אחז"ל על הכ' "ושמרתם ועשיתם'" "ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו," ר"ל רק כאשר תשתדלו ללמוד ולדעת משפטי התורה אשר עליו יורה הפעל "ושמרתם" ייוחסו עליכם גם מעשי המצות על צד האמת, אבל לא אם תעשו אותם בבלי דעת רק כמצות אנשים מלמדה, וכן לא נוכל ג"כ לחשוב לאיש לעון בבחינה אמיתית, מעשה הרע אשר יעשה רק בשגג' בלי דעת, כמו שכ' החוקר אפס לא לבד יש הבדל בין העושה דבר מה בידיעה, לעושהו בהעדר ידיעה לצמיתות, כי אם גם במהות הידיעה עצמה יש הבדל רב אם היא שלימה או לא, אשר ע"כ הבדילה ג"כ התורה במדת העונשים בין שוגג, למזיד, ולפושע, כי השוגג יענש רק על אשר לא נזהר לדעת, והמזיד, על אשר חטא ואשם אף שידע כי נזהר על מעשהו זה, ועונש הפושע גדול מכלם, יען כי גם רשעו גדול עד מאוד, כי הוא חפץ ובוחר במעשהו הרע רק בעבור היותו רע, ובענין זה מבאר הרב ז"ל דברי ההפטרה (ירמיה ב' עיין בפנים הספר) וע"כ נתנו גם חז"ל עפ"י הקבלה האמיתית ליסוד מוסד "שאין עונשין אלא א"כ מזהירין" כי רק מי שהוזהר תחלה לבלתי עשות מעשה מה בעבור שהוא רע ומתנגד אל חוקי התורה, הוא לבדו ראוי להענש על גודל רשעו אם בכל זאת יעשהו אח"כ, אבל לא מי שעשהו בבלי דעת שהוזהר עליו, ויען כי ענין זה הוא עיקר גדול בבחינת העונשים התוריים, ע"כ הסכימה החכמה האלהית לחתום בו הספר הרביעי' "שהוא כאילו הוא חתימת עצם התורה" (ר"ל יען כי ממנו והלאה יחל משנה התורה אשר בו נשנו רק המצות הראשונות) כי אחרי אשר ספר תחילה מסעי בני ישראל בכל הדרך אשר נחם ה' במדבר הגדול והנורא, אשר מכל זה נודעה להם רוב הטובה אשר עשה לישראל, באופן שהושרש בקרבם עי"ז האמונה במציאות הי"ת, ביכלתו וגבורתו, ובהשגחתו הפרטית עליהם, הזהירם אח"כ באזהרה גדולה לגרש את גויי הארץ אשר יבאו שמה לרשתה, ושלא להשאיר להם שריד ופליט, למען לא ילמדו ממעשיהם ותועבותיהם, לעזוב את ה' אלהיהם ולשכוח כל עיקרי האמונה אשר הושרשו בקרבם מתחילה, כי בלמדם מהם ללכת בדרכיהם הרעים ולהשחית עלילותם, יעזבם ה' וצלו יסור מעליהם ונתנם בכף כל אויביהם הצרים אותם, וסמך לזה גם משפט הרוצח מכה נפש בשגגה, אשר הוקל ענשו מאוד לנוס רק אל עיר מקלט ולשבת שמה עד מות הכהן הגדול, בעבור שעשה הרע רק בבלי דעת, באופן שיודע להם מכל זה, כי רק לפי רבות או מעוט ידיעת האדם ורצונו במעשהו הרע, כן יגדל או יקטן גם ענשו אשר יענש עליו ועפי"ז יבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו, בהקדימו תחילה, כי אף שאנשי הדעת והתבונה לא יחפצו להצדיק מעשיהם אשר לא טובים המה בהעדר הידיעה והסכלות [גם אין נכון וראוי להם לעשות ככה, כי אחרי שחננם ה' דעה ובינה היה להם להזהר בכל מעשיהם שלא יחטאו גם בשגגה, גם היה להם להתבונן תמיד בחוקי הצדק והמישרים, למען דעת בכל עת מה שיעשו או יחדלו מעשות. וכן הוא גם עיקר נוסד בחוקים הנימוסיים אשר יחוקקו שופטי הארץ ומנהיגיהם, כי בהעדר הידיעה לא יוכל איש להצדיק פעולתו הרעה, כעין מה שאמרו גם חז"ל "שגגת תלמיד עולה זדון,"] בכל זאת יגדל עון ואשמת היודעים כי רע ומר בעיני ה' הוא לעשות מעשה או פעולה ידועה, ובכל זאת ישמעו לקול תאותם החמרית ויעשוה, מעון העושים אותה רק מבלי דעת נכונה ושלימה, ומאנשים כאלה החוטאים בידיעה שלימה רק בעבור שמעם קול תשוקתם הגופנית, אמר המדרש הנ"ל "שיש מי ששומע ונפסד כאד"הר" שאף שידע מצות הי"ת לבלתי אכל מעץ אשר בתוך הגן, שמע בכל זאת לקול אשתו, אשר הסתה אותו באמרה, כי טוב העץ למאכל ונחמד הוא לעינים, והסב בזה רעות רבות לו ולזרעו אחריו, תחת כי הכובש תאותו ונטית רצונו ושומע לקול המורים אותו חוקי הצדק והמישרים, מסבב לעצמו אך טוב וממנו אחז"ל "יש שומע ונשתכר" כאברהם אע"ה אשר שמע לקול אשתו שרה, לגרש את הגר אמתו ואת בנה המצחק, למען לא ישחית גם מידות יצחק אשר היה ישר דרך מלידה ומבטן, אף כי בלתי ספק נכמרו רחמיו עליה ועל הילד, והסב בזה אך טוב, כי עי"ז נשאר יצחק תמים עם אלהיו ומחלציו יצאה האומה הישראלית אשר הם זרע ברך ה', וע"ז הוסיף המדרש ואמר, אהקב"ה מי ששמע לאשתו כך (ר"ל כאשר תאמר לו דבר ראוי ונכון אשר ממנו יוכל לקוות כי יישר גם בעיני הי"ת) "מי ששמע לי," ר"ל מי שישמע למה שצוהו הי"ת בפירוש, שהוא עצם השכל המוחלט, "על אחת כמה וכמה" שיסובב לו מזה אחרית טובה מאוד, כמאה"כ "ושומע לי ישכן בטח," ומאה"כ "שמעו ותחי נפשכם". שיעור האשם המושב לכל חוטא הנה יהי' לפי הרשע המשתתף במעשהו. אמות המשפט הזה הוא מבואר מנפשו כי כמו שהשבח והשכר המגיע מהמעשים הטובים ישוערו לפי מה שנשתתף מהשלמות והתמימות בדעת העושה אותם כן המעשים הרעים ישוער גנותם וענשם כפי הרשע המשתתף בעשייתם. אמנם הענין הראשון ביארו התור' באומרו ושמרתם ועשיתם (דברים ד׳:ו׳) ואמרו ז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו (עיין רש"י ועיין מזרחי פ' ואתחנן). אמר כי כשישכילו המעשים אשר יעשון ויתבוננו עליו בכל בחינותיו אז יקרא מעשה כמשמעו כי על זה הענין נקראו העליונים עושים כמו שאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים ק"ג) וכן אמר בסוף ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון (דברים כ״ט:ח׳) והכל כדי שיקרא מעשה על דרך האמת כי העושה בזולת זה אע"פ שיעש' הוא במקרה וכמ"ש חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי לפי אחד הפירושים שכתבנו שם וכבר נתבאר זה אצלנו יפה במעשה העקידה שער כ"א ובנעשה ונשמע שער מ"ז:

ובמדרש (ש"ר פרש' ח') מי זה מלך הכבוד (תהילים כ״ד:ח׳) למה נקרא שמו של הק"בה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליריאיו כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו ואין לובשין עטרה שלו אבל הק"בה הרכיב את אליהו על סוסו דכתיב (נחום א׳:ג׳) אשר בסופה וסערה דרכו ונאמר (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים ומסר שרביטו למשה שנא' ויקח משה את מטה האלהים בידו והושיב לשלמה על כסאו שנא' (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו שנאמר תשית לראשו עטרת פז (תהילים כ״א:ד׳) ונאמר ראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א). והנה מפרש ההגדות פירש זה המאמר בענין רוממותו ית' שאינו מתקנא בזולתו לפי שכל התוארי' האלו מההנהגה הם לו ית' בעצם וראשונה ולא יאמרו בזולתו כי אם בשתוף השם לבד ומה קנאה יש בהם. והוא דבר הגון בפני עצמו רצוהו חכמינו ז"ל במאמר אחר שאמרו (תנחומא פ' קדושים) אמר להם הק"בה לישראל אני איני כמלך בשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להדיוט להקרא בשמו אבל הק"בה כל שם חביב שהיה לו לישראל נקראים בו. הוא נקרא אלהים וקרא אותם אלהים שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם. הוא נקרא דוד שנאמר (שיר שם) דודי צח ואדום וקרא אותם דודים דכתיב (שם) אכלו רעים וגו'. הוא נקרא חסיד שנאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) כי חסיד אני נאם ה' וקרא אותם חסידים שנאמר (תהילים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא נקרא קדוש וקרא אותם קדושים שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני. הוא נקרא חכם דכתיב (איוב ט׳:ד׳) חכם לבב ואמיץ כח וקרא אותם חכמים דכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה: אמנם אם ירצו בזה כזה המאמר הי' להם לומר מלך בשר ודם אין רשות להדיוט לרכוב על סוסו וכן כלם או אינו מרכיב ואינו מושיב ואינו מלביש וגו'. אמנם מה שיראה שכוונוהו הוא הענין הנכבד שעמדנו עליו מהיות הנהגת אלו הנמצאות אשר על זה האופן לצורך המונהגים לא לצורך מציאותו כלל כמו שאמרנו ראשונה ושהוא יתעלה נבדל בזה ממלכי האדמה כי מלך בשר ודם כל הכבוד אשר יעשה לזולתו אינו עושה אלא לצורכו ולהשלים בו חסרונותיו בענייני מלכותו. כיצד הוא צריך לעשות מלחמה יפקיד אחד מעבדיו ויעשהו שר צבא על כל חילו. צריך לעשות צדקה ומשפט יושיב אחד מחכמיו על כסא המשפט. צריך להכות ולרדות המורדים והפושעים יעמיד שוטר אחד ושבט מושלים בידו. צריך לצאת מהמלכות יעמיד סגן ממלא מקומו. והנה כאשר יפקיד כל אחד מאלו איש על מלאכתו הממונה ההוא ודאי אינו משתמש בגדולת המלך אדרבא המלך משתמש בו ועושה בו צרכי עצמו אשר לא יכון הוא ומלכותו זולתו ואין הממונה ההוא רק כגרזן ביד החוצב בו תדע שכאשר לא תכון מלכותו בידו הנה הוא יסיר את ראשו והרבה ראיות יש. אמנם בתת האל ית' ממשלת ההנהגה לכל אחד מהשלמים על אחד הפנים אשר זכר אינה לצורך עצמו ומציאותו כלל כי אם לתועליותם ושלמותם וכבודם. ולזה כשכל אחד מהם משתמש ממנו הרי הוא משתמש בתכסיסי מלכו' של מעלה כאלו הוא מלך בפני עצמו כביכול שותפו של הק"בה שמשתמשין בכתרו כי אליהו ז"ל להיותו שלם בעצמו לקנאתו קנאת האמת ועושה מלחמותיה זכה שהרכיבו הב"ה על סוסו להדמות לעליון אשר בסופה ושערה דרכו ולא על העליה לבד אמרו זה כי אם על מה שהי' רודה בנמצאות בעצירת המטר כל השנים ההם ובפקוד על הארץ כאשר רצה ובהוריד אש מן השמים ובהחיו' בן הצרפית ובכל אשר עשה בכח המרכב ההוא אשר הרכיבו בתכסיסי מלכות. וכבר הורגל בפי כל החכמים שאח"כ היה במדרגת מלאך ה' הנראה אליהם במראה או בהקיץ כמראה כבוד ה'. וכבר קראנו אותו בתפלותינו מהרה יבא אלינו כענין שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ג׳) יבא אלהינו ואל יחרש. גם האיש משה איש האלהים אשר העלנו מארץ מצרים באותות ובמופתים באמת עשאו האל יתברך שוטר לרדות ולהכות לפרעה ונתן שרביטו בידו לתת עליו הוד כבוד אלהות כמו שאמר (שמות ד׳:כ׳) ומטה האלהים בידו ונאמר (שם ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך כמו שכתבנו במקומו ומה נפלא מאד טעם מה תצעק אלי וגו' (שם י"ד) לענין זה. כלומר מה לך ולבקש ממני אתה הרם את מטך ונטה את ידך מעצמך ובקעהו כי הרשות נתונה כמו שיושלם ביאורו במקומו. והנה שלמה בבחינתו הטובה אשר היטיב לשאול מאת ה' זכה לישב על כסא המשפט ונתחכם בענין ההוא כחכמת מלאך האלהים כמו שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן האלהים בלבו. וכבר אמר (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה בראשית שותפין ממש שמשתמש בכתרו כמו שנאמר בביאור וישב שלמה על כסא ה' למלך: