דברים ד:ח מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק, גן נעול והצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו

ולכך אמר זבח רשעים תועבה כי אין ראוי לו להקריב קרבן אל השי"ת אשר מורה הקרבן על אחדותו יתברך ואין אחדות ברשעים כמו שאמרנו, גם הרשע יוצא מן היושר שהוא אחד. ותפלת ישרים רצונו, כי התפלה שהיא העבודה אל השם יתברך וכמו שיתבאר דבר זה בסמוך היא רצונו, כי כשם שהרשע שהוא סר מן היושר שהוא אחד זבח רשעים תועבה, והפך זה תפלת הישר כי היושר הוא אחד כי הקו שנמשך ביושר הוא אחד ואין עוד ואלו הקוים שהולכים בעקום הם אין מספר ולכך תפלת ישרים רצונו. ומה שאמר ותפלת ישרים רצונו רמז על ישראל גם כן, וזהו כי ישראל נקראו ישורון על שם היושר שבהם והם אחד כמו שנתבאר כי הישר הוא אחד, לכך התפלה שלהם הוא רצונו יתברך כדכתיב (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ולכך אמר לבלעם שלא בחר העבודה כי אם בישראל, וזבח רשעים תועבה נאמר על העובדי כוכבים ומזלות שמאס השם יתברך בקרבן שלהם והם נקראים רשעים הפך ישראל שאמר עליהם (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים. ומה שזכר אצל הרשעים זבח ואצל ישרים תפלה, שבא לומר זבח רשעים תועבה אף שאינו מבקש דבר רק שמביא אל השם יתברך קרבן בבלי שום בקשה עם כל זה תועבה אל השם יתברך, ואלו תפלת ישרים רצונו של השם יתברך אף שהתפלה שהוא מבקש מן השם יתברך הוא לתועלת שלו כמו שהוא כל תפלה, ועם כל זה עבודה הזאת של הישר הוא היא התפלה היא רצונו, ועוד יתבאר בסמוך. ואין לשאול איך אפשר לומר שהתפלה היא עבודה אל השם יתברך, והרי עבודה זאת על מנת לקבל פרס ואם כן למה נקראת התפלה עבודה. שכבר אמרנו כי כל ענין העבודה מורה שהכל נקנה אל השם יתברך והוא שלו, וכך מורה העבודה של הקרבנות כמו שהתבאר, וכן התפלה שמתפלל לפניו כמו עבד שמתפלל לפני אדון שלו על צרכיו אשר הוא מבקש ובזה נראה כי האדם צריך לו, ואם כן שהאדם נתלה בו יתברך הוא שלו שכל אשר נתלה באחד הוא שלו וכמו שיתבאר עוד, ולכך התפלה היא עבודה גמורה שמורה שהאדם נתלה בו יתברך ולכך הוא שלו. ומפני כך כתיב גם כן טרם יקראו ואני אשמע ואיך אפשר לומר שהוא שומע טרם יקראו, אבל פירושו אני חפץ לשמוע וזהו ואני אשמע כלומר מבקש אני לשמוע תפלתם. וכל זה רמז הכתוב ותפלת ישרים רצונו, כי הוא יתברך רוצה בעבודה אשר העבודה מורה כי הוא יתברך אחד והכל שלו וזה מורה על השלמתו, ולפיכך מתאוה לתפלתן של צדיקים כמו מי שמתאוה אל השלמתו. ולפיכך אמרו (אבות פ"א) כי העולם עומד על העבודה, כי אם לא היה העבודה היה האדם עומד בפני עצמו, ואין לשום דבר קיום מצד עצמו רק מצד השם יתברך ובזה שישראל עבדים עובדים אל השם יתברך בזה שייכים אל השם יתברך ולכך יש להם קיום ולא זולת זה:

והיה זה לפי שהחירות והחפיות האמתיים אינם רק ההשתעבד אל מי שיאות לו שעבוד טבעי ושכלי כי על כן אמר הכתוב אשריך ארץ שמלכך בן חורים וגו' (קהלת י') כי כשהמלך הוא נשמע אל דברי התורה האלהית והוא נכנע לפני אלהיו כמו שבאת עליו המצוה והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד לירא' את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלת יסור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וגו' (דברים י"ז). יאמר בביאור כי כשיכנע לפני אלהיו לכל אלה הענינים וישעבד עצמו ונפשו לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו בהרבות סוסים ונשים גם כסף וזהב הנה בזה נגמרה שררת מלכותו וגדולתו וחפשיות מעלתו על כל ישראל ואז יהיה מלכם בן חורין בלי ספק כי היה הוא אצל אלהיו כענין השרים והעם אצלו. כי הוא מבואר כי היותר מעולה והיותר חפשי מהם הוא אשר ימצא יותר חזק ויותר תמידי בעבודות המלך. כי על כן נקראו תמיד השרים הגדולים הקרובים אליו עבדי המלך סתם בכל הספורים וכמו שאמר חושי לאבשלום והשנית למי אני אעבד הלא לפני בנו כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (שמואל ב ט״ז:י״ט). ולזה נקראו השרים כאלה ג"כ בשם חורין חרי יהודה (ירמי' כ"ז) כמו שנמצא בכל מקום לפי שההשתעבד ההוא הוא עצם חפשיותם ושררתם על כל זולתם באמת. וזה הענין הוא עצמו מה שאמר דוד בעינו באומרו אנא יי' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי (תהלים קי"ו) ירצה הנה באמת בהיותי משועבד ונכנע לפניך במדרגת העבד בן האמה שהוא יליד בית לענין העבדות בטבע יותר מזולתו בזה פתחת למוסרי להיותי משוחרר ובן חורין אצל הכל. ולפי הענין הזה נשתבחה האומה הישראלית להיותה שרתי בגוים רבתי בכל האומות למה שקבלה עליה עול מלכות שמים בתורה ובמצוה יותר מכלן כמו שאמר מבואר את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגו' ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. יאמר שההתנשא וההשתרר על כל זולתם בכל הענינים אשר יספר היו להם מצד מה שנשתעבדו לקבל עול מלכותו בכל האופנים שהוא קשה על האנשים לקבלם. והם הד' אשר יספר. האחד כי האדם מטבעו יכסוף להיות פרא חפשי וימאן לתת צוארו תחת שום אדנות ואע"פ שידע שהאדון ההוא לא יכבד עליו עולו מכל מקום לא ירצה להיות תחת ממשלתו לכשירצה לרדותו ולזה היו תשוקת האנשים תמיד לפרוק מעליהם עול הזולת ולהדמות לעליון. כי לזאת אמר את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי מבלי שישוער לעשות שום דבר קל או חמור חוייב כל בעל שכל להיות נחת ונכנע ממוראה של מלכות שמים המוטל על כל נמצא. וכבר אחז"ל (ברכות מ"ג:) שההולך בקומה זקופה הוא דוחק רגלי השכינה והכוונה שידמה לו כאלו אין לי אלוה והוא מסיג בזה גבול השכינה שהרי אמתת מציאותה בכל מקום ולהכרת זה ראוי שיהלך כל בעל שכל שח ונכנע לפני אדוניו הרואה אותו והוא עצמו מה שקבלו עליהם במאמר להיות לך לאלהים. והשני שהאדם בלתי נאות להיות נמשך בכל מעשיו אחר זולתו עד שיאמר שכל מה שיעשה אותו רע וטוב אותו הזולת הוא העושה ולא לו יהיו לתפארת המעשים הטובים אע"פ שיעשה מחפצו ורצונו כי הוא דבר שיתעצב השכל בזה כמו שישמח וישכיל כשיעשה מעצמו כמ"ש החכם שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט״ו:כ״ג) ומרגלא בפומיה בספר קהלת וראיתי אני ודברתי אני ואמרתי אני כי המה דברים שהוציא מעצמו ולא חכמת אנשים מלומדה וכמ"ש בפירוש ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה וגו' (קהלת א׳:י״ג). וזאת היתה תשוקת הרבים להיות הולכים תמיד בכל מעשיהם אחרי שרירות לבם וכמ"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (דברים כ"ט) כי יחשבו לברכת שלום מה שיוכל האדם ללכת אחר מחשבות לבו ובלתי נקשר וכרוך במעשיו אחר זולתו ולפי זה אמר בכאן ללכת בדרכיו כי לא קבלו מורא המלכות לבד כי אם שיהיה נמשך וכרוך אחר דבריו כי גם בדרך אשר ילכו בה ובמעשים אשר יעשון אחר יי' אלהיכם ילכו ואפי' הדברים הישרים והטובים אשר יגזור שכלם בחלוק הצדקה וכבוד ההורים והשבת החמס והדומה. לזה לא להם להתפאר עליהם ולהגבילם כאשר יראו רק שיעשו אותם באותה הגבלה והשערה שיצוה עליהם ולא באופן אחר וכמ"ש ושמרו דרך יי' לעשו' צדקה ומשפט (בראשי' י"ח) שאפילו בעשות צדקה ומשפט היו שומרים דרך ה' ואינן בוחרים דרך לעצמם וכמ"ש ז"ל אל תאמר אי אפשי באכילת חזיר ובלבישת שעטנז אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושי' פ"ט) וכן סדר בודוי מעשר שמעתי בקול יי' אלהי עשיתי וגו'. וכן אמר ככל מצותך אשר צויתני וגו'. והשלישי שלא יקבל הדעת לעשות דברים שלא ידע כוונת טוב תכליתם כי הנה באמת יעשה בעצב ובעצלה בשלא ידע מה יעשה וראיה מדברי יואב בן צרויה כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב בפועל ההוא כמ"ש ויוסף יי' אלהיך אל העם וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳) הנה היה המעשה ההוא חסר מג' פנים. האחד במה שנתעצל בה וסרב לעשותה בטענת ויוסף יי' אלהיך וגו'. והב' במה שלא נגמרה דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אל יואב (ד"ה א' כ"א) והג' שאפילו מה שעשה נשתבש בידו ולא נודע בירורו והוא מה שהורו עליו הכתובים יפה במה שנמצא סכום המספר ההוא מתחלף בב' ספרים כי בכאן בספר שמואל נאמר ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש שולף חרב ויהודה חמש מאות אלף וגו' ובדברי הימים נאמר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ואיש יהודה ארבע מאות אלף ושבעים אלף וגו'. וכבר נדחקו הפירושים והמדרשות ביישובן ולא יכולו כמו שכ' רד"ק ז"ל. אמנם הנראה בזה שאלו הכתובים באו כענין זכור (שמות כ') ושמור (דברים ה') לגלות על חסרון המעשה הזה שהיה נתעב לעושה שעל כן נשתבש בידם במספר ישראל בטעות ג' מאות אלף איש יתר או פחית ומספר יהודה כשלשים אלף ויתכן כי מאמר כי נתעב דבר המלך הוא טעם לג' הענינים. ועל קבלת הדבר הזה אמר לשמור חקיי ומצותיו ומשפטיו יאמר שקבלו לעשות כל מה שיצוה להם בין שיהיה החקים שהם ענינים נעלמים לגמרי סבתם בין שיהיה ממין המצות שאע"פ שאינם מנגדים אל השכל כמו החקים אבל טעמיהן אינן מבוארות כהלכות טומאה וטהרה ומראות דמים ונגעים ושלוח הקן ואותו ואת בנו וכיוצא ובין שיהיו ממין המשפטים אשר בדיני ממונות שיש בהם כמה ענינים בלתי נודעי הסבה כמו שיהיה בתשלומי ד' וה' וכל הקנסות בכלן קבלו עליהן לשמור ולעשות בלי שום עצלה ופקפוק. והרביעי והוא היותר עצמות שהוא קשה מאד לאדם לעשות דברים שהם הפכיים לגמרי לחפצו ורצונו וכל שכן שאם יביאו עליו נזק או הפסד כי הוא עצמו ענין האדנות ובהא סלקי ונחתי כל המורדים והפושעים באלהים ובמלך וכבר ראית תשובת נבואת אל אחאב על שאלת כרמו אשר כתבנו בשער מ"ד ופ"ח. והנה על זה אמר ולשמוע בקולו כי הוא קבלת העול המוחלט לעשות כל אשר יצוה אף שיהיה כנגד רצונו או הפך תועלתו ואף שיהרג על קדושת שמו ואין צריך לומר להכניע תאותו ולחסום אותה מכל מה שיזהיר עליו. והן הנה הארבעה דברים אשר עליהם אמר את יי' האמרת היום כי האמירו אותו והמליכוהו עליהם בכל הענינים שבידיהם להאמירו ולהמליכו. והנה בד' אלה קבלו הם עצמם המלוכה כי הוא ית' המליכם על שאר האומות כלם כמו שאמרנו. והוא מה שאמר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור את כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ראה כמה נתכוונו הדברים תכלית הכיוון. וזה כי כנגד מה שאמר שהאמירוהו להיות להם לאלהים אמר כי הוא האמיר אותם במה שיהיו לו לעם סגולה כאשר דבר. הנה באמת השבח והתפארת המגיע להם במה שלקח אותם לעם סגולה הוא יתר מאד מהטרח המגיע אותם בקבלת אלהותו עליהם והוא ההתפארות בזה מכל העמים כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ה׳-ו׳) ואין צריך לומר שיהא השבח המגיע להם יותר מהשבח המגיע אליו מצדכם. וכנגד הענין השני שעליו אמר וללכת בדרכיו והוא קבלת הנהגתו אמר ולשמור את כל מצותיו יראה כי הוא המאמיר אותך באשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז אשר תלכו בם מה שלא עשה כן לזולתכם כמ"ש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהלים קמ"ז) ולפי שהסוכן ושומר העושר והנכסים הוא מוכן לקבל שכר גדול חלף שמירתם לפי יוקר הסגולות ההם לזה מה שאמר דוד עליו השלום הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם י"ט) כי ידע בשמירתם יגיעו לו שכר הרבה מלבד הגדולה והכבוד העומדים לו מיד. וכנגד השלישי אשר אמר לשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו אמר שיקבלו עליהם שלשה כתרים גדולים מכוונים כנגדם והוא מה שכוין מאד באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת כי כנגד מה שקבלו עליהם מעשה החקים הנעלמים לגמרי אמר שנתנם בזה עליונים על זולתם לתהלה כי באמת בזאת יתהלל המתהלל כאשר יעשה דברים עלומי הסבה והטעם לפי המנהג הטבעי ואשר ימשך לו מהם תועלות נפלאות ומפורסמית כענין הלול ושבח הרופא המרפא בדברים שאין בהם שום טעם לפי ההקש. וכן אמר משה רבינו על זה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳) והוא דבר התהלה בלי ספק. אמנם על קבלתם המין מהמצות אמר שנתנם עליונים על שאר האומות בענין השם כי בשכר המצות ההם הוא יתעלה עומד ומשגיח עליהם ויוצא ובא לפני מלכיהם לתת אויביהם לפניהם ולספק כל צרכיהם כי בזה יצא להם שם בגוים כי יש אלהים בישראל ממלא כל צרכיהם וכמו שאמר משה רבינו גם כן בסמוך ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו וגו' (שם). וזהו גדולת השם בלי ספק כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך כי באמת בזה יצא לנו שם גדול וקדוש בעולם. ועל המין מהמשפטים אמר ולתפארת כי תפארת משפטי התורה האלהית נכרת ונודעת על כל הדתות כאומרו משפטי יי' אמת צדקו יחדו (תהילים י״ט:י׳). ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (שם קי"ט) אמר כי בכל שעות היום שהוא מתעסק במשפטי העם היה מהלל ומפאר שם יי' על צדוק משפטיו ויושרם מכל משפטי הדתות האנושיות וכבר דברנו בשלמותם בפרשת משפטים שער מ"ו ולזה שבחם משה רבינו באומרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת (דברים ד׳:ח׳) והנה בזה גמר מה שיקבלו ממנו חלף הענין השלישי והוא נכון ומכוון מאד. וכנגד הד' אשר אמר ולשמוע בקולו כמו שביארנו אמר ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ירצה לא הגיעך נזק וחסרון במה שקבלת עליך לשמוע בקולו בכל אשר יצוה אותך להימין ולהשמאיל כנגד רצונך או תועלתך. אדרבא כי נעלית בזה והוספת כבוד מכל זולתך כי קדוש יאמר לך על כלם כשתפרוש ממעשה ההבל ומתשוקות התאוות הנפסדות ותחיה על חיות הטוהר והפרישות אשר בהן תהיה קרוב אליו ודבק עמו תמיד והרי זה ענין נכבד מאד לא נוכל להכחיש אמתתו במה שנראה כל הדברים מכוונים אחד כנגד האחד והשלישי שלש כנגד שלש:

ובמדרש (ב"ר פ' ל"ט) כשאמר לו הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול. אמר לו ומנח לא העמדת שבעים אומות אמר לו אותה אומה שנאמר עליה ומי גוי גדול (דברים ד') אעמידה ממך. נרא' שחששו למה שחששנו ותקנו יפה. ואברכך ואגדלה כו' ואברכה מברכיך כו' (ג) כל זאת עדות נאמנה על מה שאמרנו ראשונה שהיו בני דורו מקללין ומבזין אותו והוא סובל על קדושת שם האמת והבטיחו שמכאן ואילך יקוללו המה והוא יבורך ולא עוד אלא שיתגדל בעיני הכל עד שיתברכו בו כל משפחות האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כו'. (ד) ירצה שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי שהרי הלך עמו לוט ולא מיתה בו ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו' (בראשית י"א): (ה) ויעבור אברם בארץ כו' והכנעני כו' אמר כי עבר הוא וכל מחנהו זה בארץ ההיא הנכריה עד מקום שכם עד אלון מורה בשלום ובהשקט אין שטן ואין פגע רע עם היות שהיתה שעת חירום שהכנעני אז היה עולה. על הארץ ההיא והולך וכובש אותה מיד בני שם כמו שכתב רש"י ז"ל וליוצא ולבא אין שלום מבלעדיו וזה טעם וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת כי משני הענינים האלה נתעורר בו דעת האלהים לעשות משפט ישר ואמתי מאד. (ו) וזה כי נראה אליו בעין כי האלהים הוא הפורש סוכת שלומו עליו להסתירו מרבים לוחמים אז בארץ ההיא ולא עוד אלא שהמלחמה ההיא המתעוררת אז לשם תהיה התחלה וסבה קרובה לשתבא הארץ ההיא ליד זרעו כי בזולת זה איך תצא מיד בעליה שהם כל בני שם ותנהן למשפחה אחת לבדה. אמנם כשיקחה מהם הכנעני בחזקה אשר לא כדת הוא קרוב לנוטלה הימנו ולתתה לו אחוזת נחלה על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין ל"ח.). (ז) ולזה בנה המזבח ליי' הנראה אליו אמתת מציאותו והצלחתו בהדבקו בו. אמנם אל הסבה ההיא עדין לא היה לו מקום לקרוא לעם הארץ בשם יי' עד שנעתק משם ההרה מקדם לבית אל. אל עם שוקט ובוטח לפי שעה ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי' (ח) ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית' וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההיא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד יי' על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך. ויהי רעב בארץ כו'. (ח) כיון שלא היתה עליו יד יי' בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז"ל רעב בעיר פזר רגליך (ב"ק ס':) כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי היצאות ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב כי על זה אמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם פגעי הדרך אם שלא נעלמו אפשרותם ממחשבתו הנה לא היו ודאים בעיניו ואם אולי ימצאו חשב שמה שיצוה לאשתו על הענין ההוא כמו שיבא יספיק להצלתו והנה היתה לו העמידה לשם סכנה ודאית והסכנה אשר ביציאה ספק ספקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. והיא עצה נכונה לפי השכל עליה סומכים רוב בני אדם להכנס אל סכנת המלחמות להצלת ממון מעט או כבוד. והנה כאשר אמרו המצורעים הרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו (מלכים ב ז׳:ד׳) שאע"פ שאין רעה כנפילה ביד האויבים אבל כשהיתה בספק בחרוה מהודאי ולישנא דקרא דיקא בשחזר ואמר וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ יורה כי כבדות הרעב הכריע כף מאזני המשפט ויצא: ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו'. (ט) אין ספק שקודם שבא לשם הקדים עם אשתו התנאים האלה וכמו שאמר בפירוש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך כו'. אלא שהתנאי ההוא היה על זה האופן שהם ילכו על הסתם מבלי שיגידו אם היא אשתו או אחותו כי מה לו ולהם שישאלו להם דבר ודרך איש להביא אשתו עמו ואין מכלים ואם באולם פגע בהם איש מנוול ובליעל לעשות עמהם נבלה ולא נמנע באשר היא אשתו אז יאמרו אחי הוא כדי שלא ימהר ההריגה אבל עכשו שכבר נתחדשה לו הכרה באנשי הארץ ההיא בעבורה נתחדשה לו עצה ואם היא נראית נקלה הנה הוא חשבה לטובה ונכונה לפי הזמן והמקום וחמר הסכנה כי כזה וכזה ראוי שיעשה עד מקום שיד החריצות משגת. וראיה מדוד בגת (ש"א כ"ב כ"ז) כמו שיתייחד על זה הדבור בספור יעקב שער כ"ו ב"ה. וזה כי בקרבתם אל ארץ מצרים אשר אנשיה ידועים בשטופי זמה מזולתם. הנה הוא שיער בסתמם מה ששיער תחלה מהאיש האחד הפרוץ כי אחר שכלם רעים ופרוצים טרם ישאלו דבר יגזרו עליה שהיא אשתו ויהרגוהו וראה שהעצה הראויה כי גם בדרך אשר הם הולכים יאמרו לכל אחותי. וזה במה שיובן כן מכל ספוריהם ודבריהם בשתהיה אומרת עליו לכל דבריה אחי הוא והוא עליה אחותי היא באופן שהראיה והידיעה הזאת תבאנה כאחת. ויהיה שיעור הכתוב לפי זה. (י) הנה עכשיו ידעתי ונתחדש אצלי למה שאשה יפת מראה את כי בראות אותך המצריים יאמרו אשתו זאת (י) מבלי דרישה וחקירה ומיד יהרגו אותי ואותך יחיו להתעולל ביך כי ידע באותה צדקת שהיה לה רע ומר עזובה בחיים שאם ימיתוה לא תשום לבה. ולזה אמרי נא אחותי את ירצה מעתה ומעכשיו בכל דבריך וספוריך מבלי שישאלוך על זה. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל לאמת זה באומרם והיא גם היא אמרה אחי הוא כו'. אפילו חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן (ב"ר פ' נ"ב) ירצו שכך היה מנהגם מהעת הזאת. ועל זה האופן פירש הרמב"ן ז"ל כה תאמרון לאדוני לעשו כמו שהוא בפירושו (בראשית ל״ב:ה׳): למען ייטב לי בעבורך כו' יש לפרש שהמאמר השני הוא פירושו של ראשון כי אין שאלתו רק נפשו. (יא) והנכון פירושו של אנקלוס שאמר בדיל דיוטיב לי בדיליכי ותתקיים נפשי בפתגמייכי והכוונה כי האנשים הכשרים אשר לא יצאו נפשם אל שום זנות יכבדוהו וינשאוהו בעבורה כי תשא חן וחסד בעיניהם ואם יפגעו בהם אנשים חטאים רודפי זמה תחיה את נפשו במה שתכחיש אישותו ותאמר אחי הוא ולא ימות עליה כי תשא בעדו דברי חן ותחנונים. והנה על זה האופן היתה לו ההטבה בעצמיותה והחיות בעבור דבריה ועל דרך האמת הכל הוא בגללה או בעבורה כלשון הכתוב: ויהי כבוא אברם כו' (יב) העיד הכתוב כי כבואם לשם בראות המצרים את האשה כי יפה היא מאד לא הוצרכו לשאול עליה דבר כי הקול היוצא מביניהם שהיא אחותו ונשמע בית פרעה וסמכי עליו ומיד ותקח האשה בית פרעה ולא מנעו הש"י כדי לפרסם שם גדולתו כמו שיבא בענין אבימלך: ולאברם היטיב יאמר הכתוב כי נתקיים מה שאמר למען ייטב לי בעבורך אבל לא מ"ש וחיתה נפשי בגללך. ובזכותו של פרעה הכתוב מדבר שאם היה יודע שהיא אשתו לא היה נוגע בה ולא היתה צריכה להכחיש אישותו כמו שאמר לו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא כו'. וינגע יי' את פרעה כו'. אחר שכבר התחכם אברהם בכל מה שהיה בכחו לעשות היו עיני השגחתו ית' בצנעה להצילם שלא יבא תקלה על ידם מהתחכמותם ואין ספק שלקה בראתן שתשמיש קשה לו כדברי חז"ל (ב"ר פ' מ"א) כדי שיהיה הדבר מוכיח על חטאתו וכבר הכיר החטא מחמת המדה ואם לא הוגד לו ראשונה ולזה נאמר ויקרא פרעה אל אברם ויאמר מה זאת עשית לי כמו שנזכר. וגם פרעה לא הוכיחו על שלא פרסם אצל הכל שהיא אשתו כי גם הוא ראה שהיא עצה טובה בארץ ההיא אבל תפס עליו על בלי הגיד לו לבדו סתר לאמר כי היא אשתו ולזה דקדק באומרו למה לא הגדת לי כי אשתך היא. וא"ת היה לך לשאל ממני למה אמרת אחותי היא וסמכתי על הקול ההוא שהיתה אחותך ולא אשתך תדע שהרי חשבתי לקחת אותה לי לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה למולכת והיא בעולת בעל. (יב) ומפני זה נסתתמו טענותיו אצלו כי איך יאמר לו רק אין יראת אלהים במקום הזה וגם אתה כא' מהם פרוץ בעריות ולא ירא אלהים. אמנם אבימלך למה שלא היו אנשי הארץ על זה השיעור מהפריצות אמר לו דרך כלל מה ראית כי עשית את הדבר הזה כי לא היה צריך שם להכחיש האמת כלל לזה השיב כך שמשמעו כי מפני כלל העם אמנם מה שאמר שם וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ׳:י״ב) עם יתר הדברים יתבאר במקומו ב"ה: ויצו עליו פרעה כו'. כל זה יורה על פריצות אנשי הארץ ההיא כי צריכין שמירה לשם ושמא אם לא שהיתה עליהם אימת המלך יבואו לצורך האחוה ועדין אולי. ועל כל פנים כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי הש"י אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא יי' שמע בקול עבדו אשר הלך תשכים ואין נוגה לו כו'. הן כלכם קדחי אש כו'. שמעו אלי כו' (ישעי' נ'). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי יי' והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר יי' הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו' (שם). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר. ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו'. ספר הכתוב כי שב לדרכו בהצלחת קנינים רבים מהמדומים כמו שאמר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. אמנם שבהצלחות הנפשיות לא הרויח כלל די לו במה שחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונ' ואשר קרא בשם יי' ואמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים (יג) לומר שכבר נשתתפו שניהם באלה הקנינים ולא לכבוד הוא לו. והנה אחר שאברהם לא נתן אל לבו להפריד את לוט ממנו הוא ית' סבב סבת הפרוד במה שלא נשאה הארץ אותם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי לא תאונה לצדיק עוד חברתו כאשר נצטוה מתחלה להתרחק מבית אביו לגמרי. ואמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ כו' לומר שכבר נכנסו בעת ההיא שתי משפחות כנען בארץ ההיא וכבשו חלקם וישבו בה ועם כל זה היו הם בשלום כמו שאמרנו וזה יתדבק למה שיאמר להלן. וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כמו שיבא: ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה כו' ספר הכתוב בשבחו כי לא גבה לבו להשליכו מעל פניו כמו שראוי למעיז פניו ברבו ואלופו אבל הוא החל לקרוא בשלומו ולומר לו בלשון רכה ותחנונים אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ירצה כי אף על פי שהרועים הם המריבים אי אפשר שלא יגיע עדינו אחר שאנחנו העקריים ולא תהיה כזאת בין אנשים אחים כמונו. ולא עוד אלא שנתן לפניו הבחירה להפרד אל אשר יבחר אם אל השמאל או אל הימין ושהוא יקח מה שימאנהו. והנה לוט הודה ולא ביש ובחר לו את כל ככר הירדן כי כלה משקה ולא הקפיד על שכונת אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד יותר מאשר ברחו מהם וזה הוא הגדול מאותות האיש האלהים המבזה הענינים המדומים ולא פנה אל רהבים בהיות עיניו ולבו משוטטים להשגת ההצלחות הנפשיות כמו שיבא ולזה נאמר ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו כי נסע מקדמונו של עולם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ"א). ועם זה נפרדו זה מזה לגמרי זה לחרפות עניני העולם הזה וזה לחיי העולם העליון והעד הנאמן שזאת הפרידה הית' לו לזכות גדולה אומר מיד וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו'. כי את כל הארץ כו'. ושמתי את זרעך כו'. קום התהלך בארץ כו'. והנה בהיות לוט עמו לא הושפע עליו רוח הבשורה הזאת רק בדרך קצרה באומרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לבד. (ו) ועתה בהפרד לוט ממנו וגם בראותו שההתחלה שאמרנו מכבישת הכנעני הית' הולכת וגוברת כי כבר היה ג"כ הפריזי עמו. (ה) היתה ?הרואה בהערה האלהית הזאת אם במתנה ואם במקבלים אותה בכמו זה השיעור. זאת ועוד אחרת כי בהיות אתו לוט לוקחה אשתו ממנו איך שיהי'. אמנם תכף פרידתו מעליו גברה ידו על ד' מלכים גדולים ויכם וירדפם וישב את כל הרכוש ואת לוט בן אחיו. (יד) ובמעלה הנפשיית לא היה בלבו עליו על מה שנתקומם כנגדו אבל שם נפשו בכפו כאלו היה אחיו ממש שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו כו'. ונוסף עליו מה שהיה מנדיבותו ברכוש סדום וזה טעם סמיכות אלו הפרשיות: ויהי בימי אמרפל כו'. (טו) להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד' מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם ולהודיע כח החמשה הנצוחים גם הם סופר שסבת המלחמה הית' כי מתחלה היה כדרלעומר מושל בכל החמשה מלכים הנזכרים בפרשה ולסבת מרד חמשת המלכים שנתאמצו כנגדן נקשרו עליו י"ג שנים ובשנת י"ד למרדם בא כדרלעומר והג' מלכים הנשארים אתו ויכו את רפאים כו' ואת הזוזים ואת האימים ואת החורי ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וכו'. מפני שהיו אנשי שלומם של אלו המורדים ושמא בעזרתם מרדו. ולפי זה יצאו כנגדם החמשה מלכים המורדים בעם כבד וביד חזקה להלחם בהם בעמק השדים ונוגפו לפניהם כי מלכים אדירים מהם היו הד' ויפלו מלך סדום ועמורה בבארות החמר והנשארים הרה נסו: ויבא הפליט כו'. הגיד הפליט לאברם העברי את כל דבר המלחמה ואיך לקחו הד' מלכים את רכוש סדום ועמורה ואת כל אוכלם וילכו ומשם הבין כי נשבה אחיו כי יודע היה מה שנאמר ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדם (יד) ויהי' וישמע אברם כמו וישמע אברהם אל עפרון וישקול כו' (בראשית כ"ג) שהכונה התבונן בדברו ומיד צלחה עליו רוח יי' ונתגבר בלבו וירק את חניכיו, או שיהיה וישמע אברם כמו כאשר שמע עבד אברהם (שם כ"ד). וכמו ומרדכי ידע (אסתר ד׳:א׳). לדעת (שם): ויחלק עליהם לילה כו'. כי חלוק העם המעט לשנים או שלשה ראשים עם הרדיפה אחריהם לילה להחרידם ולהבהילם בהיותם שוקטים מיגיעת היום ונואשין מהמלחמה הכל הוא מטוב ההשתדלות לשרות עליו הכח ההשגחיי בלי ספק: ויצא מלך סדום כו'. ומלכי צדק מלך שלם כו'. (טו) יאמר שעם היות שמלכי צדק מלך שלם הנודע לכהן עליון בימים ההם יצא לקראתו לקדם פניו בלחם ובמים וברכו וברך לאל עליון אשר מגן צריו בידיו שמשמע שהאיש הזה מפאת שהוא מלך כהן ונביא מבשרו שזכה בכל הרכוש והשבי ההוא מדין שמים ומדיני המלוכה ולזה נתן לו מעשר מכל כמי שמעשר את שלו הנקנה לו מחדש. ועם כל זה כשיצא מלך סדום לקראתו ואמר לו תן לי הנפש כו'. היתה תשובתו כיד אלהיו הטובה אשר עליו הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. ירצה אם מחוט ועד שרוך נעל תפסיד. מכל השלל אשר לך ואם אקח מידך מאומה לשכר המלחמה זולתי אם תפסיד מאוכל הערים אשר לקחו מה שאכלו ממנו הנערים שאין ראוי להשיב וגם הוא יהיה דבר מועט וגם משכר המלחמה תתן מה שראוי לאנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא שהיה עול להם אם לא יקחו חלקם אם ירצו שאין לנדיב להתנדב מה שאינו שלו. והנה בזה יורה הוראה נפלאה מהראשונה שהוא פונה אל עושר אחר גדול ומופלג ממנו במעלה כמו שאמרנו וגם בפיו מלא לומר בפירוש ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כי לא מגאוה וגודל לבב אמר. אבל הכוונה לא תאמר שאני ואתם שוים בבקשת העושר עד שזה העושר המעשיר אותך הוא מעשיר אותי שאינו כן שאתה גונז אוצרות למטה ואני נכסף לגנזן אותן למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) מה כתיב בסמוך אחר הדברים האלה היה דבר יי' כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ומכאן אסמכתא גדולה לדרוש רשומות על תחלת דינו של אדם ומה ישיב האדם השלם על תוכחתו וזה כי תכף בוא האדם השלם מהלחם מלחמות יי' ומהתיצב כנגד כל המונעים והמטרידים העוטרים אותו והאספו אל בית עולמו יצא מלך סדום הוא המלך הממונה על שערי גיהנם לקראתו כסבור שהוא מנוצח במלחמתו ואומר לו אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך ומכרת אותה באלפי זהב וכסף אשר בקנינם יצאו ימיך על אדמתך הן לו יהי כדברך תן לי הנפש אשר מאסת בה והרכוש אשר אהבת אותו קח לך, והנה היא טענה נצחת למה שישאר בה האדם קרח מכאן ומכאן. אמנם אברהם אבינו ע"ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו כל איש מהם ישיבהו דבר לאמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. כי יקרה נפשו בעיניו בחייו ולא ראה למכרה בבגדו בה ולזה לא נהנה מכל הרכוש אפילו באצבע קטנה כמו שהעיד על עצמו רבינו הקדוש בעת הפטירה (כתובות ק"ד.). בלעדי רק אשר אכלו הנערים הם נערי השכל ומשרתיו והם הכלים הגופיים המשמשים לפניו להשיג שלמותו וחלק האנשים היא הנאת הכחות הנפשיות ההולכים לרגלו כי בהיות הגוף וכחותיו נזונים כפי הצורך להעמדת בריאותם ואכלו את חקם תהיה הנפש וכחותיה נכונות לקבל שלמותם והם יקחו חלקם, הוא מה שאמר שלמה בחכמתו גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה'). והפירוש נכון וקרוב לבארו עם הסמוכים אליו להמשך הכוונה. זהו מה שראוי לבארו בזה החלק מהיות שלמות האדם נמנע זולתו יתב' ושהוא מגיע לו בוה אחר זה כפי תוספת שלמותו אשר זה יחייב שיגיע אברהם אבינו מכאן ואילך אל מדרגה עליונה מההצלחה מן הראשונות עם שאף היא איננה סוף מעלותיו והיא מה שתתברר בשער הבא בעזרת הצור: