דברים ד:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

ובמדרש (ב"ר פ' ס"ח) רבנן פתרי ליה בסיני והנה ס"לם זה סי"ני בגימטריא. מוצב ארצה. דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז). וראשו מגיע השמימ' דכתיב וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד׳:י״א). והנה מלאכי אלהים אלו משה ואהרן. עולים ויורדים. דכתיב ויעל משה אל הר סיני (שמות י״ט:י״ד) וירד משה מן ההר אל העם (שם) ועלית אתה ואהרן עמך (שם) והנה ה' נצב עליו דכתיב וירד ה' על הר סיני (שם). הנה אמרו שנגל' אליו שם ענין מעמד הר סיני הצודק בכל חלקי הספור כמו שנזכר לפי שהמעמד ההוא לפי האמת כך הי' הענין בו לכל המזדמנים שם. ואמרו עוד (שמות רבה פי"ב) ששם בטלה הגזירה ונתן רשות לעלות תחתונים למעל' ולרדת עליונים למטה מה שלא הי' נוהג כן ראשונה וגם שם נתבאר' העליה והיריד' על הדרך שאמרנו שנאמר תחלה ומשה עלה אל האלהים ואח"כ וירד משה מן ההר אל העם כמו שיתבאר כלו שם במקומו שער מ"ד ב"ה. ועתה אם היות שכל אלו הן דברים נכונים וקרובים למה שנאמר על זאת המרא' הנורא' מהרבה מהראשונים הנה בהתבונן האדם על מה שנמשך מזה הספור מהתיחד שם בית אל ושער השמים לתפלה ועבוד' ומה הפלא הוא ע"ה יראה באמת שנתגל' אז אליו מה שהי' רחוק בעיני עיונו תחלה והוא היות מקום מיוחד בית זבול לו ומכון לשבתו עולמים כמו שהפליג על זה שלמה ע"ה באומרו כי האמנם ישב אלהים על הארץ וכו' (מלכים א ח׳:כ״ז):

^*ואני הנה ראיתי וכו', תוכן דעתו הוא כי ב' פעמים נמצא בתורה שבקשו העם מים לשתות בצמא ויריבו בעבור זה עם משה, פעם אחת קרה כן לאבותם ברפידים אחרי צאתם ממצרים, ופה קרה זאת פעם שנית לבניהם אחריהם, וכמעט שוה לשון הסיפור בשניהם, ומתוכו נראה כי לא לבד התלוננו ישראל על חסרון המים לשתות, כי אם גם הורו בתלונותם זאת על משה ואהרן, כי חשדו אותם שרק הם מלבם העלום ממצרים ועשו כל הנסים והמופתים בעבורם רק בחכמתם ותבונתם האנושית, ולא ה' צום לעשות כל אלה, כי חשבו בדעתם הנפסדה הזאת שאם רק על פי ה' יסעו הלוא יקשה להבין, אחרי שהוא טוב ומיטיב לכל ויודע כל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת, למה הוליכם אל מקום אשר אין שם מים לשתות להמית את כל העם הרב ההוא בצמאון? אין זאת כי אם שרק מדעתם עשו משה ואהרן כל זאת, ורק הם לבדם הסבו להם מחסוריהם אלה, וע"כ התלוננו רק עליהם באמרם "תנו לנו מים וכו' ולמה העליתונו" וכו' וע"כ אמר גם משה "עוד מעט וסקלוני" ר"ל בעבור שיחשבוני כנביא שקר, ולמען הוציא דעה נפסדה זאת מלבם צוה הי"ת בפעם הראשון שיכה בצור לעיניהם ויצאו מים רבים באופן נסיי, למען ידעו כלם כי יש ה' בקרבם ורק על פיו יעשה משה כל זאת, ולמען השריש עיקר זה יותר בלבם והשאיר בקרבם זכר המעשה הזה כל הימים, קרא גם שם המקום ההוא "מסה ומריבה על ריב בני ישראל" וכו' אפס בסוף הארבעים שנה שהלכו במדבר אחרי תום הדור הראשון היוצא ממצרים, קמו בניהם אחריהם ויפלו שנית ברשת הטעות הזאת, להתלונן על משה ואהרן לבדם כאשר חסרו להם המים לשתות, ולחשדם כי רק הם ולא הי"ת הסב להם כל זאת, אך עתה רצה הי"ת להפליג עוד יותר בעיניהם נס נתינתו להם מים בארץ ציה ועייפה, למען יכה הרעיון היקר הזה שורש יותר חזק ואמיץ בלבם, כי בתוכם ה' וכל אשר משה עושה רק על פי ה' יעשהו, ולא יזידון עוד לחשוב תוהו עליו, ולחשדו כי מלבו הוא עושה כל מעשיו (מלבד כי עי"ז תגדל גם תפארת יכולת הי"ת בעיניהם, אם יעשה לפניהם נס אחד בעצמו באופנים שונים ומתחלפים, כמו שהוא גם בבחינת האומנים בבני אדם שישובח יתרון דעתם וכשרונם יותר, בעשותם מלאכה אחת על אופנים שונים, יען כי רק האומן חשב הכשרון לחשוב מחשבות, יעשה כל מלאכתו תמיד רק באופן אחד ושוה, מבלי חילוף ושינוי כלל) ע"כ צוה את משה שיקח את מטהו בהקהילו את העדה רק למען הראות להם בזה כי הוא שליח הי"ת בכל מעשהו, כמנהג השרים עבדי המלך אשר בידם מטה עוז לתפארת ולאות משמרת פקודתם, אבל לא יגע בו בצור ואף כי שלא יכה אותו כמו בפעם הראשון, כי אם ידבר אליו בשם ה' לאמר "הסלע תנה מימיך וישתו העם הזה" למען יושג עי"ז תכלית טובה ויקרה משולשת, הא' כי תאומת עי"ז בלבם אמונתם בנבואה בראותם חוזק בטחון נביאי ה' בדבריו הנאמרים להם כנוח עליהם רוח ה' עד שלא יבושו ולא יחורו פניהם לדבר בשמו אל הסלע שהוא רק אבן דומם, כדבר איש אל אחיו, ולא ייראו ולא יחתו כי במאנו לתת מימיו יהיו לצחוק בעיני כל העם, וללעג ולקלס לכל הנצבים עליהם, הב' כי כל בני ישראל יראו ויקחו מזה מוסר באמור לנפשם "אם גם הנמצאים הדוממים כסלע זה ישמעו לקול ה', אף כי שאנחנו בני אדם בעלי דעת והשכל מחויבים לשמוע בקולו" והג', שתאומת להם עי"ז האמונה ביכולת הי"ת, שעפ"י דיבורו לבד ע"י נביאיו מבלי שום מעשה גופני כלל יוכל להמציא להם ברצונו הטוב כל מחסוריהם, ועי"ז תכלה תלונתם מעליו ומעל כל נביאיו משרתיו עושי רצונו, ובכל מקרה ופגע רע, או תלאה אשר תמצאמו בדרך, לא יוסיפון עוד להיות כמתאוננים רע בעיני ה' ולהתלונן עליו ועל מנהיגיהם, כי אם ישימו תמיד באלהים כסלם, ויבטחו עליו כי הוא לבדו חפץ לענותם רק לפי שעה, לנסותם ולהיטיבם באחריתם, כאשר יוציאם אח"כ ממצוקתיהם, ואף שכל זאת צוה ה' רק את משה לבדו, בכל זאת היתה בלתי ספק הכונה לשתף גם את אהרן אחיו בעשיית המצוה הזאת [כי טובים השנים מן האחד להורות את העם דעה בינה והשכל, ואף כי בהיות אהרן אהוב להם מאוד, כמו שאח"ל ממנו באבות פ"א שהיה "אוהב את השלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"] אפס כאשר חרה אף משה ואהרן בדבר העם אתם קשות, ורבת שבעה לה נפשם יגון ואנחה על כל תלונותם אלה, בראותם כי קמו הם תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים, לנפול עוד פעם שנית ברשת הטעות אשר כבר נפלו בו אבותיהם, מבלי אשר לקחו מהם מוסר, עד שכמעט אמרו נואש להשריש עוד האמונה האמיתית בקרבם ולהיישיר עוד דרכם, נבהלו ונחפזו גם הם לענות אותם קשות, ושכחו לעשות הדברים ככל אשר נצטוו, כי אם עשו הכל ככל אשר קרה והזדמן לפניהם, באופן שלא הושג התכלית היקרה והטוב המוסרי הנרצה והמכוון מהי"ת, כי באמרם "שמעו נא המורים" הפרו ברית האהבה הצריכה להיות בין המורה ותלמידיו אם יעשו לימודיו ותורתו רושם יותר חזק בלבם (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא דף קמ"ב ע"א) ובאמרם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" הראו להם כי גם הם נראים כמסתפקים בהוצאת הנס הזה אל הפועל, תחת כי היה להם להראות לעיני כל כי נכון ובטוח לבם ביכולת הי"ת ובישועתו, ובהכותם את הסלע, ואף כי בעשותם זאת שתי פעמים, הסבו כי לא לבד שלא נראה לבני ישראל, אשר כבר הורגלו מנוער בראיית מעשי נסיים כאלה, הוצאת המים זאת שנעשתה עתה לעיניהם כנס יותר גדול שנעשה לאבותיהם בפעם הראשונה ברפידים, כמו שהיתה הכונה האלהית, למען יעשה הנס החדש והיותר הנפלא הזה רושם יותר חזק בלבם, כי אם נתנו בזה גם יד ומקום להם לחשוב, שרק בחכמתם האנושית ובפועל כפיהם ולא עפ"י נס ומופת אלהי הוציאו להם המים האלה, ורק במקום אשר שאר האומנים חוצבי בורות בכשיל וכילפות יהלומון עשר או מאה פעמים בצור עד שיצאו ממנו מים, הועילה להם חכמתם ויתרון הכשר שלהם, לסבב זאת רק ע"י הכאת הצור פעמים, ובאופן זה לא נשלמה הכונה האלהית בכל מעשיהם חלה, וזה היה חטאם אשר הסב להם רק כעסם וחרי אפם, וע"כ נגזר גם עליהם שלא יבואו לארץ, ועכ"ז רומז גם מאה"כ "יען לא האמנתם בי" וכו' ר"ל יען שלא הראיתם בטחונכם ואמונתכם החזקה ביכלתי, למען השריש האמונה הזאת גם בלב כל העדה, ולהקדישני לעיני בני ישראל הצעירים, אשר בעבור שהוחלש אצלם כבר הרושם אשר יעשו האותות והמופתים בלבם בעבור שהורגלו כבר בהם, (כנודע שההרגל מחליש גם רושם פעולת המופת בנפש רואהו, עיין מזה בהקדמת ס' מאור עינים חלק קול אלהים) היה מן הצורך וההכרח להראות להם בהוצאת המים האלה נס יותר גדול ממה שנעש' כבר בפעם הראשונה לאבותיהם אשר לא הורגלו עוד כמוהם באותות ומופתים כאלה, וע"ז רומז גם מאה"כ "הוא הבאר אשר אמר ה' להם אסוף את העם" וכו' ר"ל כי תחת שהיה רצון הי"ת לתת להם מים מצור החלמיש זה ע"י אמירתם לבד באופן נסיי, הסבו הם בהכותם אותו פעמים, כי חשבו בני ישראל שרק בדרך טבעי הוציאו מים ממנו, וזשא"הכ "אז ישיר ישראל" וכו' ר"ל כי קראו בשירתם סלע זה בשם "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם" ר"ל משה ואהרן "במחוקק במשענותם" ונמשך מכל האמור עד הנה, כי בחטא משה ואהרן נקבצו יחד שלש ענינים, הא' קוטן אמונתם אחרי שלא בטחו כפי הראוי לשלימים כאלה בישועת ה', ואמרו דרך תמיהה באזני כל העם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" והב' נקרא בשם "מעילה" כי מעלו בה' לבלתי הגדיל שמו ולהראות לכל, איך גם כל הנמצאים הדוממים שומעים בקול ה', ואף כי שמוטל חוב זה על כל איש בן דעת וביחוד על כל איש ישראלי אשר בא בברית ה', והג' יקרא בשם "מרי" כי במקום אשר צום הי"ת לדבר רק אל הסלע למען הראות בזה לצעירי בני ישראל יכלתו וגבורתו שהיא לבלי תכלית להוציא מים בלי עמל ויגיע כפים, רק באומר ודברים לבד מצור החלמיש, הכו אותו פעמים ונתנו להם בזה מקום לחשוב שהיה רק פועל טבעי ומלאכותי, ועל כל שלש אלה רמז הכ', כי על קוטן האמונה אמר "יען לא האמנתם בי" וכו' ועל הענין אמר" על אשר מעלתם בי" כי בשם מועל יקרא רק מי שמחסר מזולתו קנין מה שראוי לו, ד"מ האשה אשר תשטה תמעול מעל בבעלה, יען כי תגזול ותחסר ממנו אהבתה הראויה רק לו בתתה אותה לאיש אחר, וכן יקרא מי שנהנה שוה פרוטה מן ההקדש בשם "מועל בקדשים" לא בעבור שנהנה מהם לבד, כי אם בעבור שממעט ומחסר בזה הקדושה הראויה להם, וינהוג בהם מנהג חול להנות מהם כאשר יהנה בשלו, וכמו כן כאשר מנעו השלימים האלה במי מריבה להקדיש את ה' לעיני כל ישראל החסירו ממנו ית' הכבוד שהיה ראוי לו, וע"כ נחשב להם למעל בה', ועל הענין השלישי אמר הכ' "יען מריתם את פי" ר"ל יען כי המרו והחליפו את רצונו ודבר קדשו, וע"כ נענשו ג"כ בעונש משולש הא', כי הוסר הנזר והורם העטרה מעל ראשם, כי מנע אותם ה' מכבוד וחדלו להיות עוד מנהיגי העם לצאת ולבא עוד לפניהם כבראשונה, ולהביאם אל הארץ כמאה"כ "יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה" וכו', כי כל מנהיג בית ישראל, צריך להיות לנס ולמופת למו בחוזק בטחונו ואמונתו ביכולת ה' וישועתו, כי אם גם עמודי בטחונו ירופפו איך ימצאו הנתונים תחתיו והמונהגים ממנו משען ומשענה לבטוח בה' בכל התלאות אשר תמצאינה אותם? והב' שנגזר עליהם שגם הם בעצמם לא יבואו אל הארץ לקנות שם השלימות והמעלה המוסרית אשר קוו להשיג שם בארץ הקדושה, באופן שנעדר ונחסר מהם האושר המוסרי שהיה ראוי להם להשיגו פה עלי ארץ, אם לא נפלו ברשת החטא הזה, והושב להם בזה גמול מה שחסרו גם הם מהי"ת הכבוד שהיה ראוי להם לתת לו כמאה"כ באהרן "כי לא יבוא אל הארץ," ובמשה, "לא תעבור את הירדן הזה," הג' כי נגזר עליהם למות בלא עתם כמאה"כ "יאסף אהרן אל עמיו", ואל משה אמר "עלה אל הר העברים וכו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה" וכמו שאחז"ל "אף משה ואהרן בהכרת מתו" וכל זה לעונש על מרים, כי חטא משפט מות הוא לאיש אשר ימרה את פי ה' ביד נביא, או לנביא עצמו אשר יעבור על דבריו בשם ה' אשר נודעו לו בחזיון נבואתו, וענשם המשולש הזה אשר נודע בכל בית ישראל עם שלש סיבותיו, הסב בעצמו כל שלש התועליות אשר היו משה ואהרן מסבבים אלו שמעו בקול ה' לדבר רק אל הסלע לתת מימיו, כמו שביאר זאת הרב ז"ל במשל נחמד (עיין בפנים הספר) וע"כ לא נענה הי"ת גם לבקשת משה ואהרן לסלוח להם מרים זה, יען כי אלו נשא לפשעם זה, לא הושג התכלית הנרצה מאתו ית', וע"ז רומז גם מאה"כ "המה מי מריבה וכו' ויקדש בם" ר"ל כי ע"י עונש ומיתת משה ואהרן בעבור מי מריבה אלה, נתקדש שם השי"ת כמו שהיה מתקדש אלו שמרו מוצא פיהו להוציא להם מים באותו אופן נסיי אשר צוה אותם. ואני הנה ראיתי להחזיק בדרך היותר מפורסם ואשר החזיקו בו גדולי הראשונים והוא שהיה החטא בהכאת הסלע הוא העקר אמנם שנתלווה אליו ענין או ענינים נזכרו בשאר הכתובים הבאים בו עד שיהי' החטא הזה מתפשט בכל חלקי הספור אשר יסופר בו ולא בחלק אחד מחלקיו כמו שראו שאר המפרשים ז"ל כנזכר והוא היותר נאות לפי הענין אלא שאנו צריכין לסקל הדרך הזה מכמה אבני בלסטראות שנזרקו לעומתו מגדולי המורים כי רבים הנה כמו שזכרנו אותם תחלה וכמו שיזכרו לפי דרכנו. ובתחלה ראיתי להעיר אזן לשמוע ולתת לב למה שבאו בענין מי מריבה אלו ובמי הצור אשר בחורב ענינים דומים ושוים ממש. אם בזמן שנצטרכו אליהם ואם בגודל צורכם ואם בדברי תלונותם על יי' ועל נביאו ואם ברושם שנרשם ונסתם מנסיונם לפני יי'. וזה כי בראשונים כתיב ויסעו כל עדת ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי יי' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם (שמות י"ז) ובשניים נאמר ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו'. וסמיך ליה ולא היה מים לעדה (במדבר כ׳:א׳) עוד בשניהם בשוה וירב העם עם משה עוד בשניהם בשוה ולמה העליתנו מארץ מצרים עוד בשניהם תלונת להמית אותי ואת בני ואת מקני. עוד בראשונים ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם וגו'. ובשניים המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי'. ועל פי כל הדברים האלה אני אומר כי מפני שהעם הזה היוצא ממצרים גדלו ביניהם וילמדו מעשיהם אשר המה מכחישים עליהם פמליא של מעלה כידוע מענינם היה תמיד משה חשוד בעיני רובם או קצתם שמא בחכמתו העצומה על חכמת מצרים קשתה ידו עליהם ולא יד ה' היתה עמו ולזה היו נותנים כל מחשבותיהם עליו לפקוח עיניהם על כל דרכיו ומעשיו היוכלי למצוא עילא ושחיתא לקיום החשד ההוא וככה היה ענינם בכל מה שאירע להם ממצרים ועד הנה כמו שביארתי הדבר יפה בפרשת העגל. והנה ההשקפה הזאת הביאתם בתחלת צאתם ממצרים לחשוד אותו חשד חזק כי יאמרו אם כדבריו כן הוא שעל פי עלת העלות כלם הוא עושה הנה יחויב שלא יפול בה שום חסרון והנה החסרונות היו מה שהסיעם ממדבר סין והביאם לרפידים ולא היה שם מים לשתות העם כי איך יתכן היודע הכל והיכול על כל ינהגם אל מקום צמאון שאין מים לאנשים והנשים והטף ואפי' למקנה והנה המים הם מהדברים היותר הכרחיים. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה כי הם ייחסי הדבר לעצמו כי הוא העושה ואין זולתו הוא מה שאמרוהו אחר כך כי גדלה הצמא בבירור למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא כי לא יתכן היות הנהגה זו מאתו ית' כלל. ולזה מה שצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כי ראה שמחזיקים אותי כנביאי שקר. והנה לבער הדעת הרע ההוא מקרבם הוזקק לעשות להם שם שם תפארת ע"י המים ההם כמו שאמר עבור לפני העם וגו'. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י"ז) והיה הענין כדי שיתפרסם אותו ענין לעיני הכל ולא יזידון בדבר הזה עוד וע"כ קבע שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. פירש בתכלית הביאור מה שהיה בלבם מהסתר פניו ית' מהם כמו שנתבאר יותר במקומו. ועתה כאשר תמו כל הדור אשר ראו המעשה הנורא ההוא בסוף ימי ישיבתם במדבר שנת הארבעים קרה להם המקרה הזה בעינו את בניהם אשר קמו תחתם כי כמותם כן באו על פי ה' ממדבר צין אל מדבר שמם אשר מתה בו מרים ונסתלק הבאר ולא היה מים לעדה כלל. ולסבה עצמה שנזכרה ואל החשד ההוא נקהלו כל העדה על משה ועל אהרן והחזירו עקר התלונה כלפי משה שנאמר וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' (א) ירצה מי יתן ונמות אפילו באותה מיתה משונה שמתו אחינו הנשרפים והבלועים אם יתאמת אצלנו שהוא לפני ה' ומידו היתה לנו אבל זה הענין רופף בידינו שאם כדבריכם למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו שהרי אי אפשר שמידו תהי' זאת מצד מה שאליו התנועה שאם האדם יש לו דעת לסבול (ב) אלה הצאן מה יעשו. ולא עוד אלא שתהיה תלונתנו עליכם יותר גדולה בבחינת המקום שממנו הית' התנועה (ב) והוא כי העליתנו ממצרים שהיה מרעה שמן וכר נרחב כגן ה' להביא אותנו אל המקום הרע הזה בתכלית הרוע (ב) כי לא נחוש אל שאינו מקום זרע ותאנה וגפן ורמון כמו שהיה ראוי להיות אלא שאפי' מים אין לשתות. והנה משה ואהרן ראו מעשה ונזכר להם הענין הראשון ולכן באו מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם לראות מה ידבר בם ומה ישיב על תוכחתם וירא כבוד ה' אליהם (ג) כי ראה להתקדש בתוך הבנים כאשר נתקדש ראשונה בפני אבותם. ולזה אני אומר שכל בני ישראל אשר בספור הזה דוקא הוא. ולהשלמת זה הענין על נכון צוה את משה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו'. כי אחר שהוצרך לעשות בפני הבנים כמעשה האבות חוייב שיעשה באופן שיהי' יותר נפלא ממה שהיה בראשונה. אם בבחינת העושה שלא יראה כמשתבח בענין אחד בעצמו בפעמים מתחלפים שזה ודאי גנאי הוא אפילו במלאכה מהמלאכות שהאומנין משתבחים בהם ק"ו לשכינה שראוי ומחוייב שיגדל תמיד כבודו בעיניהם ושלא תקצר ידו לחשוב שאין בידו רק צד אחד מהיכולת על זה. וגם בבחינת הבנים הרואים את הכבוד הזה שכבר גדלו במעשה נסים ושנוי הטבע והיה ראוי שיעשה להם דבר יותר דק ויותר רוחני ממה שנעשה לאבות שלא הורגלו עד הנה בכך. ולסלק החשד הנזכר מהם הוצרך שיעש' באופן שלא יראה שיש למשה שום מגע בו רק היותו שליח השם לבד ולכל זה ראתה חכמתו שלא יקח אתו זאת הפעם מזקני העם וגם שלא יכה את הסלע במטהו כי כל זה ממה שיביא שתוף ובלבול בהשקפת הענין המכוון. אמנם צוהו לקחת המטה כי הוא סימן אל השליחות לבד כמנהג השרים אשר בידם שבט מלכות לעשות כיד המלך וכמו שאמר ומטה האלהים בידו (שמות ד׳:כ׳) (ג) וצוה שיבא אצל הסלע ויאמר לו בדבר ה' בדבור פה וחתוך לשון כה אמר ה' אלהיך הסלע תנה מימיך וישתו העם הזה וכיוצא מאלו הדברים כאשר ידבר איש אל רעהו בעל דעת כמותו אשר הפקד אתו דבר שיתנהו כל זמן שירצה המפקיד ונותנו בלי שום פקפוק. והנה כוונו מן הש"י בזה שלש כוונות רבות התועלת מאד הכרחיות לשעה ההיא להיות החשד ההוא חוזר ונעור באלו הבנים אחר שהית' בידם גרסא דינקותא ביכלת השם יתעל' כי הן הכה צור ויזובו מים. האחת לקדש שמו ברבים באמתת הנבוא' לעיני כל ישראל וזה במה שיורו נביאי השם יתע' הקדושים חוזק בטחונם בדברי ה' הנאמרים להם עד שיבאו בפני כלם לאמר דברים כאלה המתמיהים וידעו כי לא עתה יבושו הנביאים ולא פניהם יחורו והוא תועלת נפלא לבנים ההם כולל לכל התור' ומצותיה. השנית להגדיל שם כבודו לפניהם להראות להם את אשר לא ראו עד הנה מהיות הנמצאים הדוממים נשמעים אל דבר ה' כשלמים שבאנשים כי הוא ענין מעולה מאד אצל הטבע המשובח שכתבנו בשער ט"ו. ובמדרש (שוח"ט מ' י"ט) השמים מספרים (תהילים י״ט:ב׳) מה שאין לו ראש בפני הבריות יש לו בפני המקום שנאמר וראש עפרות תבל (משלי ח׳:כ״ו) ומה שאין לו לב בפני הבריות יש לו בפני המקום שנאמר עד לב השמים (דברים ד׳:י״א) וכן בעינים שנא' הים ראה וינוס (תהילים קי״ד:ג׳) וכן באזנים ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' (ירמיהו כ״ב:כ״ט) וזולת זה מטבור הארץ ופתיחת פיה שהכוונה כלה נכונה מאד למה שאמרנו. הג' והיא היותר מיוחדת לשעה ההיא למען יהי' לו המעשה ההוא לתוכחת נמרצת לכל מי שיש לו לב להבין ואזנים לשמוע ועינים לראות כאשר יראו בעיניהם ובאזניהם ישמעו ולבבם יבין כי ידברו אל הסלע בשם ה' על האופן ההוא מבלי שישתתף שם שום פועל ומעשה שיחשד בו שום ענין מלאכותיי או נוטה אליו בשום פנים ונתן מימיו בלי שום איחור ועכוב הלא לסוף תחת גערה בהם ויקחו מוסר מועיל מאד לשכך תלונותם המתחדשת להם בכל יום. ושלשת הכוונות האלו ירמזם הכתוב באומרו על החטאים יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. כי לא האמנתם בי הוא הענין הראשון. להקדישני הוא השני. לעיני בני ישראל הוא השלישי. עם שכוונת הכתוב יתבאר לפי דרכנו בע"ה. אמנם אומרו ודברתם אל הסלע לשון רבוי הוא אחד משני ענינים אם שידברו שניהם בזה אחר זה מצות השם יתעל' אל הסלע כי בהיות הדבורים על זה האופן יתבוננו העם יותר בהשמעת הסלע אל מצות בוראה או שלא ידבר משה רק אהרן כי כשידבר אהרן בפני משה הכל ידעו כי ברשותו מדבר ונחשב כאלו שניהם מדברים וגם זה יורה על עוצם השמעות הסלע עד שיוסר החשד ממשה כי הוא היה הנחשד בעיניהם בזה לא אהרן. ואיך שיהי' היתה כוונתו יתברך במצותו זאת שלא ידברו עם העם מטוב ועד רע כדי שיתיישב לבם ויתבוננו מאד במה שידברו אל הסלע לעיניהם על האופן הנזכר. ואין ספק שאחר אשר צוה ה' כן למשה ושתף המעש' לשניהם כי משה הגיד הענין לאהרן במלאכות יי' ומעתה היו שניהם שוים במצוה הזאת והיה הדבר מוטל גם על לב אהרן למלאות מצותו בלי שום שנוי כדרכו בשאר המצות אלא שמתוך צערם וטרדת' מדברי העם הקשים והמרים אשר שמעו מפיהם ומהכעס אשר כעסו עליהם נבהלו ונחפזו לתת חתיתם וגערתם בהם ומתוך כך שכחו תלמודם ועשו כמו שנזדמן להם מהמעשה באופן שלא נמשכו משם הכוונות הנזכרות אין צריך לומר השתים הראשונות אלא אפילו השלישית נתמעטה בפניהם עד שכמעט תשאר להם הספק שהיה בלבם בעינו. וזה כי באומרו שמעו נא המורים כבר הבדילום והטרידום מעבור על הדבר כאשר כוון. ובאומרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר הגזימו הענין בעיניהם מאד מה שהיה הפך הכוונה מאד כמו שאמרנו. ובהכאתם כבר בטלו הכוונה לגמרי וכל שכן במה שהכה פעמים כי תחת שהיתה הכוונה האלהית להגדיל הנס מהראשון ולשנותו מהכאה לדבור הם הורידוהו כי אז היה בהכאה אחת ועכשיו שתי פעמים שכל שכן שישאר להם פתחון פה ליחס המעשה אל חכמת בני אדם וקרוב לענין המלאכה כדרך חוצבי הבורות והכורים אותם בכשול וכלפות אלא שיחשבו שהם בחכמתם יספיקו לעשות בשתי הכאות מה שיעשו שאר האומנים בעשר או מאה כי גם באומנות ההוא יש לקצת האומנים יתרון על קצתם ומזה בטלה הכוונה ונפרך הקל וחומר הלקוח מהסלע אליהם ונחלש כח המעשה ההוא בפניהם מאד. וזה עצמו מה שביארו הכתוב בפירוש להלן באומרו ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם (במדבר כ״א:י״ז-י״ח). וזה כי כאשר ידבר שם בגדולת נחל ארנון כי היה גבול וחומה מפסקת בין מואב ובין האמורי שהם שני אויבים גדולים מאז כי לגודלו יאמר בספר מלחמות ה' הנעשה ע"י כותבי המלחמות העצומות אשר ייחסו אותם אל האלהים כי לו המלחמה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. וזה כי כשהזכירו מלחמות והב בסופה זכרו אצלם כי גדול שבנחלים ארנון עד שאמרו שהוא אשד הנחלים כלם המפורסם אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. ועוד אמרו ומשם בארה שחשבו כי משפע המים ההם באו אל הבאר אשר נזדמן להם בארץ ההיא ואמרה התורה כי הבאר ההיא שחשבו עליה כן היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים והוא הסלע ההיא הזה אשר אמר שיאמרו לו משמו שיתן מימיו כמו שאמרנו. ואין ספק כי בארה של מרים היתה מה שנמשכו להם בזכותה המים אשר הוציא להם מהצור ברפידים והוא אשר חזר אחרי מותה בזכות משה כמוזכר בתעניות (ט.) והיכן חזר אלא בסלע הזה שהיה ענינו סמוך למיתתה. והגיד כאן הכתוב מה שנמשך בענין ההוא הפך הכוונה כי הוא יתעלה רצה שיכירו וידעו כי הוא הנותן במאמרם מים אל הסלע באומרו ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוא אומרו אסוף את העם ואתנה להם מים ונשתבש הענין ביניהם עד שיחסו הדבר אל פועל אנושי כעין כריית הבורות אלא שהיה על דרך הקלות מאד ונתבאר זה ממה שנאמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים וגו' (שם). כי כאשר שררו עליה ואומרים זה לזה עלי באר ענו לה נתנו אופן מציאותה באומרם באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. וזה שהם ייחסו חפירתה וכרייתה אל השרים והנדיבים אשר ביניהם הם משה ואהרן אלא שנעשה המעש' במחוקק במשענותם כי עשו הם ע"י המטה ברגע אחד מה שיעשו חוצבי הבורות במקבות ובגרזן בהמשך הזמן. הפירוש הזה הוא נאות מאד וממנו נתבאר למה לא נזכר שם האלהים ולא שם משה בשירה הזאת על דרך הפשט וגם הוא מוכרח מאומרו ממדבר מתנה ולא אמרו מבאר מתנה יורה שחוזר למה שאמר למעלה משם נסעו ויחנו בעבר ארנון אשר במדבר וגו'. אלא שנמשכו הדברים באומרו ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' וגו' עד הנה. ועכשיו חוזר לומר כי מהמדבר ההוא נסעו מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות לא שנסעו משום מקום אל הבאר ולא ממנו אל זולתו. ואמרתי כל זה כדי שלא תשומם על הזכירו זה במסעות אשר נסעו אחרי מות אהרן הכהן ותבא להכחיש ההוכחה הנכונה הזאת שאמרנו. ותדע כי הדבר נכון מאד מלבד שלא נזכר ולא נפקד בכל התורה כלה ענין הבאר ההיא זולתי הנה שנרא' שבא להודיע ולברר ענין חטאם של משה ואהרן בזה המעשה היותו מהמין הזה אשר זכרנו (ד) ועל כל פנים יחוייב מכל מה שאמרנוהו שימצאו שם ג' מיני חטא נבדלים זה מזה כי בבחינת הענין האחד יקרא זה החטא קוטן אמונה ובבחינת הענין הב' יקרא מעילה ובבחינת הג' יקרא מרי:

החומר – מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד כפי מה שהוא; ואפילו היה החומר זך ונכבד – רצוני לומר: חומר הגלגלים – כל שכן זה החומר החשוך, העכור, אשר הוא החומר שלנו. ומפני זה כל אשר ישתדל דעתנו להשיג האלוה או אחד מן השכלים ימצא מחיצה ומסך מבדיל בינו לבינם. ואל זה הוא הרמז בכל ספרי הנביאים שיש עלינו מסך מבדיל בינינו ובין האלוה, והוא נסתר ממנו בענן או בחושך או בערפל או בעב וכיוצא באלה הדמיונות, להיותנו מקצרים מהשיגו מפני החומר. וזאת היא הכונה באמרו: ״ענן וערפל סביביו״, להעיר על היות המונע – עכירות עצמנו, לא שהוא ית׳ גוף שיקיף בו עב או ענן או ערפל, ימנע מראותו, כפי מה שיראה מפשוטי מלות המשל. וכבר נכפל זה המשל עוד – אמר: ״ישת חושך סתרו״ וכן הגלותו ית׳: ״בעב הענן״, ו״חושך ענן וערפל״ היה גם כן ללמוד ממנו זה הענין. כי כל דבר שיושג ב׳מראה הנבואה׳ אמנם הוא משל לענין אחד, והמראה ההוא העצום – ואף על פי שהיה גדול מכל ׳מראה נבואה׳ ויוצא מכל הקש – לא היה ללא ענין – רצוני לומר: הגלותו ית׳ ׳בעב הענן׳ – אבל להעיר שהשגת אמיתתו נמנעת לנו מפני החומר החשוך המקיף בנו, לא בו ית׳, מפני שהוא ית׳ אינו גוף. וידוע גם כן ומפורסם באומה שיום ׳מעמד הר סיני׳ היה יום עב וענן ומטר מועט, אמר: ״יי, בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום – ארץ רעשה, גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים״. ותהיה גם כן היא הכונה באמרו: ׳חושך ענן וערפל׳ – לא שהוא ית׳ יקיף בו ה׳חושך׳, כי אין חושך איתו אלא האור הגדול-החזק המתמיד, אשר מהשפע השופע מאתו מאיר כל מחשך, כמו שנאמר במשלי הנבואה: ״והארץ האירה מכבודו״.