דברים ד:יט מחשבת ישראל: דרוש חדושי הלבנה, עקידת יצחק, נתיבות עולם ומורה נבוכים

אֲבָל רוּמְיָא דִידֵיהּ הוּא לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי, דִּלְמַאי נָפְקָא מִנֵּיהּ אָמַר הַכָּתוּב כָּךְ, עַד שֶׁבְּהֶכְרֵחַ נִצְטָרֵךְ לַפֵּרוּשׁ, עִם שֶׁהַפֵּרוּשׁ מְבֹאָר מֵעַצְמוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי הָיָה יָכוֹל הַכָּתוּב לִכְתֹּב בְּלָשׁוֹן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְשׁוּם פֵּרוּשׁ, וּלְקָרְאָם בִּשְׁמוֹתָם כִּדְבַר יוֹסֵף (בראשית לז ט) "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ", וְכִדְבַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בַּמִּשְׁנֶה תוֹרָה פָּרָשַׁת (וָאֶתְחַנַּן) (דברים ד יט) "וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ", וְעוֹד בְּפָרָשַׁת (שׁוֹפְטִים) (שם יז ג) "וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ". וְכָךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר גַּם כָּאן, "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ, אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַיָּרֵחַ לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה". שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁהַכָּתוּב בָּא לְהוֹדִיעֵנוּ זֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ, שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּעֵרֶךְ הָאֲחֵרִים גְּדוֹלִים בְּאוֹרָם, וְשֶׁבְּעֵרֶךְ הָאֶחָד לַשֵּׁנִי אֶחָד גָּדוֹל וְאַחַד קָטָן - זֶה וַדַּאי מְבֹאָר הַבִּטּוּל, כִּי מַה שֶּׁיִּהְיוּ הָעֵינַיִם עֵינֵי בָּשָׂר וָדָם רוֹאִין, מַה צָּרִיךְ הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ?

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה ^*שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). ^*הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳):

^*תוכן דעתי, הנה ידוע, כי לפי גודל יקרת וזכות דבר מה, יהיה גם הפסדו ועכירתו יותר קרובה ויותר קלה, ד"מ מראה זכוכית היותר זכה ובהירה, תמהר יותר להעכר ולאבוד בהירותה וצחותה, מדי יעבור עליה רוח פי איש העומד נגדה, משאר כלי זכוכית פחותי הערך הבלתי זכים ובהירים כל כך, וכן הדבר גם בבחינה מוסרית בנפש האדם, כי בעבור היותה יקרה עד מאד, צריכה להשמר גם מאד מכל פעולה ומעשה אשר יוכלו לסבב לה באופן מה, השחתת המדות או תערובות סיג וחלאת דעות נפסדות, אשר ע"כ אסרה התורה האלקית לנו הרבה מאכלות, המעכירות דם הנפש, ומולידות בו נטיות בלתי זכות (כמאחז"ל שהדברים האסורים מטמטמין את הלב) והנזיר הפורש מן היין המחמם את הדם, להגדיל תשוקת בעליו החמרית, ומשכר שותיהו, לערב ולבלבל דעתו מחשוב נכוחה, נקרא קדוש בעבור זה. גם הזהיר' אותנו בעבור זה מכל הפעולות והמעשים אשר יוכלו לסבב בצד מה. כי יעלו על דעתנו דעות נפסדות המרחיקות אותנו מאמונתינו הטהור' ומעבודת אלקים אמת, ללכת אחרי הבלי נכר כמו שהאריך בענין זה המ"נ ח"ג בטעמי המצות שלו, עיי"ש פ' ל"ז. והנה נודע ג"כ כי עבודת השמש והירח וכל צבא השמים, נפרצ' בימים ההם בין העמים, עד שהשתדלו נביאי כל חוזה לבאר טעותם מפורש באר היטיב, למען לא יתעו ישראל אחריהם (כמו שהולך הרב ומבאר פרשה י"א בירמי') ואחרי כל זאת הלא יקשה לנו מאוד להבין מצות "החודש הזה לכם" שביארו חז"ל על קידוש החודש כראות הלבנ' והתחדשות', ומצות הקרבת הקרבנות ביום החודש הלא כל זה יוכל לסבב מחשבת עבודת הלבנ' חלילה אצל המון העם, ואף שנאמר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לד'" אין די בזה בהשקפ' הראשונ' להוציא כל מחשבת פגול מדעת ההמון, כמו שראינו במעש' העגל שאף שאמר אהרן, "חג לד' מחר", בכל זאת תעה מהר חיש לבב העם אחרי העגל לחשבו כאלקות, וישתחוו לו, ולבאר כל זה אמר הרב ז"ל, כי כוונת המצוה הזאת ותכליתה היו בהפך, לשרש על ידה כל מחשבת עבודת צבא השמים, וביאר זאת במשל, כי הנה ידוע שאם יחזיק ההמון דבר מה לטוב ומועיל, ואוהב אותו בעבור זה מאוד, לא על נקלה תשתנ' דעתם זאת, אם נאמר להם בהיפך, כי הדבר הזה לרע להם, והאומר להם כן יחשב בעיניהם כמצחק או כמתעתע, ולהראות לכל אחד ואחד מהם בראיות נכוחות, אמיתת דברינו, מלבד כי יצכרך לזה זמן ועמל רב, הנה לרוב יהי' בכל זאת עמלינו לריק, יען כי אין דעתם משגת כל יסודו ראיותינו הבנוים על אדני השכל והתבונ', וע"כ יותר טוב אם נבחר מתוכם איזה אנשים חכמים וידועים לשבטיהם, אשר בהם יאמינו העם, ועיני כל העדה עליהם, כי להם אנו יכולים לבאר האמת על נכון, כי הם יבינו לשכל מלינו, בעבור היותם בעלי חכמה ודעת, ולהם ישמעו ג"כ העם כלו, בהוליכם אותם לאט לאט בנתיבות האמת והצדק כי בהם סמוך ובטוח לבם שלא יתעום מדרך הישרה והנכוחה, ובאופן זה נהג גם הי"ת, כי במצוה הזאת צוה שמשה ואהרן, ואחרים כל זקני דור ודור וחכמים, יחשבו ויתבוננו תמיד בתנועת הלבנה וחידושה, וע"ז יתעוררו ויסובבו לחשוב גם במהלך שאר הכוכבים וצבא השמים במסילותם, למען יכירו וידעו עי"ז, כי כלם הם רק עבדים ומשרתים להפיק רצון אלקים ית', ואל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ובלעדו לא יוכלו להטיב או להרע, מזה יבינו ג"כ, כי שוא עבוד אותם, כי רק לד' לבדו ראויה העבודה והתפילה, ולא אל זולתו, ואחרי כי יושרש עיקר זה בלב ראשי העם וחכמיו לאט לאט ילמדוהו גם להמון העם, עד שיצא כל ספק מלבם, ויודו כולם כי אולת תחשב לאיש אשר יעבוד אותם, ומן ד' יסור לבו, וע"כ ייחדו גם כל עבודתם רק לד' לבדם, וע"ז מורה הכתוב "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה'" ר"ל כי אם כה תעשו אז יערה אליהם מדי חודש בחדשו, רוח דעת אמיתית לדעת ולהבין, כי רק לד' לבדו ראוי להקריב עולה וקרבן, ולא אל זולתו, אח"כ ביאר הרב ז"ל האופן איך שיודע כל זאת לחכמים יודעי העתים, החושבים זמן התחדש הלבנה, ואמר, כי עבודת הככבים היתה בין העמים הקדמונים על ג' פנים, קצתם חשבו אותם לאלקות, וקצתם חשבום רק כשרים נכבדים היושבים ראשונה במלכות אשר בידם להטות לב המלך לטוב אנשים המכבדים אותם, ולדעת זולתם, וקצתם חשבו אותם רק לכלים טבעיים, אשר רק על ידם וע"פי חקי תנועותם יוכל לעשות הי"ת מלאכתו וע"כ ראוי להם שיכבדו אותם כמו שיכבד העם ד"מ כסא המלך אשר הוא יושב עליו, ושרביט הזהב אשר בידו, והכתר אשר נתן בראשו, בעבור היותם סימני המלכות והממשל', והנה על ידי חשבון מהלך הירח וקדוש החודש לצורך המועדים, יתרחקו החכמים האמיתיים מכל ג' דעות אלה, כי בראותם התחדשות אור הירח בכל חודש אחרי הסתרה זמן מה, יבינו כי אין לה אור מעצמה, ורק מאור השמש אשר תגיה לעומתה תאיר עלינו, וא"כ אין ליחס לה ענין אלקית, כי אלקי לא יצטרך לזולתו, וההתבוננות הזאת תביאם לחשוב, כי גם השמש ושאר כוכבי לכת אשר גם אורם יסתר לפעמים בעמוד אחד מצבא השמים בינם וביננו, או בעננו ד' ענן על הארץ, אינם אלקית ובהיות תנועתה ותנועת שאר הכוכבים העצמית ממערב למזרח, ובכל זאת יוכרחו ע"י תנועת גלגל היומי המניע עמו כל הגלגלים כולם, להתנועע היפך טבעם ממזרח למערב בכל יום (עיין למעלה מבוא לשער ל"א בביאורי) יודע להם, כי אינם גם במדרגת שרי המלך, אחרי שגם הם תלויים בתנועת זולתם ולא יוכלו ללכת אל מקום אשר יהיה שמה רוח תשוקתם החפשית ללכת, ומצד היות תכלית מצות קדוש החודש רק לדעת על ידה קביעת המועדים, ראש חודש ניסן, ד"מ, למען נחוק בט"ו בו חג הפסח, מועד צאתנו ממצרים באותות ומופתים, אשר עשה הי"ת נגד חקי הטבע ומערכת הכוכבים ומזלות, ור"ח תשרי אשר בו ישפוט ד' מעללי אדם, לתת להם כפרי מעשיהם בהנהגה נסיית היוצאת מדרכי הטבע הנהוג ובט"ו בו נחוג את חג הסכות לזכרון, כי בסכות הושיב אבותינו במדבר, והגין עליהם שם בדרך נסיי מכל מקרי ופגעי הטבע הרעים, אשר כל זה יורה, כי ברצון הי"ת ישדד מערכות השמים, ויפעול פעולותיו נגד חקי הטבע, ונמשך מזה כי גם אינו ראוי לעבוד הכוכבים או לכבדם, בעבור היותם כלי פעולותיו ית' אחרי כי לפעמים באמת יהפכם בתחבולותיו, לפעול גם נגד חוקיהם, ואחרי היות מצות קדוש החודש באופן זה, מסבבת התאמתות אמונתינו באחדות הבורא ית' ובהנהגתו הנסיית, בצדק "א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם", והתועלת השנית היוצאת לנו ממצות קידוש החודש היא, להכחיש על ידה דעת האומרים כי הכל נעשה במקרה והזדמנות, ולא ה' פעל כל אלה (עיין שער א') כי ע"י ההתבוננות והחשבון לדעת מהלך הירח ושאר צבאי השמים אשר הוא על חוק ידוע, הנשאר שוה וקבוע תמיד בכל הזמנים, יודע לנו כי רצון הי"ת לבדו מנהיג כל אלה בחכמתו הנשגב', ע"פי חקים הבלתי משתנים מבלי רצונו כל ימי עולם, כי מה שיהי' רק במקר' והזדמנות לא יוכל להתמיד זמן רב ולהיות תמיד על אופן שוה, ועי"ז הלא תפקחנ' עיני שכלינו לדעת ולהבין. כי רק יד ד' תעשה כל זאת, ורק הוא לבדו ברא התבל ומלוא' אשר ינהיג ג"כ תמיד, וכמוץ מגורן תסוער מלבני כל דעה נפסד' המכחשת מציאות הי"ת, כמו שיורה ע"ז גם מאה"כ בתחילת התור' "בראשית ברא אלקים" שר"ל שעל ידי הבריא' אנו יודעים ומכירים כי יש אלקים בורא כל אלה. (כמו שכתבנו למעל' בשער א') והתועלת השלישי היוצא לנו ממצוה הזאת היא כי כמו שסיפורי התורה מבראשית עד שמות מורים, מלבד הוראתם הפשוטות על מקרי האבות הקדושים, גם על מקרי בניהם אחריהם בכל דור ודור. כמו שביאר זה הרב ז"ל בשערים הקודמים, כן ידעו לנו גם מתכונת הירח, ואופן תנועתו ומהלכו, הקטנת אורו בקצת ימי החודש והגדלתו בזולתם, לקותו הכללית או החלקית לפעמים אורך זמן לקותו זה או קוצרו לפעמים, על מקרי עמנו האומה הישראלית, כי בכל זה הוא כעין אות ומופת להם, והם דומים לו בכל אלה כי גם אור הצלחתם יקטן לפעמים ויגדל בפעמים אחרות, גם שפלותם ולקות אור הצלחתם המדינית והמוסרית, תהי' לפעמים כללית, ולפעמים רק חלקיית. ויארכו לפעמים זמן רב או מעט, וכמו שהירח מקבל אורו רק מהשמש, יקבלו ישראל אור חכמתם האמיתית רק מהי"ת, וכמו שבעמוד הירח באמצע החודש נגד השמש על קו ישר, יהי' אורו שלם. כן אם יישירו ישראל פניהם אל הי"ת יהי' אורם המוסרי והצלחתם המדינית ג"כ שלם. וכמו שהירח יעבור במהלכו ובסביבו את כדור הארץ בכל חודש, על פני כל שאר כוכבי לכת, ורק על ידו יודעו לחכמי התכונה גם דרכי תנועתם. כן יעברו גם ישראל בתוך כל העמים אשר על פני האדמ' ומהם ילמדו כולם להכיר ולדעת את הי"ת, וזאת תעודת אומתנו הישראלית עלי ארץ, מני אז עד סוף כל הדורות. להאיר עיני העמים ולהורותם האמונה האמיתית, והדרך הישרה הנרצית בעיני הי"ת, ועוד שאר דמיונות מנה הרב ז"ל יש בין הירח ועם בני ישראל הדומים לו בתכונותיהם ובמקריהם, וזש"א ר' יצחק "לא היה התורה צריך וכו'" כי ב' התועליות המושגות מסיפור הבריאה ומקרי אבותינו, שהן התאמתות אמונת מציאות הי"ת, וההוראה על קורות ישראל, העתידות להם בכל הזמנים והמקומות, הלא הן תצאנה לנו גם ממצות קדוש החודש, וההתבוננות המסובבת ומחויבת לנו על ידה בחשבון מהלך הירח ותכונתו. וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב, כי רצה להורות שבתחילת היות ישראל לעם, נדמה עוד ביחסו אל הי"ת, כיחס הארוסה אל הארוס, שאינה מכרת עוד טבעו ותכונתו, וע"כ נתן ד' להם מתנה טובה שהיא מצות קדוש החודש, והחוב לחשוב מהלך הירח, למען יכירו וידעו עי"ז, כי רק הי"ת יצר התבל ומנהיגו לבדו, אבל לעתיד לבוא כאשר תרבה הדעת ומלאו פני תבל תבונה, יהיה יחס ישראל אל הי"ת, כיחס האשה הנשואה לבעלה, שמכרת כבר מהותו ואיכותו כראוי, וזש"א ז"ל "ואותה השעה ימסור להם הק"בה את הכל "ר"ל הכרתו וידיעתו ית' בתכלית השלמות, כמו שנאמר והמשכילים יזהירו וכו', להיות נשמת האדם נפש יקרה. לא לבד ראוי להרחיק הדברים המזיקים לה כי גם הדומי' להם והמביאים אליהם. וזה דבר שהישירה אותו התורה האלהית בכלל האיסורין הפוגמין את הנפש אשר שמה אב לכלם תורת הנזיר כי עם היותו דבר שקבל אדם מעצמו לפי רצונו שם שם לו דרכי ההרחקת והפרישות כי לא יחל דברו בכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג וכמו שאז"ל (שבת י"ג.) לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולמדו מכאן קל וחומר לכל שאר האיסורין הנאסרין מפי הגבור' ככמו שהוא מבואר מדבריהם ומהרחקותיהם וכ"ש אמרו בחמורים מהם כגלוי עריות שהרבו להזהיר ולומר (אבות פ"א) כל המרבה שיחה וכו' באשתו אמרו וכו'. והחכמים הראשונים היו אומרים (קידושין פ"א:) לתלמידיהם הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי וכדומה. וגם לשפיכות דמים אמרו (ב"מ נ"ח:) בתוך הרחקותיהם שהמלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דם האדם באדם תדע דאזיל סומקא ואתי חיורא וכן בכל כיוצא בזה. ומה לעשות בענין ע"א החמורה שהמודה בה כופר בכל התורה (חולין ה'.): כי אם יחטא איש באיסורין רבים אף כי יהיה בהם גלוי עריות או שפיכות דמים או שניהם יחד ופללו אלהים בשובו אליו בכל לב ובכל נפש כמו שהיה הענין בדוד (ש"ב י"ב) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות כי כשעקר האמונה האלהית קיים בידו צדיק באמונתו יחיה. והוא מה שייעד הנביא אל זמן שלימות הדעת את ה' אמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכריה י״ב:ח׳). ירצה שלא יחטא אדם מהם מחוסר אמונה שהיא עוות שלא יוכל לתקון. אבל אם יקרה שיחטיא והיה מתגברת תאות מה ולעתים רחוקים. ומיד ישוב ונחם על רעתו כמו שהיה הענין בדוד בענין ההוא הנה יהיה דוד והדומים לו בעת ההוא כמלאך אלהים לפניהם שלא ימצאו בם עון אשר חטא כלל כי מולים יהיו מערלת לב כמו שייעד הכתוב (דברים ל׳:ו׳) ומל י"י אלקיך את לבבך אמנם אם יחטא איש בהכחישו אלוה ממעל והתייחדו העבודה והיראה לזולתו מי יתפלל לו הנה הוא בענין יכרת ואין מציל. ולזה באו כמה אזהרות בתורה האלהית לא באיסור עבודת אליל כי אם בכל הענינים הדומים לה והמביאים אליה: והנה הרב המורה טרח וכתב כמה פרקים מהחלק השלישי להודיע כמה מצות באו בתורה מעשה ולא תעשה נתגלה לו טעמם מהספרים ההם החצונים שכלן היו להרחיק מעשים הנמשכים אחר העבודות ההם הנכריות ואם המה רחוקים מהם. ומהמבואר כי גופה של עבודת אלילים והיותר מפורסם מענינה היא העבודה הנעשית לצבא השמים והמיוחדים בהם השמש והירח שני המאורות הגדולים אשר טעו אחריהם האנשים מעולם והיא מה שהפליגה התור' הרחקתה תמיד בעצם וראשונ' אמר (שם ד') ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו' וכן נאמר (שם י"ז) וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי והוגד לך וגו' ופרסמה והודיעה לנו שאין בהם שום ממש כדי שיעבדו באומרו (שם כ"ט) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם וכל הנביאים השתדלו לעקור עבודתם ולפרסם חולשת יכלתם בהראות שהם אינם כי אם כלים ביד האומן יוצר הכל ב"ה ליאש האנשים מעבודתם ותוחלת תועלותם. והנה ירמיהו הנביא הפליג בזה באומרו (ירמיהו י׳:י״א) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה הורה כי השמים והארץ הם מכתות הנפעלים והנבראים ברצונו יתעלה שיותר ראוי לייחס להם ההפסד והכליון משישוער אליהם צד אלהות וכמו שאמר כי שמים כעשן נמלחו וגו' (ישעיהו נ״א:ו׳). אמנם לזה סדר פרשה שלמה (ירמי' שם) אשר באר בה הענין יפה יפה: