דברים ד:לד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גבורות השם ובאר הגולה

ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי' ויסעו וגו'. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו'. ומצרים מקברים וגו'. יאמר שצוה ה' שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה' שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול ויסעו מרעמסס לסוכות ומשם לאיתם ומאיתם על פי החירות והוא הדרך אשר הסב אותם כדי שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ ועל הכוונה שנתבאר' שם ומשם באו בתוך הים המדבר' ונעשו להם נוראות על ים סוף ואחר הלכו ג' ימים במדבר אשר נזכר שלא מצאו מים כי היה המדבר מקום נחש שרף וצמאון ולא מת אחד בצמא: ולא עוד אלא שחנו במרה ולא יוכלו לשתות מים ממרה ושם הורהו ה' עץ וימתקו המים ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט״ו:כ״ה). ומשם באו לאלים ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם) כי ראה השם יתברך בצרכם והרוה צמאונם על צד היותר נאות שאיפשר. ומשם לשתי מסעות באו למדבר סין אשר נזכר שנתרעמו שם ואמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר וגו' (שם ט"ז) ושם נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונתן להם המן והשליו (שם) כמבואר במקומו. והלכו משם לדפקה אלוש ורפידים ולא היה שם מים לעם לשתות והיה מה שהיה בצור חורב להוציא להם מים מצור החלמיש ושם לסבת נסותם את ה' קראם ענין מלחמת עמלק (שם י"ז). ומשם באו אל מדבר סיני וקבלו שם את התורה אשר בה ספק להם מזון הנפש השכלות מן היום ההוא עד עולם. ומשם אל קברות התאוה אשר נזכר מה שנסי אל בפיהם לומר היוכל אל לערוך שלחן במדבר (תהילים ע״ח:י״ט) כמו שנתבאר שם ועם כל זה לא מנע להם כמו שאמר היד ה' תקצר (במדבר י״א:כ״ג). ומשם לחצרות אשר היה שם מעשה מרים ומחלקתו של קרח. ומשם לרתמה אשר ממדבר פארן והיה שם מה שהיה מהמרגלים וגזרת מתי מדבר והיא היתה סבה שהיו רועים במדבר שלשים ושמונ' שנה אשר הלכו בהם תשע עשרה מסעות עד הגיעם אל הר ההר בקצה ארץ אדום אשר מת אהרן שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שם כ'.) להודיע שלא חסר להם אהרן עד סוף הזמן ההוא שהיו לשם ואם בא אז הכנעני מלך ערד להלחם בם כבר נזכר שלא הזיקום ולא חסרום כלל אבל ישראל הכו אותו והחרימו את עריהם ואז הוצרכו לחזור קצת מסעות לקבור את אהרן כמו שזכרנו שם. ומשם ואילך כבר קרבו אל ארצם והלכו לצלמונה ומשם לפונון והוא הדרך אשר נאמר עליו ותקצר נפש העם בדרך וידברו העם באלהים ובמשה ומשפט הנחשים השרפים ורפואתם באומרו עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו' (שם כ"א.) ומשם לאובות ומאובות לעיי העברים בגבול מואב ומשם לנחל זרד ולעבר ארנון אשר במדבר אשר קראם הוא דיבון גד ועלמון דבלתימה אשר היו בהם הענינים הנפלאים ממעברות ארנון ומלחמת סיחון ועוג ומעשה בלק ובלעם המפורסם אשר אחר כל זה באו אל הר העברים אשר בערבות מואב אשר שם מת משה על פי ה'. והנה בזה זכר להם את אשר גמלם כל טוב בכל אשר הלכו כל הימים הרבים ההם וכמו שאמר להם משה בפירוש ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳): והנה אחר שסדר כל הענין הגדול הזה שהטיב עמם לשעבר אשר היה בו כדאי להיטיב האמונה ולחזק היראה וההכנע' ולהגדיל הבטחון במציאות התועלת והצורך בכל אשר יצוה סמך מה שעתיד לעשות עמם בהכנסם אל ארץ טובה ורחבה והפליג להיישירם וללמדם ולזרזם ולהתרות בהם כל מה שראוי לזרז ולהתרות כדי שיבאו בו בתכלית הידיעה וההכר' בלי ספק ואמר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה (במדבר ל״ג:נ״ב-נ״ג) וכבר דברנו למעלה צרכה ואופן שמושה בשער הקודם. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו'. והכוונ' שלא ישכון זר בתוכם ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והיה כאשר דמיתי לעשות וגו' (שם). הודיע אותם שכוונת האל יתעלה בהכנסם לארץ היא אשר זכרנו להיות תבואת' ופירותי' לבד הספוק ההכרחי לצרכי הגופיים אמנם עקר השתדלותם יהיה בשלמות נפשם בעבודתם קרבנותם ושאר המצות האלהית ושזה לא יתכן להם רק בשישבו שם לבדם מבלי שום דבר שיפנה לבם ויסיח אותם אחרי הדברים אשר לא יועילו ולא יצילו בעסקי העמים ההם ומתעתועיהם. ולזה נהפכו רחמי השם יתעלה להם לאכזרי וצוה עליהם שישמרו לנפשם מהשאיר מיושבי' שם ושארית לפי שאי אפשר שבהשארם לא ישאר זכר עבודתיהם הזרות אשר ילמדו אותם לעשות וחטאו לאלהיהם וכבר יהיה הנשארים בהם לשכים בעיניהם לעור אותם שלא יראו את הנולד להם מהחטא העצום בהשארות' והמה יהיו לצנינים בצדיהם מצד היותם כלי משחיתם להפרע מהם על ידם והוא מה שנתבאר בתחלת ספר שופטים אמר ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת וגו' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפני' לא ידעום (שופטי' ב' ג'). הודיעם שאם היו תמיד דבקים בו יתעלה היה נותן בהם כח להשמיד ולכלה אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט וכבר יהיו הם בטוחים על ארצם. אמנם כאשר סרו מעליו סר כחם ולא היה בם כח לגרשם ויד ההשגחה לא תעזור אותם להורישם מפניהם אדרבה כיונה להניחם כדי לייסרם ולהענישם בהם למען ידעו דורותם את החסד אשר עשה ה' עם הראשונים בהיותו נלחם מלחמותיהם לא בחרבם ולא בקשתם והם ידעו כובד המלחמ' אשר יהיה להם עם אותם הנשארים ואם מעטים היו אשר לפנים לא יידעוה הראשונים עם היות הגוים אז רבים ועצומים מכם. והנה עם זה כאשר דמיתי לעשות להם והוא לגרשם מעל אדמתם לגמרי כן אעשה לכם שחטאתכם יגרום לשתגרשו כלה ממנה כמו שנזכר בברית תורת כהנים והנשארים בהם ימקו בעונם וגו' (ויקרא כ״ו:ל״ט) עד שלא יהיה להם יד ושם בה. וזה תכלית הזירוז וההתראה על הדרך שאמרנו. והנה לחזק הענין הזה בידם ולהודיע' שלא יאות שישב עמהם זר סמך הודעת גבולות הארץ ומצרניה מכל צדדיה ומה שיתנו ללוים מהערים והמגרשות כי כל זה מה שיורה שאין הקב"ה מוותר עמהם דבר בענינים ההם רק שהוא מקפיד שיהיה לכל אחד חלקו הראוי לו כמו שביאר ראשונה והתנחלתם את הארץ בגורל למשפתותיכם לרב תרבו וגו' ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה וגו'. וכל זה למען ירשו בני ישראל את נחלת אבותיו ולא תאבד מהם בלא יודעים. והנה אחר כל זאת חתם ממצות ערי מקלט ודיני הרוצחים וההבדל אשר בין השוגג והמזיד ובמזיד בין המותרה והבלתי מותרה למען דעת כל עמי הארץ את אשר אמרנו מענין האשם המושב למקבלי האזהרות והזירוזין לפי שיעור הידיעה המתחברת לו אל המעש' אשר משם ישוער שבט הרשע אשר ינוח עליו כפי רשעתו ואמר דבר אל בני ישראל וגו'. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיי לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והערים וגו'. ואם בכלי ברזל וגו'. ואם באבן יד וגו'. או בכלי עץ וגו'. גואל הדם וגו'. כמו שכן עשה בתחלת משנה תורה שאחר שהזהירם על התורה ועל העבודה סמך אז יבדיל משה שלש ערי' וגו'. כמו שיתבאר לשם. והנה הדבר שאמרנוהו ראשונה מהיות המעשה נשלם לפי הידיעה המשתתפת בו הוא עצמו הדרוש אשר יתבאר היטב בהבדלים אשר יתן הכתוב בין הרוצח המזיד המומת על פי בית דין או המזיד המומת על יד גואל הדם והשוגג הגולה בעיר מקלטו כאשר יתבאר. וזה שאף על פי שהנרצח כבר נגמרה מיתתו על ידי השוגג כמו שנגמרה על ידי המזיד ואין צריך לומר שהמזיד בעדים והתראה והמזיד זולתם הם קרובין בענין. מכל מקום כוונה התורה האלהית שלא יענש שום אחד מהם רק עונש הנערך למה שהגיעה לו מהידיעה ושלימותה באותו מעשה. והנה חז"ל אמרו שלא יושלם לו המעש' להתחייב בבית דין עליו כי אם בשידע ויכיר הרע המגיע ממנו אל הזולת וגם בשידע ויכיר הרע אשר ימצא את עצמו ממשפטי התורה והמצוה או מענין הנקמה. ולזה אמר שהמומת בבית דין צריך התראה בעדים במיתתו המיוחדת ושיקבל המוסרה אותה התראה ויאמר כבר ידעתי שהעושה כן נהרג בב"ד במיתה פלונית ועל מנת כן אני עושה (סנהדרין מ"א:). והנה כשתחסר אחת מהנה אין יד בית דין משגת אותו מפאת התורה האלהית כי אע"פ שהוא מזיד בהריגה ד"מ הנה לא היה יודע שההורג נהרג מן הדין. אמנם במה שידע שהוא הורג אע"פ שלא יודיעוהו שיהרג על ידי ב"ד כבר ימסר ביד גואל הדם כי הרוצח כבר ידע שהוא מתיר את דמו לכל בעל זרוע מקרוביו של נרצח כמו שידע שהנרצח עצמו אם היה יכול הוא ימיתנו. ואולם בפגיעת גואל הדם בו צריך להתברר האחד משני הענינים. והוא אם המית בדעת והכיר המעשה אשר עשה וזה מה שנתחכמה התורה להישירנו בבירור דבר זה אם מתוך הכלים אשר ימית בהם ואם מתוך המצב אשר היו שניהם בו מהשנאה והאהבה ואמרה שכבר יתברר מחמת הכלי שהכה בו שאם הכה המכה בכלי ברזל כל שהוא או באבן יד או בעץ יד אשר ימות בה הנה הוא מבואר שהיה הרוצח מזיד ברציחתו. אמנם כשלא יוכל לקחת ראיה מצד הכלי כגון שהיה ע"י דחיפה או השלכת עליו כותל או עמוד וכיוצא מהדברים שאין דרך להכות בהן ולפעמים הם מזדמנים מעצמן הנה כבר יודע זה מהאהבה והשנאה אשר ביניהם כמו שאמר ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות שכבר תהיה שנאתו אותו אמתלא גדולה שכוון בהריגתו אע"פ שלא הרגו כדרך ההורגים עד שאם הופלגה השנאה ביניהם ובאה לכלל איבה אע"פ שלא יכנו רק בידו לבד לדון אותו כמכוין במיתתו כמו שאמר או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רוצח הוא גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. ואמר במיני המזיד רוצח הוא כי הוא ודאי ראוי ליקרא רוצח על דרך האמת לפי שהוא ידע מה יעשה ואשם בו ומה שלא יהיה כן בשוגג אשר יאמר עליו ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה ואפילו בכל אבן אשר ימית בה והוא הדין בכל כלי שהוא כדי להמית אם היתה ההכאה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא ג"כ לא אויב לו ולא מבקש רעתו אז לא יהיה נכון למעשה גמור ולא יענש למיתה אפילו על ידי גואל הדם ועל זה נאמר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. ירצה בלא צדה שלא הכה כדי להמית והאלהים אנה לידו כי הוא לא היה שונא לו ולא מבקש רעתו רק האלהים אנה לידו בעון שניהם שמגלגלין חובה ע"י חייב. ולזה האלהים עצמו משים לו מקום לגלות שמה למרק את עונותיו ולא ינתן ביד גואל הדם כי אע"פ שנעשה מעשה לא היה הוא העושה ע"ד האמת כמו שאמרנו וכמו שביאר החכם בדברים אשר זכרנו ממנו שתראה בהם כל אלו הענינים בהשקפותיהם המיוחדות אשר ראוי להתבונן בהם ע"פ המשפט כמו שאמרנו. ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה ואם לא יתברר מתוכן שהיה מתכוין יצדיקו לרוצח ויצילו אותו. מיד גואל הדם וישיבו אותו אל עיר מקלטו אשר נס שמה לרציחתו וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו וגו'. וטעם זה אמרו ז"ל בספרי (פ' מסעי) רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימי של אדם וכהן מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אין בדין שיהא מי שמטמא וכו'. ורש"י ז"ל כתב עוד לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא יארע תקלה זו בישראל ויראה שזו היא דעת הראב"ע שכתב שהוא יכפר בעד ישראל וזו המאורע אירע בימיו. אמנם הרב המורה פרק ארבעים חלק ג' כתב שהוא ענין נחמה לקרובי הנהרג במה שמת אדם גדול כזה ואל זה סמך הרלב"ג ואיפשר גם כן כי לפי שמיתת אדם גדול כזה היא מכפרת על הדור ובחבורתו ירפא לשוגג ההיא.

הנה שבתחלה בירר מציאות הענין בשהאל יתעלה משתבח בישראל ונתן הטעם מהכתובים עצמן שהיינו עליהם כי הם עשו אותו חטיבה אחת בעולם במה שקבלו ממנו יתעלה מה שגלה את אזנם עליו באומרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד שהודו והמליכו אלהותו בכל ארבעה ענינים הכתובים בפסוק והוא ית' עשה אותם חטיבה בעבור זה למען עשה כאשר אמר דוד אליו ובקש מלפניו באומרו ומי כעמך ישראל גוי אחד בהעלותם בד' הענינים הנזכרים בכתוב ההוא כנגדם כמו שכתבנו. אמנם אחר שנתבאר שהוא יתעל' מניח תפלין בוא ואראך קשר תפלין של מטה עם תפלין של מעלה וקשר שניהם עם החטיבות האלו הנזכרות כאן על הדרך הזה אשר ביארנו. והוא כי כנגד מה שנאמר כאן את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגומר. יש בתפילין שלנו פרשת שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד וגומר ובתפלין מארי עלמא כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד דוגמת מה שנאמר בפסוק ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר והתיחדות הארבעה ענינים הוא מבואר ממה שאמרנו. וכנגד מה שאמר הנה ללכת בדרכיו יש בתפלין שלנו פרשת והיה כי' יביאך (שמות י״ג:ט״ו) שכל עקרה על מצות פדיון בכורות וזביחתם חלף מה שהרג כל בכור בארץ מצרים כמו שחתם בה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד וגומר ויהרוג יי' כל בכור על כן אני זובח ליי' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה וגומר (שם). וזו היא באמת ההליכה בדרכיו ממש כי כמו שהוא הרג כל בכורות מצרים להושיענו מידם ואת בכורנו הציל כן ראוי שנזדרז לעשות כמוהו להפריש הבכורות ולעשות בהם את אשר יצוה אם לזבוח ואם לפדות. ולפי שכוונת הריגת הבכורות היתה לישועתנו וגאולת נפשנו יש בתפלין מארי עלמא כנגדה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' וגומר (דברים ל״ג:כ״ט). גם או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגומר (שם ד') וכמו שנאמר על עקר הענין ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור וגומר (שמות י״ב:י״ב) דוגמת מה שנאמר בפסוק ויי' האמירך ולשמור את כל מצותיו על הדרך שביארנוהו כי מטעם שהיינו שם שומרי מצותיו בדם פסח ודם מילה זכינו אל כל הכבוד ההוא כמו שבא בקבלה (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. וכנגד מה שנאמר הנה לשמור חקיו מצותיו ומשפטיו יש בתפלין שלנו פרשת קדש שעקרה לזכור עבודת הפסח כמו שאמר ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה וחתם ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות י״ב:כ״ה) ומן המבואר שקרבן הפסח כלהו איתנהו ביה חקים ומצות ומשפטים כמו שנתבאר יפה במקומו שער ל"ח עיין עליו ולכך היא מכוונת יפה. ובתפלין הקב"ה בא כנגדה ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת כמו שפירשנום מתאימים ומסכימים שלש כנגד שלש יפה יפה והיא עצמה אשר תעמוד שלישית בפסוק ויי' האמירך כמין חומר. וכנגד מה שנאמר הנה ולשמוע בקולו יש בתפלין שלנו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה וגומר ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' (דברים י״א:י״ג) ובתפלין הקדוש ברוך הוא כנגדה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו וגומר. כי בשמיעת המצות הוא קרוב אלינו ומשלים כל מאויינו כמו שאמרנו. גם ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגומר כי כל זה מכלל השמיעה וקבל שכר ובא כנגדו בפסוק ויי' האמירך ולהיות עם קדו וגומר שכבר ביארנו שאין קדושה גדולה מזו להיות נפרשין מכל העמים להתנהג על פי מצותיו אם להתיסר ואם לקבל שכר. והרי עלה הכל כהוגן ונתבארה יפה פרשה קטנה זו אשר היא גדולה בעניניה ולמדנו סוד הארבעה קשירות הבאות בד' פרשיות של תפלין שזכרנו כי הם באמת הטלת חבלי היראה ועבותות האהבה על ידינו ועל חלקת צוארינו באלו הד' ענינים שבהם יושלם עול מלכות שמים להעתיק אותנו מהפסד הדעות וקלקול המעשים ולהמשיכנו בהם אל הטוב והיושר האלהי ומן הידוע כי אשר לא יביא צוארו תחת העול המעולה הזה הוא האיש אשר לא יצלח ואשר תארוהו חז"ל קרקפתא דלא מנח תפלי ומנו אותו בכלל פושעי ישראל בגופן שגופן כלן ונשמתן נשרפת וכו' (ר"ה ט"ז:) אמנם הבאים בעול הם הנושעים. ואף שיזדמן לפעמים שינתק החבל ההוא או שיפסקו קצת מחוטיו לשעה כי אין איש אשר לא יחטא ראוי לזריז להתחזק ולחזור ולקשר אותו קשר אמיץ לא במהרה ינתק. כי על זה אמר על רב הונא יומא חד אפסיק' ליה רצועה תפלין ויתיב עלה ארבעין תעניתא כדאיתא במועד קטן (כ"ה.) ודאי פסיקת הרצוע' הוא משל נכבד וקרוב לצד פריקת עול מהמחוייב לו ולכיוצא בו לפי מעלתו אם בדעות או במעשה בדבר אחד מהרבה הנכללים בעול התפלין כמו שאמרנו ועל זה המשל עצמו אמר (סנהדרין ק"א.) שלא יחלוץ אדם תפליו בפני רבו כי הוא כנוי אל העזות והקל ראש כנגדו:

וישמע יתרו להיות עקר מסדור הנהגת הבית להשגיח במה שיאות לאשה לפי כבודה לשבת בית בדרך מוסר וצניעות בהכנת כל צרכי השארה כסותה ועונתה ואף כי טורח הבנים ומזונותם מוטלין על האב והמהנה את חקם ומבטל מנהגם הרי הוא עוש' עול לפי הסדר הדתיי שזכרנו וישאר להם עליו תרעומת צריך להשלים ולפייס. וכבר נפל משה בזה החטא במה ששלח אם על בנים ועזבם זה ימים וגם עתה אחר כל הכבוד ההוא לא שם לבו עליהם אשר כל זה יגדיל עוד התלונה. ספרה התור' ממעלת יתרו חותנו ומוסר אשתו וטוב דעתה כי אע"פ שדרכו של איש לחזור על אבדתו ואין דרכה של אבדה לחזר אחר בעליה אשר מזה חוייב מדתי הבית (ב"ר פ' י"ז) שתתנהג האשה בכבדות בכל דברים של קירוב אצל בעלה ולבלתי בוא אליו כי אם חפץ בה ונקראתה באהבה וכבוד וכ"ש על אודות אשר שלחה מאליו לסבה מהסבות ואין צ"ל אם היה שם ריח גט פיטורין שתתחייב להתייקר נפשה לבלתי שוב אליו עוד אם לא אחר הפייוס והריצוי הנמרץ. ומהמבואר שבהיות הבנים בניו אצלה תתחזק סבת המיאון והסירוב להתפייס וכל שכן אם היה לה אב וגם הוא נכבד וחשוב דודאי סמכה דעתה עליו כי אז לפי הסדר הביתיי צריך לנהוג בה יקר יותר וחשיבות ותכבד לשבת בביתה. ואף אם תתעורר לשוב אליו כי תמשך בחבלי אדם ובעבותות אהבה אין לבא אביה החשוב עמה. עם כל זה אמר כי להכרתם מעלתו של משה באשר הוא חונה שם הר האלהים אשר שמעו את שמעו ואת גבורתו וכבר נתעוררו מתחלה לחסות תחת כנפיו ראו למחול על כבודם ולוותר אצלו כל הסבות המעכבות את התשובה ולבא אליו שם כלם כאחד. ואחשוב שהעיר השם את רוחם על זה כדי שימצאו האשה והבנים בעדת ה' ביום הקהל הנכבד והנורא אשר לא ישוער שיהיה בענין אחר כי מהמבואר שאם לא היו באים מעצמם הוא היה שולח אחריהם להביאם ליום ההוא בלי ספק. ושיעור הכתובים (התר ספק א') וישמע יתרו עם שהוא כהן מדין ושר וגדול מצד עצמו וגם כי הוא חותן משה שהוא חייב בכבודו כאביו את כל המעלה אשר היתה למשה מצד מה שעשה אלהים למשה ולישראל עמו. (ב) עוד שמע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים והוא הסתלקות הסבה אשר בעבורה נשתלחה על פי אהרן שאמר לו על הראשונים אנו מצטערין וכולי (מכילתא יתרו פ"א) והנה יתרו זה עם היותו חותן משה וראוי לקנאת לכבודו וכבוד בתו לקח את צפורה אשת משה. (ג) עם היות דרכו של איש לחזר אחרי האשה ועוד אחר שלוחיה וגם את שני בניה עם שהיו יקרים מאד בעיניו. (ג) נוסף על היותם בניו למה שעשאם סימנים למה שהוצלח אחרי נפלו כי על זה קרא לאחד גרשם כי אמר גר הייתי וגו' ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו' שאפילו שהיו שני כלים מסומנים לו ע"ז האופן היה מקפיד עליהם מאד וכבר כתבנו טעם ושם האחד בשער ל"ד וזה כלו מה שהטעימו הכתוב באומרו ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם וגו': וגם יתרו פירשה לו בעצמו על דרך שאמרו (שבת י':) הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. אמר אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה כי מה בא ללמד זולת זה. ואומר אני כי אמרו אל משה אל המדבר הוא בטעם פרט וכלל לומר כי לא באו אז אל משה ממש רק שבאו אל המדבר שהי' חונה שם. (ד) והנה יתרו לבדו בא חרש לאמר להודיעו ביאתו על זה האופן ומה שויתר אצלו מההקפדות הנוהגת בכמו אלו העניינים דכגון דא ודאי מילתא דלא עבידא לפרסומי הוא וגם לגלות את אזנו כדי שיתנהג בהסברתם מה שיאות לעשות לפי כבודו של משה שהיה מלך ואין ראוי לותר בכבודו שאין כבודו מחול (קידושין ל"ב:) והוא מכלל אומרו אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך וגו' וכמו שאמרו ז"ל (מכילתא שם) אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך וגו'. והנה הוא שמע דבריו וקבל עצתו והחזיק לו טובה על בואו ואחר ששב יתרו אל מחנהו בלט נתפרסם שהמה באים וחונים במקום קרוב אצלם ויצא לקראתו לפי כבודו ובאו בפומבי גדול. ולזה ספר הכתוב וישאלו איש לרעהו לשלום ויבא האוהלה. (ה) לומר שבראשונה לא היה להם פנאי לזה וגם לא באו אל אהל ומשכן רק מחוץ למחנה נתראו פנים או שחזר ושאל בשלומו לעיני הכל להסתיר הראיה הראשונה. ובמדרש אני חותנך יתרו וגו'. רבי יהודה אומר שלח לו ביד שליח רבי אליעזר המודעי אומר שלח לו אגרת ולפי מה שפירשנו אין צורך: ויספר משה לחתנו וגומר. (ו) גם הכתוב הזה בשלמות זה האיש מדבר. שכשהיה מספר לו משה את אשר עשה ה' משפט כתוב בפרעה ובמצרים על אודות ישראל ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' אמר שהוא שמח והוסיף חדוה על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. כי מתנאי המעולה לשמוח בדברים כאלה בבחינת הטוב הנמשך לא בבחינת הרע המגיע לשום אדם וכמה שכתב הכתוב (יחזקאל י״ח:כ״ג) החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' הלא בשובו מדרכיו וחיה. ירצה שאין כוונת השם יתעלה במות רשע זה אל העדרו רק אל תשובת רשע זולתו. ולזה אמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' וכלל עם מדת חסידותו זאת עוצם יכלתו ואמר גם ברוך יהיה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים אומה קשה כמו שיתבאר והנה ע"פ תכונה זו יש לדרוש נעשה בשרו חדודין (סנהדרין צ"ד.): עתה ידעתי וגומר לפי פירוש אנקלוס כאשר ישלם האל יתעלה לאיש כמעשהו יתפרסם עוצם יכולתו המוחלט כענין הסוחר העשיר מאד שהוא פורע לכל באי עולם במטבע מלכותו או כגבור הנוצח באיזה מין של זין שהבא כנגדו הוא בקי בו והמצריים כבר היו חושבים שיש להם ממשלה על המים כמו שנשתבח מלכם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני ולזה אמר (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וזה הפירוש הוא נאה אלא שעקר הגזרה חסר מן הכתוב והיא ביה דנינון והרמב"ן ז"ל חשב לתקן במה שכתב שלא נפרע בהם אלא בעבור שזדו עליהם יותר מדאי וכבר אמרנו בספקות שהיה לו לומר עתה ידעתי כי צדיק ה'. (ז) והנרא' בעיני כי באומרו אשר זדו עליהם כיון כי גדולתו נכרת מטעם שזדו המצריים עליהם והפצירו שלא לשלחם מה שלא היה נכרת אם היו שומעים ועושים בנחת כי יאמרו לרצונם עשו כי ראו שטוב הוא להשיב הפקדון לבעליו. משל לשתי מדינות שמרדו במלך הלך המלך עליהם האחת פתחו לו מיד וקבלוהו והאחרת עמדה במרדה וערכה עמו מלחמה ולא קבלתו עד שכבשה בכח גדול וביד חזקה באי זו מהם נראה כבודו וגבורתו של מלך הוי אומר בזו שמרדה והזידה כנגדו. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וגו'. ואיפשר שלזה כיון באומרו (שמות ו׳:א׳) עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגומר ירצה בעוד שידו חזקה וקשה ולא מתוך רפיון וכשלון כח. והוא אומרו. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר. ויתכן שמאמר כי בדבר אשר זדו עליהם שב אל האלהים אשר הזכיר כי בידוע שהמצריים זדו על כל אלהי העמים להיותם עובדים אל ראש המזלות שהיא ראשית ממלכת מערכות השמים ולכן גברה ידם בחכמת הכישוף המכחשת פמליא של מעלה מכל עמי הארצות ולזה אמר הנביא על מצרים (צפניה ב׳:ט״ו) האומרה בלבבה אני ואפסי עוד שהוא מאמר של אלהות כלומר ואפס כמוני: והנה הנוצח את אלו שזדו על כל אלהים ברור הוא שהוא גדול מכלם ואלו הפירושים נכונים ולא יחסר כל בהם. ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. אין ספק שהיה להם מקום וועד בו נגשים לתודה או לתפלה לפני האלהים ושם או סמוך אליו עשו סעודה של מצוה זו. וחז"ל אמרו (ברכות ס"ד.) כל הנהנה מסעודה שת"ח נהנה ממנה כאלו נהנה מזיו השכינה. וכבר כתבנו מענין סעודה זו ובפרשת המן שער מ"א והרלב"ג ז"ל שכתב שזה יעיד שהיה זה אחר שנעשה המשכן והמזבח איך לא זכר הקרבנות שעשו ישראל תחת ההר ביום מתן תורה (שמות כ״ד:ד׳). ע"כ שיעור מה שסופר בזה אשר לוקח ממנו מוסר השכל ועצת שלום אל חיי החברה הבייתית כי ממה שוויתרו ומחלו אלו השלמים על דרך מוסר וענוה כמו שאמרנו נלמוד מה שראוי לעשות בסתם אדם ושהמוחל מהם במקום הראוי הרי זה משובח: ומעתה למשפט נקרבה שהוא היסוד שעליו בנוי השתוף המדיני כלו כמו שאמרנו וכבר זכרנו ספקותיו: ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו'. הכוונה לחז"ל באומרם מחרת יום הכפורים היה לומר שא"א לישראל לשפוט עד מחרת יום הכפורים שאליו ירמוז הכתוב ויהי ממחרת וישב משה כי משם התחילו ונמשכה התמדת הענין משם ואילך ולזה כשהתמיד שם יתרו וירא את כל אשר עושה בתמידות לעם הוכיחו על מנהגו. ואינו מחויב הכתוב שראהו עושה כן ביום הראשון לישיבתו וגם לא ביום מחרת בואו ממש אלא אם נאמר כי מאמר ויהי ממחרת יהיה נדרש לשניהם כי גם מחרת בואו ראהו כן ואם היו הימים לשני המאורעים מתחלפים. או כי באמרם מחרת יום הכפורים היה ירצו שהכתוב האומר ויהי ממחרת יכוין למחרת יום הכפורים כלומר שהוא מחר השלישי כי במחרת יום הכפורים כשירד בא יתרו וממחרתו ראהו יושב ושופט. ואלו הן עניינים רחוקים לפי הפשט וגם שאין להם שום מציאות כי אם לדעת האומר שאחר מתן תורה בא יתרו מה שהוא א"א מהדעת כמו שאמרנו וכמו שיתבאר היטב. (ח) ולזה אין לנו אלא פשוטו של מקרא כי הוא ואשתו של משה ובניו באו מיד אחר מלחמת עמלק וביום בואו או קרוב אליו הקריב עולה וזבחים לאלהים דאלו אחר מתן תורה כתיב (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו וכבר נתחבט בזה הרמב"ן ז"ל. (ט) וממחרת זה היום ישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה וגו': אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב וצורך העצה ההיא של יתרו לדעתי הי' להיות זה קודם מתן תורה שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם שאם אמרו (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ודאי על דיני השבת עצמו אמרו או קצת דינים חלקיים שעליהם אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אח"כ נתנו להם שנא' (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו' כל הפרשה כלה וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בכל עסקיהם ובכל משאם וריבותם כפי אומד דעתו ושקול סברתו כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ ולא היה רחוק בעיניו שישארו על כך כיון שאפשר להם ליסד חקים ומשפטים כיתר העמים עד שנתעורר על הצורך ע"י חמיו כמו שיבא במה שאחר זה. וזה היתה סבת כל הקושי וכל הכבדות הנמצא בענין ההוא וזה כי להיותו שופט משקול הדעת ומסברא הנה לא היה יכול למנות דיינים ושופטים תחתיו כי לא יסמוך עליהם אם יכוונו אל היושר כמוהו או אם יטו המשפט לדעת לסבה מן הסבות או שמא לא יקבלום עליהם הכתות כי ירצו ללכת. אחרי ב"ד יפה ובזה היה נוטל עליו כל הטורח ההוא והנה נוסף עליו כברות אחר מזה הצד והוא כי כאשר ישפוט השופט מדעת עצמו כל אחת מהכתות תחשוב שמרצונו הוא מחייב ומזכה לא מדרך החיוב ולזה הכתות המתחייבות בדינו לא יקבלו בסבר פנים יפות ויפקפקו תמיד בדיניו כההיא (דמציעא ס"ט.) דא"ל כל אבתראי קא אזיל מר עד אמר (שם:) כגון דא צריך לאודועי. וכל זה מה שיחייב שיפליג השופט עמהם בהטעים להם דבריו עד שיתיישבו על הנדון וכולי האי ואולי עד שיצא היום כולו או רובו בדינים מועטים כי לשתי אלו הסבות יחוייב שיעמד העם על משה מבקר עד ערב ולסלק כל זה הטורח היה מהסכמת העמים ליסד להם חקים ומשפטים מטעם המלך וגדוליו ויועציו אין רשות לדון בזולתם כי מעתה אין לדיין רק לפרש להם על פי החק ההוא ושוב אין עליו תרעומת גם שיוכלו למנות כמה שופטים חכמים או הדיוטים בכל הכרכים והעיירות וערי הפרזות כי נקל להם לשפוט על פי הדינים הנודעים. ולזה כאשר ראה יתרו ענין זה והכיר הסבה הראשונה המביאה לכל זה הטורח והכבדות כמו שנאמר וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם שאל לו כמי שאינו יודע מה הדבר אשר אתה עושה לעם ומה זה שאתה יושב לבדך עמהם והם נצבים עליך מבקר עד ערב. והנה הוא אמר אליו כל העניינים אשר יעשה להם אשר בהם יצא היום. האחד כי רבים מהבאים שם יבואו לדרוש אלהים והכוונה שהיו הנכבדים שבהם שם לדרוש פניו ולבקר בהיכלו ואמר דרך מוסר וענוה כי ידע כי לכבוד האלדים הם דורשים אותו ומסבירים פניו והנה בזה יצא קצת היום. והשני כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. כי הראשונים באים לדרוש אלהים אמנם השניים הם באים אלי לצורך הדבר ההוא שבא אלי מעצמו והוא דבר המשפט כנזכר כי אז ושפטתי בין איש ובין רעהו ובזה יצא חלק גדול מהיום. ואח"כ אני מתעסק בענין שלישי והוא אומרו והודעתי את חקי האלדים ואת תורותיו כי בידוע שהוא שונה הלכות בכל יום ממה שקבל במרה כמו שאמרנו וזהו סבת ההתיצבות הזה כל היום. והנה לפי שראה יתרו שכל הטורח הכבדות אשר עליו הוא לסבת המשפט כמו שאמרנו שבהתעסקו בו יצטרך לקצר בעניינים המיוחדים אליו מהלמוד ודרישת אלדים. (י) לזה אמר לא טוב הדבר אשר אתה עושה ירצה אתה נוטל כל זה הטורח עליך להנהיגם על דרך היותר טוב והנה אינו כן במה שאתה שופט אותם על זה האופן כי זה מה שיחייב לך שתשפוט אותם אתה לבדך לסבות שקדמו והוא דבר שא"א להתקיים מצדך ומצדם כי נבל תבול גם אתה גם העם אשר אתך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך כמו שהוכרח לך לעשות בשתתנהג על זה האופן בענין המשפטים כמו שקדם. ולהסיר הסבה מעקרא אמר עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם וגו'. (יא) ירצה עתה קח ממני עצה נפלאה יסתלקו כל המבוכות בה ועומק העצה כולה וסודה הוא מ"ש ויהי אלדים עמך היה אתה לעם וגו' והכוונה שלא ישפוט אותם משקול דעתו וסברתו כמו שהיה עושה להם עד הנה אבל שישתף בדיניהם מצות הש"י וגזרתו עד שהוא לא יהיה השופט להם אבל המוליך דבריהם לפני האלדים ומביא משפטם אליהם וזה יהיה כשידרוש ממנו יתעלה סדר כולל בו ישפטו ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע וכבר יסולק בזה רוב טרחם ומשאם כי על כרחם יקבלו עליהם את דין שמים בלי ערעור ופקפוק וגם כשיהיה על זה האופן תוכל להזהיר אותם וללמדם את החקים והתורות ההמה והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה בלמידת הדינין ואת המעשה אשר יעשון בו ותוכל למנות מהם אנשים הגונים לשפוט אותם אחר שהמשפטים יהיו מסודרים בפניהם. (יב) והוא אומרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלדים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם כל כמה שתרצה מהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות או שהיה מצורך העצה להרבות בדיינים כדי שישתתפו רבים בשררה ולא יערערו על דייניהם והיא עצה טובה לתחלת אלו העניינים. או לצורך שעתם ומקומם כמו שיבא כאשר נדבר מצורך התנאים האלה שהזכיר בדיינים. אמנם עכשו נמשיך מה שאנו עליו מענין עקר עצתו ואומר כי כאשר יהיו על זה האופן מקדימת הידיעה בדינים יהיו הדיינים בקיאים בהם ושפטו את העם בכל עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וגו' שא"א שלא יקשה עליהם דבר ממה שלמדתם ותצטרך ללמדם. אמנם הדבר הקטון ישפטו הם מעצמם בלי צורך אל חדוש הלמוד. וחתם עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם וגו'. (יא) ביאר כי עצתו זאת היא נכונה מאד אבל שהיא תלוי במה שיצוה אותו האלדים על אלו הדינים על האופן הנזכר. אמנם שאינו מסופק על צוואתו על זה כי באמת הצווי ההוא הוא הכרחי אם רוצה בקיומם כי בו ולא בזולת יוכל הוא לעמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר שומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו) רצוני חכם כמו הנותן אותה למה שנתיישבה בלבו והשתדל לקיימה. אמנם לא עשה כן מיד כמו שחשבו הראשונים כי ראשונה קבלו את התורה שאחר מתן תורה מיד נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כאלו משיב על דברי יתרו שאמר איעצך ויהי אלדים עמך, וצוך אלדים ויכלת עמוד וגו' ואחרי כן בחר אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו'. ואמר שנמשך מסדור הדינין לפניהם מה שיעץ יתרו שהיו שופטים את העם בכל עת בנקל שאם היה הדבר קשה יביאון אל משה. אמנם הדבר הקטן ישפטו הם מעצמם ואחר שעשה כן והוציא עצת יתרו אל הפועל מיד וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. (יג) והוא היה מה שנזכר מהליכתו בפרשת בהעלותך ופירוש הכתובים האלה על זה האופן נפלא מאד ומסלק כל הבלבול אשר נפל בשתי הפרשיות המספרות מעצתו של יתרו. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור בספור משנה תורה באומרו (דברים א׳:ו׳-ז׳) ה' אלדינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעי לכם כי כל זה היה אחר מתן תורה ונאמר שם ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי וגו' הבו לכם וגו' ואקח וגו' שמוע בין אחיכם וגו': לא תכירו פנים וגו' לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והוא ממש מ"ש לו יתרו ויהי אלהים עמך וצוך אלהים ויכלת עמוד כי מעתה לא תגורו מפני איש שיהא מפקפק ומערער. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון כמ"ש יתרו והודעתי להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון כי מעתה אין לכם לומר רק כך נצטוינו מפי הגבורה ונסע מחורב וגו' ואז היה כשאמר ליתרו נוסעים אנחנו וגו' ואז הלך לו והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו' כי יספר אשר נעשה בסוף. ולפי זה עולה הכל כהוגן ונכתבו דברים כהויתן כי הנה יתרו חותן משה ובניו ואשתו באו קודם מתן תורה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלדים אשר בו קבלו את התורה ומיד למחרת הקריב קרבנותיו נסתכל בענין המשפט ונתן העצה הנכונה הזאת ולא היה אפשר לשומה בפועל עד אחר מתן תורה ומיד כשנעשתה עצתי הלך לו בשנה שנייה. וכל טענות האומרים (זבחים קט"ז.) שאחר מתן תורה בא אין בהם ממש אחר שבטלה הגדולה מכלן והוא אומרו בכאן וישלח משה וגו' שדנין זמן שלוחו על כל הפרשה כלה ואינו כן כמו שביארנו היטב. והנה אם יקשה לבך על זה תאמר איך יתכן שעל פי עצתו של יתרו נתנו הדינים לישראל והלא התורה כלה כהוייתה קדמה לעולם תתקע"ד דורות (שבת פ"ח:) גם אתה אמור לו איך היה מינוי הדינין על ידו והלא כך כתובה לפניו במרום ועוד מה תאמר מדין בנות צלפחד (במדבר כ״ז:א׳) ואנשי פסח שני (שם ט') וכיוצא אלא שכבר יש לנו תשובה נכונה ע"י זה מפי חז"ל שאמרו (סנהדרין ח'.) על כל כדומה לו ראויה פרשה זו ליכתב ע"י משה ככל התורה כלה אלא שנאמרה על ידיהן שמגלגלין זכות ע"י זכאי וכן על זה האופן נתגלגלה חובה ע"י חייבים במקושש (במדבר ט"ו) ובמקלל (ויקרא כ"ד) והדומים. וכן זכה יתרו שנתיתרה פרש' זו בתורה על שמו. וכבר היה משה בלתי חושש לחסרונה כמו שלא היה מקפיד על הדינים ההם עד שבא לו הצורך אליהם ובא יתרו והעירה על צרכה וגם רוח המקום נוחה הימנו כדי שירגישו תועלת החלק הזה מהמשפטים היותו אלדי נוסף על שאר התועלות שיזכרו בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה: