דברים ד:לה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, גן נעול ולנבוכי התקופה

^*תוכן דעתו, יען כי השלם אשר בו ימשול השכל על הגוף הוא במדרגת זכר, תחת כי הבלתי שלם אשר בו ימשול החומר ותשוקת הגוף על השכל, הוא במדרגת נקבה, ע"כ רומזים שבעת ימי טומאת האם בלדתה זכר על שבע שנות כל אדם, הראשונים בימי חייו. שבהם הוא בקטנותו וילדותו עוד חסר הדעת וטהרת השכל, ושלשים ושלשה ימים אשר בהם תשב על דמי טהרה, שהם ממוצעים בין טהרה לטומא', כי בכל אלה בכל קודש לא תגע, רומזים על ל"ג שני חייו הממוצעים, אשר בהם יוסיף תמיד חכמה ודעת עד הוותו בן ארבעים לבינה שאז הוא מגיע לטוהר שכלו ושלמותו הנפשית, אפס י"ד ימי טומאת יולדת נקבה וס"ו ימי דמי טהרה אשר בהם איננה טהורה עוד לצמיתות עד שתוכל לגעת בקודש רומזים על היות ימי הילדות והבערות של איש שהוא בלתי שלם בתולדתו כפולים, ועל היות שכלו כל ימי חייו, אם גם בגבורות שמונים שנה יחיה, בלתי טהור לצמיתות, הבאת כפרת' במלאות ימי טהרה לבן או לבת תרמוז, כי כמו שהשלם בהגיעו לארבעים שנה בהיותו איש דעה והשכל צריך להתקדש למדי ולשוב אל אלהיו ולכפר בזה על שגגתו אשר שגג עד עתה בימי נעוריו, כן יצטרך גם הבלתי שלם לשוב עכ"פ לפני מותו אל ה' בטרם יחשוך אור שמשו ונר חייו עליו ידעך, ובשרו יובל לקבר. אשה כי תזריע וילדה זכר ירצה שהיה המולד טוב ונאות אל זכר ירצה אל פעולות השכל המכונות אל הזכרות בכל מקום הנה לזה תבא בו צורה נכבדת ושלמה יגבלו ימי טומאותם במספר מועט מהימים והם שבעה לבד כימי נדת דותה כלומר שא"א מבלי שיהיה הנוצר היותר שלם בתולדת האנשים שבע שנים משני חייו נטרד בטירוף הקטנות והילדות בלתי מתעורר בו הכח השכלי שיעור שיספיח לשלמות מה ולזאת ההשערה אמרו חז"ל (כתובות ס"ה:) שהאדם חייב לזון בניו הקטנים עד סוף שש שנים כי כשקרבה שנת השבע כבר יש לו התחלות המעוררות מעצמו והיא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) וגם כן אמרו (כתובות נ'.) בר שית קבל בציר מבר שית לא תקבל כי דרך חז"ל (יומא פ"ב.) להקדים החנוך שנה או שנתים ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי נוצר כזה כאשר יעברו עליו מספר השבעה מיד ימול בשר ערלתו ושלשים יום ושלשת ימים שיושלמו לו מהשנים עד מלאת לו ארבעים שנה בדמי טוהר המעשים ההגונים אבל מידי קצת ההרהורים וקיצור ההשגות בעיוניות לא יצא כי עדיין אע"פ שהוא דם טהור מ"מ דם הוא. אמנם אחר הארבעים כבר יוכל ליגע בכל קדש ולבא אל מקדש אלהיו עד היותו כאלהים יודע טוב כענין רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו (אדר"נ פ"ו) כנזכר. אמנם אם נקבה תלד יהי' הזמן הטומאה כפלים והוא מה שיהי' על זה הטבע כללות האדם שרוב בני הדורות כלם נקבות ודרך כלל הוא שעיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) ושלש עשרה שנה מרדו משני חייהם הראשונים ובארבע עשרה שנה בא אור השכל להופיע עליו ואז הוא בר מצוה (אבות פ"ה) ובר עונשין אל בית דין של מטה כמו שרמזוהו חז"ל באומרם (פסחים ב'.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כאשר כתבנו בשער נ"ט. ולזה וטמאה שבועים כנדתה ועל זה הדרך ישב ס"ו יום על דמי טהרה שהוא סוף ימיו שנאמר (תלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה. ועל דרך שאמר (משלי כ״ב:ו׳) כי יזקין לא יסור ממנה. ועם זה העצה היעוצה כי כמלאת ימי טהרה לבן או לבת יופלג ההשתדלות להביא את חטאתו ואת טולתו לכפרה באופן שיכשיר עצמו לפני מותו ויכפר עליו השם ותטהר העיסה הזאת ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה על הדרך שזכרנו ועם שהוא דרך משל הענין הוא אמיתי מאד ומסכים יפה אל הכתובים ואל מה שימשך מהדבור לפי הכוונה. ונבא אל העניינים הנמשכים אל תלדת הנקבה אשר מהם הוא הסוג השני שהוא טומאת הצרעת אשר בעור הבשר כי היא ודאי באה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות אשר מהם נתיסד ונבנה האדם ולזה היו מספר פרשיותיה על ארבע מראות נגעים כנגד הד' ליחות כי ארבעתם תתחלפנה לפי התחלפותם כי ממה שיראה שהבהרת תתילד מהלבנה כאומרו ואם בהרת לבנה היא הכרת מראה ענתה בה. והשאת מהשחורה כי לתגבורת יסרר העפר היה ממשותה נשא וגבה מזולתה. והשחין מתגבורת הדם. והמכוה מהאדומה שהיא חמה ויבשה. ולזה מצינו שבאה טומאת נגע צרעת הגוף בעונש ארבעה גופי עבירות הבאות מפאת תגבורת כל אחד ואחד מהיסודות בפני עצמו אמרו (ערכין ט"ז.) שהיא ראוי' לבא על גסות הרוח שהוא מתגבורת יסוד האויר כי גבה עינים רחב לב ישנא הש"י ולא יוכל שאתו וכמו שאמרו חז"ל (שם ט"ו:) לבקרים אצמית (תהילים ק״א:ח׳) כמה דאת אמר (ויקרא כ"ה) לצמיתות ותרגם אונקלוס לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט (מגילה ח'.) ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מלכים ב ה׳:א׳) אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה' תועה לאמר (מלכים א כ׳:י׳) כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים יי' ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנער' (שם ב' ה') אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא לי ואין ספק כי כעבד כאדוניו היה נוהג בשגעון הגאוה וגסות הרוח כי עם סבלו החולי העצום ההוא לא בא אל בית הנביא להביא תחנוניו לפניו ולא הסביר לו פנים אבל חשב שהוא ילך לרגליו ויעשה כרצונו ועריין אולי ישא פניו אמנם הנביא בהרגישו כי הצרעת עמד במקומה הראוי ע"פ מדתו הפחותה הזאת הנה לקנאת ה' צבאות ולקנאת המלך גבה לבו בדרכי יי' לענות כסיל כאולתו. ואמר יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל (שם) ואע"פ שבא לפתח ביתו בפרשיו וברכבו לא יצא אליו אבל שלח לאמר לו הלוך ורחצת שבע פעמים וישב בשרך לך וטהר עד שקצף עליו נעמן ולא חשך פיו ולשונו מהגיד עונו ומגלות ערותו כמה שאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא כי הוא היה הענין הראשון העימד נגד נגעו. והשני שהוא חשב כי הנביא לא ירפאהו בדבר שיש לו מבוא ברפואות בדרך הטבעי רק ע"ד התפלה לאלהיו ולזה אמר ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע ירצה כי במה שילחוש על המכה ויניף ידו עליה לבד ירפא שאם היה ממשות ברחיצה הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ואף גם בזאת דבר בגובה רוח כי מה לו ולכל מימי ישראל שהוא מחרף אותם. אמנם עבדיו השיבו לו כהוגן. באמרם לו על פי דרכו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ירצה כיון שהוא צוה לרחץ שבע פעמים דבר גדול הוא וחוץ למנהג הטבע כי הטבע לא יקפיד על המספר שיהיה זה או פחות ויותר ולזה ראוי לך לעשות. ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ואין מכח הטבע לטהר הצרעת ולרפאתו ברחיצה לבד. והטיבו בכל זה כי תנאי התנה הקב"ה עם הטבע (ב"ר פ"ה) לתת לו מקום בעניינים הנסיים עד מקום שידו מגעת אמנם כאשר עשה ע"פ דבריהם ורחץ וטהר אז נכנע לבבו הגאוה והכיר כי כל אלהי העכ"ום אשר הם מתגאים בהם תוהו המה מעשה תעתועים ולו ית' יאתה ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם וגו'. כי זאת היתה הודאה שלמה משני הצדדים לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה' אלא שיש בזה צד מהעיון והוא שאם נאמר שיתרו חסר מחק הודאה זו באומרו (שמות י״ח:י״א) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ויש להפלא איך נפל בחסרון הזה עצמו דוד מלך ישראל באומרו (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל האלהים אלא שהאמת בזה כי מאמר ה' מכל האלהים הוא שוה לאומרו (דברים ד׳:ל״ה) אין עוד מלבדו כי גודל האלהות אינו רק היותו סבה לכולם וכלם עלולים ממנו והעלול אינו אלוה כי האלוה יחוייב שיהיה מחוייב המציאות. והנה דוד אמר כי הוא יודע שהוא כן לא שהגיעה לו הידיע' ההיא מחדש. אמנם יתרו ונעמן נתחלפו אליו וזה לזה במה שנאמר. והוא כי יתרו מתחל' חשב שיש רבוי אלוהות יכלתם שוה בעניינים או בדברים מתחלפים אבל עתה שהכיר מחדש בדבר אשר זדו עליהם (שמות שם) לפי הפירושים שנאמרו בו כי הוא יתעלה גדול מכל אלהים לא נעלם ממנו שאשר לו כן לו לבדו יאתה האלהות כי חכם היה וזה אמר אותו מאמר עצמו שאמרו דוד. אמנם נעמן היה יודע מתחלה שאלהי ישראל גדול מכל האלהים כמו שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים אבל לא היה יודע בדרכי המופת שאשר לו כן הוא סבת הסבות. ושיתחייב מזה שלילת האלהות מכל זולתו עד עתה שראה שכל אלהי ארם ותועבות דמשק לא הועילו לו בצרעתו ונביא ה' ריפא אותו בנקלה כי אז בא לכלל זה הדעת ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ ולא אמר עתה ידעתי כי כבר ידע עקר הדבר והוא שהוא גדול מכל אלהים אלא שאז בא לכלל התבוננות במה שימשך מזה שאין אלהים בכל הארץ זולתו כמו שביארו והוא פירוש נכון בענין וכוונה נכונה מאד במאמרו וזאת היתה רפואת הצרעת על דרך האמת אשר כוונה החכמה האלהית בה כשיכיר מלך ארם את חטאו ואת נגע לבבו והראוי שתהיה בו עצמו הצרעת אלא שנהג המקום ב"ה כבוד במלכים והטיל החוב על עבדו נאמן ביתו ושר צבאו ועל ידו נתפרסם אמתת הענין כפי מה שבא בהודאתו ונדרו אשר לא יעלה עוד עולה וזבח לשום אלהים ובקשת הסליח' עד בואו בית אדוניו בית רמון וגו' (מלכים שם): מצינו (ערכין ט"ז.) שהיא באה על לשון הרע שהיא נמשכה מתולדת המים כי כן בעליה הומים כהמון ימים וקולם לא יפסיק כקול מים רבים וגם כי כמו שהמים בלתי שומרים תמונתם כן הם לא יבחינו בין צדיק לרשע כמו שאמר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה ולא בין אוהב לשונא תשב באחיך תדבר (תהילים נ׳:כ׳). ולהיות עביר' זו באה מכח הלבנה נמצא על הרוב בנשים ובדומים להם. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳) כי היא לבדו היתה המדברת והוא שתק שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים והיא קבלה עונשה בצרעת והוא במה שנכלל עמה בספור המעשה ורבותינו ז"ל (שבת צ"ז:) דרשו כי על ה הענין נצטרע ידו של משה עליו השלום ועוד אמרו (ערכין ט"ו:) מצורע מוציא שם רע והנה על זה החטא המגונה יתיחד הדבור בשער הבא אחרי זה ב"ה: מצינו שבא על החמדה היתרה (שם ט"ז.) הבאה מטבע העפר כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר כל היום יתאוו תאוה וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם וכמו שאמרו (סנהדרין כ"ט:) עכברא דשכיב אדינרי והוא עפריי מאד והטבע הזה מפסיד הנפש מאד ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות כמו שאמר (משלי ל׳:ט׳) ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים שם). ומזה אמרו (ויקרא רבות פ' י"ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת דכתיב (ישעיהו כ״ב:י״ז) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה. ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבות שה) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות: מצינו (ערכין שם ור"ל מיואב) שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פ' כ"ב) וישם ה' לקין אות. ר' יהודה אומר הזריח עליו גלגל א"ל רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר (שמות ג') והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון. ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר (שמואל ב ג׳:כ״ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים הנכללים בסוג צרעת הבשר כשינטו אל תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות ואחשוב כי מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות עם המורכבות מהם וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה:

ואחר אלה השלש ראיות על שהוא אחד, אומר: כי כל טענה שהיא מפרידה בין שנים, היא טענה ‏לאחד, וכבר עמדת על מה שקדם מתשובתינו על בעלי הדעת הזה. ואומר הנה עוד, שמצאתי אלה ‏כשיאמר להם: למה סמכתם כל אלה הנמצאות כלם אל שני שרשים בלבד, ולא חשבתם שלכל אחד ‏מהם שרש שחדשו? הם אומרים אנחנו רואים אותם ואם רבו אפניהם, כי הם נקבצים אל התועלת ‏והחזק, ואין ביניהם שלישי, על כן סמכנום אל שנים. והתבוננתי במאמר הזה ומצאתי שיש למדבר ‏עמם, שיאמר להם: וכבר מצאנו התועלת והנזק שנקבץ אל חמשה חושים. מהם מה שיוחש בראות, ‏ומהם מה שיוחש בשמע, וכן בשלשה האחרים, ואינם יותר ראוים בקבצם אל שנים מזולתם, לקבצם ‏אל חמשה. יש לנו לאמר להם עוד: שכל תועלת ונזק מתקבצים תחת המראה, ושרשי המראה ‏הטבעית שבעה, לובן ושחור ירוק וירקרק ואדום ומראה השמים ומראה העפר, ואינם יותר ראוים, ‏בקבץ הכל אל שנים מזולתם, לקבצם אל שבעה. ועוד יש לנו לומר להם שהם נקבצים תחת ‏הטעמים, ושרשי הטעם תשעה, המתוק והדשן והם חמים לחים והמר והמליח והחריף והם חמים ‏יבשים והקובץ והחמוץ והעפוץ והם יבשים קרים, והתפל והוא קר לח, ואינם יותר ראוים לקבצם אל ‏שנים מזולתם, לקבצם אל תשעה. וכן יאמר להם על הארבעה טבעים אשר הם סומכים אליהם הכל. ‏וכן בעשר המאמרות אשר על העצם וכן בששת מיני התנועה, וכן בשבעה מיני הכמות, וכן בשלשה ‏הזמנים, ושלש הגזירות, ושלש הצורות, לא אאריך בדברים עד שיתברר הפסד מה שנטו אליו ‏מאפני ההתחלקות, שחלצו מספר מבין שאר המספרים, וגזרו עליו. ואוסיף בזה ביאור ואומר: כי כל ‏אחד מהם כשהוא רוצה לברוא דבר, לא יתום לו כי אם בעזר האחר לו, ושניהם א"כ נלאים. ועם זה ‏אם יהיה חפצו מכריח האחר לעזרו, שניהם מוכרחים. ואם יהיו בוחרים, ירצה אחר מהם להחיות ‏גשם, ורוצה האחר להמיתו, יתחייב שיהיה הגשם ההוא חי מת יחד. ואומר עוד אם יהיה כל אחד ‏מהם יכול להעלים דבר מחבירו, שניהם א"כ אינם יודעים. ואם אינם יכולים על זה, שניהם א"כ ‏נלאים. ואומר עוד, כי אם הם דבקים, הם דבר א'. ואם הם נפרדים, יש ביניהם דבר שלישי, ולא ‏אפשר לבעליהם לדמותם אל החשך והאור, והמשתמשים בלא שלישי, כי אלה מקרים, והם אצלם ‏גשמים. ויצאו אלה הטענות מסכימים למה שאמרו הספרים, כי אין בורא כי אם א', באמרם (דברם ‏ד' ל"ה) אתה הראת לדעת כי י"י הוא האלהים אין עוד מלבדו. ואמרו (שם ד' ל"ט) וידעת היום ‏והשבות אל לבבך כי י"י הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ועוד (ישעיהו מ״ה:כ״ב ‏כ"ב) פנו אלי והושעו בל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד. ועוד (שם מ"ה ו') למען ידעו ממזרח שמש ‏וממערבה כי אפס מבלעדי אני י"י ואין עוד. ועוד (שם) אני י"י ואין עוד זולתי. ועוד (שם מ"ה כ"א) ‏הלא אני י"י ואין עוד, והדומה לזה:‏

וברוב חסדי השם ב"ה עשה מופת³כאן פירוש "מופת" הוא נסים זה לעיני כל ישראל גדוליהם וקטניהם. כי הביאם להר סיני ושם נגלה האלהים לעיני כל, ודיבר מן השמים ושמעו באזניהם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. וראו מופתים רבים ונפלאות גדולות במדבר ובארץ ישראל. וידעו כל הרואים בדעת ברורה שדברי התורה הם דברי אלהים חיים. ולכן אמר ב"משנה תורה" (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים" וגו'. כלומר הראת בחוש לדעת בברור אמתת הדברים. כי אין ברור יותר להמון בני אדם ממה שישיגו בחושים. ומה שדומה לזה הוא ענין שאפשר מציאתו בכל דור ודור. והוא אם נראה אנשים הנוהגים בדרכי התורה הזאת שהן אנשי מופת ובמעלת העליונים הנבדלים בעצם מבעלי החומר, בהכרח נודה שמנהגי האנשים האלו אלהיים ודרכם דרך ה'. ואולם המופתים האלו היו נראים בכל דור ודור באנשי התורה החכמים והנבונים. והיו המופתים מפורסמים לעיני כל רואה אי אפשר להכחישם ולכזבם. הן במופתים הנתלים בדעת ובתבונה, הן במופתים הנתלים במדות, הן במופתים הנתלים בפעולת הַגְוִיָה. כי בהיות תורת ה' החכמה הגמורה, וההולך בדרכיה תדבק בו השגחת השם ב"ה וישיג קרבת אלהים, אז יוכל לפעול בעליונים ובתחתונים כדרך (תהלים קמה, יט) "רצון יראיו יעשה". וכדרך (איוב כב, כה) "ותגזר אומר ויקם לך". כי השם ב"ה ימלא חפצם ומשאלותם, יעשה ככל אשר יקראו אליו באמת. ומזה המין העמיד יהושע חמה ולבנה ברקיע, מזה המין הוריד אליהו ז"ל אש מן השמים. מזה המין רפא אלישע צרעת נעמן והחיה את המת. וכמו שהעיד נעמן (עיין מל"ב ה, טו) כי יש אלהים בישראל. ומזה המין היו כל הניסים שעשו הנביאים והחכמים דור אחר דור. הכל באמצעות קדושת מנהגם ודרכיהם שהיו כפי התורה. ולא נמצאו כמותם בכל העמים, לפי שכל ענינם⁴של הגוים כפי הטבע הנהוג, לא יותר. וכן הבינה והשכל ורוח אלהים שנחה על אנשי התורה ונגלה עניניהם לכל רואה. כמו שתמצא ביוסף שפתר חלום פרעה ברוח הקדש, ונגלה ליועצי פרעה הסכלים כי רוח אלהים בקרב יוסף. ושמנהגיו אלהיים. וכן שלמה המלך ע"ה שלא היה דבר נעלם ממנו. ראה הודאת מלכת שבא (מל"א י, ט). וכל העמים שהיו באים לשמוע חכמתו ומוסריו (מל"א י, ו). כי פתר חידות והתיר קשרים ומצפונים שאין בכח השכל האנושי ובינתו להתבונן בהם. וכן דניאל (ד, ו) שכל רז לא אנס ליה. והודה נבוכדנצר הרשע ובלטשאצר הרשע (דניאל ה, יא) "די רוח אלהין קדישין ביה וגו' נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה". כי לא היה אפשר להם לכחש הדברים המושגים לחושיהם. וכן היו רבים בישראל לרבבות שהיה נגלה מהם הענין האלהי אלא שלא נכתבו עניניהם בספרי הקדש. ואם היה אפשר שכל ישראל יחד ישמרו התורה והמצוה כמו ששמרום אנשי הסגולה, יהיה נגלה הענין האלהי בכולם. כדרך (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם", כמבואר במקומו בשרש "נוח" בעז"ה. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו. כדרך (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ט'). כי יסוד הכל היא חכמת התורה. ולא יתהוו פעולות אלהיות הנשגבות מדרכי הטבע הנהוג רק ע"י אנשים שומרי תורה. ומזה המין כל הגבורות והמלחמות הקשות שנצחו מעטים את הרבים בדרך פלא, כמבואר בספרי הקדש. ומזה המין כל הנפלאות וההצלחות התלויות בזרע הארץ ובתבואות, בעדרים ובבקרים ובפרי בטן. וכיוצא באלה שהן למראה עיני כל אדם, והן נשגבות מדרכי הטבע. וכל הרואה אותם יודה שהן ענינים אלהיים. ובהיותם מוכרחים להודות שמעשה העם השומר התורה הזאת נשגב ונבדל ממעשה כל העמים שחקקו להם חקים מדעתם ובעצת חכמיהם, בהכרח יודו כי תורת העם הזה היא אלהית, וחוקותיה ומשפטיה הן החכמה והבינה. ושמשפטי וחקי שאר העמים הבל הם ואין בם מועיל. כי לולי כן מאין הגיע להם הענין האלהי. והם בצלמם ובדמותם בתכונתם ובגויותם שוים לצלם ודמות ותכונת וגוית שאר העמים. ואין הבדל רק בין המנהגים. כי עַם זה שומרים התורה הזאת. ועמים אחרים תורת כל אחד בידו. ואין מופת יותר גדול על התורה שהיא מן השם ב"ה. ושהיא "החכמה והבינה" ושעל כן הנוהגים בדרכים אלו, הם אנשי אלהים ושרי קודש: