כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (ס)
עקידת יצחק
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך יאמר האמת כי טוב הדבר צדק הוא וצדקה תהיה. אמנם ממה שיחייבו הכוכב לא ימשך לעושה שום שכר כמו שהוא הענין בכל הדברים הטבעיים אבל כשתעשה במצותו תקבל שכר בעולם הזה ובע"הב כמ"ש למען יאריכון ימיך וגו', ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך יבאר שיהי' השכ' להיותו מצווה ועושה. והקש על זה על שכר המצות אשר הם למטה מזו בחק האדם. ודע כי המצוה וחומר' כבר אמר (בקדושין דף ל"א ע"ב) אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו וכו'. איזהו מורא אינו מדבר בפניו ואינו יושב במקומו ובכלל כל הדברים המחוייבים והנאותים עד היכן יד כבוד אב ואם מגעת וכבר נשתבחו שם קצת החכמים במצוה כמוה שם. האמנם כי הבנים המקוים לרשת אחוזת נחלה שדה וכרם כסף או זהב מאבותם אין להחזיק להם כל כך טובה על כבודם ויראתם אדרבה יהיו סכלים וטפשים אם לא יעשו כן שיגרמו שיעבירו נכסיהם לאחרים וכמ"ש בשירת האזינו על המשל הלי"י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' זכר ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים וגומר כי חלק ה' עמו וגומר והכוונה מבוארת. הנה שעקר המצוה היא לבני האנשים אשר אין להם די סיפוקם. ועל המתנכר להם בשביל ענים אמר הכתוב (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל. שעם שהתנכר להם אביהם ולא השתדלו בפרנסתם כמ"ש (איוב ל״ח:מ״א) מי יכין לעורב צידו (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו. הנה מכל מקום הם בנים לאבותם שנתעסקו בהוייתן ופי' הכתוב הזה עם הסמוכים אליו כתבנו בשער י"ט. וכבר היה זה הדבור החמישי משותף לראשונים אשר לחלק השכלי הכתובים בלוח הראשון ולחמשה השניים הבאים בלוח השנית כמו שיאות בכל חבור מדברים מתחלפים באיכות שצריך ענין אמצעי מורכב משניהם לחברם. וכמה יאות זה לפי דרכינו שהם חמשה דבורים מכאן וחמשה מכאן והוא באמצעי ועם שהוא כתוב בלוח הראשון הנה יהי' משותף לשניהם:
באר הגולה
ואמר חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא. דע, כי הטוב המקוה לצדיקים כתיב (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים". ופירשו חכמים (חולין קמב.) "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב, וזהו עולם הבא, שהוא כולו טוב, ו"למען יאריכון ימיך" (דברים ה, טז), לעולם שכלו ארוך נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה, שיהיה להם הטוב לגמרי. והשני, שלא יהיה הפסק לטוב, רק שיהיה נצחי. ובשני דברים נכלל הכל; הטוב שהוא בתכלית, והנצחי*. וזה שאמר 'חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא'. האטמא הוא הירך, והוא העמוד* שעליו נשען הבעל חי, והוא קיום שלו. ודבר זה רמז על הקיום הנצחי, כמו שאמרנו. וחד דליא לי גדפא, שיהיה להם המדריגה הרוחנית, מסולקים מן החומר, והוא הטוב הגמור בלי צער. וזה מורה דווקא בכנפים, כי הם כנפי רוח, שעל ידי הכנפים הוא פורח באויר, ולכך נקראו "כנפי רוח" (ש"ב כב, יא). והנה רמז בזה על השפע הרוחני, אשר הוא נצחי בלי שנוי, כמה שאמר 'חד דליא לי גדפא, וחד דליא לי אטמא'. והוא שרמז עליו דוד עליו השלום (תהלים טז, יא) "נעימות בימינך נצח", והבן זה, כי הוא דבר מופלא מאוד. ועשה מזה שני דברים, חד דליא לי גדפא, וחד דליא לי אטמא, לומר כי הם ב' דברים מחולקים. וגם התחיל תחלה באטמא, שהוא המדריגה שאינו כל כך עליונה*, שהרי תמצא כמה דברים גשמיים פחותים, והם קיימים גם כן, ולכך זכר האטמא, ואחר כך המדריגה היותר עליונה, והוא גדפא. ובתורה הוא הפך זה, דכתיב (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים", שהתורה מזכיר העיקר, הוא המדריגה עליונה קודם.
שמונה פרקים
ואשוב אל כונתי. שאם יאומרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם עושים מה שעושים אותו: מהטריחות גופותם,ופסוק הנאותיהם, אלא על דרך הלימוד לכוחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחר מעט, כפי מה שארנו בזה הפרק, שראוי שיהיה האדם כן - זוהי טעות מהם, כאשר אבאר. וזהו: שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה - אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת אישה וקדושיה, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנידות והלדה, ועם כל זה גזרו רבותינו, זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - זה כולו, אמנם, צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות.