דברים ה:י מחשבת ישראל: תפארת ישראל ומורה נבוכים

בחלופים שיש בין דברות ראשונות בפ' יתרו ובין דברות בפ' ואתחנן במשנה תורה, שכאשר ראינו הדברות בפ' יתרו והדברות שבמשנה תורה מצאנו חלוף ביניהם והחלופים הם אלו, בדברות הראשונות בדבור לא יהיה לך כתיב וכל תמונה, בדברות האחרונות כל תמונה, בראשונות כתיב על בנים על שלשים ועל רבעים בדברות אחרונות כתיב על בנים ועל שלשים, בדברות ראשונות כתיב ולשומרי מצותי ובדברות אחרונות ולשומרי מצותו (המחבר ז"ל מדבר בכאן מן הכתיב, אבל הקרי הוא באמת גם באחרונות מצותי). בדבור זכור בראשונות זכור את יום השבת לקדשו בדברות שניות שמור, בדברות ראשונות לא כתיב שורך וחמורך בדברות אחרונות כתיב שורך וחמורך, בדברות ראשונות כתיב ובהמתך בדברות אחרונות כתיב וכל בהמתך, בדברות ראשונות למען ינוח בדברות אחרונות לא כתיב למען ינוח, בדברות ראשונות נתן טעם לשמירת שבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדברות אחרונות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, בדבור כבד בדברות ראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלקיך ובדברות אחרונות כתיב כאשר צוך ה' אלקיך, בדברות ראשונות לא כתיב למען ייטב לך בדברות אחרונות כתיב למען ייטב לך, אלו החלופים הם בין חמש דברות הראשונות שבפ' יתרו ובין חמש דברות ראשונות שבמשנה תורה. וכאשר ראינו דברי חכמים על זה אמרו במסכת שבועות (כ' ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע. והנה קשה אם אלו שני דברים נאמרו כאחד עדיין יש לשאול למה בדברות הראשונות כתיב זכור ובשניות שמור ולא הפך בראשונה שמור ובאחרונה זכור, ועוד מה נאמר בשאר החלופים אשר אמרנו, אם נאמר שזה הדין וזה המשפט גם כן בשאר החלופים למה זכרו זכור ושמור בפרט ולא זכרו כל שאר דברים לומר שנאמרו בדבור אחד, ועוד איך אפשר לומר שיהיו כל הדברים נאמרו בדבור אחד כי דבר זה שייך לומר בחלופים כמו זכור ושמור אבל דבר שנכתב במשנה תורה ולא נכתב כלל בדברות הראשונות מה שייך לומר שנאמרו בדבור אחד. אמנם מה שהקשה הראב"ע בפ' יתרו על דברי חכמים כי דבר זה שלא בטבע שיאמר ב' דברים כאחד, שהרי אי אפשר שיאמר האדם מלת זכור אלא אם כן יקדים הז' לכ"ף והכ"ף לרי"ש ומכל שכן שאי אפשר שידבר שני מלות שאין ענינם שוה בפעם אחד, ואם יאמר שדברי הקדוש ברוך הוא הם דרך נס ופלא יקשה כי איך אפשר שישמעו שני דברים כאחד שצריך שיכנס אות הראשון קודם באוזן ואח"כ השני ואי אפשר שיכנסו שני דברים כאחד באוזן, אלו הם דברי הראב"ע והוסיף עוד דברים כאלה וכאלה ואסף דברי רוח בחפניו ויש בוטה כמדקרות חרב. והוא פירש כי שמור הוא כמו זכור כי זכור פירוש שלא ישכח איזה יום מן השבוע לקדשו וכן שמור את יום השבת לקדשו שישמור יום השבת שלא ישכח מלקדשו. ואלו דברים כמו שרמז הרמב"ן ז"ל על הראב"ע שלא ידע מן השרשים אשר הם לחכמים, אשר אמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, לכך שמור את יום השבת לקדשו אין ספק שהוא לא תעשה ואילו זכור את יום השבת בודאי הוא עשה, ומכל שכן כי כאן מוכח בפירוש מן הכתוב שנתן טעם בראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדברות שניות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, שכל זה נראה כי הבדל יש בין זכור ובין שמור כמו שיתבאר בפירוש דבר זה. ומה שאמר כי איך אפשר דבר זה כמו שמבואר בדבריו, הלא אמרו ז"ל עצמם שאי אפשר אל פה לדבר ואל אוזן לשמוע, ורצו בזה כי לא היה קול גשמי ולא שמיעה גשמית רק קול רוחני, ואם כן מה שאלה בדבר זה כיון שהם בעצמם אמרו כך. ועוד מה עלה על דעתו וכי הדברים אשר דבר השם יתברך שוים אל דבור בני אדם, כי דבר זה אינו כלל, שהרי משה שמע הדבור וכל ישראל לא שמעו וכי דבר זה בדרך הטבע כאשר קול אחד יוצא שהאחד ישמע ואחד לא ישמע והכתוב אומר (דברים ד') השמע עם קול אלקים חיים מדבר וגו' ויחי ואם כן מאי קשיא:

דע כי ׳שם יי׳, רוצים בו פעמים השם לבד, כאמרו: ״לא תשא את שם יי אלהיך לשוא״, ״ונוקב שם יי״ – וזה הרבה משיסופר. ופעמים רוצים בו עצמו ית׳ ואמיתתו, כמו: ״ואמרו לי: מה שמו?״. ופעמים רוצים בו דברו ית׳, עד שיהיה אמרנו: ׳שם יי׳ – כאילו אמרנו: ׳דבר יי׳ או ׳מאמר יי׳ – כמו שאמר: ״כי שמי בקרבו״ – ענינו: ׳דברי בקרבו׳ או ׳מאמרי בקרבו׳ – הענין שהוא כלי לרצוני וחפצי. והנה אבאר הדברים בשתוף ׳מלאך׳.