דברים ה:יד מחשבת ישראל: הכוזרי, מורה נבוכים, תורת העולה ותפארת ישראל

וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃

הכוזרי

(לה) אָמַר הֶחָבֵר: וְהִנֵּה זֶה סֵפֶר מֹשֶׁה הַפָּשׁוּט הֻצְרַכְנוּ בְמִלּוֹתָיו וּבַדִּבּוּר בּוֹ אֶל כַּמָּה כִּתּוֹת מִן הַקַּבָּלָה, מִן הַנִּקּוּד, וּמִטַּעַם, וּמִפָּסוּק, וּמִמָּסֹרֶת; עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אָנוּ צְרִיכִים בְּעִנְיָנָיו, כִּי הָעִנְיָן רָחָב מִן הַמִּלּוֹת. הֲתִרְאֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, עַל הַדִּמְיוֹן, לֹא נִסְתַּפֵּק הָעָם אִם רָצָה לוֹמַר: חָדְשֵׁי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם, אוֹ חָדְשֵׁי הַכַּשְׂדִּים שֶׁהָיוּ עִם אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, אוֹ רָצָה חָדְשֵׁי הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ חָדְשֵׁי הַיָּרֵחַ, אוֹ שְׁנֵי הַיָּרֵחַ בְּתַחְבּוּלוֹת יַסְכִּימֵם עִם שְׁנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר בְּחָכְמַת הָעִבּוּר. הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּשִׁיבוּנִי הַקָּרָאִים תְּשׁוּבָה מַסְפֶּקֶת עַל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְאָשׁוּב לְדַעְתָּם, כִּי רְצוֹנִי לְהִשְׁתַּדֵּל וְשֶׁיְּשִׁיבוּנִי תְשׁוּבָה מַסְפֶּקֶת כַּאֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵם עַל מַה שֶּׁיַּתִּיר הָחַי לֶאֱכֹל, וּמָה עִנְיַן הַזְּבִיחָה, וְשֶׁמָּא הִיא נְחִירָה אוֹ הֶרֶג כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן, וְלָמָּה נֶאֶסְרוּ זִבְחֵי גוֹיִם, וּמַה הוּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין זָבְחוֹ וְהֶפְשֵׁטוֹ וּשְׁאָר מְלַאכְתּוֹ, וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הַחֵלֶב הָאָסוּר, וְהוּא דָבֵק עִם הַמֻּתָּר בַּמֵּעַיִם וְהַקֵּיבָה, וְזוּלַת זֶה מִנִּקּוּר הַבָּשָׂר, וְשֶׁיִּמְסֹר אֵלַי הַגָּדֵר שֶׁבֵּין הַמֻּתָּר וְהָאָסוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּף בּוֹ עִם חֲבֵרוֹ, וְכֵן הָאַלְיָה הָאֲסוּרָה אֶצְלָם, הֲיֶשׁ לָהּ גָּדֵר? וְשֶׁמָּא הָאֶחָד יָסִיר קְצָת הַזָּנָב וְאֶחָד יָסִיר הַכַּף כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיְּבָאֵר לִי הָעוֹף הַטָּהוֹר מִן הַטָּמֵא, זוּלַת הַמְפֻרְסָמִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: בֶּן־יוֹנָה אוֹ תוֹר, וּמֵאַיִן הוּא אוֹמֵר שֶׁאֵין הַתַּרְנְגֹלֶת וְהָאַוָּז וְהַקּוֹרֵא וְאַלְבְּרַכִיָּה מֵהַטְּמֵאִים. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִּתֶּן לִי גְבוּל 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אִם הוּא בֵיתוֹ אוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ רְשׁוּתוֹ, אִם יִהְיוּ לוֹ חֲצֵרִים רַבִּים, אוֹ מְבוֹאוֹ, אוֹ שְׁכוּנָתוֹ, אוֹ מְדִינָתוֹ, אוֹ מִגְרַשׁ עִירוֹ, אַחַר שֶׁתֵּבַת 'מָקוֹם' סוֹבֶלֶת זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיַּרְאֶה לִי גֶדֶר הַמְּלָאכָה הָאֲסוּרָה בַשַּׁבָּת, וּמַה הוּא הַמּוֹנֵעַ מֵהַקֻּלְמוֹס וְהַקֶּסֶת לְהַגִּיהַּ הַתּוֹרָה, וְהַמַּתִּיר לוֹ לְטַלְטֵל הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל וְהַשֻּׁלְחָן וּשְׁאָר הַמַּאֲכָלִים וּסְעֻדַּת הָאוֹרְחִים, וְלִטְרֹחַ בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְרַח הָאָדָם לְאוֹרְחָיו, וְהֵם בִּמְנוּחָה וְהוּא בִּיגִיעָה, וְיוֹתֵר מִזֶּה עֲבָדָיו וְנָשָׁיו, וּכְבָר נֶאֱמַר: לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְלָמָּה נֶאֶסְרָה רְכִיבַת בַּהֲמוֹת הַגּוֹיִים בַּשַּׁבָּת, וְלָמָּה זֶה נֶאֶסְרָה הַסְּחוֹרָה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיָּדִין בֵּין שְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִין מִסֵּדֶר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים' וְ'כִי תֵצֵא'. וְהַפָּשׁוּט שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא סָתוּם, כָּל שֶׁכֵּן הַסָּתוּם, כִּי לֹא הָיוּ סוֹמְכִים אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁאֶרְאֶה דִינָיו וּמִשְׁפָּטָיו בְּכָל הַיְּרֻשּׁוֹת מִפַּרְשַׁת בְּנוֹת צְלָפְחָד, אוֹ אֵיכוּת הַמִּילָה וְהַצִּיצִית וְהַסֻּכָּה. וִיבָאֵר לִי מֵאַיִן הוּא חַיָּב בִּתְפִלָּה לָאֵל. וּמֵאַיִן הוּא מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ בֵּית מוֹעֵד לְכָל חַי וּגְמוּל וְעֹנֶשׁ אַחַר הַמִּיתָה. וְאֵיךְ הֵם דָּנִין בַּמִּצְוֹת הַדּוֹחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כַּמִּילָה עִם הַשַּׁבָּת וְהַפֶּסַח עִם הַשַּׁבָּת, מִי נִדְחָה מִפְּנֵי מִי, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּר כְּלָלָיו כָּל שֶׁכֵּן פְּרָטָיו. הֲשָׁמַעְתָּ, מֶלֶךְ כּוּזָר, עַל חִבּוּר לַקָּרָאִים בְּדָבָר מִמַּה שֶּׁזָּכַרְתִּי לְךָ, בְּסֶמֶךְ אוֹ בְּקַבָּלָה, שֶׁאֵין בּוֹ בֵינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת, מִמָּסֹרֶת אוֹ מִנִּקּוּד אוֹ מִטְּעָמִים אוֹ מֵאִסּוּר וְהֶתֵּר אוֹ מִדִּינִין.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

וכבר באו בזאת המצוה שתי עילות מתחלפות מפני שהם – לשני עלולים מתחלפים; וזה שהוא אמר בעילת הגדיל השבת ב׳עשר הדברות׳ הראשונות, אמר: ״כי ששת ימים עשה יי וגו׳״ ואמר ב׳משנה תורה׳: ״וזכרת כי עבד היית במצרים וגו׳ – על כן צוך יי אלהיך לעשות את יום השבת״. וזה – אמת! כי העלול במאמר הראשון הוא – כבוד היום והגדילו כמו שאמר ״על כן ברך יי את יום השבת ויקדשהו״ – זהו העלול הנמשך לעילת ״כי ששת ימים וגו׳״. אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשמרו הוא עלול נמשך לעילת היותו ׳עבדים במצרים׳ אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות.
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

ומצות שבת גם כן אף על גב דעיקר קבלת שכר הוא בעולם הבא, כמו שדרשו ז"ל (שבת י ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, מכל מקום לא ימלט מהיות בה גם כן תועלת הגוף, והוא להיות מנוחה לגופו ביום אחד מימי השבוא, כדי שינוחו מעמלן ויחליפו כח, ולזה מצינו במדרשם ז"ל באלה שמות רבה ( א לב), שמשה רבינו עליו השלום בחר לו יום השבת במצרים, כדי שיושבתו מעמלן יום אחד בשבוע, ולזה תקנו עליו ישמח משה במתנת חלקו, והוא מבואר התכלית הגופני, ונראה לי שכוונו לזה במדרשם ז"ל (ר"ה כז א)באמרם זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה כי בדברות הראשונות נאמר זכור וגו', ונאמר בו הטעם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה וגו', והוא תועלת נפשיי ואמונה אמיתית אין תועלת לגוף באותה אמונה. אמנם, בדברות אחרונות נאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך, כדי שיפסקו מעמלם וינוחו מעט מטרחם, והוא פירוש וכוונת המקרא, ומה שאמר וזכרת(שם טו) וגו' הוא כמו הטעם שנאמר באונאת הגרים(שמות כג ט) כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומכח זה יודעים את נפש הגר ולא יונו אותו, וכן הוא במלאכת עבד ואמה ביום השבת, כי מצד שהיו עבדים בארץ מצרים יודעים צורך השביתה לעבדים במקצת הימים.
שאל רבBookmarkShareCopy