דברים ה:כא מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

והנה כן מנהגנו ומשפטנו עם אלהינו כי הנה בהיותינו בדמותינו בצלמנו נבא לבקשת כל צרכנו בחק זכיותינו ובחוב המוטל על כל הנמצאות להפיק רצוננו ולעבור עבודתנו כי הוא היה כח וחוזק השלמים הבאים על הדברים כלם בכח מעשיהם ואין מוחה על דרך שאמר הכתוב ותגזור אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח) כמו שבארנו זה הענין היטב אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו ובשאר המקומות הנמשכים אליו. אמנם כשיצא סמפון על השער ונחלש כח זה הזכות באופן מן האופנים כבר יבאו המבקשים בתורת תפלות ותחנונים לבקש מאל בעל הרחמים כענין שנאמר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיהו נ״ח:ט׳). כי על שתי הכתות האלו נאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תלים צ"ט) כמו שכתבנו ענינו בפרשת בלעם שער פ"ב. אמנם כאשר ננעלו שערי תפילה ממנו לסבות חסרונותינו ואין בידינו די ספוקנו או השלמת רצוננו הנה נחזור אחרי צדדים בלתי הגונים מינים ממינים שונים מהם דרכיה עקשים מהם מקולקלים יש נהנה מן העולם בלא ברכה והודאה שהיא מעילה גדולה כמו שכתבנו שער ט"ו ויש בגנבת דעת העליונה ויש שחוטאים ביד רמה בחטאים גדולים ופשעים מפורסמים קלים וחמורים כאשר עשו אבותינו מלפנים בכל המשך ימות המלכים אשר לישראל ויהודה להודיע כמה ארך אפים לפניו. אמנם לסוף לא נפטרו מהפורעניות כי על כן הכם ע"י מלכי הארצות כמה פעמים ואחריתם מפח נפש כחרבן הבית וביטול עבודתו והגלות הבנים מעל שולחן אביהם והשליכם אל ארצות אחרות וממלכות רחוקות כמעט חמש עשרה מאות מהשנים והנה שגלינו מעל אדמתנו והיינו נבזים ושפלים בקצות הארץ שדודים ושלולים מכל טובות העולם וחמודותיו כל זה באתנו ומוצאים אנחנו רע ומר ממות אפיסת שפע הטובות הנפשיות והעדר ההצלחות האלהיות אשר היו אתנו מסוגלות מכל העמים ובעונותינו שרבו אין בידינו לא מייסורי הצדיקים ולא משלותן ואומר אבד נצחנו כי אין לנו עוד תקוה זולתי אלהינו כי רבים רחמיו על כן נקוה לו בשתים אלה יחוס עלינו ויגן בעדנו היום יקימנו ונחיה לפניו כמו שהבטיח הנביא ירמיהו ע"ה על זה באותה אלפא ביתא המשולשת לו במגלת איכה כי אחר שזכר עניו ומרודו בעמל ישראל אמר זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים רבה אמונתיך חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו (איכה ג׳:כ״ב-כ״ד) כי הנה הוא עליו השלום אחר שאמר בשם הכנסיה ואמר אבד נצחי ותוחלתי מיי' היה משיב אל לבו זאת התשובה המחזקת אל לבו על כי יוחיל. ואי זו היא חסדי יי' כי לא תמנו וגו'. והכוונה כי עם שהוא יתברך מצד גדלו ועוצם מוראו ראוי שלא יעבור על מדותיו אך שישלם לעושה הרעה כרעתו אבל מצד היותו רב חסד מטה כלפי חסד יש לנו תוחלת גדולה כי אם עונותינו גברו מעלה ראש חסדיו ורוב רחמיו עד גבהי שמים ולכן יכוין הדבור עם לבו הנזכר ויגזור המשפט לו חדשים לבקרים רבה אמונתך. ירצה לכך לבי יאות לך שתעביר מעליך בגדי המחשבות הרעות אשר עליך והלבש אותך חדשים ונקיים בבקר בבקר להרבות אמונתך ובטחונך בו ית' אשר הוא ישיב שבותך ורחמך והרבך בכל הדברים אשר אתה דואג על חסרונם מטובות העולם וחמודותיו אשר היו בידך ראשונה. והנה אחר שגמר חוזק דבריו וטענתו אשר אל לבו החומד אלו הטובות הגופיות והוא עובר בעבורם זכר מה שהוסיף אומץ בזה נפשו המשכלת המשתוחחת על הרעה אשר מצא את עמה כמו שאמר ראשונה ותשוח עלי נפשי ואמר חלקי יי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. ירצה אם שהתקוה המיוחדת אל הלב מצד כחו המתאוה אשר עליו אמרו עינא וליבא סרסורי דעבירה היא (ירושלמי ברכות פ"א) אל חסדי יי' והצלחות העולם שישובו למקומן כמו שאמרנו הנה הנפש המשכלת מצד גזרתה ומחצבה יש אלהים קרובים אליה והיא לבדה חלק אדם מאל וחלק אלוה מעולמו לכן יש לה תקוה ותוחלת בו ית' מצד עצמו מבלי השקפת רוב החסדים הנזכר ים כי עשר ידות לו במלך והוא לבדו חלקה ונחלתה ועל כן ייחדה דבריה ותאמר לו והוא ענין הטובות הנפשיות האלהיות אשר זכרנו. והנה להיות מאמר הנפש אמתי ונכון עד מאד אמר טוב יי' לקויו וגו' והכוונה כי עם שהוא טוב לכל קויו מצד חסדיו יותר ויותר לנפש תדרשנו מצד עצמו כמ"ש בשם נפשו על כן אוחיל לו והוא אומרם ז"ל (איכה רבתי פ"ג.) יכול לכל תלמוד לומר לנפש תדרשנו (איכה ג׳:כ״ה). והנה נמשך הנביא בזה בענין חוזק הנפש וטענתה באלו הענינים דברי המשורר אשר דבר בצביונן וצורתן וזה כי אחר שזכר כל הרע המגיע לאומה הנבחרת מאויבי יי' האומרים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב על הדרך שזכרנו ענינו עמהם בפרה אדומה שער ע"ט. אמר לולי יי' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי אם אמרתי וגו' ברוב שרעפי בקרבי וגו' (תלים צ"ד). ירצה לולי יי' עזרתה לי אשר נתן חכמה ותבונה בלבי להחזיק בתקוה והתוחלת כראוי כמעט שכנה דומה נפשי וענין טיב התוחלת הוא כי אם אמרתי מטה רגלי בהווה זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו כי חסדך יי' יסעדני לעתיד והוא ענין הנחמה הראשונה אשר הזכיר הנביא באומרו (איכה שם) חסדי יי' כי לא תמנו וגו'. ואח"כ אומר כי בהטיב מחשבותיו ובהרבות שרעפיו ועשתונותיו אל היותר נכון הנה שתנחומי יי' מצד עצמו המה ישעשעו נפשו לא בבחינת החסדים אשר זכר וכמו שאמר חלקי יי' אמרה נפשי וגו'. והדרך זה עצמו דרך הנביא ישעיה עליו השלום אחר שהזכיר כל הרעות המעותדות לבא עליהם לא נפלו אמר לסוף נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה וגו' (ישעיהו מ׳:א׳-ב׳) וזה שתהיה בטוחה לשוב לאיתנה בכל מיני הצלחותיה בצאתה מהגלות אשר היא בו כי תדע בלי ספק יבא עת יאמר בו כי מלאה צבאה הנגזר עליה להיותה בצער הגלות ולא יוסיף להגלותה וזולת זה כי נרצה עונה בתשובה ומעשים כי זה מה שימהר את הקץ כמו שאמר זכו אחישנה (סנהדרין צ"ח.) ועוד בה שלישיה כי לקחה מיד יי' כפלים בכל חטאתיה והרי הוא ית' כאלו לווה ממנה וחייב לשלם לה ניחומין והרי נאמן הוא לשלם אמנם זה המאמר הג' הוא מבואר שהוא דרך פיוס כמו שאמר דברו על לב ירושלים כי הוא ית' מורה מעצמו ומקבל לעשותו כדי שתתפייס ותתישב דעתה ולבה עליה. ובפרשת החדש שער ל"ז כתבתי טעם נכבד אל מאמר כפלים בכל חטאתיה. והנה על הנחמה היותר חזקה אשר לנפש בדברים האלהיים המיוחדים אליה אמר קול קורא במדבר פנו דרך יי' וגו' (ישעיהו מ׳:ג׳). אין דרך המדבר ומסלת הערבה כי אם ההישרות הלמודיות להשיג שלמות הנפש הדברית כי הוא באמת דרך יי' ומסלה לאלהינו ואמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו למשל על אופן תקון הפעולות המדותיות בעצת החוקר בפרק ז' מהמאמר השני מספר המדות כי אשר הוא נוטה בפעולות אל אחד הקצוות יהיה תקונו להרגיל אל הקצה האחר עד שישאר מוטבע באמצעי. ולזה אמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו באופן שישאר העקוב למישור והרכסים לבקעה והנה כשיהיו האנשים מלומדים על יושר בכל מעשיהם עם זה יהיו נכונים לגשת אל מקום דבקותם והראות כבודו עליהם כבתחלה כמו שאמר ונגלה כבוד ה' כי היא ההשכלה באל יתעלה וראו כל בשר יחדיו כי פי יי' דבר ואותו העם אשר דבר אתו פנים בפנים יהיה במדרגה שכלית עליונה על כל העמים אשר על פני האדמה. והנה לחוזק ההבטחה וקיומה אמר קול אומר קרא ואמר וגו' (שם). אמר כי קול הנבואה אומר לנביא קרא והעד בעם את אשר יהיה באחרית הימים בלי שום ספק והנביא אומר מה אקרא כי אחר שכל הבשר חציר וכל חסרו כציץ השדה מה תועלת בייעודים האלו כי סופו יבש חציר נבל ציץ ואפילו המין המדבר כי רוח ה' נשבה בו דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳) גם הוא הולך אחרי בצעו ולכן אכן חציר. והיתה התשובה האמת כי יבש חציר נבל ציץ בכלל טבע האנשים אמנם דבר אלהינו יקום לעולם כי אותו החלק הדברי אשר לו הוא נבדל משאר המדברים כמו שהעידו על עצמם ביום המעמד הנורא היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) כמו שבא פירושו יפה בספור מתן תורה בשער מ"ד ולזה על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון מבשרת ירושלם וגו' כענין שאמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא (ב"ב מ':) כי זה העם יהיה בטוח באלו הבשורות הטובות ועל כן בבטחון גמור אמרו לערי יהודה הנה אלהיכם:

וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. הנה בראש ספר ויקרא הסמוך יתיחד הדבור על ענין הקרבנו' וטעמן בשני מיניהן. אם המין מהם הבא בכפר'. אם המין מהם הבא להפיק שפע שבע רצון. ויאמר שם כי זה המין השני כוונת המקריב בו הוראות והודאת חיוב הקרבת עצמו וכל כחות נפשו והזמנתו אותם לעבוד בוראו כי בזה יתרצה אל אדניו ויעשה נחת רוח לפניו להוריד עליו שפע ברכה ושלום כפי מה שיאות לפי מדרגתו. ויתבאר זה מקרבנות הנשיאים וזולתם מהראיות כמו שיבא לשם בארוכה שער נ"ז ב"ה. אמנם עכשו על ההנחה ההיא נעבור בקצרה על ענין אלו התמידין ונאמר מוסף על מה שאמרנוהו מהיות בהם מחזיקי' טובה על המחיה והכלכלה התמידית שהכוונה בהן להקריב דוגמת עצמן בכל חלקיהן כי על כן באו בו שלשה מינים הקרבן עצמו ומנחתו ונסכו. וזה כי המקריב מקריב שם את עצמו בשלש' חלקיו כי הקרבת הבעל חי ירמוז את הקרבת סוגו הכולל שהוא חי. והמנח' היא קמח סלת מן החטי' שהוא מאכל המדבר לבד שהוא ההבדל המיוחד לכל מין האדם. ושני עדים יוכיחו. הא' עומר השעורי' הנקרבת ממחרת הפסח לרמוז שעדיין לא באו לכלל אנשים עד סוף הספירה שמקריבין שתי הלחם מהחטים כמו שיבא שם במקומו שער ס"ז ב"ה. והשני מנחת סוטה הבאה מן השעורי' (במדבר ה') וכמו שאמרו (סוטה פ"ב מ"א) היא עשתה מעשה בהמה וכו'. הא למדת שהחטים באים לסימן מאכל אדם כי על כן הקפיד למעלה (שמות כ"ט) סלת חטים תעשה אותם. והיין הוא בא לרמוז השלמות הנקנה אל האדם המיוחד שהוא הבדל האדם האמתי הישראלי שעליו אמר (ב"מ קי"ד:) אתם קרויין אדם וכו'. וכמ"ש (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן והוא אשר עליו אמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם כאשר כתבנו בשער מ"ד. והיין באמת כך עמט כי יש תחתיו הבסר שברכתו בורא פרי האדמה (ברכות ל"ו:) והוא סוג כולל ואחריו הענבים שברכתן בורא פרי העץ (שם ל"ה.) שהוא הבדל מינו ואחריו היין שהוא עקר הכל וברכתו בורא פרי הגפן (שם) שהוא המיחד מהמיחד. והנה לזה שמה הנבואה דמיון האומה הזאת אל כרם הגפן בכל מקום. וביחזקאל מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה וכו'. וביאורו יבא בשער פ"ד ב"ה. והנה עם זה יהיה היין רמז על השלמו' האחרון הנקנ' באדם אחר הבדלו הכולל. והוא מה שנקנה לו מהיות הסלת בלול בשמן כי כשהכח הדברי יתעסק בשמן זך למאור יגיע אליו השלמות ההוא הנאצל בלי ספק. ועל דרך שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ירצה מחמת השמן ויהיה רמז נכון מאד. ויאמר שיקריבו כן שני פעמים ביום כדרך הסעודות הבאות בקר וערב כי כן יאות הלמוד בא למזון הנפש לאלו העתות. ועל ידי זה יותמד שם הכבוד האלהי כהתמדת הנפש בגוף על ידי המזונות כמו שיבא ביאורו שם ב"ה. ובפרק נסכים יקפיד על דקדוק שיעור אלו הדברים וצורך הגבלתן כמו שיבא בשער ע"ז ב"ה ושיהיה זה נוהג תמיד לדורותם פתח אהל מועד לפני ה' כי הכוונה הזאת תהיה תמידית לעולמי עד כמו שאמרנו למעלה בשאר הענינים. ואמר (שמות כ"ט) אשר אועד לכם שמה כמו שאמר (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כי כשיקריבו עצמן על זה האופן הוא יתעלה יזדמן להם ויהיו הם וכל כליהם קדשקדשים: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהי' ירצה אם אשכון בתוכם ובקרב לבבם על האופן הנזכר והייתי להם לאלהים על דרך האמת וידעו כי אני י"י אלהיהם המוציא אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם וגו'. כלומר ידעו וישכילו סבת כל המעשים אשר עשיתי עמהם ותכליתם מראשן ועד סופן. וזה מה שראינו בזה הענין. והנה במזבח הקטרת וטעם בלתי הזכירו בתוך כלי הקדש אשר בהיכל בשעת מצותן כבר דברנו בו בשער מ"ח. ומעתה נבא אל הדבור בענין השני אשר הוא טעם הכופר הבא אחריו:

^*אמנם וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, שאחרי שאמר למעלה שכונת התורה היא ב' ענינים. הא' ליישר הדעות ולהסיר כל שיבוש וטעות, מהשכל העיוני, והב' לטהר חומר האדם ולהרחיקו מכל תאוה בהמית, והנה האזהרה על הרחקת הדעות הנפסדות אינה צריכה חיזוק גדול, כי מדי תודע הדעה האמיתית ותושרש בלב האדם, הלא חיש קל כמוץ מגורן יסוערו כל השיבושים, ובהגלות האמת לעיני כל משכיל יפוצוץ מפניה כל הדעות הנפסדות המתנגדות לה, אשר ע"כ יראו כל השיבושים האלה רק כמומום מוסריים הדבקים רק בחיצונו של אדם, ואינם מוטבעים ומושרשים בקרב איש ולב עמוק, וע"כ גם על נקלה יוכל איש להסירם מעליו, וע"כ בא באזהרת שחוטי חוץ אשר היא רק להרחיק רעיון עבודת השעירים והאלילים מלב בני ישראל רק לשון איש המורה על חיצונו של אדם כמו שהוא לפנינו, כמא"כ "איש איש מבני ישראל אשר ישחט וכו' דם יחשב לאיש ההוא, וכו' ונכרת האיש ההוא וכו', אפס התשוקה העזה והתאוה הבהמית אל אכילת החלב והדם ושאר מאכלות אסורות, ושכיבת העריות הן תכונות רעות המוטבעות ומושרשות בפנימיות נפש האדם הרעה, אשר לא על נקלה תוסרנה מלב בעליה, ע"כ צריכה אזהרתם חיזוק גדול, כמאה"כ באיסור הדם, רק חזק לבלתי אכול הדם" ויחס גם הכ' הנפילה ברשת החטאים האלה, אל נפש האדם, כמאה"כ כל נפש מכם לא תאכל דם, כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, ובעריות ונכרתו הנפשות העושות וכו', (וכעין זה כ' גם הר"ן בדרשותיו שע"כ נמנעו אבותינו הקדושים מאוד לקחת אשה מבנות הכנעני בעלות תכונות נפשיות רעות, ולא נמנעו מקחת אשה מבנות לבן ובתואל, אף שהיו עובדי אלילים, יען כי האמונה הנפסדת מקור כל ע"ז אשר היא רק טעות השכל תוסר על נקלה ע"י הלימוד הראוי והודעת האמת, אפס התכונה הרעה היא מוטבעת בנפש האדם והיא מורשה לו ולזרעו אחריו ולא על נקלה יוכל איש לשרש אותה מלב בעליה. אמנם מה שעוררנו עליו בספק הראשון והוא היות האזהרות והעונשין בדבור הראשון עם האיש ובשני עם הנפש ואמרנו שהיה ראוי שיהיה בהפך מהטעם שזכרנו (א) הנה להיתר זה נאמר כי הנה הוא מבואר שהאדם עשוי לחטוא על אחד משני פנים אם מרוע תכונת הנפש אשר תאוה אל החטא או הפחיתות ההוא ועל דרך שאמר החכם (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע. או שיהיה מחמת שבוש דעת או סברה כוזבת רצונית מהתאוה כאלו יאמר לו נביא שקר שמצוה להרוג הנפש או לבא על הערוה והנדה וכיוצא שהוא חושב שחייב לעשותו ואם לא יתאוה אליו. והנה האזהרה על זה הענין השני איכה צריכה חוזק גדול כי כשתודיענו שהנביא שקרן או שתוציאנו מסברתו מיד יעזוב. אמנם מה שיהיה על הענין הראשון צריך אזהרה חזקה מאד כי הנה הוא בא מצד תאותו ותשוקתו אל הדבר והוא קשה לפרוש. ויורה זה על היות תכונות נפשו רעות ומקולקלות וכבר היה ההפסד בנפש עצמה שהיא התחלת הפעולות ושרשם. ולזה בענין הראשון שהוא הרחקת האנשים מהקרבנות אל השדים עם היות שבא זה משבוש הדעות והפסד הדמיונות הנה אינו בא מחמת תאוה והתחלה רעה נפשיית ולזה אין צריך רק להודיע שהדבר אסור ונמאס בעיני השם ושהכל הוא טעות ודמיונות השוטים ודי כשיתרחק ממנו כל בעל שכל. אמנם בדברים אשר בא אליהם בתשוקה נפשיית כאכילת הדם שהיו שטופין אחריו כמו שאמרו (ספרי פ' ראה) על רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י״ב:כ״ג) מלמד שהיו שטופין אחריו וכן הנבלה והטרפה כי תאוה נפשו לאכול בשר ותאמר מה לי נשחטה מן הצואר או מן העורף ואצ"ל העריות והשכיבות המגונות אשר כלם תבאנה מהפסד ההתחלה וקלקולה לזה באה האזהרה בהם מיוחסת אל הנפש כי היא העושה החטא והיא תשא את עונה. ועכ"פ נתבאר מה שאמרנו ראשונה מהיות האזהרות האלו האחת אל עצם החלק השכלי שלא ימשך אחר דעות בטלות ומשובשות באלהיות ואח"כ בתיקון הגוף והכשרו לשמור לעשות כל הפעולות התוריות המסודרות ממנו. וזה הענין ביארו בסמוך באומרו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כי מעשה ארץ מצרים הוא מפורסם היותו מהמין הראשון כי הם היותר נודעים בעולם בענייני ע"א ובמעשה שדים ובמעשה כשפים המכחישים פמליא של מעלה מכל זולתם. אמנם מעשה ארץ כנען עם שלא היו משוללים מעבודת אלילים הנה הנם אוחזים יותר בקלקול המעשים המכוערים והמתועבים בעריות המאוסות והשכיבות המגונות והתאוות המקולקלות כמו שביאר אותם מיד על ראשון ראשון. כי על מעשה ארץ מצרים אמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ואמר זה דרך סתם על הרחקתם מכלל מעשי העבודות הזרות והדבקם בעבודות התוריות בשמרם עקב רב וללכת בהם כלומר לכונת עצמם ולהתכבדם עמהם כמו שאמרו בנדרים (פ"א) היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה והוא ענין נכבד כתבנו אותו בשער נ"ט עיין עליו וחתם אני ה' אלהיכם כלומר לא תחליפו אלהותי באל אחר כאשר המה עושים. אמנם על מעשה ארץ כנען אמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' ^*כי הנה וכו' כונתו, כי ד' מיני פעולות יש. הא' פעולות הרעיון והשכל לחשוב דעות אמיתיות ומחשבות נכונות אשר קראם הרב ז"ל הקנינים הנפשיים הב' הפעולות המסודרות מהן, ר"ל עשיית המעשים התוריים בעבור שיאמין השכל במציאות ורצון הי"ת המצוה אותם לעשותם, הג' פעולות והנפש להשתוקק רק אל הטוב האמיתי והמועיל, ולהתרחק מכל רע מוסריי והן התכונות הטובות אשר קראם הרב הקנינים המשובחים מהמעלות, והד' פעולות הטוב והישר בעיני אלקים ואנשים המסובבות מהתכונות הנפשיות הטובות האלה, וכל אחת מד' מחלקות הפעולות האלה תסבב לבעליה חיים טובים ואמיתיים גם פה עלי ארץ גם שם בארצות החיים הנצחיים, - וע"כ אחר שהזהירם הכ' ממעשה ארץ מצרים הכולל שיבושי דעותם, ע"א, ושאר הפעולות הרעות המסובבות מהן, וממעשה ארץ כנען הכולל מדותיהם הרעות והתועבות הנמשכות מהן אמר ממצות התורה הכוללת בהפך כל ד' מיני פעולת טובות אלה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: כי הנה הפעולות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם על דרך האמת יכללו כל ארבע מיני הפעולות אשר זכרנום ראשונה. אם הקנינים הנפשיים. ואם הפעולות המסודרוח מהם כמו שתראה שעל כל פרט ופרט מהם כתב החכם הצלחת החיים אשר ראוי שיובנו לפי תרגום של אנקלוס (על וחי בהם) כלפי מה שאמרה תורה (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכמו שאמר העם המאושר (דברים ה׳:כ״א) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ירצה מהמיתה אשר נקנסה עליו בחטאו. וזה יתבאר עוד בפרשת אם בחקותי שער ע' בעזרת האל. והנה החכם על הקנינים התוריים אשר בנפש אמר (משלי ג׳:י״א-י״ב) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד הזכיר בימינה מציאות החיים לעולם שכלו ארוך. והצלחת העולם הזה בשמאלה. ועל הפעולות המסודרות מזאת הקכמה והידיעה אמר בסמוך (שם) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר והוא מבואר. וכן על הקנינים המשובחים מהמעלות אמר (שם ד') בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואמנם על הפעולות המסודרות מהם אמר (שם) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. הנה שבכל אחד מאלו הפעולות פנימיות וחיצוניות אמר שחיי האדם תלויין בהם ובכל אחד מהם. והוא מה שכיון באומרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי משפטי התורה האלהית וחוקותיה מחזיקים את כלם. ולזה מזהיר ומרחיק אותנו מהיות כגוים האלה המקולקלים הנוהגים בחוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם תיי האדם. ואמר אני ה' כי מלבד היותי אלהיכם והיותכם נזהרים ממעשי עבודת אלילים אתם חייבים ליזהר בהם כדי שלא תצאו מגדר האנושית ותבאו לענין הבהמות ומיד סמך פירוש מעשה ארץ כנען שזכר. ואמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה וגו'. עריות הנמאסות בטבע האדם. ואתר כך אמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'. ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ובכל בהמה לא תתן שכתך לטמאה בה. ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ואמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה. הרי מפורש שכל הפרשה כלה היא פירש כמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה שעקר קלקולם היה במעשים האלה המכוערים אשר קאה אותם הארן ולא חיו בהם. ואח"כ אמר שלא יקרה להם כמו שקרה לעם הארץ ההיא כי את כל התועבו' האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. אמנם לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל איש מכם אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם כלומר תכף ומיד ולא יתארך להם עד גלות הארץ כמו שהיה להם לכן ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם לומר שלא ישמרו אותם מחמת יראת העונש הנזכר לבד אלא כשומרי משמרת ה' במשפטים ישרים ותורת אמת שיושר השכל יחייבם וימאס מעשי הגוים ההם תכלית המיאוס והתיעוב מצד יציאתם בהם מההגבלה האנושית. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כי טעם איסור העריות בשאר בשר איננו מפורש ואמר ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר בבני נח וישא שתי אחיות כיעקב אבינו. ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנו וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידינו דבר מקובל וכו'. כמו שהוא בפירושיו. ואני תמה מאד מדבריו שהרי עריות שאר בשר כאם והבת והאחות יותר ממה שאסרתם התורה הטבע האנושי הבריא מרחיק אותם ומואסן תכלית המיאוס והתיעוב עד שלא נמצא שום אומה ולשון שיהיו פרוצים בהם וחרפת עמון ומואב וגדופם על היותם מזה המין (בראשית י"ט) יוכיח על זה. ולא תאמר כי אסור התורה גרם זה ההרחק והמיאוס שהרי איסור אשת איש או אשת אח או שתי אחיות וכיוצא לא השאיר זה המיאוס והרחיק בטבע האנושי אבל נמצאו רבים חומדים אותם וחוטאים בהנה מה שלא נמצא כן בנזכרות אלא אם היה על צד הפלא במי שהיה טבעו מקולקל ומשותף אל הבהמות כמו שנמצא אצל הזכור וההרבעה שהם כאוכלי הפחם או הבשר החי או כאוכלי בשר בניהם ובנותיהם וכיוצא. ולזה הזכירה התורה אלו העריות אשר בשאר בשר אצל הזכור וההרבעה להראות הפסד וקלקול טבע אנשי הארץ ההיא אשר קאה הארץ אותם מפניהם כי הפורץ עצמו בכך הנה הוא משולח תכלית השלוח בכל התאוות מבלי מעצור לרוחו יותר מבהמות השדה וחיתו ארץ והארץ לא תוכל שאת. וברוך אלהינו שבראנו לכבודו והחכים את הטבע האנושי בזה לקיים בו העולם כי אם היה משגל האם והבת והאחות נכסף אצל הטבע האנושי כמו משאר הנשים הנה באמת לא ישוער מציאות אל יישוב העולם כלו בזה והיתה הזמה מצויה מאד והחסד מרובה איש באביו בבנו ובאחיו והיה היחוד עמהם מוכרח ומסוכן ותגדל ביניהם הקנאה ורבה משטמה והנקל שבגוף זה הענין המגונה שהיו האחין מצויין מקטנותם אצל אחותיהן כתרנגולין והבנות הפקר לפני אחיהם כקטון כגדול ואיש ואביו ילכו אל הנערה ויהיה שטפת הזמה מתרבה וזרעם מתערב ומתבלבל ולא ידעו איש את אחיו ואת בניו לא יכיר ולא יהיה להם יחס אבות ידוע והיה הקלקול הזה רב ומפורסם מה שהוא מבואר מאד. ועלינו לשבח לבורא הכל המחכים את טבענו להיותו נבדל התחלתו מכל אלו הבלבולים להיותו מסכים מעצמו אלהרצון האלהי ומי יתן והיה לבבנו זה לנו בכל שאר האסורין. וזה אצלי טעם נכון למה שנאמר בפרשה הבאה (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו'. וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו וגו'. כי נתבלבלו בו המפרשים וזה שמאמר חסד הוא חוזר אל כלל הרחוק והאיסור לומר כי הריחוק הזה ואיסורו אם מצד הטבע ואם מצד התורה חסד אלהי הוא כנזכר ולזה אם יקרה שהאיש יצא מכללו ויראה בלבו ערות אחותו ויחמדה לו והיא גם תראה בלבה את ערותו ותחמדהו ונכרתו ימיהם לעיני בני עמם כי יראו ויכירו כי הפרו חוק החסד הזה וברית טבע העולם מלבד אשר תשיג יד העון הנפשי ואיש אשר גלה את ערות אחותו כי עונו ישא יתר עליה ודאי. גם המפרשים אותו לשון חרפה גזרו כי האנשים בטבעם יהיה להם בושת וכלמה בחטא המכוער הזה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ואף על פי שהוא פירשו כמשמעו הנה פירושו כבד עליו. ומה שנמצא שהיו החכמים אומרים (קידושין פ"א:) הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי [בש"ס הגירסא כלתי] כבר אמרו כי לזרז התלמידים אומרים כן חלילה שהיה לבם על זה כלל. אמנם זכרתם התורה כמו שאמרנו להורות קלקול טבע יושבי הארץ ההיא ולהרחיק ממנו את פשעינו בהם ובעריות אחרות שהטבע אינו מואס אותם על אותו שיעור מצד מה שישאר קצת מהנזיקים או מביאים אליהם. אמנם בדבר עבודות המולך ומלאכתו גם בענין קדושת הארץ מזולת מהארצות אצל כל אלו המצות ובהבדל הכריתות הבאים בתורה על עבירות מתחלפות כבר האריך הרב ז"ל הרבה (הרמב"ן ס"פ קדושים) כמו כן מפיו נשמע ואהימנותיה דמר קא סמיכנא. וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק: