וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃
עקידת יצחק
והנה מפני שהיו כל האותות והמופתים המיוחדים אל משה אדוננו עליו השלום בשליחות ההוא מהמין הזה הוא מה שאמר לו השם יתעלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ד). וזה שאחר שנמסר שרביטו של מלך בידו לעשות כל מה שיצטרך אליו לגאולת העם ההוא אמר לו מה זה אשר תצעק אלי באומרך התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו'. ה' ילחם לכם וגו' (שם) כאלו אלי אתה נושא את נפשך וכאשר נתבאר שם דבר אתה מעצמך אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו בכחך זה ויבאו בני ישראל בתוך הים וגו'. ובענין הנקמה אני אעשה מה שעלי לעשות כמו שאמר ואני הנני מחזק את לב וגו' (שם). כי לב מלך ביד ה'. וסוף דבר כי על היות מעשיו אלו בזאת המדרגה אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז') כי בדברי' האלה המיוחדים אליו אינו במדרגת הנביא המבקש דבר מאלוהיו רק במדרגת האלהים אשר יצוה לנביאו והוא יעשה. ולזה נתייחד מזולתו בשהיה מטה האלהים בידו כי הוא הוראה על היות בידו שבט מלכות עליונים ותחתונים בכל אלו הענינים וזהו עצמו אשר אמרו הכתוב בפירוש באומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה וגו' (דברים ל"ד) יאמר שלא קם נביא כמוהו אשר תבוא אליו ההתאמתות הגמורה באותה מדרגה מהנבואה המכונה בלשון פנים אל פנים בקדימת ההודעה לכל עניני האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים כי הם המיוחסים והמיוחדים אליו מצד עוצם מדרגתם אשר בהיותם על זה האופן לא נפל בהם שום ספק והשערה זולתי אמתת הענין אשר ייעדהו כמו שיקרה לשאר הנביאים בעקרי מופתים המיוחדים אליהם או לו ע"ה בשאר עניניו כמו שאמרנו. וראו נא כי אורו עינינו לפי דרכנו לרדת לסוף כוונת חז"ל במאמר ההוא שעמדנו עליו באומרם בישראל לא קם אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) ובו נדע ונכיר שכוונו לדבר בגנותו של בלעם ולהפליג במעלתו של משה רבינו ושאר נביאי האמת והצדק וזה שמצד שכוונת זה הפסוק היתה להגביל מעשיו של משה ולהבדילם ממעשה שאר כל הנביאים במה שנודע אליו ענינם מתחלה ועד סוף מבלי שיצטרך להוסיף ולגרוע על הדרך שאמרנו ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שמשמע מכח הדיוק שבישראל לא קם אבל שקם הוא באומות עכ"ום לזה דרשו זה הדיוק בבלעם מצד שגם הוא בשליחותו הידוע המיוחד אליו כמוהו נודע אליו מתחלה את אשר יעשה ואשר ידבר מבלי שום תוספת וחסרון כמו שאמר לו פעמים אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כ"ב) וכן אותו תדבר והוא העיד על עצמו כמה פעמים לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי (שם כ"ד) היכול אוכל דבר מאומה כי כאשר ידעו ה' כי הולך הוא על פי מדותיו הפתותות התנה תנאי בנבואתו והטיל זמם על פניו לאמר לך אל בלק וכה תדבר וכזה תעשה מבלי שום תוספת וחסרון. ופי האתון תבא ותעיד עליו ואת אשר אמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם כ"ב) כי אפי' לאתונו לא נתן לו רשות להזיקה בדבריו רק שינהוג עמה כמנהג החמרים ולזה העיד הכתוב ויך את האתון במקל ויוסף להכותה ומשפט קיצורו בכל אלו הענינים יבא עוד על דרך הביאור בעזרת השם. ועל זה הענין דרשו ייתור הכתוב במה שאמר אבל באומות עכ"ום קם ומנו בלעם להבדיל בין טהור לטמא ובין כבוד לחרפה. ושיעור המאמר כן הוא לא קם נביא עוד בישראל שיעשה עקר פעולותיו המיוחדים אליו ע"י קדימת ההודעה בהם מבלי שהוצרך לנטות ימין ושמאל בשום אחת מהם מכל אשר יצווה כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו' כי כל הנביאים זולתו היו רוב עניניהם והיותר מפורסמים אשר יתייחדו אליהם על ידי הבקשה והתפלה כנזכר אבל באומות העכ"ום קם מי שלא היה ענינו בדרך התפלה כלל כי לא היה הגון וקרוב לאלהיו לכך אבל כל עניניו אשר בפרשה זו המיוחדים אליו כלם קדמה לו ההודעה בכללם ופרטם מבלי שהיה לו שום מקום לנטות בהם הנה והנה. והנה הוא מפורסם שחז"ל כוונו בזה להמיר כבודו ומעלתו של משה רבינו ע"ה על גבי בלעם לבשת וגם לחרפה כי זה לא הוצרך אל דבר זולתי אשר צווה בו קודם המעשה וזה הוצרך אליו מצד רצונו ותאוותו המקולקלת ולא יכול עליו. וזה מה שביארוהו יפה שם בספרי במה שסיימו המאמר אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאם שומע אמרי אל (שם כ"ד). משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד וגו' (דברים ה׳:כ״ח). ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה. *עתה ראה וכו' ר"ל, ואחרי שדימה הספרי במשלו את בלעם לטבח, אשר הוא רק עבד ומשרת פחות המעלה, אשר יכין ויתקן כל צרכי הסעודה, ויודע בעבור זה גם כל חלקיה הפרטיים איך תוקנו והוכנו ד"מ כל המאכלים, וכמה הוצאות עלו עליה, מה שאין יודע האיש היקר והנכבד אשר הוא רק קרוא לה, מזה נבין, כי גם דבריו הראשונים אשר בהשקפה ראשונה נראים כמהללים ומשבחים מעלת בלעם, הם באמת מורים רק על ההפך, כי מה שאמר "משה לא היה יודע מה מדבר עמו", וכו' הכונה רק, כי בעבור שמשה ראה מראה אלקים אמיתית, ותמונת ה' יביט, לא היה יכול להכיר מהותה ואיכותה, כי מי מבלעדי הי"ת בעצמו יוכל להשיג מהותו על אמתתה? כמו שאמר החכם על ענין זה, "אלו ידעתיו הייתיו," (עיין למעלה במדבר ל"ח ע"א), אבל בלעם שמראה נבואתו היתה גרועה ופחותה בערך מאוד, כמו שדרשו חז"ל על לשון "ויקר," שהוא לשון טומאה היה יכול להשיג אותו הכח שהיה מדבר עמו, ואינו רחוק לחשוב שהיה הוא בעצמו כהוית הכח ההוא, וא"כ אחז"ל גם על התמונה והמראה הזאת אשר לא היתה נכרת אל משה לפי אמתתה לשון "מה מדבר עמו", ולא מי מדבר עמו, כי מלת מי, תאמר רק על עצם העומד בפני עצמו ונכר לרואיו, רק שלא נדע מי ומי הוא, אפס מלת מה, הנקרא בל"א זעכליך תאמר על דבר וענין סתמי אף שאינו עצם נכר, (ואף שבמדרש רבה הגירסא באמת "מי הוא מדבר עמו", שם לא דקדקו בלשונם כראוי כמ"ש הרב לקמן,) המעלה השניה היא, כי משה לא ידע אימתי מדבר עמו, ר"ל שלא היה מהצורך להודיעו תחילה מתי תחל עליו הרוח, למען יכין עצמו לה, כי היה בקדושתו וטהרתו תמיד מוכן ומזומן לה, אבל בלעם שהיה צריך לזה תחילה הכנה יתירה היה יודע אימתי מדבר עמו, ר"ל שהיה מהצורך שתבוא אליו תחילה הערה קדומה למען יכין עצמו לעת אשר ידבר עמו הכח הרוחני ההיא, והמעלה השלישית היא, כי משה היה יכול לעמוד כנוח עליו הרוח, אבל בלעם לא עצר כח לעמוד והיה מוכרח להיות רק נופל וגלוי עינים. עתה ראה כי בחתימת דבריהם ביארו כל כוונתם כי מהידוע שלא מחשיבות הטבח על השרים האוכלים בשולחן המלך הוא יודע דקדוקי ההוצאות יותר מהם כי אם מצד פחיתותו ולזה כאשר אמרו הדבר אשר היה לפניהם בו צד הדמות כמו שאמרנו הורו במה שנתחלפו בהם אשר התחלפותם גם הוא מהמין הראשון רצוני בהוראת מעלתו של משה ופחיתותו של בלעם. האחד כי הנה משה מפני שהוא משיג באספקלריא המאירה ותמונת ה' יביט פנים אל פמם חויב לומר שהוא לא ידע ולא השיג מהות המדבר עמו שאלו ידעו היה הוא עצמו וכבר נאמר לו לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג) לומר שלא יוכל להשיג מהות המדבר עמו פנים אל פנים. אמנם בלעם מצד שהיתה נבואתו בצד הטומאה כמו שאחז"ל על ויקר ה' אל בלעם שדרשו לשון טומאה (ויקרא רבה פ"א) לזה היה יודע מה מדבר עמו שהכח ההוא מושג אליו ויודעו ואינו רחוק שיהיה בהויותו. ולזה אמר שומע אמרי אל כי אל הוא שם לאי זה כח שיהיה מי כמוך באלים ה' (שמות ט״ו:י״א) אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) וגם מחזה שדי הוא ענין רחוק מענין הנבואה הגמורה בלי ספק והנה הטיבו אשר דברו מה מדבר ולא אמרו מי מדבר שלשון מי אינו נופל אלא בעצמים הנכרים אצלו אלא שאינו יודע מי הם אמנם בבלתי מושג ונכר נופל לשון מה. והרמב"ן ז"ל הוזקק לפרש מה הדבר או המצוה ואמר שעל זה הענין הראשון בא משל הטבח ואין צורך. וגם כי מצד היות משה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי מדבר עמו כי כל היום כשר ותמיד הוא מוכן לכל עת ולכל שעה שירצה אבל בלעם אינו כן שצריך הכנה והזמנה תחלה בהם יתעורר לעת אשר ידבר בו הכח ההוא ובזה היה יודע דעת עליון והוא מה שאז"ל כבוא אל פלגשו (וי"ר פ"א) כי האשה אינה יודעת מתי יתבענה בעלה כי כל עת וזמן היא מזומנת לכך אמנם הפלגש תחלה מודיע לה שתכין עצמה לליל פלוני או לשעה פלוני' והרי היא יודעת דעתו יותר מאשתו. וגם משה מצד שלימותו היה בו כח לעמוד בפני שכינה כמו שהוא ראוי ומחוייב ומה מי שנאמרו לו דברי נבוא' צריך לעמוד שנאמר קום בלק ושמע (במדבר כ״ג:י״ח). ובעגלון נאמר ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳) השומע מפי הגבור' לא כל שכן אמנם בלעם היה ערל ומאוס ולא היה לו כח לעמוד בפני שכינה שנ' נופל וגלוי עינים וכבר כתבנו כי אפי' באברהם אבינו קודם שנמול נאמר כמה פעמים נפיל' ואחר המולו נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב (בראשית י"ח). הנה שבכל אלו החסרונות כלן היה בקי בלעם לפי שהיה מצוי אצלם כדרך הטבח שהוא בקי ויודע בכל פרטי הסעודה והוצאותיה מפני שהוא מצוי אצלם ועם שהם דברים דקים ופחותים לא כן משה עבד ה' כי הוא כאחד השרים האוכלים עם המלך על שלחנו שאינו מכיר רק הענינים החשובים העולים על השלחן בצביונן ושלימותם. והוא פירוש מבורר נתבאר להם תכלית הביאור במה שהביאוהו בסגנון אחר במדרש רבה סוף פרשת נשא אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וגו' (דברים ה׳:כ״ח) ועם בלעם לא היה מדבר אלא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ח׳) ובבלעם נאמר שומע אמרי אל. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות ל"ג) ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר (במדבר כ״ג:ז׳). ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו שנאמר שומע אמרי אל וגו'. משה לא היה יודע אימתי הב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון. משלו משל לנזבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. ר"ש אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו (שם ז') ע"כ. הלא תראה כי הג' מדות הראשונות כלן מעלות גדולות מפורסמות שישנן במשה שאינן בבלעם כלל וכן באמת השלשה מדות השניות שהיו בבלעם שאינם במשה כלן הן למעלתו של משה גם כן. כי הראשונה והשנייה הן עצמם אשר מנו אותם בספרי אלא שהמדרש הזה לא דקדק לומר מה מדבר ואמר מי מדבר ולענין אחד נתכוונו. וגם במה שהביא המשל על השנייה ואמר כך היה בלעם יודע מה עתיד הב"ה לדבר עמו זה אמרו על מה שהיה יודע מתי מדבר עמו שהרי הוא לא ידע העת אלא מפני שידע צורך הדבר אשר ידובר בו וכמו שאמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי (שם כ"ב). ומה שאמרו בשלישית שהיה בלעם משתטח על פניו כל שעה וכו' (במדרש שם). ג"כ היה זה לקוטן השגתו כי כל שעה היא הגונה לו בין טמא בין טהור נקי ובלתי נקי והלילות מיוחדות אליו יותר. אמנה משה לא היה מדבר עמו רק בקדושה ובטהרה ובשעות טהורות וקדושות ובבאו אל אהל מועד וכבר אמרו שלא באה אליו נבואה בלילה (ויקרא רב' שם) שנ' וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה וגו' (דברים ל״ב:מ״ח). והנה המאמר הזה והראשון שאמר שאינו יודע מתי מדבר עמו ופירשנו מצד היותו יותר מזומן אינם מנגדים ששם לא אמרו שהוא מזומן לכל שעה שירצה הוא אלא לכל עת וזמן שירצה האל יתעלה. אמנם בלעם מצד פחיתות השגתו היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים. ורבי שמעון אומר שאף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה אך הוא לא היה רוצה אלא בשעות המיוחדות והמיועדות לכך והוא כל שעה שירצה לבא אל אהל מועד לשמוע דבר מפי הגבורה שנ' ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו כלומר שלא יקרה בזה עכוב עד שלא יאמר בעבורו שהיה שומע מפי הגבורה בכל עת שירצה כמו שהיה בלעם מגיע להשגתו הקטנה בכל עת שירצה. סוף דבר כי כאשר תתבונן בכוונתם ז"ל שיעור מאמרם הוא כי בשלשת המדות הראשונות נתעלתה מדרגתו של משה על מדרגת בלעם ובשלשת המדות השניות נפחתה מדרגת בלעם ממדרגתו עליו השלום והיא מליצה נפלאה לומר שכל ששת מדות הם למעלה ושבח ותהלה לאדון הנביאים עליו השלום. זהו מה שראיתי במאמר הזה פירוש נכון ישר ונאמן מצד עצמו ומצד פירוש הכתוב אשר יוסד עליו *אשר בו הדחנו, וכו', ר"ל כי אם נקח דברי הכ' ולא קם נביא עוד וכו', על פי פשוטן שיורה שלא יקום עוד נביא אשר יעשה כמשה שינויי הטבע הלא יתנגדו לו סיפורי מקראי קדש, כי יושע העמיד השמש וישעיה השיב אותה עשר מעלות אחורנית ואליה החיה בן הצרפית ושאר מעשי נסים ודומיהם? אבל לפי פירוש הרב ז"ל רצה הכ' רק להורות שבזה היה נבדל משה מכל שאר הנביאים שכל האותות והמופתים שעשה היו רק ממין הראשון, שהי"ת הודיעו תחילה שיעשה אותם בשליחותו כמ"ש למעלה אבל שאר הנביאים השיגו הכח הזה לפעול נפלאות אלה רק ע"י תפלתם אל ה' כמא"ה (יושע י) "ולא היה כיום ההוא וכו' לשמוע ה' בקול איש" ומאה"כ (מלכים י"ד) "ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה אל קרבו" ושם מ"ב כ' "ויקרא ישעיה הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות" וכו'. אשר בו הדחנו מעליו חצי המורים להפיל נסי התורה ומופתיה כשמש בגבעון וחזרת השמש והחיות המתים והדומים ומעוותים הכתובים המורים על אמתתם באמרם שהכתוב אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שידמה אליו לעשות נוראות כנגד הטבע כל שכן שיגדלו ממנו חלילה לנו מהם ומדבריהם כי תורה שלימה לפנינו מעידה באזנינו עדות ה' נאמנה ונשמענה: והנה הרמב"ן ז"ל פירש אבל באומות העכ"ום קם לומר שכמו שהיתה נבואתו של משה מבוארת כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שכן היה לבלעם בעת הזאת לכבוד ישראל וכו'. כמו שהוא כתוב בפירושיו. ואתה רואה שהמספר שהביאו במדרש רבה הוה תיובתיה שהשתים מתוך הג' מדות שאמרו שהם ביד משה שאינם ביד בלעם האחד היא דבור פה אל פה. והשני דבור פנים אל פנים. ומה שכתבנו הוא שריר וקיים. והנה אחר שביארנו אלו המאמרים המעולים והודענו מדרגת בלעם משאר האנשים ומהו אצל הנביאים שזהו המכוון מכתיבת פרש' זאת כפי מה שאמרו בסוף המאמר לכך נכתבה פרש' זו להודיעם למה סלק הקדוש ב"ה רוח הקודש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה כלומר אם הטוב שבהם כך השאר לא כל שכן שירדו לעשות רעות ופרצות לעולם מצורף למה שתועיל לדעת ולהודיע גודל חבתו עמנו כי עמד בפרץ לפניו להפוך לנו כל מחשבותם מרעה לטובה כמו שאמר באותו מדרש (ויקרא רבה פ"א) שאמר ר' יצחק שמיום שהוקם המשכן נסתלק' הנבואה מן האומות ואמר לו והלא בלעם והשיב הוא לטובתן של ישראל נתנבא. מי מנה וגומר (במדבר כ״ג:י׳). לא הביט וגומר. כי לא נחש וגו' (שם). מה טובו וגו' (שם כ"ד) וירד מיעקב וגו' (שם). והכוונ' כי אלו הם הענינים המיוחדים שהית' ההשגח' בהם להצילנו מידי רוע כונותיו ולהפכן אל טובתנו וכבודנו כמו שיתבאר הענין היטב בבא עליהם בדרך הביאור ב"ה. אך נתעורר תחלה אל הספיקות הראויות לעורר אותם בספור:
תורת העולה
ובאגדת שמואל – ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק אמר מגילת בית המקדש מסר הקב"ה בעמידה שנאמר (דברים ה׳:כ״ח) ואתה פה עמוד עמדי, משה מסרה ליהושע בעמידה שנאמר (דברים ל״א:י״ד) קרא את יהושע והתיצבו, יהושע מסרה לזקנים בעמידה שנאמר (יהושע כ״ד:א׳ עיי"ש) ויאסוף יהושע את כל זקני ישראל ויתיצבו לפני האלהים, עמדו הזקנים ומסרוה לנביאים בעמידה ונביאים מסרוה לדוד בעמידה ולית לן קראי. עמד דוד ומסרה לשלשה בעמידה שנאמר (תהילים מ״א:י״א) ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם, ואומר (דברי הימים א כ״ח:י״ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל – מלמד שנתנה לדרוש מיד ה', עד כאן לשון המדרש.
עקידת יצחק
וכל העם רואים את הקולות. יאמר שהם קבלו שם מהפשטת חמריותה שיעור מה שהספיק להם לראות ולהשיג קולות הדברו' האלהיים ההם עם היות עדין שם לפידים וקול שופר שהם כנוי המטרידים והמונעים מצד מעלת המושג כי על כן היה ההר עשן כמו שאמרנו ראשונ' ולזה חשכו עיניהם מראות בזיו האור האלהי המדבר בם. והוא טעם וירא העם וינועו כי ראו הרחקתם עדין עצומה מאד ונזדעזעו מהענינים הנוראים אשר לא יכלו שאתם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שכבר נספיק לשמוע מפיך הדברים ואל ידבר עמנו האלהים האדיר פן נמות מעוצם הצער אשר נבהלנו מפניו: ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. ירצה אל תיראו שידבר השם יתעלה עוד עם כל קהלכם על זה האופן הנורא ושיפגע בכם בזה השיעור מהחרד' והצער כי לבעבור נסות אתכם זאת הפעם בא האלהים ירצה שתהיו בעלי נסיון לדעת כי ידבר אלהים את האדם וחי כמ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד שנית בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו בעבור על דברי רצונו אשר יצוה לכם ע"י עבדיו הנביאים כי מעתה תראו חתת ותיראו כי יבקש מידכם בכח גדול וביד חזקה בכמה עניינים נוראים ומבהילים אשר ראית האלהים עשאם כדי שיראו מלפניו וכה יעשה וכה יוסיף להפרע מעוברי רצונו. ובכלל אל תיראו מאשר אמרתם פן נמות שאין הכונ' שימשך מזה המות אשר יראתם מפניו. אדרבא הכוונ' היא שתשאר הירא' לבדה תמיד על פניכם לבלתי תחטאו לפניו חטא משפט מות אשר תמותו עליו. משל למי שדורך קשתו כנגד זולתו והוא ירא כי חץ פתאום יהיה מכתו ואומרין לו אל תירא כי לא חפץ להכות בחמ' שפוכ' כי אם שתירא תמיד מפני קשת דרוכ' והוא פי' נכון מאד. ואמנם בזה ברא ה' חדשה בארץ אשר לא נראת' ולא נשמע' בכל הדורות שעברו אשר לא יראו את ה' מצד ראותם שהעולם מחוייב כמו שכתבנו אצל עתה ידעתי כי ירא אלהים שער כ"א והוא ענין נכבד מאד יושלם עניינו במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' שער צ"ב ב"ה. והנה עם זה ויעמדו העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים והוא להיות אמצעי וסרסור ביניהם לכל שאר המצות והאמירות כמו שסמך ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בית ישראל וגו' אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו' ואלה המשפטים וגו' והענין מבואר מאד מעדות התורה בכאן והוא מה שביארו במשנה תורה (דברים ד') ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ וגו'. בא מפורש שכל הדברות העשרה שמעו מפי הגבורה אמנם שאר המצות שמעו מפי משה כמו שאמר בכאן אחר עשרת הדברים דבר אתה עמנו וגו' וכן נאמר שם אחר ספור עשרת הדברים (דברים ה') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו'. ועוד אמר (שם) אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדבר אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ וגו'. האמנם שכבר נתפרסם מאמר חז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. וכמה הוא קשה בעיני כתות החכמים. יש שהשתוממו על החלק המחוייב שבו לפי שדעתם וסברתם הוא שלא שמעו ישראל שם מפי הגבורה דבור מבואר כלל והוצרכו לתת כבוד לבעלי המאמר לפרש ולומר מפי גבורת המופת שמעום כמו שכתבנו בדברנו אשר בשער. ומהם שהוקשה בעיניהם החלק השולל במה שיראה מהם שלא שמעו רק השנים עד שהוצרך לזה הרמב"ן ז"ל להודות ברוב הענין ולהתפשר בדבר ולומר ששני הדבורים הראשונים שמעו כלם בפירוש כמאמר חז"ל אמנם שאר הדברים לא הגיעו אליהם אלא בהברת הקול לבד ומשה היה מבאר אותם ונתן לזה טעמים וראיות מהכתובים כפי מה שהכריחו המאמר ההוא המפורס'. אמנם שם במשנה תורה בדברו' השנייות שהוא מקום שנתייחד בו יותר זה הענין אבטל כל הטענות והראיות ההם ביטול גמור ויתבאר מבלי שום ספק ששמעו כל ישראל כל הדברות האלה מפי הגבורה שהם השרשים והיסודות לכל התורה כול': ואבאר כוונת חז"ל במאמר ההוא הנכבד שהיתה זולת מה שחשבו עליהם. וזה בהוכחה מדברי עצמן וכל זה בשער פ"ט ב"ה: כה תאמר אל בני ישראל כבר כתבנו בשער הקודם אצל ותגד לבני ישראל הטעם שלא הוזכר זה השם בכל המעמד עד הנה: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם מבלי שום אמצעי מההיכלות והצורות אשר נוהגים בהם שאר העמים להוריד להם כחות הככבים והמזלות. לכן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב כלומר להיות אמצעיי' ביניכם לביני וגם לא תעשון לכם לאלהים אלהי זהב. וזכר חשיבת המחצבי' לפי חשיבות הצורך המבוקש מהם הכסף לאמצעי והזהב לאלוה אמנם כשתדרשו אותי מזבח אדמה פשוטה כמו שבראתיה תעשה לי מבלי מלאכה כלל שלא תאמר מעשיך גורמין כמשפט בעלי מלאכת הצורות: וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך אשר מצאנך ובקרך אשר אין בהם גם כן מלאכה ממעשיך. ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית מעשה אומן כי כלי מלאכתך הנפת עליה ותחלליה מעבודתי לסבה שקדמה שלא תאמר המלאכה ההיא גרמה מענין האמצעיות. ומזה הותר השמיר שהוא מלאכת שמים (גיטין ס"ח.): ועל זה הדרך אמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אלא כבש פשוט כדי שלא יצטרך לבנות מלאכת גזית כדרך המעלות העשויות בהיכלות אשר לא תגלה עליו ערות דבר ושמץ עכו"ם לומר פסילי עשה כמו שזכרנו. והנה בהרחקת כל אלו השבושים והדמיונות בכל מקום אשר יזכיר את שמו להוועד עליהם יבא לברכם ולהצליחם לא להחרידם ולהבהילם כפעם הזאת והוא מה ששאלו ממשה (דברים ה') ויותר נאות ממנו. ואחר שהשלים זה הענין אשר יאות שם לפי שאלתם סמך ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כחוזר על מה שקדם ועצת יתרו הנכונה כמו שכתבנו בשער מ"ג וזה הלוך ישר באלו הכתובים על דרך הפשט. אמנם חז"ל אמרו (מכלתא פ' מ"ת פ"י) לא תעשון אתי אלהי כסף בא להזהיר על הכרובים שלא יהיה מכסף בבית המקדש ואפי' של זהב חוצה לו. ובטעם לא תבנה אתהן גזית יש מפרשים (הראב"ע פ' זה) שהטעם כדי שלא תהיה מקצת האבן באשפה או בבית ע"א ומקצתה בבית הש"י. ויש אומרים (מ"נ ח"ג פ' מ"ה) כדי שלא יבואו לסתת ציורין. וחז"ל אמרו (מכלתא פ' מ"ת פ' י"א) כדי שלא יונף המקצר על המאריך ונרא' שכוונו שלא וונף כלי השחתה ומפץ ויתגדל על המזבח שהיא עשוי להעמדה וקיום לומר אני עשיתיו כי המזבח קודם במעלה ובטבע כדברים הטבעיום על המלאכותיים והוא קרוב למה שאמרנו והנה המקראות יתיישבו על פשוטן והדרשות גם הסברות לא יזוזו ממקומן. והנה עם זה נתבארו אלו העניינים החמורים מהדברות ושאר הספורים הסמוכים להם בהסכמת כל מה שכתבנו ראשונה והתרנו קצת ספקות אשר לא זכרנום בתחלה. אם בעצם הדברות. ואם במאמר משה אל העם אל תיראו וגומר ובעבור תהיה יראתו על פניכם שנראים דברים סותרין. ואם בפר' קטנה זו האחרונה שיש קצת פקפוקים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק: