דברים ו:א מחשבת ישראל: תפארת ישראל

בנדרים (ל"ז ע"א) אמר רבי יצחק מקרא סופרים עטור סופרים קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני מקרא סופרים ארץ ארץ מצרים שמים עטור סופרים אחר תעברו אחר תלך אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו איש דכאשר ישאל באים דונבנתה לה דפליטה את דהגד הוגד אלי דהגורן אלי דהשעורים הלין קריין ולא כתיבן. כתיבן ולא קריין נא דיסלח זאת דהמצוה ידריך דהדורך חמש דפאת נגב אם דכי גואל הלין כתיבין ולא קריין ע"כ. כבר אמרנו בפ' שלפני זה שאין לומר בתורת ה' שום תקון כלל ואין בו שנוי כי דברי אלקים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל ולא שנוי לא בתיבה ולא באותיות ולא בנקודות רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני, לא כמו קצת אשר הם מן בעלי הדקדוק וקצת מן האחרונים ראוי היה להם שילחכו עפר בלשונם ולא היו כותבים דעתם וכמה חסירי דעת קבלו דבריהם כאילו היה דבר פשוט בלי חולק כלל קצתם בקרי וכתיב וקצתם בכתיב ולא קרי. יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא הסופר מצא בלבול הספרים בזה כתוב כך ובזה כתוב כך וכאשר היה מסופק כתב אחד בפנים ואחד מבחוץ להיותו מסופק במה שמצא, וכי יש שבוש יותר מזה כי כמה פעמים נכתב בפנים ולא נקרא לומר שהוא כתיב ולא קרי ולפעמים ההפך שהוא קרי ולא כתיב אם נעשה בשביל הספק בלבד לא היה תולה בקרי ובכתיב אבל הוה ליה לומר מלה זאת ספק לא בלשון כתיבן ולא קריין קריין ולא כתיבן. ויש שאמר דברים שאין להוציא אותם מן הפה כאילו היה הנביא חסר מדקדוק הלשון ולכך הוצרך הסופר הקדוש לעשות קרי הראוי אל הלשון מבחוץ כי ירא היה הסופר הקדוש לשלוח יד בדברי המדברים ברוח הקודש, ומדברים דברים כאלו שולח יד בנביאים ודברו דברים אשר לא זכרם אדם מעולם שהנביאים לא ידעו לשון ואין להשיב על דברי בורות כאלו, ומכל שכן כי אלו האנשים סרו מן דרכי החכמים ז"ל וכאילו הם חכמים יותר מרבותינו ז"ל שאמרו בגמרא קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני והם סרו מזה ואמרו דברי בורות וסכלות גמור אין להשיב על דברי בורות. ובודאי הוקשה להם כי למה צריך קרי וכתיב ואמנם מי שיודע דברי חכמה יודע דבר זה, דע כי הכתיב הוא מצד הספר כי לא שייך כתיבה רק בספר וכל ספר קדוש הוא ספר של חכמה אבל הקרי אינו נחשב ספר רק שקורים בני אדם בפה הענין אשר נכתב בספר, ולכך אף אם לפעמים נכתב בכתיבה לשון אחר בשביל שבא לרמוז שום חכמה או דבר עמוק דבר זה שייך בכתיבה שהספר הוא ספר חכמה וכאשר יתבונן בספר ימצא החכמה אבל כאשר בא לקרות בספר בלבד ראוי שיהיה נקרא בלשון יותר מובן כי היה רחוק אותו לשון מן קריאת בני אדם. דרך משל וירדתי הגורן (רות ג') כתיב וירדתי וירדת קרי ודרשו ז"ל על וירדתי זכותי תרד עמך וכן פירש רש"י ז"ל, וצריך לפרש הכתיב של וירדתי שכך יהיה כמו כן וירדתי הגורן וכתיב כך לכלול נעמי גם כן עמה שגם זכותה תרד עמה ובקרי לא היה מובן לזה הלשון וירדתי הגורן לכך קרי וירדת. וכן ועתה כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני (שם) ופיר' רש"י כי אם גואל אנכי וגו' משמע ודאי יש גואל קרוב ממני ומכל מקום לקרות ועתה כי אם גואל אנכי וגם יש גואל וגו' אין זה לפי לשון הקורא כי לא יתחבר אל זה מלת וגם הבא אחריו ולכך הקרי הוא כי גואל אנכי והוא לשון הפשוט אשר ראוי לקריאה. וכל זה הלכה למשה מסיני לעשות בספרים הקדושים כתיבן ולא קריין קריין ולא כתיבן. ועוד לפעמים צריך להוסיף בקרי עד שהוא מובן כי הקרי צריך שיהא יותר מובן ובכתיב אין צריך שכבר אמרנו כי הספר של חכמה אין צריך כל כך ביאור, דרך משל (שם) כל אשר תאמרי אלי קרי ולא כתיב כי בקרי יש לפרש יותר אבל בכתיב אין צריך וכן אם אמר אלי קרי ולא כתיב כי הקרי הוא לבאר יותר הענין. ודע זה כי הלכה למשה מסיני הוא שיהיה הכתיב כאשר ראוי והקרי כאשר ראוי מבלי תוספת ומבלי חסרון והכל הוא לפי הענין, כי כאשר הכתיב מדבר הענין כמו שמדבר איש לרעהו כמו שהוא הענין הזה של רות שהיתה נעמי מדברת עמה ענין שלה אז הקרי מחולק מן הכתיב של ספר רוח הקודש, ובשביל כך תמצא בהם יותר קרי וכתיב מבתורה מפני כי לשון תורה לחוד ולשון התורה קרוב אל הכתיב ולפיכך לא תמצא בתורה הרבה קרי וכתיב, וגם בנביאים יש חלוק כמו שאמרנו כי הקרי והכתיב הוא לפי הענין שמדבר ממנו הנביא שכאשר הכתוב מדבר כמו שמדבר איש לרעהו אז יש יותר קרי וכתיב כמו שאמרנו. ויש מקשים על מה שאמרו כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני והרי הרוב שנזכר כאן אינם בתורה, ודבר זה אינו קשיא כי לא אמרו רק כתיבן ולא קריין קריין ולא כתיבן הלכה למשה מסיני ר"ל שהלכה למשה מסיני שהספר שנכתב ברוח הקודש יהיה מתוקן הכתיב כאשר ראוי והקרי כאשר ראוי ומביא למשל בלבד איזה המלות כתיבן ולא קריין ואיזה מלות קריין ולא כתיבן, ואין אלו מלות בעצמם הם הלכה למשה מסיני רק שאמר כי אלו מלות כתיבן ולא קריין. ולפיכך לא קשיא גם כן הרי יש לנו הרבה כתיב ולא קרי יותר מאלו שזכר בגמרא כי אין אלו שזכר רק לסימן דהא אף ארץ וכו' יש הרבה יותר מזה שהם מקרא סופרים רק אלו הם לסימן בלבד אבל בודאי הם יותר ואי אפשר לזכור כולם. וכן הנקודה שבתורה אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה והנה הם פוגמים בכבוד התורה שהיה לתורה תקון ואפילו באותיות מנצפ"ך לא רצו לומר שאמרו אותן צופים מפני שכתוב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ואיך אפשר לומר שיהא עזרא מתקן הנקוד, אבל התורה נקוד שלה הכל נתן מסיני, ואין חדוש כלל שכן אמרו אהא דאמרו מנצפ"ך צופים אמרום תירצו שכחום וחזרו ויסדום, וזה שאמרו כאן מקרא סופרים ארץ ארץ שמים מצרים, פי' מה שקורין כאשר בא מלת ארץ בהפסק ארץ בקמ"ץ וכן שמים כאשר בא בהפסק קורין שמים בקמ"ץ וכן מצרים כאשר בא בהפסק קורין מצרים בקמ"ץ הכל הלכה למשה מסיני, וממילא כל שאר הנקוד הכל הוא בכלל מקרא סופרים והוא הלכה למשה מסיני עד שלא נשאר דבר כלל שלא יהיה הלכה למשה מסיני. ומה שלא זכר בפסוק ויבינו במקרא מקרא סופרים וגם עטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין מפני שלא זכר בפסוק רק שהבינו דברי תורה לגמרי, ואילו במקרא סופרים אין תולה בה פירוש הכתוב כלל וכן עטור סופרים וכתיבן ולא קריין וקריין ולא כתיבן אינם הרבה בתורה כי אם מעט מזעיר והכתוב מספר מה שהוא בכל התורה ובכל פסוק ופסוק, וכן לא זכרו בכלל הלכה למשה מסיני ההפסקים והמסורות והטעמים מפני שדבר זה אין לומר בהם שהם הלכה למשה מסיני כי הלכה באה על חדוש הלכה שאי אפשר מבלתי קבלה וזה לא שייך כי אם באותן שזכר דהיינו במקרא סופרים להיות שנוי בקריאה וכן עטור סופרים הוא שנוי בקריאה כמו שנתבאר בסמוך וכן קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין בד"ז שייך לומר הלכ' למשה מסיני אבל מה שתרגמו הכתוב וכן מה שעשו פסוק הטעמים וכן הפסוקים לא שייך בזה הלכה למשה מסיני כי פסוק הטעמים וכן הפסוקים הכל להבנת הפסוק, וכן המסורת דבר זה הבנת הכתוב כאשר הוא חסר או מלא ולכך לא זכר שהם הלכה למשה מסיני רק אלו. ומכל מקום התבאר כי הנקוד אם הוא בדרך הלשון דבר זה בודאי הוא תולה בלשון הקודש ולא צריך הלכה למשה מסיני, ואם אין הנקוד בדרך הלשון הוא בכלל מקרא סופרים והוא הלכה למשה מסיני. ואפשר לומר גם כן כי הנקוד הוא בכלל ויבינו במקרא אלו המסורות כי הנקודות משתנים לפי המלא והחסר בהרבה מקומות כמו ויקמו כאשר הוא חסר וא"ו אחר הקו"ף הוא בשלש נקודות וכאשר הוא בוא"ו הוא בשור"ק וכן הרבה, ולכך שנוי הנקודות הוא המסורת, סוף סוף קריאת הנקודות שהם יוצאים מן הדקדוק לא עשה זה עזרא רק היו עם נתינת התורה. ואין הכוונה על צורת הנקוד מה שנתנו צורה לקמ"ץ ופת"ח ושאר הנקודות שודאי אין זה רק סימן בלבד לקריאה ואינם בכלל כתב גם אינם בכלל קריאה רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון, ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל ולא דברו בהם חכמים מעולם אבל דברינו על קריאת התיבה באיזה ענין קריאתה בקמ"ץ או בפת"ח או בציר"י וכן כלם דבר זה נתן עם התורה ולא חדש עזרא כלום. והנקודות אשר הונחו לסימן הונחו בטעם ולכך לא היה צריך לזה עזרא הסופר כי ראוי שיהיה סימן פת"ח קו רחב מפני שמרחיב הפה בהוצאות קול הפת"ח, והחיר"ק נקודה אחת מפני שמחבר פיו עד שהשפתים אחד, והציר"י קול מחולק ולכך נקרא ציר"י מלשון בקוע כבגמרא בפרק כל שעה (פסחים מ' ע"א) כיון דאית בהו צירי ובכמה מקומות כמו שיתבאר ולכך הם שני נקודות. ומה שאמר עטור סופרים אחר תעברו אחר תלך קדמו שרים אחר נוגנים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, הפירוש היותר נראה הוא פי' הערוך (ערך עטר ב') שפירש כי הסופרים קוראים אחר תעברו אחר תלך אחר נוגנים משפטיך תהום רבה בלא וא"ו אף על גב שנראה שראוי שיהיה בהם וא"ו קורין אותו בלא וא"ו, ולשון עטור מלשון הסרה כמו דמתרגמינן (מלכים ב' י"ב) הבמות לא סרו לא עטרו. ומה שהסופרים מסירים הוא"ו אף על גב שנראה שיהיה להם וא"ו כי כל אלו ידועים שראוי לומר ואחר תעבורו ואחר תלכו ואחר נוגנים וכן צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה ראוי שיהיה ומשפטיך תהום רבה וראוי שיהיה וא"ו לחלק אותם, כך יש לפרש. אך נראה יותר כי אין עטור שהוא לשון הסרה קאי על הוא"ו דאם כן היה קשה דלא שייך בזה הלכה למשה מסיני דאם קבל משה התורה לכתוב בלא וא"ו אין צריך יותר, אבל עטור דקאמר הסרת אחר תעבורו מן וסעדו לבכם שאם יקרא בפעם אחת וסעדו לבכם אחר תעבורו משמע שאחר שיעבורו יסעדו ולפיכך מסירים אחר תעבורו מן וסעדו לבכם וקורין לבכם בפני עצמו ואחר תעבורו בפני עצמו וכן אחר תלכו וכן אחר נוגנים בפני עצמו ומשפטיך תהום רבה בפני עצמו הלכה למשה מסיני. אמנם שפיר יש ליישב דפירוש עטור סופרים קאי על הוא"ו כי הסופרים כאשר יכתבו דבר שהוא כמו זה הענין הם כותבין וא"ו, ועטור סופרים ר"ל מה שדרך הסופרים שאין לכתוב וא"ו הלכה למשה מסיני שלא יכתוב וא"ו ואף על גב דקבל משה רבינו ע"ה הכתיב בלא וא"ו מכל מקום כדי שלא יטעה לומר דצריך וא"ו ומשום דרשה מה נכתב בלא וא"ו ולכך אמר דהלכה למשה מסיני שכך יש לכתוב בלא וא"ו והוא עטור סופרים. ואפשר לי לפרש כי לשון עטור הוא מלשון עטרת שהמלה כאשר היא בלא וא"ו היא מעוטרת ומפוארת שהוא לשון צח דודאי פירוש הכתוב סעדו לבכם ואחר תעבורו ואין צריך וא"ו לכך דבר זה שהוא בלא וא"ו הוא קצור והוא לשון צח. וכן על פסוק ואברהם עודנו עומד לפני ה' אמרו במדרש (ב"ר פ' מ"ט) אמר רבי סימון תקון סופרים הוא זה, ובמסורה מונה י"ח מלין תקון סופרים, ופירוש תקון סופרים אצל ואברהם עודנו עומד וגו' מפני שהקדוש ברוך הוא בא אל אברהם כדכתיב וירא אליו ה' וגו' ומי שבא אצל אחר שייך לומר כל זמן שהוא עומד ומעכב אצלו שעודנו עומד לפניו מפני שבסוף ילך מאתו אל מקומו שהוא בא משם ולפיכך הוה ליה למכתב וה' עודנו עומד אצל אברהם לומר שהיתה השכינה ממתנת לו עד שהכניס האורחים אלא שאין דרך כבוד לכתוב שהוא יתברך היה ממתין לאברהם ולכך כתיב ואברהם עודנו עומד לפני ה', ועוד כי לא היה אברהם עומד לפני ה' שהרי היה אברהם עם האורחים ונתן להם לאכול ומה שייך לומר ואברהם עודנו עומד לפני ה', אבל השם יתברך עומד אצל אברהם שהיה ממתין לו עד שהכניס האורחים והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד אצל אברהם אלא תקון סופרים הוא זה, ואין הפירוש חלילה שהסופרים תקנו דבר זה אחר שכתב משה התורה אלא כמו שדברה בלשון בני אדם כך כתבה התורה, ופי' תקון סופרים כלומר מה שהסופרים דרכן לתקן כאשר יכתבו דבר וכך כתבה התורה. ומה שלא מנה גם תקון סופרים שהוא הלכה למשה מסיני כבר ביארנו כי לא שייך בזה הלכה למשה מסיני כיון שכך כתב משה התורה ואברהם עודנו עומד לפני ה' וכל מלה ומלה אמר לו הקדוש ברוך הוא כתוב כך מה שייך לומר שהוא הלכה למשה מסיני שאין צריך לזה הלכה למשה מסיני וכן בשאר אין צריך הלכה למשה מסיני: