דברים ו:ב מחשבת ישראל: נשמת חיים, ספר המליצה והאמונות והדעות

המקום הא' הוא בפ' אחרי מות אמר הכתוב (ויקרא יח ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האד' וחי בהם אשר בלי ספק על חיי הנפש ידבר וכמו שתרגם אונקלוס ויחי בהון בחיי עלמא. והפי' הוא מוכרח כי מי לא ידע שלא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו אם הנסיון יוכיח כי כל העמים ילכו איש אחר תאותם לאכול ולשבעה מכל אשר בחרו ולכח אמיץ הנה הנם ועצמותיהם יחליצו. ושומרי התורה אשר אינם אוכלי' נבלות וטרפות מוכים בחלישות כח ובנגעים גדולים אשר על כן הורה החבר למלך הכוזר שישראל באומות הם כלב באברים רב חליים מכלם ורב בריאות מכלם כאשר האריך בח"ב סי' ל"ו. ואם כך הוא מוכרחים אנו לקיים דברי אונקלוס שבחיי העול' הבא ידבר ולא על חיי הגוף. ולהאמין שהתור' מיעד לנו השכר הרוחני הבא אחר המות וזו ראיה נכונה לכל בעל שכל מודה על האמת. ואם תשכיל ותעיין בפ' ואתחנן תראה הרבה פסוקים אשר בם הבטיח הקב"ה ההשארות הזאת. אמר (דברים ד ד) ואתם הדבקי' בה' אלהיכ' חיי' כלכם היו' ואם על חיי הגוף מדבר מה בא הכתוב להודיעם וכי לא היו יודעים שהיו חיים כלם אלא בודאי שהיה מבשרם כי להיות' נכנעים לעבודתו ושומרי מצותיו כמו שהגיד הכתוב מי יתן והי' לבבם זה להם לירא' אותי כל הימי' היו דבקים בו ומזומנים לחיי העוה"ב. וכבר פירשו חז"ל על פסוק (שם ו ב) למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך ימי חייך העולם הזה ולמען יאריכון ימיך בעולם הבא. ועל השכר הנצחיי הזאת הבטיחם בלי ספק בפסוק (שם כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיו' הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו'. באר כי יש במצות תועלת לנפש אחר פרידתה מן הגוף בעוה"ב כי הם הם הנקראים ימים וכמו שאמר דוד המלך ע"ה מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב שהוא הטוב הצפון לצדיקים. ויען הואיל משה באר היטב שעל הטוב הזה מדבר אמר עוד לחיותנו כהיום הזה ר"ל להחיו' אותנו בעולם הנשמות כמו שאנו חיים בעוה"ז והוסיף וצדקה תהיה לנו וגו' וכמו שתרגם אונקלוס וזכו יהי נטיר לנא לעלמא דאתי. וסיים הפסוק לפני ה' אלהינו ר"ל בעוה"ב. הנה נתבאר בפירוש השכר הרוחני לנפש אשר שם החיים האמיתיים חיי הצלחה ושקט. וכן יש ראיה אחרת בסוף הפרשה אמר הקב"ה לישראל (דברים ז ט) וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהי' האל הנאמן ר"ל הגם שלא ישלם מיד לצדיקי' הוא נאמן לקיים דברו ולשלם שכר טוב לצדיקים לעוה"ב כי כך היא המדה שהב"ה מעניש לצדיקים על מיעוט עונות שבידם בעולם הזה למען ינקו ויהיו זכאים לחיי העולם הבא. אמנם ברשעים הוא בהפך שהקב"ה משלם להם על מיעוט זכיות שבידם בעולם הזה כדי להאבידם מן העולם הבא. וכן כתוב ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ותרגם אונקלוס ומשלם לסנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון לא מאחר עובד טב לסנאוהי טבאן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון. ויונתן בן עוזיאל תרגם ומשלים לסנאוי אגר עובדיהון טביא בעלמ' הדין מן בגלל למשציא יתהון לעלמא דאתי וכן תרגם ג"כ הירושלמי ולא תוכל לפרש הפסוק באופן אחר כי פניו רוצה לומר בחייו כמו (בראשית יא כה) וימת הרן על פני תרח אביו ר"ל בחיי אביו. ואם הקדוש ברוך הוא מאחר כפי, הפסוקים האלו לצדיקים שכרם עד לאחר מיתתם ולרשעים לא יאחר גמולם ומשלם להם שכר מיעוט הזכיות שעשו בעה"ז כדי להאבידם מן העולם הבא וכמו שאמר דוד בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמד עדי עד בעולם הנשמות מי גבר יחיה ולא יראה שמכאן הוכחה רבה להשארות הנפש:

וְהָעִנְיָנִים אֲשֶׁר יִתְעוֹרֶר בָּם הַשֵּׂכֶל, אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ, הִנֵּה, כְּפִי טִבְעָם כֵּן תִּהְיֶה הַגָּדָתֵנוּ אוֹתָם. הַמָּשָׁל לָזֶה מַאֲמַר יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא: יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל-יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ וכוּ' (ישעיה מד ט), הִנֵּה הֶמְשֵׁךְ הַמִּקְרָא הוּא: וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ בַּל יִרְאוּ וכוּ' וּמַפְסִיק בְּתוֹכוֹ בְּדִבּוּר קָצָר (פַּארֶנְטֵיזִיס parentesis) וָהוּא: וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, וְשָׁב מִיָּד לְעִנְיָנוֹ. וָזֶה: כִּי עוֹדוֹ מְבָאֵר גְּנוּת עוֹשֵׂי הָאֱלִילִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְעוֹבְדִים אוֹתָם, הִנֵּה, יְעוֹרֵר בְּתוֹךְ הָעִנְיָן הַזֶּה עַל עִנְיָן אַחֵר, שֶׁהֵם עַצְמָם עֵדִים עַל הַדָּבָר בְּאֹפֶן שֶׁאֵין לָהֶם לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ. וְאָמְנָם, הֶעָרָה זֹאת דַּי שֶׁתָּבֹא עַתָּה בָעִנְיָן בְּקִצּוּר לְהוֹרוֹת עַל אֲמִתַּת הַמַּאֲמָר וּוַדָּאוּתוֹ, כִּי טֶבַע הַשֵּׂכֶל נוֹתֵן שֶׁבְהִתְבּוֹנְנוֹ וְהַשִּׂיגוֹ עִנְיָן-מָה יִתְעוֹרֵר בְּסָפֵק עַל אֲמִתּוֹ: אוּלַי אֵינוֹ כָךְ, וְאִם הָאֱמֶת כָּל כָּךְ נִגְלֶה שֶׁמִּיָּד יִתְבָּרֵר לוֹ, הִנֵּה רֶגַע אֶחָד יִהְיֶה הַסָּפֵק וּבָרֶגַע הַשֵּׁנִי יִתְבָּרֵר לוֹ מִיָּד הָאֱמֶת, וְלֹא יֻפְסַק מֵהִתְבּוֹנְנוּתוֹ וְהַשְׂכָּלָתוֹ יוֹתֵר מִזֶּה הַזְּמָן. וּכְנֶגֶד זֶה בַּדִּבּוּר תֻּפְסַק הַהַגָּדָה בְהֶפְסֵק, מַה שֶׁצָּרִיך לְבָרֵר עִנְיָן-מָה יָבֹא לַשֵּׂכֶל בְּאֶמְצַע צִיּוּרוֹ, וְנָשׁוּב אֶל תַּשְׁלוּם הַהַגָּדָה. וִהִנֵּה, הַפְסָקָה אֲרֻכָּה מִזֹּאת שֶׁהֵבֵאנוּ לְמַעְלָה תִּמְצָא בְדִבְרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לְיִשְׂרָאֵל: וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וִכוּ' עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לְמַעַן תִּירָא אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְכוּ' וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וכוּ' תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבָּר יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים ו ב-ג), הִנֵּה, הֶמְשֵׁךְ הַלָּשׁוֹן הַזֶּה: וְזֹאת הַמִּצְוָה וְכוּ' שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ [וְכוּ‘] אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, וִהִפְסִיק בָּאֶמְצַע בִּשְׁנֵי הַמִּקְרָאוֹת: לְמַעַן תִּירָא וְכוּ' וְשָׁמַעְתָּ וְכוּ‘, כְּמֵעִיר אוֹתָם בִּקְצָרָה עַל עִנְיָן עִקָּרִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְהִתְבּוֹנֵן עָלָיו בְּדִבְרֵי יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ שֶׁמְּסַפֵּר לָהֶם, שֶׁאָמְנָם אֵין הַתַּכְלִית בָּהּ אֶלָּא שֶׁיִּירְאוּ אֶת יְיָ וְיַעֲשׂוּ מִצְוֹתָיו, אַךְ הַיְצִיאָה (דִּיגְרִיסיּוֹן Digrecion) מִן הָעִנְיָן אֶל עִנְיָן אַחֵר שֶׁמִּתְלַוֶּה אֶל הָרִאשׁוֹן תִּמְצָאֶהָ גַּם הִיא בְּדִבְרֵי משֶׁה בְּהַגִּידוֹ דִבְרֵי הַמִּתְאַוִּים: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה וְכוּ' וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְכוּ' (במדבר יא ה-ז) הִנֵּה, מִסִּפּוּר דִּבְרֵי הַמִּתְאַוִּים יָצָא אֶל סִפּוּר עִנְיַן הַמָּן וּמִקְרָיו לְהָעִיר עַל אֲמִתַּת עִנְיָנוֹ וּלְהוֹדִיעַ שֶׁעַל שֶׁקֶר הָיוּ מִתְרַעֲמִים עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לְעִנְיָנוֹ לְהַשְׁלָמַת סִפּוּרוֹ, וְהוּא אָמְרוּ: וַיִּשְׁמַע¹³"וישמע" במדבר יא, י. מֹשֶׁה וְגו‘¹⁴"וגו'", תהלים מט, ו., וּמֵעִנְיַן זֶה גַם כֵּן סִפּוּר הַכָּתוּב: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וְכוּ' וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וְכוּ' (בראשׁית כח א, י); הִנֵּה, מִתּוֹךְ סִפּוּרוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח יִצְחָק אֶת יעֲקֹב לְבֵית לָבָן יָצָא מִן הָעִנְיָן וְסִפֵּר מַה שֶׁעָשָׂה עֵשָׂו בִּרְאוֹתו הַצִּוּוּי הַזֶּה שֶׁצִּוָּה יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וְאַחַר כָּךְ שָׁב לְעִנְיָנוֹ וְאָמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שֶׁבַע, וְגָמַר הַסִּפּוּר הַהוּא כְּפִי מַה שֶׁהוּא. וּמִזֶּה תִמְצָא הַרְבֵּה אֵצֶל הַמְּחַבְּרִים כֻּלָּם שֶׁיֵּצְאוּ מֵעִנְיָנָם לְצֹרֶךְ-מָה וְיַאֲרִיכוּ בְעִנְיָן אַחֵר נִגְרָר מִן הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ יָשׁוּבוּ לְעִנְיָנָם; וְהַמֻּרְגָּל אֶצְלָם בָּזֶה בְּשׁוֹבֶם אֶל הָעִנְיָן הוּא "נַחֲזֹר לְעִנְיַנֵנוּ".

השנים עשר שער העבודה. ימצאו אנשים רבים שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו ‏האדם בעולם הזה, עבודת אלהיו בלבד והוא שיצום ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל ‏עסקי העולם כלם, כי אלהיו ימלא לו ספוקו ממזון ורפואה ושאר צרכיו. והנה אנחנו מוצאים בעבודה ‏תענוג גדול כמו שאמר (תהלים קמ"ז א') כי נעים נאוה תהלה, וששון ושמחה, כמו שאמר (שם ק' ב') ‏עבדו את יי' בשמחה. ומצפון אצל הבורא לעת הגמול, כמו שאמר (מלאכי ג' י"ז) וחמלתי עליהם ‏כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. אלה (ירחמך האלהים) כל מה שספרו בעבודת בוראנו אמת ‏וברור, וכל המדות לא יגיעוהו, כמ"ש (תהלים קמ"ה ג') גדול יי' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר, אך ‏מקום טעותם הוא ההתבודדות בה לבדה, ואמרם כי לא יתעסק האדם בזולתה. ואם לא יתעסק ‏במזון לא יתקיים הגוף, ואם לא יתעסק בפריה, לא תהיה העבודה כל עיקר. כי אם היו מסכימים על ‏זה אנשי דור מן הדורות כלם, וימותו אחר כן, היתה העבודה מתה עמהם; אבל העבודה לאבות ‏ולבנים ולבני בנים, כמ"ש (דברים ו' ב') למען תירא את יי' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו ‏אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך. ואחר כן נגלה להם מה שנעלם מהם, כי העבודה היא בכל המצות ‏השכליות והשמעיות, כמ"ש (דברים י' י"ב) ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' ‏אלהיך לשמור את מצות יי'. ואי זה דבר יקיים המתבודד ממצות המדות והשקלים כמ"ש (ויקרא י"ט ‏ל"ו) מאזני צדק אבני צדק וגו'? ואי זה דבר יקיים ממצות הדינין באמת ובמשפט, כאמרו לא תטה ‏משפט לא תכיר פנים (דברים ט"ז י"ט)? ואי זה דבר יקיים באסור והתר כאכילת הבשר והדומה ‏לזה, כאמרו (דברים ט"ז מ"ז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ועוד להורות ביום הטמא וביום הטהור (דברים ‏י"ד נ"ו)? וכן בענין הזריעה והמעשר והצדקות והדומה להם. ואם תאמר ילמד כל זה ויורה בו ‏לאנשים אחרים ויעשוהו אם כן הם הם העובדים לא הוא, כי בהם נשלמה עבודת הבורא לא בו. אבל ‏מה שזכרו מהבטחון על הבורא בתקון הגוף ותקון המזון, הוא כמו שאמרו, אך נשאר להם דבר; ‏והוא ששמו ית' שם לכל דבר סבה ומנהג צריך שיבוקש מהפנים ההם. ואם הם אומרים אמת ‏שהבטחון כולל, יבטחו עליו בשער העבודה גם כן, שיגיעם אל גמולו בלא עבודה; ואם לא יכשר זה, ‏מפני ששם העבודה סבה לגמול, לא יהיה אפשר מבלי הקנין והנשואין וההשגחות, אשר שמם סבה ‏לתקון בני אדם. אלא שפעמים עושה הבורא קצת מאלה על דרך האות והמופת בלא עסק אדם; אבל ‏ישימהו מנהג שישנה הטבע אשר הטביע:‏