דברים ו:ה מחשבת ישראל: נתיבות עולם, יסוד מורא וסוד תורה, חובות הלבבות ועקידת יצחק

אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל בוראו הוא מצד אחר, וזה שאמרו בפרק הרואה (ברכות ס"א, ב') כשהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד יצאת בת קול ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד. ועתה יקשה לך למה היה מקיים שיאהב השם ית' בכל לבבו ובכל נפשו במה שהיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד, אבל הדבר הזה, כי האהבה שיש לאדם אל השם ית' במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר רק מן השם ית' בא האדם ואליו האדם שב, כי הכל שב אליו ית' ואין דבר זולתו רק השם ית' והוא אחד ואין זולתו, ולפיכך אמרו ז"ל (שם ו', א') אף על גב שקרא ק"ש בבית הכנסת צריך שיקרא ק"ש ג"כ על מטתו ואם ת"ח הוא אינו צריך מכל מקום צריך שיאמר פסוק אחד דרחמי כי בידך אפקיד רוחי, ומשמע אם יאמר קריאת שמע דהיינו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד אין צריך שיאמר כי בידך אפקיד רוחי, והיכן אמר כי בידך אפקיד רוחי. אבל דבר זה שאמר ה' אחד שהוא ית' אחד ואין זולתו ומצד שהוא ית' אחד ואין זולתו הכל שב אליו, ובזה נשמתו הוא שב אל הש"י ומפקיד נשמתו ביד הש"י, ולפיכך ר"ע היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו, כי מה שהוא ית' אחד הנשמה אליו ית' תשוב, וכאשר היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו היתה נשמתו שבה אל הש"י לגמרי במה שהוא אחד, ומזה הצד נמצא האהבה, ולפיכך אמר ה' אלקינו ה' אחד ואהבת את ה' אלקיך וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך כי הוא ית' עיקר הכל, ומפני כך שייך אהבה אל השם ית'. ויותר שייך אהבה אל השם ית' ממה ששייך אהבה בשאר דברים, כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל הש"י במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו ובזה הוא מתדבק לגמרי בו וכדכתיב (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו, ובזה שייך אהבה גמורה. וכמו שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, כי זהו האהבה הגמורה כאשר מוסר נפשו אל ה' כי בזה דבק בו לגמרי והוא עצם האהבה, ויתבאר לך כי יותר שייך אהבה אל הש"י במה שהאדם מוסר נפשו אל הש"י ודבוק בו לגמרי והוא אמיתת האהבה:

ויש אחרים שחכמתם דיקות הלשון לדעת הבנינים ומחלוקותיהם והאותיות המשרתים והשרשיים והשמות והפעלים העומדים והיוצאים שהם על דרכים רבים ואותיות הטעמים והמלות ואיך ידביקו הפעולים ובאמת כי היא חכמה מפוארה כי ידעו בעליה לדבר לשון צחות במכתבו או בחרוזיו גם טעמים רבים הם מפורשים מדרך הלשון גם מצוה כמו (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך שאיננו כתוב את רעך כמו (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ה' א-להיך והעד הנאמן שהוא כתוב על הגר (ויקרא י״ט:ל״ד) ואהבת לו כמוך ואין להשיב (דברים י׳:י״ט) ואהבתם את הגר כי אין שם כמוך והטעם דבק ככתוב למעלה כאשר פרשתיו במקומו והאמת כי טוב הוא למשכיל שילמוד מזאת החכמה רק לא יתעסק בה כל ימיו לקרוא ספרי ר' יהודה המדקדק הראשון וי' ספרי ר' מרינוס וכ"ב ספרי ר' שמואל הנגיד ועל כאלה אמר שלמה (קהלת י״ב:י״ב) עשות ספרים הרבה אין קץ.

ויש שהיו אומרים כי אהבת האדם אל הש"י מצד שהוא ית' הטוב הגמור וכל אחד אוהב הדבר שהוא טוב ומצד הזה הוא האהבה, אמנם אם אהבה בשביל הטוב היה מצוה לאהוב את רבו שקבל ממנו תורה ובודאי רבו טוב הוא. אבל הדברים כמו שבארנו כי ראוי שתהיה האהבה אל הש"י יותר מכל, מה שהאדם דבק בו ית' מוסר נפשו אליו מתקשר בו ומשלים אותו והיא האהבה האמתית. וענין האהבה הזאת מבוארת בתורה דכתיב (דברים ו') ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ובפרק הרואה (ברכות ס"א, ב') פירשו רז"ל בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך ד"א בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך הוי מודה לו, תניא ר"א הגדול אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך לומר לך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מן ממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך. הנה רז"ל ע"פ חכמתם נתנו פירוש עמוק אל הכתוב של ואהבת את ה' אלקיך, וזה כי האהבה אל הש"י, שיהיה נמשך אל הש"י בכל חלקיו ולא יהיה לו הסרה מן הש"י, והאדם הזה דבק בו יצר הרע, כי החכמים יודעים בחכמתם ובקבלתם כי האדם יש בו כח תשוקה אל דבר שהוא רע מצד שיש בו רע, לא שתאמר כי התשוק' הזאת בשביל הנאתו שהוא צריך אליו רק בשביל התשוקה לדבר רע, וכך מוכח מדברי חכמים במסכת ב"ק ובכמה מקומות חשבו קרן כונתו להזיק משום יצרו הרע לא בשביל שום תאוה, כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ"א, א') בשמעתא יש בנוגח מה שאין ברובע, וכח זה דבק באדם והוא נקרא יצר הרע, ואין כאן מקום לפרש דבר זה, אבל דברי חכמים ברורים לכל משכיל בתורה, וסוף סוף אם היה האדם סר מן הש"י ע"י יצר הרע שבו, נחשב כי יש לאדם הסרה מן הש"י דסוף סוף מצד בחינה זאת שיש באדם הוא היצר הרע יש סלוק אל האדם מן הש"י, ולכך אמר הכתוב בכל לבבך כי הלב יש בו יצר הרע ויסלק יצרו הרע לאהוב את הש"י. ואח"כ אמר ובכל נפשך נגד עצמו של אדם שיהיה תחת רשות של הש"י ולא שיהיה יציאה לעצמו של אדם מתחת רשותו ית', כי הבחינה הראשונה הוא מצד הרע אשר ימשך אחר האדם ואין זה האדם עצמו רק שנמשך אחריו, והזכיר בכל נפשך נגד האדם עצמו וזה שאמר בכל נפשך אפילו נוטל נפשו שלא יהיה סר מן השם ית'. ואמר ובכל מאודך וזהו ממונו של אדם, ויש לך לדעת כי עושרו וקנינו של אדם הם כמו האדם עצמו ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו. אבל עיקר הפירוש מה שאמר בכל מאודך דבר זה הוא נגד חלק השכלי שבאדם, כי שכל האדם בו האהבה מאוד מאוד ולכך אמר ובכל מאודך. ומה שדרשו בכל מאודך בכל ממונך הוא דבר זה עצמו, כי כאשר האדם נאבד ממונו בזה סר שכל האדם וכמו שאמרו לבו של אדם תלוי בכיסו שהממון של אדם שכלו נמשך אליו לפי שהממון נותן לו קיום, ולכך אמר ובכל מאודך בכל ממון שלך שאף אם נוטל ממון שלך וזה לך אבוד השכל ועל זה מזהיר ובכל ממון שלך, ופי' זה נכון כאשר תבין: