דברים ו:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, חובות הלבבות והכוזרי

וראשונה נאמר שכל מה שאמרנוהו יחוייב הבנתו מהמאמר (ש"ר פ"ט) שזכרנו בפתח השער. מגיד מראשית אחרית וגו'. כל הקורא פסוק זה סובר שיש מחלוקת למעלה שהוא יתברך מתנשא לאמר עצתי תקום כמי שמתגבר על גבור כיוצא בו. שמתקומם כנגדו לעשות כרצונו חלילה. רק הכוונה לומר כי מה שנמלך מראשית הבריאה וחשב לעשות את האדם בעל דעת ובחירה שלימה ויכולת גמור להשלים את נפשו ולהצדיק את עצמו כי לא ישוב ממנו בסוף כי הוא חפץ להצדיק בריותיו למען צדקו ואינו חפץ לחייבם ולהרשיעם שנאמר (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה. וא"כ חלילה לאל מהרשיע והקשות לב אדם הבא לטהר ולהצדיק את עצמו ולבטל חפשיות בחירתו ממנו על כל אי זה דבר שיהי' בעולם שאין עול וחמס גדול מזה בחק היושר האלהי. ואחר שהקדים זה והוא עקר מה שעמד כנגדנו בזה הדרוש אמר, וכן אתה מוצא שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר עתיד לומר כן. ירצה שמה שהי' לו עם פרעה לא כנגד מדת חפצו הקדומה עשה. רק מה שאמר לו ואני אחזק את לב פרעה ואני אקשה וגומר הוא שהודיעו מראשית דבר את אשר יהי' באחריתו והוא מה שימשך במעט הכרחיותו מדרכי המופת והלמוד על הדרך שאמרנו למעלה לא זולת זה. ולפי שלא נתבארה אמתת כוונתו מעצם הדברים האלו רק מכלל מה שהקדים בפי' הכתוב שזכר. בא רבי יהודה בר שלום, וביארו על השלמות במ"ש, כהוגן הוא מדבר אליכם תנו לכם מופת ולא על המופת הראשון אמר רק על כל פעם ופעם כי אחר שהתחיל להראות לו את ידו ואת גבורת מופתיו בדרך הנצוחיות כבר נפתח לפניו פתח התר לבקש אותות ומופתים על כל מה שהונח אליו מהחדוש עד השלים כל מה שנתחדש ביאורו אצלו. וזה אינו חוזק לב וביטול בחירה רק דרך שהוא ישר ונאות בצדיקים שאפילו הצדיקים מבקשים אות על מה שנאמר להם כנגד מה שידמוהו או ישכילוהו מעצמם אדרבא מי שצריך אות ואינו תובעו הוא מכלל החוטאים המלאים את אלהיהם ומסרבים בכונתו כמו שהושב אחז כשאמר (ישעי' ז') לא אשאל ולא אנסה את י"י על ידי ישעיהו באומרו (שם) המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי לומר שמלאים אותו יתב' בסרב מה שהוא נאות וצריך אליהם כלומר שיקבלוהו באונס וכ"ש שיהי' הדבר ראוי ונאות לפרעה וכיוצא בו בעניינים המתחדשים אליו חדוש גמור שהיה יודע מאליו שילך שובב בדרך לבו עד סוף כל המופתים ההם ומכותם והוא עצמו מה שנתבאר (מכות י':) מהתורה ומהנביאים ומהכתובים, שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו כי הב"ה טוב וישר ומורה חטאים בדרך טובה ואם מאן ימאן ללכת בה מוליכו באותו דרך שהוא חפץ בו כמו שעשה לבלעם בראשונה אמר לו, לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא וכי ראה כי ירט הדרך לנגדו אמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואפס וגו': והוא עצמו מה שנא' בנביאים, אני י"י מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך ירצה אני מלמדך להועיל ראשונה ואם אין אתה רוצה ללכת רק בדרך עקש אני מדריכך בדרך ההוא שאתה רוצה בו. והוא מה שהושלש בכתובי', אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. וכן בכאן כיון שאמר לו (שמות ה׳:א׳) כה אמר י"י אלהי ישראל שלח עמי וגו'. היה לו לשמוע ולקבל בתום לבבו לעשות מה שצווה מפאת האדון אשר כבר שמע את שמעו מפרסום מעשי האבות ובפרט המצריים לא יוכלו להתעלם ממציאותו מענייני יוסף הצדיק אשר נתפרסמה השגחתו יתב' עליו שנא' (בראשית ל״ט:ג׳) וירא אדוניו כי י"י אתו כ"ש בדבר שאינו שלו אלא השבת פקדון לבד ולא עוד אלא שעשה לפניו אות התנין אשר בלע בו מטה אהרן את מטות חכמיו וחרטומיו והנה לא שמע רק התחכם להעיז פניו ולדקדק שמועותיו להכחיש הפנות ההן האלהיות בדרך ההפצר והנצוח. הנה האל יתברך למדו להועיל ואחר שלא רצה והיה הדרך ההוא אשר בו רצה לילך גם הוא מועיל מאד לפרסם האמונה בעקרי' ההכרחיים בעולם וללמד לבני ישראל הלמודים ההכרחיים להם הנה הוא הדריכו בדרך זו ילך ע"פ דרכו ורצונו ולפי שאחז דרך לץ להתלוצץ גם הוא יליץ להנהיגו בדרך עקש: ועתה תראה שכוונת ריש לקיש (ש"ר פ' י"ג) במאמר ההוא שזכרנו אשר יסדו על הכתוב הזה בעצמו שלא ימלט אם משרצה בו זה הענין ממש כמו שאמרנוהו שהוא דומה לנעילת שער לא שהוא כן ממש אלא שנתן מקום להוסיף טומאה על טומאתו להוליכו למקום משפטו והוא פירוש נכון. או שיהיה והוא היותר נכון בעיני כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח:) בכל מקום שאתה מוצא פתחון פה לאפיקורוס אתה מוצא תשובתו בצדו. ולזה כשא"ר יוחנן (ש"ר שם) מכאן פתחון פה לאפיקורוס השיב הוא יסתם פיהם של מינים. והאמת בזאת המדה רמזו באומרו בתחלת דבריו אלו, אם ללצים הוא יליץ כמו שהוא במאמר הזה של מכות, אמנם מה שאמר משם ואילך היה דרך דחייה למינים לבד כמנהגם בכל מקום, לומר שדי להם ויותר מדאי שינהוג הש"י עם פרעה הרשע כמנהגו עם בני בריתו ועל הדרך שאמרנו למעלה לא שתהיה כן המדה עמהם ע"ד האמת כי לא תועיל כלל וגם שהדרך ההוא ישיגוהו ספקות אחרות כמו שאמרנו והוא נכון מאד ואין נ"ל שהמאמר אשר תלה הרמב"ן ז"ל הטעם הראשון. אינו מכריח כלל שהוא יקבל הצורה שיתנו עליו עם שכבר נתבאר שהאומרו לא כן יחשוב. והנה עם זה נכלל במאמר' האלה הנכבדים כל מה שאמרנוהו ונתיישבו יפה כל העניינים והוסכמו אל היושר הצדק האלהי ונתבאר כי זאת הפעם ובכל פעם ופעם י"י הצדיק ואחר שנתבאר כל זה על נכון נבא אל ביאור הספור הנפלא הזה כלו הכולל כל עשר המכות המסומנות ע"י רבי יהודה דצ"ך עד"ש באח"ב בהורות ע"ד הכתובים אמתת כל מה שיעדנוהו. יתבאר כי תכן העניינים ואופן ספורן הם אשר דברו על לשוני ורוח מבינתם דבר כי לא מלבי ואזכור ראשונה הספקות הנופלות בכתובים בכל הספור הזה הכולל הדרוש הנזכר כמנהגנו:

ואחר כן חקרתי במוצא השני אשר הוא המחשב בשכל, ודרשתי אם אמצא לאמונה הזאת מה ‏שיבטל אותה, ולא מצאתי מה שמספק בה כי אם שלשה דרכים. האחת מהם שתהיה היכולת על ‏תחיית המתים מן השקר, וכבר עמדתי על שאיננה כן כאשר בארתי. והשנית שיהיה היכול על זה ‏לא הבטיחם בו, ומצאתיו שהבטיח בו במקומות רבים מן המקרא, אעפ"י שיתכן לסבור בהם סברות ‏רבות עד שיעתקו מענין תחיית המתים אל ענינים אחרים, לא ראיתי העיון מחייב דחות הנראה ‏מהם, בעבור שיתכן שתסבלהו הסברא, והוא שאנחנו כל בני ישראל מאמינים, כי כל אשר בספרי ‏הנביאים, הוא כאשר נראה ממשמעו והידוע ממלותיו, אלא מה שהנראה והידוע ממנו, מביא אל ‏אחד מארבעה דברים, אם להכחיש מוחש כמו שנאמר על חוה, (בראשית ג' כ') כי היא היתה אם כל ‏חי, או להשיב מה שיש בשכל, כמו שאמר (דברי ד' כ"ד) כי יי' אלהיך אש אוכלה. או לסתור דבר ‏אחר כתוב, כמו שנאמר (מלאכי ג' י') ובחנוני נא, אחר שאמר (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את יי' ‏אלהיכם. או להכחיש מה שקבלוהו קדמוננו, כמו שאמר (שם כ"ה ג') ארבעים יכנו לא יוסיף, ואמרו ‏רבותינו שהם שלשים ותשע מכה. והדרך בכל אלה שיבוקש להם שער עובר בלשון, ממה שמנהג ‏הלשון לשמש במלות ההם בו, עד שיסכים לענין ההוא ולא יחלוק עליו, כי זה ימצא בלי ספק, ו‏כמצאנו למאמרו, אם כל חי, מדבר מבני אדם, וכמצאנו (דברי ד' כ"ד) לאמרו, כי יי' אלהיך אש ‏אוכלה על דרך הדמיון והקירוב אומר, כי ענשו כאש אוכלה שהיא שורפת מהרה, כמו שאמר (שם ‏ל"ב כ"ב) כי אש קדחה באפי וגו'. וכמצאנו לאמרו (מלאכי ג' י') ובחנוני נא בזאת, אחר אמרו (דברים ‏ו' ט"ז) לא תנסו את יי'. הפרש, והוא שהבחינה על שני פנים, אחד מהם יכולת הבורא היוכל על ‏הדבר אם לא, וזה הוא האסור כאשר אמר (תהלי' ע"ח י"ח י"ט) וינסו אל בלבבם וגו' היוכל אל ‏לערך שלחן במדבר, והשני בחינת האדם ענינו אצל הבורא, היש לו אצלו מעלה יתירה אם לא, אחר ‏שהוא מודה שהוא יכול על המעשה ההוא, וזה מותר כאשר אמר בגדעון (שופטים ו' ל"ו) ויאמר ‏גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל אנסה נא רק הפעם בגזה וגו' והוא כמו שאמרו ‏בחנוני נא בזאת. ומצאנו לאמרו ארבעים יכנו הוא שוה למה שהעתיקו רבותינו ז"ל שהוא ל"ט ‏והוא שנאמר שהשלים הל"ט ושמם ארבעים כמו שהשלים הל"ט שנה שהלכו במדבר ושמם ‏ארבעים, כמו שאמר (במדבר י"ד ל"ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה ‏תשאו את עונותיכם ארבעים שנה. והשנה הראשונה כבר עברה בלא הענש ההוא. ואלה התוצאות ‏אנו נוהגים בהם וכל המעינים, כאשר יכריחנו דבר מאחת מאלה הארבעה אשר זכרנו, אבל כשאין ‏צריך דוחק כל דבר כתוב ומקובל ונשמע מכל אחד מאלה הארבעה אשר זכרנום, לא יתכן לבקש ‏תוצאות והעברות אשר בהם מועד תחיית המתים, עד שנוציאם מפשוטם. אך ראוי שנניחם כאשר ‏הם, כי האומר אותם, הוא יכול ויועד יחד. והשלישי, שיהיו סעיפים מסתעפים מהשרש הזה ‏מפסידים אותו, כשיעלם אדם על לבו וכאשר אי אפשר לשרש בלתי הסעיפים ההם, ואי אפשר להם, ‏יתחייב בהכרח בטול השרש המביא אליהם והמצריך להם. וחקרתי ולא מצאתי סעיף אחר ‏המאמרים האלה. ואבאר איך הלוכם ויושר אפניהם בעזרת האל:‏

וְכֵן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְהִכָּנֵס בְּסַכָּנוֹת בְּבִטְחוֹנוֹ עַל גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא וְיִשְׁתֶּה סַמֵּי הַמָּוֶת אוֹ שֶׁיְּסַכֵּן בְּעַצְמוֹ לְהִלָּחֵם עִם הָאֲרִי וְהַחַיּוֹת הָרָעוֹת לְלֹא דֹּחַק אוֹ שֶׁיַּשְׁלִיךְ עַצְמוֹ בַּיָּם אוֹ בָּאֵשׁ וְהַדּוֹמֶה לָזֶה מִמַּה שֶׁאֵין הָאָדָם בָּטוּחַ בָּהֶן וִיסַכֵּן בְּנַפְשׁוֹ. וּכְבָר הִזְהִירָנוּ הַכָּתוּב מִזֶּה בַּמֶּה שֶׁאָמַר (דברים ו טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ׳ כִּי אֵינֶנּוּ נִמְלָט בָּזֶה מֵאֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.