דברים ו:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו ואגרות צפון

^*קורא נחמד למען תבין יותר כוונת הרב ז"ל בשער זה, אקדים לך הקדמ' אחת קצרה והיא כי כל חכמי טבע חלקו כל ברואי העולם התחתון לארבע' סוגים, הסוג הראשון הכולל כל מיני העפר האבנים והמתכיות, ודרך כלל כל הנמצא במעב' האדמ', קראוהו "הדומם" יען כי לדעתם אין לו חיות כלל, (אך המחקרים החדשים חולקים על זה ואומרים, כי גם לדומם יש קצת חיות, רק שהיא טמונ' ונעלמת מעינינו, יען כי יד החומר והגשם, גוברת עליו ורק לפעמים יראה לנו כח חיונית שלו, ד"מ ע"י פעולות המאגנעטיסמוס המושך הברזל ונוטה לצפון, וע"י פעולת (אשר יולד ע"י חיכוך דברים ידועים, בבגד צמר או בעור ואף כי בעור חתול יסבב תנועות חזקות, בגופי בע"ח או בשאר דברים שנוגע בהם כנודע) הסוג השני הוא הצומח העולה מן הארץ וגדל על פני האדמ', ובו יראה כח חיונית שלו יותר, כי לו תנוע' פנימית. אחרי כי לחותיו ילכו, ויסובבו בקרבו בתוך גידיו ועורקיו לסבב בזה גדולו והולדתו בדומה לו, אפס התנוע' הזאת היא רק טבעית ובלתי רצונית, והסוג השלישי כולל בע"ח אשר יש להם תנועה רצונית להתנועע אל מקום אשר יהי' רוחם ללכת שמה להתרחק מהנזק ולהתקרב אל המועיל אבל הם נבערים מדעת ובחיר' חפשית, ורק האדם העולה על כלמו הוא בעל שכל ותבונ' ובחיר' חפשית הנקרא בפי החכמים בשם "מדבר" בעבור שיש לו כשרון המחשב' והדבור המסובב ממנה והנה מזה יבין כל משכיל כי הבריא' התחתונ' כולה היא כסולם אשר מדרגותיה עולות זו למעל' מזו, האחת גבוהה במעלת' ויתרונ' על רעותה, ועוד מצאו בה חכמי הטבע כי לרוב יש בין המדריג' העליונה להתחתונ' ממנה, דברים שהם אמצעים ביניהן בעבור היות להם קצת מתכונות שתיהן, המשל בזה האספוג הימיי, אשר לכל מיניו יש קצת כשרון התנוע' ועכ"פ כח ההתכוצות, ע"כ הוא ממוצע בין הצומח והחי, כי בכשרון תנועתו זה הוא דומה במקצת אל החי, ובבחינת גדולו והולדתו דומה לצומח, וכן האלמוג הוא מין בע"ח אשר אין לו מעים, כ"א כיס אחד כעין קיבה, ולו ששה, שמונה או י"ב ויותר זרועות אשר בהן יצוד רמשים קטנים אשר בים למאכלו והוא מחובר בחלק גופו האחרון לקרקע הים כצמח, ומגופו יפרד תמיד מין סיד אשר ברבות העתים ומשפחות האלה לרוב, יעשו מסיד זה הנפרד מהם חמרים חמרים עד שיעל' על ידם הים שירטון, בכמה מקומות, ואחר זמן רב יתקשו לאבן ויעשו בהם איי הים, כנודע ליורדי אניות בים הדרומי, או ים הודו אשר שם גדול הזה לרוב (אשר ע"כ נקראו האיים האלה בל"א בשם, והנה האלמוג הזה הוא ג"כ אמצעי בין מדרגת הצומח למדרגת החי, בעבור היות לו קצת תכונות משתי אלה, וכמו כן יש הרבה חיות הממוצעות בין בע"ח החיים רק בים, או בשאר מקוה מים, ובין החיים רק ביבשה והם אותם בע"ח החיים בים וביבש' ונקראים, וכן יש קצת עופות כאוזא ודומיה שהם כאמצעים בין חיתו ארץ ההולכים רק על רגליהם, ובין העופות הפורחים לבד, ואינם הולכים כלל על הארץ, כי הם הולכים ופורחים, וכמו כן אמרו חכמי הטבע כי הקוף, הוא כעין אמצעי בין בע"ח לאדם, כי הוא בקצת כשרוניו דומה לאדם, ובדמותו ובתכונתו הוא באמת מין בהמה - ואחרי ההקדמ' הזאת תבין דברי הרב ז"ל פה, כי תוכן דעתי כן הוא, שכמו שבבחינ' פרטית יחלקו כל ברואי העולם התחתון לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, כן יחלקו כל הברואים כלם בבחינ' כללית לשתי מחלקות, האחת, והיא העליונה מכולן כוללת המלאכים שהם רק שכלים נבדלים ונפשות רוחניות, וחייהם רק חיי השכל' ועיין אלקי, והמחלק' התחתונ' הכוללת בע"ח השפלים שהם בעלי גוף וגויה לבד, וכל רוח שכלי אין בקרבם, וכמו שיש אמצעים בין ד' סוגי הברואים התחתונים כמו שביארנו למעל', כן גם מדרגת האדם ממוצעת בין שתי אלה המחלקות, כי הוא בעל גוף וחומר ארציי כשאר בע"ח, ולו נפש משכלת רוחנית ושכל נבדל כאחד מצבא מרום, ומחובות האדם בעבור זה להשאר תמיד במדרגתו זאת, לבל יתערב לדמות עצמו למלאכי מרום אף לא יהרוס לעלות ולבקש מעל' אלקית, וכן צריך גם להזהר בהיפך לבלתי השפיל כבודו ויקרו הרוחני ולרדת מטה להיות כבהמ' רודף ומבקש רק תענוגים גופניים ומחסורי הגויה, וע"ז רומז גם מאה"כ "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" ר"ל לעצמך למהותך ואיכותך לא תקח לך פסל ודמיון מכל אלה, כי אתה לא תשוה לצמיתות לאחת משתי אלה המחלקות, כ"א הנך האמצעי בינותם, ובהיות כן צריכ' להיות תמיד השתדלות האדם עלי ארץ לעשות בכחות גופו וחמרו מעשים ומעללים טובים, ולעיין ולהבין בכחות שכלו הרוחני בעיונים האלקיים הרמים והנשאים כי רק בזה ימלא תעודתו עלי ארץ בהיותו בעל גוף ארציי ונפש רוחנית, ונמשך מזה כי נבדל גם טוב ואושר האדם האמיתי גם מאושר השכלים הנבדלים אשר הוא רוחניי לבד, גם מאושר הבהמות וחיתו ארץ. כי אושרם וטובם הוא רק גופני וגשמי, ד"מ השור ישמח על בלילו, והחמור על אבוס בעליו, ואושר המלאכים והשכלים הנבדלים הוא רק השכלתם העיונית. והשגתם האלקיית, תחת כי אושר האדם מובדל משניהם, כי הוא קנוי רק ע"י המעשים הטובים הנרצים בעיני הי"ת, אשר יעשה אותם האדם לקנות על ידם שלמותם הנפשיות בצירוף השתדלותו להשיג הענינים האלקיים כפי יכלתו (וכן כתב גם החוקר בספר המדות שלו, כי תכליתו רק לבאר בו המדות הטובות אשר יקנה האדם לנפשו, למען השיג על ידן המעלה האנושית הממוצעת בין המעל' האלקית המוחלטת שאין למעל' ממנה, ובין המעל' הגשמית, ר"ל הבהמות שהיא טוב ההרגש' וכשרון התנוע', ושאר פעולות גופניות אשר בהן משותף האדם עם שאר בע"ח), וע"ז יורה מאה"כ מה ה' שואל מעמך וכו' לשמור את מצות ה' וכו' לטוב לך ומאה"כ ויצוינו ה' לעשות וכו' לטוב לנו, ר"ל בכל זה שתכלית המצות התוריות היא רק לסבב על ידן הטוב והאושר המיוחד רק אל האדם, ולא אל זולתו. אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי הפעולות בכלל תחלקנ' לשתי מחלקות, האחת כוללת אותן הפעולות אשר יפעל הפועל רק בעצמו מבלי אשר תצאנה לחוץ אל פעולים זולתו, הלא הן פעולות העיון וההשכל' בענינים רוחניים, או השגת מושגי הדברים שחוצה לו, ד"מ אם ישיג האדם בשכלו צורת רעהו העומד לנגדו, תכונתו ואיכותו לא תשתנ' עי"ז צורת ותכונת האיש הזה, כ"א ישאר במתכונתו הראשונ' שהית' לו גם לפני השיגו אותו, וכן כאשר ישיג תארי הי"ת הנשגבים ויעיין ויתבונן בהם, הלא תשארנ' הפעולות האלה רק בכח שכלו מבלי צאת החוצה אל דברים זולתו, והמחלק' השנית כוללת הפעולות היוצאות מהפועל אל החמרים והדברים אשר חוצה לו, ד"מ פעילות וכל מלאכות חורש וחושב, כי גלמי עץ ואבן ומתכות אשר יחשוב יפעול החרש בם לעשותם כלים למלאכתו, הלא ישתנו ע"י מחשבתו ופעולתו הגופנית מצורתם ותכונתם הראשונ', והנה היתרון ראוי בהשקפ' הראשונ' להפעולות ממין הראשון, כי בעבור הדבקן רק בשכל שהוא רוחני ונצחי הן ג"כ רוחניות ונצחיות, תחת כי הפעולות ממין השני שהן דבקות בחמרים ודברים גופניים, הן ג"כ רק גופניות ונפסדות ואובדות באבדן הגופים הנפעלים מהן, אפס בכל זאת יקנה האדם שלמותו יותר ע"י הפעולות האלה ממין השני, ממה שיקנה אותה ע"י הפעולות ממין הא', כי העסיק' וההשתדלות רק בעיונים רוחנים מסבבות לאדם שהוא בטבעו קצר ההשג' לפעמים הטעות והשגיא', כמו שקרה לאריסטו והנמשכים אחריו, שהכחישו ע"י התפלספם בידיעת הי"ת את הדברים האפשריים, וכי חפץ הוא ית' במעשי האדם הישרים ומואס בדרכיו המקולקלות, גם הכחישו ביכלתו ית' לשנות הטבע ולהטיב לבחיריו או להרע להולכים עקלקלות גם בדרך היוצא ממנהג הטבע, ושאר דעות נפסדות כאלה, ומה בצע א"כ לאיש, אם יעלה במדרגת עיונו והתחכמותו, עד שישיהו לארסטו וחביריו, אם יפול כמוהם ברשת הטעיות לחשוב שאין הי"ת דורש ומבקש שום ירא' ועבוד' מבני אדם, או שאר דעות בלתי נכוחות כאלה, וכבר אמר החכם להזהירנו מזה, "אל תתחכם יותר למה תשומם" כי האדם העוזב תעודתו עלי ארץ שהיא רק לעשות הטוב והישר בעיני ה' ולעיין רק בעיונים אלקיים כפי יכלתו האנושית, והורם לעלות אל מדרגת השכלים הנבדלים אשר רק תעודתם היא להעמיק בעיונים הרמים והנשאים האלה, הלא יתעה מדרך הנכוח' עד שתשאר נפשו בסוף שוממה ונאנח' מבלי דת ואמונה אמיתית, המאשרת את בעליה כל ימי חלדו עלי ארץ ומקנ' לו גם השלמות הנצחית, אפס ע"י הפעולות ממין השני, ר"ל בעשותו הטוב והישר הנרצ' בעיני הי"ת, רק בזה יקנה לו שלמות אמיתי, ורק זאת תעודתו עלי ארץ, בעבור היותו מחובר מגוף ונפש, והצלחתו הזמנית והנצחית המגעת לו כשכר וגמול מאת הי"ת, אינה באה לו לפי גודל וזכות חקירותיו העיונית, כ"א רק לפי מעלת ויקרת מעביו עלי ארץ. אשר בהם לבד יקנה אשרו האמיתי, ורק אם בהתחברות המעשים הטובים האלה, יתעסק גם בעיונים אלקיים, להתהלך לפני ד' לפעמים בהלך נפש לא יתעה מדרך הנכוח', וישיג גם הידיע' האמיתית מהי"ת, כפי יכלתו האנושית, כי הידיע' הזאת לא תוכל להיות ידיעת מהות ועצמות הי"ת, הנקראת בלה"ק "ראית פנים" כי השגה זאת היא רק ביכולת השכלים הנבדלים, אבל לנו בני אדם השוכנים בתי חומר, ולוטים בשמלת הגוף, אין אפשרות להשיג הי"ת כ"א ע"פ פעולותיו, והשג' זאת נקראת "ראית אחורים" (ואף למשה בחיר הנביאים נאמר בענין זה "וראית את אחורי ופני לא יראו") ועל כל זה רומז מאה"כ "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי נאם ד'", ר"ל שרק בידיע' אמיתית והשגת הי"ת ע"פ פעולותיו יכול האדם להתהלל וראוי לו להתהלל בה, (לא בידיעת המהות שלא תתכן לבן אדם קרוץ מחומר) אפס רק אז יוכל להתהלל בה אם יחבר עמה גם הידיע' האמיתית, שאני ד' חפץ במעשי בני אדם הישרים והנכוחים (לא כדעת הפילוסופים, אשר יאמרוהו למזימ', בחשבם, כי הוא נשגב ונעלה מידיעת וחפץ מעשי בני אדם פחותי ערך, ומה אנוש וכל פעולותיו כי ישים עינו עליהם) ? כי אחרי הודעו מחפצו בצדקת יצוריו - הלא ישתוקק וישתדל גם הוא לעשות צדק' ומשפט בארץ, וע"ז רומז גם מאמר המדרש שהחל בו, כי מרע"ה בכל השתדלותו לא יכול להשיג אמיתת מהות הי"ת ורק השגת השלילות, (ר"ל לדעת מה שמחויב לשלול ולהרחיק מציור ומושג הבורא ית' ד"מ, כל תארי הגוף, הזמן והמקום, וכל שאר פחיתיות האחוזות ודבוקות רק בנמצאים זולתו) הנקראת ג"כ "ראית אחורים" הית' לו למנה, וזה שאז"ל כמה נתחבט וכו' וגם החיות, ר"ל השכלים הנבדלים הקרובים אל הי"ת ביותר, ומכירים מהותו יותר מכל ב"א, גם בבחינ' מה על דרך החיוב, בכל זאת אמיתת מהותו לא יוכלו גם הם להשיג על נכון, אשר ע"כ אומרים רק "ברוך כבוד ד' ממקומו" שר"ל ישתבח ויתרומם ממנו כפי השבח הראוי לו לפי מעלתו האמיתית אשר אנחנו אינם משיגים אותה. ויורדי הים אף כי מעלתם הית' פחותה מהם, בכל זאת גדלה לפי ערכם מדרגת השגתם אותו עפ"י פעולותיו, עד שהורו עליו ית' ד"מ באצבע, ואמרו "זה אלי" וכו', ולעתיד לבא בעת שתרב' הדעת בארץ, תהי' השגתם כפולה השגת המהות בבחינ' מה, והשגה ע"י פעולותיו, עד שיורו עליו באצבע ד"מ ב' פעמים לאמר "הנה אלקינו זה קוינו לו וכו' על השגת המהות בבחינ' מה "וזה ה' קוינו לו" וכו' על ההשגה ע"י פעולותיו. אם השלמות האנושי הוא אמצעי בין מדרגת העליונים בהחלט והחחתונים בהחלט הנה הוא א"כ ראוי ומחוייב כי להגעתו מבין העיונים האלהיים יסובבוהו רני פלט. הקודם הוא הדבר המבואר מעצמו כי האדם יראה לעינים השמים ושמי השמים רצוני כדורי הכוכבים ומניעיהם כי רמו עליו וחזקו ממנו ונבט לארץ והנה שם עפר ומים וצמח האדמה וכל רומש בה כל הושת תחת רגליו ונמצא הוא בעצמו מדרגה אמצעית ביניהם וכן תארו הכתוב באומרו (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כי מלות ממעל ומתחת מוסבות אל מלת לך שזכר ולפי שתנאי האמצעי שימצאו בו תכונת שתי הקצוות בשוה נתן לו הכח השכלי הנכבד מן העליונים והגוף וכל כלי עבודתו מן התחתונים כמו שנתבאר במקומו שעל שני העניינים נאמר בסוף (קהלת י"ב) וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וזה מה שיחייב שימצא טבעו וענינו לא למעלה ולא למטה בהחלט אבל על ענין המיצוע במדרגה כמו שהוא כל דבר שהוא אמצעי בין שתי מדרגות היציר' כגון המחצב והצומח והצומח והחי וזולתם שלא יוחלט על שום אחד מהם שם אחד הקצוות אבל הוא נמצא שלישי פחות מעט מאשר עליו וחשוב מאשר למטה ממנו כמו שהוא הענין במין האלמוג או האספוג הימי וכדומה וכן המין האנושי עם המצא עמו שני אלו הטבעים לא יוחלט עליו היותו אלהים ממש כמו שלא יוחלט היותו בהמה אבל הוא בעניינו נמצא בפני עצמו גדרוהו חי מדבר וכמו שפירש אנקלוס (בראשית ב') והוה אדם לרוח ממללא ורצו בזה שהוא יתר מבעלי חיים וחסר מעט מאלהים, הוא עצמו שאמרו המשורר (תהילים ח׳:ו׳-ז׳) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו: ירצה שטבע אנוש ובן אדם שזכר הוא להיותו בזה הענין מן המיצוע והוא היותו חסר מעט מאלהים אשר עליו כי הכבוד וההדר אשר עטרוהו בו ולהיותו שר ומושל על כל אשר תחתיו ודין האמצעית הזה הנה הוא ראוי שיושקף בדרישות שלימותו כי אין לו להרוס בעצמו לבקש מעלה אלהית כמו שאין לו להתרשל ולהשאר בתמונ' בהמות וזה הענין זכרו החכם פרק י"א מהמאמר הראשון מספר המדות אמר גלוי הוא כי ראוי לחקור מהמעלה האנושי' כי אמנם דרשנו הטוב האנושי והאושר האנושי אמנם נאמר המאמר המעלה האנושית לא הגשמית כי אם הנפשיית ירצה שאין הכוונה בעיון הספר ההוא להעלות מעלה מעלה לחקור מהמעל' המוחלטת האלהית שאות' אינה משוערת ואינה מקבלת התוספת והחסרון אמנם שהכונ' לדרוש מהטוב והאוש' אנושי אמנם אמר כי באומרו המעלה האנושית אין הכונה לו לחקור מההפעליות הגשמיות המשותפות לבעלי חיים רק מהמעלה הנפשיית השכליי' אשר היא באמצע שהוא האושר האנושי בייחוד וטוב שלימותה יתייחס אל נושאה לקבל השערת התקון וההפסד כי אשר איננו כן איננו אושר אנושי כי אם אלהי ואין לנו עסק בו וכבר תפס בפ"ב מהמאמר עשירי על מי שחשב חלוף זה באומרו אמנם גלוי הוא כי אם לא יהיה דבר אחד טוב בעצמו אשר עם אחר טוב בעצמו יהיה נבחר אין זה דבר יהיה כזה אשר בו נשתתף ובזה אמנם הוא הדרוש יאמר שאם נניח שהטוב האנושי לא יקבל הפחות והיתר עד שבהתחבר שנים מהם לא יוסיף טוב על האחד מי יתן ואדע אי זהו טוב אשר כזה שבו נשתתף והנה בדבר המשותף לאנשים הוא הדרוש ולא בזולתו והנה אדון הנביאים אמת מאד הענין הזה בכל מקום אשר אמר בדרישות שלמותינו ע"י מעשה התורה האלהית (דברים ו׳:י״ח) למען ייטב לך (שם ה') ולמען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכיוצא בזה. הנה שייעד לנו בטוב המיוחס לנו לא הטוב בהחלט, והנה הוא הפליג לומר (שם י') ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך וגו'. והכוונה מהו זה שהש"י שואל מעמך עבודות ומעשים כאולו הבאים בתורה להשלים את עצמך מה שלא יושאל כן מהנמצאים העליונים ממך ולא מזולתם אשר לא נמצא שלמותם אצל מעשים אלו ודומיהם והשיב (שם) לטוב לך ירצה לפי שהטוב הנדרש הנה הוא הטוב האנושי אשר הוא טוב לך לא הטוב המוחלט אשר למלאכים ולאל ית' ואין צ"ל הפחיתות הבהמי אשר אינו טוב כלל ולזה יחוייב שיישרו מעשיך אל הטוב ההוא ויתיחסו אליו. וכן כתב החכם פ"ב מאמר ח' מהספר ההוא האם הם אוהבים הטוב או אשר הוא טוב להם אמנם זהו מסופק אי זהו וזה הספק עצמו יהיה אצל המהנה אמנם ירצה כי כל אחד יאהב אשר הוא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט ראוי לאהוב כן אמנם אשר הוא לכל אחד. הרי שהתיר זה הספק ואמר שאשר הוא טוב לכל אחד הוא אשר ראוי שיכספהו לא הטוב בהחלט ולזה מה שהישירה אליו התורה האלהית בכל הישרותיה כמו שאמר לטוב לך וכן אמר (שם ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו'. לטוב לנו כל הימים וגו'. כי בשתי ההצלחות כיון אל הטוב המתיחס אלינו לא זולת ודי בזה לאמות הקודם. אמנם הנמשך יתבאר ממה שקיימו בעלי החקירה שהפעולות יחלקו לשני מינים. האחד אותם ששלמותם בעצמם בלתי יוצא לחוץ כענין הפעולות השכליות העיוניות שאין ענינם זולתי השגת המושכל ההוא והמצאו בשכל וזהו הפועל העצמי שעליו אמרו שיצא השכל מהכח אל הפועל. והשני מין הפעולים שפעולתם נמצאת חוץ לשכל בחומ' מן החומרי' כבית והכסא והכיור וכל כלי אשר נעשה לכל מלאכת מחשבת. והנה מעלת המין הראשון נודעת מאד משני פנים. האחד להיות מציאות' רוחני זך בלתי נמצא רק בשכל אשר הוא מציאות מעולה מאד מהמורגש כי לסבה זו נתעלו החכמות זו מזו רצוני בהיות נושאי קצתם פשוטים מחמר מקצתם. וכבר יראה שביאר איוב (כ"ח) דבר זה באומרו, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה אמר שהחכמ' האמיתית הראויה שתקרא כן בהחלט בה'א הידיעה היא אשר דרושיה ומושכליה הם רוחני' פשוטים מכל משיגי החומר ומקריו אותם שיחשבו בעיני ההמוניים לאין מפני שאינו גשם או כח בו וע"ד האמת האין ההוא הוא היש המוחלט אצל בעלי השכל. וכבר כנו האלהיים ז"ל זה השם אל הכתר העליון אשר ממנו שפע החכמה העליונה ומזה נאמר (קהלת ג') ומותר האדם מן הבהמה אין כי באמת המותר ההוא הוא יש מושפע מהשכל העליון ההוא כי הכל זולתו הוא הבל. ואמר ואי זה מקום בינה כי אשר יאמר עליו שהוא פועל הבינה באמת אינו מוגבל ואינו תופס מקום. ולזה אמר (איוב שם) תהום אמר לא בי הוא כ"א כבר היו החכמות הטבעיות מעיינות באלו הנמצאים המורגשים לא לזה ראוי שיחלט עליהם שם החכמה כזאת שמושכליה ודורשיה הן מהאין ההוא הרמוז. והשני להיות מבואר שפעולות באלו הנמצאות בשכל הם קיימות נשארות תמיד בהשארות כשכל וקייומו לא כן הפעולים הנמצאים בחומר שהם מחוייבי הכלייה וההפסד בכלות הנושא או ההיולי ההוא אשר יקבל התמונה או הצור' ההיא אשר הוא הכרחי לו מבלי שום המלט וזה מבואר. והנה שני מיני אלו הפעולות נמצאות בעצם וראשונה באל יתברך אם החכמה העצומה והפשוטה אשר היא השכלת עצמו שהיא השכלה עומדת בעצמה בלתי יוצא ממנו יתעלה. ואם היד החזקה והזרוע הנטויה אשר בה ימציא מצואים ויברא ברואים יש מאין הכוללת הבנין הכללי אשר בו יוכללו השלשה עולמות והפעולים ההם אם שקצתם והם עולם השכל הקרוב אליו מן השלשה נכבד רוחני ופשוט מחומר הנה שני שלישי הבריאה הם מגורשים ונמצאים בחומר ואם אינם ממין אחד אבל יתחלפו זה מזה כגבוה שמים על הארץ ואין ספק שיפול בין שני מיני הפעולות האלו החלוף וההבדל מהשני צדדים שאמרנו. האחד הוא מבואר במעלת בב"ת מהרוממות והשבח. והשני מצד הנצחיות שאין צריך לומר הנמצאים אשר הם תחת ההויה וההפסד המפורסם כי אף אותם שגזרו עליהם החכמים התורניים שאע"פ שהיו הווים שהם אינם נפסדים הנה התורה הכתיבה אליהם בכמה מקומות וייחסה אותם אל הכלייה וההפסד. אמר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעי' נ"א). ירצה כשתשאו מרום עיניכם הרואות ותראו שהם נמצאים מוחשים ככם ותביטו אל הארץ שהיא בתכלית החומריות שגזרו עליהם שהם מצד עצמם מחוייבים ההפסד והכליה ויושביה כמו כן ימותון כי מחומר קורצו גם הם. אמנם קיומם הנצחי יהיה מצד היותם מושכלים אצלו מפאת כללותם וזהו אומרו וישועתי לעולם תהיה כלומר הישועה המגעת להם ממנו מזה הצד הוא המשאירם לעד והיא צדקתי אשר בעדה לא תשיג להם ממנו מחיתה והפסד. והוא ענין נצחיות המינים לדעת הפלוסופים ולדעתנו אנחנו עם תורתו בלבנו ענין הנצחיות האישיי לעבדיו ההולכים בדרכיו על דרך שאמר הכתוב (שמות ל״ג:י״ב) ידעתיך בשם. (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים וגו' (שם א') כי יודע ה' דרך צדיקים וגו': והוא ענין כתיבת ומחיית הצדיקים והרשעים בספר הזכרון כאשר נכתוב במקומו שער ס"ז בע"ה. ואתה תחזה אמות מה שכווננו אליו בפתח דבורנו וזה שעם שכבר נתבארה מעלת המין הראשון מהפעולות האלהיות על המין השני והוא מין הפעולים בשעור נמרץ מכל מקום הוא מבואר תכלית הביאור שהצלחתינו המיוחדת לנו לפי טבע האנושות הנה היא תלויה בהיות עסקינו ועיונינו אצל ההשגה האיפשרית לנו במין השני אשר מאלו הפעולים המחודשים במאמרו ית' אם הכוללים ואם החלקיים יותר ממה שיגיענו מהמין הראשון אשר בפעולות. והוא שהשכל יגזור בתכלית האמות מה שתקיימהו התורה מהיות הצלחת האדם בלתי מגעת רק בדרך גמול ושכר טוב הפעולות ויושר הדעות והאמונות וההשתעבד אל העבודות האלהיות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. והנה זה אי אפשר להגיע לאדם במה שיחכם לדעת כל מה שידעו ארסטו וחביריו ותלמידיו בכל מה שהשיגו שלכל סבות הנמצאות יש סבה אחת ראשונה ממנו נתחייבו כל העלות והעלולים כולם אשר קראו זאת הסבה הראשונה בשם אלהים. כי מה יוסיף ומה יתן ידיעת זה להצלחתו אחר שנתאמת להם כי זה אלהים אלהי עולם אינו דורש ומבקש מאיש מהאנשים ולא מכולם שום יראה ועבוד' קלה או חמורה ואין פועל מהפעולות שירצה אותו או שימאסהו גם כי אין לאל ידו לשנות דבר טבעי ממנהגו וכ"ש במה שיגזרו עליו שהוא אינו משיג ולא יודע אלו הדברים האפשריי' המשתנים ואיננו מתבונן בעניינם כי יטענו כמה טענו' לומר כי זה הוא עלויו ותכלית מעלתו על דרך אשר יומרוך למזימה (תהילים קל״ט:כ׳) כמו שכתבנו אצל מעשה העקידה שער כ"א ועוד נזכרם להבא ובשער הבא ובשער נ"ד בע"ה. והנה באמת לא נודע אל החכם טעם שום הצלחה במה שישתדל לחקור איך הוא יתעלה ואיככה היא חכמתו וידיעתו אצל עצמי או זולתו ואיכה ידע אל אלו הנמצאים המשתנים וההפכיים והדברים העתידים הנתלים בהעדר והצודק משני קצות האיפשר בעתיד וכיוצא באלו העיונים אשר יגזור הדעת הנחת אמתתם מעצמם מבלי חקירה ובא עליהם מוסר חז"ל (חגיגה י"ג.) במופלא ממך אל תדרוש וגו' והחכמה הלא תקרא ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז') והשומם והחורבה היוצא היא הנפילה אל פחת הכפירה בידיעתו יתעלה דבר חוץ ממנו כ"ש שידע באלו העניינים הנמצאים בחמר ובשנוייהן ומקריהן כי הנה באמת לא יגיע מכל זה להם רק ההתחכמות המבולבל ההוא בעוד חייתם בחיים האלו. אמנם אחרי מותם הנה הם בטלים והולכים כי לא יחפוץ המלך לעשות להם יקר יותר מזה. והנה כל מה שיאמרו מענייני השארותם הנה הוא שוא ותפל כמו שכתבנו בשער ו' הוא שער הנפש. אמנם מהענינים הפעולים אשר מהמין השני עם היותם במדרגה למטה מהעיונים הראשונים הנה כבר יהיו יותר נאותים אלינו מצד טבענו ושלמותנו המיוחד אלינו כמו שאמרנו שכבר יגיעו לנו אם מצד הבריאה הכוללת ואם מצד חלקים ויותר מצד הפעולים הפרטיים המתחדשים ע"י האותות והמופתים הנעשים כנגד המנהג הטבעי אשר זכרנו עניינם בשלשה שערים שקדמו תועלות נמרצים מגיעים אותנו אל הצלחתנו המחייבים אותנו ליראתו ומישירים אותנו לאהבתו ומקרבים אותנו לעבורתו במה שנתאמת לנו בהם שרוב גודלו ועוצם רוממותו לא יעצרוהו מהיותו יתעלה צופה ורואה בין כתות האנשים ורוצה בקצתן ומואס בקצתן וכן בענין הפעולות והמעשים האנושיים ושהאיש המוצלח הוא אשר ילך בדרכיו ויתיישר בארחותיו בתום וביושר לבב. לא האיש אשר השתדל בידיעתו והעיז פניו בחקירת מהותו וידיעתו ונתבלבל בהשגתו עד אשר גזר עליו כי איננו רואה את כל מאומה זולתו והוא מה שאמר הנביא אל יתהלל וגו'. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי וגו' (ירמי' ט'). ירצה אל יתהלל המתהלל בשום חכמה ומעלה כי לא יצליח בה כי אם כשישכיל וידוע כי אני ה' משגיח ומתבונן לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי בזה כולל כל מיני ההנהגה הראויות להתנהג בם בין כתות האנשים בתכלית ההתבוננות ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' ולא במאמירים למזמה לאמר מה אנוש כי תזכרנו כי חפצי וכבודי הוא שאהי' מצוי אצלכם ומתבונן בענייניכם כאחד מכם וזהו מה שראוי לכם כמו שיאות לשכלים הנבדלים לדעת אותי ולהשכילני מצד שאני סבתם וממציאם. והנה ראש המשוררים דבר בזה הדרוש עצמו רצוני מבחינת הפעולות והפעולים אצל עצמו והודה לפניו יתברך על התועלת המופלג המגיע לו מאלו הדברים הפעולים מאתו ממה שיגיעהו מהעיון במין מהפעולות והוא במזמור:

והרב רבי שמואל ן' תבון ז"ל תלמידו תקן כי מלת היה מושכת אחרת עמה ושיעורו הן האדם היה כאחד ממנו והיה לדעת טוב ורע. ור' דוד קמחי ז"ל בקונטריס שלו כתב הן האדם היה כאחד ממנו מצד שכלו והתיר עצמו לדעת טוב ורע. והראב"ע ז"ל כתב וטעם הכתוב כמו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע או פירושו על מחשבתו אלו דבריו ובעל הפרדס ביארם ואמר כי החכם הזה יסבור שיש מצבא השמים יודעים טוב ויש יודעים רע ושזה הענין הוא סוד גדול נעלם מארסטו וסיעתו וכי אליו רמז במלת כרובים כי הם המלאכים המורים על הטוב ועל הרע ואשר הם תחת ממשלתם אין בידם לעשות תשובה כי אין מידם מציל ע"כ. והיותר נאות פי' רש"י שאמר הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים מהו יחידותו לדעת טוב ורע. והרמב"ן ז"ל השמיט עצמו מאלו הכתובים זולתי מה שהודה שהדעת טוב ורע היא מדה אלהית כמו שנתבאר בשער ז'. ואין אחד מכל אלה וזולתם אשר שמענו שמעם שהתיר עצמו לפרשו כפשוטו. ואני בער ולא אדע משתומם ונבהל לומר מי הכניסם אל הצרה הזאת ומה מאד קשה בעיני מה שנראה מן המתפלספים שבהם שהכרה הדרוש הניעם לזה מצד מה שיאמרו שהמלאכים אין להם בחינה רק במה שיפול תחת האמת והשקר אשר הוא בהשכלת הדברים ההכרחיים הנצחיים שמשיגים אותם מצד מה שמשיגים את עצמם אמנם שהבחינה אשר היא בין טוב לרע אין להם שום מבא בה לפי שהיא נופלת בדברים האפשריים המשתנים והוא טבע הנאה והמגונה אשר התחלות הבחינה באלו הענינים ומופתיה יוקחו מהפרסום ומנהגי האנשים אהר אין להם התחלה קיימת וטבע עומד רק הכר משתנה ומתמוטט בהשתנות והתמוגג ההרגל עד שכבר נתחלף הנאה לקצתם במגונה לקצתם וההפך. ולזה אמר שהוא חסרון גדול לשכלים הנבדלים ליחס להם השגת דברים אשר כאלו. ומזה הטעם עותו לנו את כל הכתובים בכל מה שיבא העדות בהפך סברה זו ולא ידעתי איך ירחיקו מיחס למלאכים מצד חסרון דבר שחוייב לנו להודות שיש לאל ית' הקפה עליו בלי שום ספק עם האמיננו שהוא ית' וידיעתו דבר א' בלתי משתנים ומתחלפים בשום זמן וענין. ואם יצוייר חלוף זה עמודי האמונה ירופפו ויסודות התורה כלה יתפלצון שרוב מצותיה עדותיה ומשפטיה סובבים על קטבי הטוב והרע כמ"ש ועשית הטוב והישר (דברים ו׳:י״ח) ואמרו ואהבת לרעך כו' (ויקרא י״ט:י״ח) זה כלל גדול בתור' ואידך פירושא היא (שבת ל"א.). וכל אלו ההישרות באומר סור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו) ובמאמר התור' ראה נתתי לפניך היום כו' (דברים ל׳:ט״ו) וזה מבואר מאד מאד. והנה אם יודו בידיעת הש"י ובחינתו בכמו אלו הענינים מה שאינן יכולין להכחיש איך יאמרו שההשגה הזאת היא חסרון בחק המלאכים אחר שהיא מהענינים הכוללים הידועים בנפש כמו שביארנו. וכבר שאלתי על זה לקצת חכמי דורנו המקבלים זה הענין במושכל ראשון ולא השיבו לי דבר. והיותר קשה בזה שנרא' שמסכים לדעתם אנקלוס האלהי ע"ה שתרגם הא אדם הוה יחידאי בעלמא מיני' למדע טב וביש ותרגם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע כרברביא ושמחו בדבריו כל בעלי זה הדעת וחשבוהו כמוכרח למה שיצא מפיו. אמנם הספק העצום אשר זכרנו הוא בעיני מכריע את כלם ואלמלא מפומיה אמרה לא נשמעינה ואם שמא יליזו עלינו ממה שאמרו (שבת י"ב:) מלשון הארמי שמפני גריעותו אין מלאכי השרת מכירין בו ועכ"ז הוא יתברך יודעו ומכירו הנה בפרשת צו בשער נ"ח ב"ה תתבאר כוונתם באופן שאין הנדון דומה לנדבר מה לתבן את הכר. ועוד אני רואה את דבריהם מגדל גדול אשר בעפר תחוח יסודו וברוח מצויי' יפול ונופל. וזה שאפילו נודה להם בקצת הענינים הנופלים תחת הידיע' הזאת שאין בהם טבע קיים והתחלת ידיעה נצחית שתגזור בכל זמן ומקום בלי שום חלוק ושנוי הנה לא נוכל לכפור שרוב יסודותיה ועקריה הם קיימים ונצחיים בלתי משתנים כלל כמו שהוא הענין בכבוד אב ואם והדור פני שיבה ועשות משפט וצדקה וחסד וכיוצא מהשרשים המדיניים שאין שום מבא לשום עם אומה ולשון לשום חלופם על המנהג הראוי וההפך ברצוח וגנוב ונאוף ודומיהם ועד זה הוא רוב הדברים אשר הטוב והרע יקיפם, ואם ימצאו דברים קלים מסתעפים מאלו בלתי נאחזים בזה השיעור מהקיום וישתנו לפי מנהגי המדינות והאיקלמים כמו שבמקום זה יכסו הראש דרך ענוה וצניעות ובזולתו יהי' להם לעזות או שינהגו לכסות הפה כמסתיר ערוה וכדומ' אין בזה בית מיחוש אחר שמדת הענוה והצניעות הכל מודים בה ומקיימים אותה כל אחד לפי הסכמתו. והשרש הזה אמתהו ארסטו ראש הפלוסופים בפ' ט' ממאמר ה' מספר המדות ששם יחלוק על מי שחשב היות כל הדינים אשר תתנהג בהם הדת המדינית בלתי טבעיים לפי שלא נמצא בהם החוזק והקיום אשר לדברים הטבעיים כמו האש ששורפת בכאן ?ובפרס בשוה ודומ' לזה. ואמר כי ירא' שאינו כן שעם היות שהדברים האלהיים הם קיימים וחזקים בהחלט מה שאין כן הדברים אשר אצלינו כי היותר קיימים שבהם ישתנו לפעמים מ"מ לא מפני זה יאמר עליהם שאינם קיימים בהחלט. ונתן סימן לדבר כמו הימין שבטבע הוא חזק אע"פ שיקר' שיהי' האדם ימיני בשני צדדיו. וכן הדברים השרשיים הכוללים שבדינים הם בלתי משתנים כי אם במקרה ועל הזרות כמו שאמר שאם הפקיד אדם חרב ביד זולתו ורוצ' עתה לקחתו להרוג את רעהו שיהי' אז הצדק שלא להשיב' אליו עם שהשבת פקדון הוא מהדברים הקיימים. אמנם שכבר ימצאו פרטים משתנים כפי טבע הזמן והמקום כמו שישתנו מדות היין והחטה כי במקום שיש שם הרב' הם גדולות ובמקום היוקר הם קטנות עד הנה תורף דברי פי חכם חן חן לו. ראיתים וישמח לבי למה שהם אמתים תורניים קבלתים וחשבתים סוללה להפיל המגדל הזה אשר בנו בני האדם הנמשכים אחריו כי לא נשאר להם בו פתחון פה עוד ולסבה הזאת הונחי רוב עקרי המדינית למצות אלהיות וכ"ש שיש לימר כי כבר תפול על הטוב והרע בכלל גזרת האמת והשקר באופן מה כמו שיפול על האמת והשקר טוב ורע. וזה שכשנאמר שההנהגה באות' דרך ישרה המונחת מהדתות המסדרות החיים האנושיים היא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם יאמר שהגזר' הזאת היא אמת. ואם נאמר שעבור אלה והפר ברית ותור' היא נאה יאמר על זה שהוא שקר. כמו שבחלק העיוני ההצדק בחיוב ושלילה הוא הטוב והבלתי צדק היא הרע. כמו שנתבאר כל זה תכלית ביאור ג"כ לארסטו במה שאחר הטבע ובפרק א' מהמאמר הששי מהספר הנזכר עד שגמר אומר אמנם הטוב והרע אשר לשכל העיוני ולמעשי הם האמת והשקר כי אמנם הם בכל דבר שכלי פועל המעשי אמנם השכלי הוא האמת המתחבר עם הרצון הישר ע"כ. והנה להיות הדברים האלה מבוארים בעצמם ירא' שלא הביאם לנטות מעליהם גם מעל פשוטי הכתובים רק כי ממה שראו שמנע הש"י מהאדם אכילת עץ הדעת טוב ורע גזרו שהדעת ההוא הוא רע לבריות וכ"ש שהוא רע לשמים והשתדלו להרחיקו מעל השם יתעל' ומלאכיו כהרחקת הגשמות וכיוצא בכל מקום והסבה היא חלוש' מאד לקעקע כמה בנינים שכבר ביארנו יפה יפה שהדעת טוב וההכרה בינו ובין הרע הוא הכרחי לחיים מבלי ספק כי על כן שמהו סמוך ומצרן אל עץ החיים אלא שההפסד והרע בא מצד יציאתו ממה שהוזהר והשתקע בו ואין רע יורד מלמעל' וחלילה שיהי' חסרון בחוקם מה שהוא מעלה אצל בוראם ית': והנה לא נבדל המלאך מן האדם בשהאדם ידע בטוב וברע והמלאך לא ידע ולא יבין, רק בשהאדם יש לו בחירה ואיפשרות ליפול על כל אחת מהנה ותמצא שלמותו בנפלו על הטוב וחסרונו בנפלו על הרע והמלאך אין באפשרותו ליפול כי אם על הטוב כמ"ש המור' פרק ז' חלק ב' וכמו שכתבנו היטב בפרק נפרד בשער ח'. וכן היה ענינם אצל המושכלות שתחת האמת והשקר כי כבר חוייב שישיג המלאך שהפך מה שישכילהו מהם הוא שקר אמנם אין בטבעו לדעת את השקר ושיהא אצלו קנוי במושכל כסבור שהוא אמת כמו שיהי' זה אפשרי באדם. וזהי העולה על דעתי בדרוש הזה וקבעתי בו מסמרות כי לא מצאתי קורת רוח בכל מה שנמצא בו לראשונים עם שאני חושד את עצמי בהבנת כוונתם. האמנם שמה שתרגם אנקלוס בכתוב הזה כוון בו לדבר ראוי לשום אליו לב זולת מה שחשבוהו ממנו ואחשוב שאליו כוון רש"י ז"ל והוא שפשוטו של כתוב זה צריך תקון כמנהגו להרים מכשול מעיני ההמון כי אומרו הן האדם היה כאחד וכו' לא ימלט משידבר הש"י אל עצמו כאומרו ויאמר ה' אל לבו או שידבר עם זולתו ואם ידבר אל עצמו הרי הוא מביא אל הרבוי ואל הדמוי המשנים או המשלשים חלילה לנו. ואם אל זולתו כבר ירא' שהוא יתברך ואותו הזולת אשר עמו ידבר היו שוים בידיעת הטוב והרע וזה מגונ' ודבר שא"א. וקשה עוד שיאמר שיהי' האדם בזה שוה להם. והוא תקן הכל בתרגומו בזה כי יסכר פי דברי שקר ודבר כזב בדברים האלה כמו שעשו הזקנים במאמר נעשה אדם וכיוצא (מגלה ט'.) והנה לא חשש אנקלוס אליו כמו שלא חשש אל השאר מה שחששו הם למה שלא היה בהם הגנאי כל כך מפורסם ועוד שתשובתו בצדו להמון העם באומרו ייברא אלהים כו' כמו שכתבנו בשער ח' ועל זה הענין ההמוני נזהר בתרגומו עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבני בשער ז'. אמנם מה שתרגם והייתם כאלהים ותהויין כרברביא אחשוב אחד מב' ענינים אם שהוא משלח שם זה על המלאכים והוא הנכון ממה שמצאנוהו שתרגם כראות פני אלהים (בראשית ל״ג:י׳) כחזו אפי רברביא. ומהידוע כי על המלאכים שנאמר עליהם ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם ל"ב) מדבר. אמנם תרגם כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (שם) חזיתי מלאכיא דה' כי ראה לתרגם שם אלהים על השם הנכבד ושיחסר מלת מלאך משיתרגם אלהים לשון רבים על המלאכים לפי שלא ראה אז אלא אחד ועליו קרא שם המקום פנואל. ואין צ"ל שלא יתכן לתרגם שם אלהים סתם על המלאך כי לא נסה. ^*ואם הונח שנתיחד לו וכו', כונתי שע"כ הוכרח אונקלס לבאר ולתרגם מלת כאלהים במאמר הנחש כרברביא, ולא כמלאכי', יען כי הנחש אף שהית' אז לו מעלה וכשרון הדביר לא השיג בכל זאת ציור ומושג המלאכים שהם שכלים נבדלים ורוחניים ואיך יתכן לחשוב שתאמר, והייתם כמלאכים, הלא בעבור היות הדבור רק לבוש המחשב' ומעטה הרעיון והציור השכלי, לא יוכלו גם בני אדם להוציא דבור מפיהם, אם לא השיגו תחלה במחשבתם אותו הרעיון והציור השכלי אשר עליו יורה הדבור ההוא (וע"כ קראו הפילוסופים את האדם חי מדבר כי כשרונו לדבר יורה בעצמו על כשרונו לחשוב מחשבות, לצייר ולהשיג ציורים ומושגים שכלים) וע"כ לא התנצלה אתון בלעם כאשר נטתה מן הדרך בראותה את המלאך, אף שנתנה לה אז בדרך נסיי, ולפי שעה היכולת לדבר, יען לא השיגה מושג המלאך וציורו הרוחני, ולא מצאה יד לצייר בדבורה מה שראת' ולא השיגה. - ואם הונח שנתיחד לו זה הלשון רצוני רברביא לכוין בו אל זולת המלאכים אומר שכוון בזה אל ענין יותר עמוק והוא שידוע שאין ליחס לשום מדבר מאמר רק מה שיש לו צד ידיעה או הכרה בו או שום ציור ודמוי יוכל לציירו ולדמותו בצד מהצדדים ואפי' חולמי החלומות לא יראו להם דברים רק שיהיה אל החולם ההוא שום השערה בהם אם במציאותם כמות שהם או ע"י ערוב או הרכבה מדברים נודעים או נכרים אצלו קצתם בקצתם. אבל מה שלא צוייר לו בשום ציור והשערה לא יתדמה אליו כלל כמו שכתב החכם בטבעיות ז"ל ואין לו שיבנה צורה מבלתי משל קודם ע"כ. ומהידוע ג"כ שהמלאך לא יושג ולא יציייר רק בציור שכלי ממש וכמ"ש אליפז התימני יעמוד ולא אכיר מראהו (איוב ד׳:ט״ז) כי לא ישיג בדמיונו ולא בשום כח היולאני זה המלאך המדבר בו וכ"ש שהוא נמנע בכל תנאיו שישיג אותו הב"ח הבלתי מדבר ושתיוחס השגתו אליו בשום ענין. צא ולמד מאתונו של בלעם שהרי נטתה מפני מלאך ה' הנצב לקראתו וחרבו שלופה בידו וכשדברה התנצלה מאדוניה במה שלא הורגלה לעשות כן ואמרה הלא אנכי אתונך (במדבר כ״ב:ל׳) ולא נתנצלה בשראתה את מלאך ה' שהיה לה התנצלות נפלא וזה שאם נתן לה כח להרגיש ענין מאיים ומבהיל יותר ממנו הנה הורע כחה משער שום השערה שכלית כלל ולזה לא הזכירה מלאך ה' בפיה. ומטעם זה עצמו הוקשה בעיני אנקלוס שיאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע שיורה שהנחש היה משיג ומשער מהות המלאך או ענינו ושהוא מכיר בו שהוא יודע בין טוב לרע וגם כשילקח הנחש כפי הזווג הראשון שפי' בשער הקודם לא יתכן לו זה כי לא יתיחס השגת המלאך רק לנביא בהשגה נבואיית או למי שיוכל להשכיל בו שום השערה שכלית מצד שהוא בעל שכל לבד. ולא תקשה מאומרו אף כי אמר אלהים. כי יודע אלהים. כי זה היה מאמר לפי מאמר האומר לבד לפי שהאשה היתה אומרת שהאכילה מהעץ ההוא נמנעה להם מפאת האלהים. וכמוהו מה דבר ה' דבלק (שם כ"ג). ואומרו ויאמר ה' אלהים אל הנחש. יגיד עליו ויאמר ה' לדג (יונה ב׳:י״א) והוא על ההכנעה אשר הוטבעה בו משם ואילך כמו שפירשנו. ואיך שיהיה באלו הענינים הנה לא כוון אנקלוס אל מה שיעקור בו שרשי הדת והאמונה חלילה לו:

יש אצלנו למשל דינא דבר מצרא וב"חושן משפט" שלנו הוא תופס מקום חשוב, "הלכות מצרנות" (חו"מ סי' קע"ה), ואופיני הוא הדבר שהלכתא זו נסדרה שמה עוד לפני הלכות שותפים (חו"מ סי' קע"ו-קפ"א), מקח וממכר (שם קפ"ט-רכ"ו) ומתנה (שם רמ"א-ר"נ), ההלכות העיקריות בכל ספרי המשפטים שבעולם. ועל מה נוסד כל הדין דבר מצרא? רק על יסוד היושר, "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח), כי היושר גופו הוא דין אצלנו.