דברים ז:ה מחשבת ישראל: דרוש, דרשות מהר''ל ומורה נבוכים

מה שאמר "מקום הניחו לו להתגדר", ולא הספיק לו לומר "הניחו לו דבר זה להתגדר בו", דמאי ענין "מקום" לכאן. אלא שרצה לומר שכל אשר יש מקום מיוחד לאיזה דבר, אין ראוי לדבר אחר ליכנס להשיג גבולו ומקומו הראוי לו, ולכך הניחו לו מקום שלו. ומה שנקרא כתיתת נחש הנחושת מקום אשר הונח ליחזקיה הוא זה, כי מן הדין אין זה בכלל (דברים ז, ה) "ואשריהם תגדעון" הנאמר על דבר שנאסר במה שנעבד, דהיינו עבודה זרה, או אשרה שהיא של העובדים אותה, כמובן "ואשריהם". אבל נחש הנחשת אין יכולים עובדיו לאוסרו, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ע"ז נד:). רק שכתת אותו יחזקיה משום מגדר מלתא, שלא יטעו אחריו עוד. וזהו המקום שהניחו לו אבותיו ביחוד, כי הוא היה מתחזק ומתאמץ תמיד לתקן המכשולות לגדור ישראל, שלכך נקרא שמו "יחזקיה". לפיכך שייך לומר בזה "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו", כלומר כי מקום זה שייך לו, ואין אדם נכנס למקום חבירו.

ובחולין (דף ו') העיד ר' יהושע בן זרוז בן חמיו של ר' מאיר לפני רבי על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו חברו עליו אחיו ובית אביו וא"ל מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר דרש להן מקרא זה (מלכים ב י״ח:ד׳) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא בערו בא יהושפט ולא בערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט בערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו ואמרי לה אין מזחיחין אותו מאן דאמר מזיחין דכתיב ולא יזח החושן ומאן דאמר מזניחין דכתיב כי לא יזנח לעולם ה' ומ"ד אין מזחיחין דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל ע"כ. מה שאמר מקום הניחו לו להתגדר ולא הספיק לו לומר הניחו לו דבר זה להתגדר בו דמאי ענין מקום לכאן. אלא שר"ל שכל אשר יש מקום מיוחד לאיזה דבר, אין ראוי לדבר אחר לכנס להשיג גבולו ומקומו הראוי לו ולכך הניחו לו מקום שלו. ומה שנקרא כתיתת נחש הנחושת מקום אשר הונח ליחזקיה הוא זה. כי מן הדין אין זה בכלל ואשריהם תגדעון הנאמר (דברים ז׳:ה׳) על דבר שנאסר במה שנעבד דהיינו עבודה זרה או אשרה שהיא של העובדים אותה כמובן ואשריהם, אבל נחש הנחשת אין יכולים עובדיו לאוסרו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, רק שכתת אותו יחזקיה משום מגדר מלתא שלא יטעו אחריו עוד. וזהו המקום שהניחו לו אבותיו ביחוד, כי הוא היה מתחזק ומתאמץ תמיד לתקן המכשולות לגדור ישראל שלכך נקרא שמו יחזקיה, לפיכך שייך לומר בזה מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כלומר כי מקום זה שייך לו ואין אדם נכנס למקום חבירו. הנה גם בזה סרה קושיית התוספות שם שהקשו אמאי לא משני נמי הכי בשבת (דף נ"ז) דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה אותם ביער יאשיהו (מלכים ב כ״ג:י״ג) אפשר בא אסא ולא ביערם וכו' ולא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. עד שנתעצמו התוספות לתרץ מ שום דנחש הנחושת שנעשה על פי הדבור טעו בו ראשונים והיו סבורים שאסור לבערו. ולפי דברינו שקדמו אתי שפיר, כי בבמות לא יפול לשון מקום הנקחו וכו' דעל פי הדין גם כל אחד מהראשונים היה לו לבערם, לכן הוכרח התלמוד שם לתרץ באופן אחר מקיש ראשונים לאחרונים וכו' יעויין שם. אבל בכתיתת הנחש לא היה ביעור יחזקיה על פי הדין כלל, רק שהיה מתחזק במצות כי נחש הנחושת לא נאסר שלא היה של עובדיו כאמור, בדבר זה שייך לומר מקום הניחו לו אבותיו שהוא הוא המסוגל דוקא לכך וזהו מקומו וגבולו ביחוד. וכן מה שהתיר רבי בית שאן לא שייך בזה דין כי לא כתיב בית שאן לענין זה בקרא עד שיהיו הראשונים אוסרים אותו, יתכן ביה מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:

וכבר בארנו בחיבורנו הגדול ״משנה תורה״ ש׳אברהם אבינו׳ ע״ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה בפיוס בני אדם ומשוך לבבם לעבודת האלוה בהיטיבו להם. עד שבא אדון הנביאים והשלים הכוונה וציוה להרוג הכופרים ההם ומחות זכרם ולשרשם מארץ החיים מזבחותיהם תתוצון וגו׳״ ומנע מהמשך אחר דרכיהם ואמר: ״ולא תלכו בחוקות הגוי וגו׳״. וכבר ידעת, מלשון ה׳תורה׳ במקומות רבים שהכוונה הראשונה מן התורה כולה היתה – להסיר ׳עבודה זרה׳ ומחות זכרה וכל הנתלה בה וגם לזכרה, וכל מה שמביא לדבר ממעשיה כ׳אוב׳ וה׳ידעוני׳ וה׳העברה באש׳ ׳וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים׳ ולהזהיר מהדמות בדבר ממעשיהם אלו וכל שכן להמשך אחריהם. ואמר ב׳תורה׳ בפרוש שכל מה שחשבוהו עבודה לאלהיהם והתקרבות אליהם הוא הדבר המתועב הנמאס אצל האלוה – והוא אמרו: ״כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלהיהם״. ואתה תמצאם זוכרים בספריהם אשר אני עתיד להודיעך אותם שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול שבעה עטלפים ושבעה עכברים ושבעה שרצים אחרים בקצת הענינים – ויספיק באלו ׳תועבה׳ לטבעים האנושיים. אם כן, כל ה׳מצוות׳ שבאו באזהרה מ׳עבודה זרה׳ וכל הנתלה בה וכל המביא אליה או המיוחס לה, הם מבוארות התועלות מפני שהם כולם – להציל מן הדעות הרעות המטרידות מכל מה שיועיל בשתי השלמויות בעניני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו: ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים״; והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם ״ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו״. ומה גדלה תועלת כל ׳מצוה׳ שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמיתית, והיא – שיש אלוה בורא כל אלה והוא שצריך שיעבד ויאהב ויורא לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמיתי לא יצטרך בקרוב אליו והגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל רק ׳אהבתו ויראתו׳ לא דבר אחר, והם – התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר ״ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגו׳״. והנה אשלים זה הענין אחר זה.