דברים ז:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

^*תוכן דעת הרב ז"ל: הנה כבר נודע לך משער ל"ט כי ברואי הארץ יחלקו לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, גם נודע לך מביאורי לשער ל"א, כי לדעת החכמים הקדמונים מורכבים כל אלה מהד' יסודות, אש, אויר, מים, ועפר, וכבר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' יסודי התורה אשר בעקבותיו הלך הרב ז"ל, כי ברא הי"ת מתחת לגלגל הירח חומר אחד פשוט הנקרא פה בפי הרב ז"ל החומר ההיולי, וממנו התהוו אח"כ ברצונו ית' ד' יסודות, כי לקצת חומר זה נתן צורת האש, ולקצתו צורת האויר, ולקצתו צורת המים, ולקצתו האחרון צורת העפר, וכתב עוד שם, כי גם עתה ישתנה לפעמים קצת מיסוד אחד ליסוד אחר, (כנודע גם לחכמי הטבע החדשים, כי מצד אחד נראה כי יגדל גוף הארץ עד שיעלו ויתהוו לפעמים איים חדשים בלב ימים, ויתרחק הים בעצמו בקצת המדינות ממקום היבש' וארץ נושבת יותר ממה שהי' רחוק מהם בתחיל', ומצד אחר נראה בהיפך, כי כמה ערים היושבות עתה על חוף הים, היו בתחיל' רחוקות ממנו, ועתה קרובות אליו בעבור שנתרבו מי הים ויפשטו על כל גדותיו). ונמצא לפי זה מדרגת הברואים אשר למטה מגלגל הירח הן ששה, זו למעל' מזו, מדרגה הראשונ' היא מדרגת החומר הפשוט המשותף לכל צורות ד' יסודות, למעל' ממנה מדרגת ד' יסודות, השוות במעלתן יחד, הג' מדרגת הדומם בכלל, הנחלק בעצמו למינים פרטיים הנבדלים בחשיבותם ובמעלתם זה מזה, ד"מ כל מיני מתכיות ואבני יקר הם יותר נכבדים משאר אבנים ועפרות, אחר כך הד' והוא מדרגת הצומח, הנחלק ג"כ למינים שונים זה מזה במעלתם, כתפוח בעצי היער והארז אשר בלבנון לעומת האזוב אשר בקיר, אח"כ הה' מדרגת החי בכלל הנחלק ג"כ למינים יקרים ולמינים פחותי ערך מהם, ואח"כ מדרגת המדבר שהוא האדם בכלל, הנחלק ג"כ למינים ואישים השונים זה מזה במעלתם המוסרית, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי ה"ית יסד בחכמתו לא לבד שכל מדרגה תזון, למען השאיר קיומו עלי ארץ, ולהוסיף גדולו ע"י המדרגה שהיא תחתונה ממנה ונותנת כעין מזון לה, כ"א גם קצת מיני מדרגה אחת היותר יקרים, נזונים ממיני אותה מדרגה שהם פחותי ערך מהם, ד"מ כאשר ישתנה קצת מיסוד זה ליסוד אחר, לא תשתנה הצורה בעצמה, ד"מ צורת המים לעפר או בהיפך, (כי אז הלא יהיה יסוד אחד כעין מזון ליסוד אחר הדומה לו במדרגת מעלתו, משא"כ לדעת הרב שכל דבר נזון רק ממדרגה הפחותה ממנו וקרובה אליו) כ"א קצת מהחומר הפשוט ההיולאני המלובש עתה בצורת המים, יפשיט צורתו זאת, וילבש צורת העפר, ולפ"ז נזון יסוד העפר וגדל ומתרבה ע"י החומר הפשוט הזה הפחות ממנו במדרגה, ונחשב לו כעין מזון, והדומם נזון ומתרבה מד' יסודות הפשוטים אשר מהם הוא מורכב, והצומח נזון מחלקי עפר שהוא הדומם מלמטה ממנו במדרגה, בהצטרפות חלקי המים והאויר, אור וחום השמש הנכנסים לתוכו, והבע"ח יקח מזונו לרוב מהצמחים הפחותים ממנו במדרגה, ורק להנחש המקולל נתן למזון העפר שהוא הדומם שלמטה ממנו בב' ממדרגות, כמו שנתן לאדם אחר שחטא ולפני המבול רק הצמח השפל ממנו בב' מדרגות למאכל, ולא החי הקרוב אליו, ופחות ממנו רק במדרגה אחת, ומה שקצת מבע"ח הגדולים וכי חזקים טורפים ואוכלים הקטנים והחלשים מהם, אפשר שזה הוא בעבור רוע והשחתת דרכם לעבור חק וגבול הטבעיי הראוי להם, או בעבור היות להם באמת מעלה צוריית יותר נכבדה ממעלת הנטרפים, כמו שנראה שכל מיני אבנים ומתכיות יקרים, יגדלו ויתרבו ע"י חלקי העפר הסמוכים להם ופחותי ערך מהם, אשר יהיו להם כעין מזון, כי לאט לאט ישנו טבעם עד שיתדמו להם וידבקו בהם להגדיל כמותם, וסוג המדבר, ר"ל האדם הנעלה במעלתו על שאר בע"ח, יקח מזונו ומאכלו מבשר בע"ח, ונמשך מכל זה, כי האומה הנבחרת שהיא עם סגולה וגוי קדוש הנבדל במעלתו מכל גויי הארץ, ראוי להם שיבדלו גם במאכלם ומזונם משאר בני אדם, אשר ע"כ הוזהרו מהרבה מאכלות אסורות אשר חומרם עכור ובלתי ראוי להיות למאכל לנפש אשר תטהר מכל דעה נפסדה, ומחלאת המדות הרעות, גם בהתיחסם לשאר עמי הארצות הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, וינזרו לבושת, ובשקוציהם נפשם חפצה, אמר הכ' ד"מ ובבחינה מוסרית, "ואכלת את כל העמים" וכו', ר"ל כי בעבור יקרת מעלתך ממעלתם ראוי לך כי תזון מהם בבחינה מה, וטובם וכבודם יהיה לך לשלל, כי הנעלה במדרגתו ראוי לו שיהיה נזון מהמדרגה שלמט' ממנו, - אח"כ יאמר הרב ז"ל כי מדרגת בני אדם יחלקו בכלל לג' מחלקות ועל פיהן תשתנה גם תכונת מזונתם אשר יקחו להם למאכל, האחת כוללת אותם האנשים השקועים תמיד במצולת תאוותיהם הגופניות, ומשתדלים רק למלאות מחסורי גויתם הבהמיות, ונפשם המשכלת שוכנת דומה בקרבם מבלי אשר יורגשו פעולותיה, כי אינם משתמשים בה כלל בכל מעשיהם, והנה למחלק' זאת ראוים רק צמחי שדה למאכל ולא בשר בע"ח, אחרי שהם שוים להם ואין מעלתם יקרה ונכבדה ממדרגתם, ומהם אמרו חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" השניה כוללת האנשים אשר בהם תפעל גם הנפש המשכלת בחברת הגוף יחד, אבל לא באופן שתפרד לפעמים ממנו להתהלך בהלך נפש רק בעיונים שכליים, ובעלי מחלקה זאת חפצים לפעמים גם בתענוגי הגוף המיתרים, שאינם יוצאים מגבול וגדר השיווי, ובעבור היות מעלת אלה נכבדת ממדרגת בע"ת, נתן להם בשרם לאכל', והמחלק' השלישית כוללת בני עליה המעטים, השלמים האמיתיים, אשר שכלם נפרד לפעמים מגויתם, להיות כעצם רוחני בפני עצמה, עד שגופם בעת ההיא כאילו מת ובטלו כחותיו ותאותיו הגופניות, עד שמכל אחד מהם יאמר שאם יתי' (חייו האמיתיים אשר נפשו משתוקק אליהם) ימות חלקו הארציי; ואם ימות יחי', ובעלי מחלק' זאת יצטרכו למזון כפול, האחד מזון גופניי בעת אשר יחפצו למלאות מחסוריהם ההכרחיים, ואז די להם במזון הצמחים, כי בעבור ענותם יחשבו עצמם, בהפרדם למי שעה משכלם הרוחני למלאות מחסוריהם הטבעיים, דומים לשאר בע"ח אשר רק עשבות שדיה נתנו להם למאכל, להתמיד קיומם עלי ארץ, ולא יחפצו במזון הבשר כלל, בעבור שהוא אך למותר ומתנגד לטבע שכלם החפץ רק בתענוג רוחני ולא בגופני, מלבד שיחשבו זה לעול להיות נזון מבע"ח השוה להם אז במעלתו, ומהם נאמר "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", כי אכילת הבשר אשר יחשבו למתנגד לטבע שכלם הרוחני, תסבב להם ריב ומצה פנימית, והב' מזון נפשיי, והם העיונים השכליים אשר יעלו על לבם גם בעת אכלם כי תמיד יזכרו שהאכיל' היא רק למען השאיר גופם לעבודת בוראם, ולחזקו לפעול הפעולות הטובות הנרצות בעיני הי"ת, והנה גם המן הי' מזון כפול כזה, עד שנזון ממנו הגוף והשכל הרוחני, כי בהיותו מזון פשוט ובריא, חזק את אוכליו בבחינ' גופנית, ומצד אחר סבב אותם לחשוב גם כמה מחשבות טובות ועיונים רוחניים עד שנהי' בזה גם מזון שכלי, כי ע"י המן במנעו לרדת ביום השביעי נתאמת להם אמונת חידוש העולם בששת ימי המעש', והשבית' ביום השביעי, ובלקטם ממנו רק דבר יום ביומו, עומר לגולגולת לקחו מוסר השכל, כי טוב לאדם להסתפק בהכרחי לבד, ולעזוב כל בקשת המותרות, וברדת המן ביום הששי לחם משנה למען ימצאו מה לאכול ביום השבת, למדו בבחינ' מוסרית כי גם במנוחת הנפש בעולם הרוחנית והנצחית, יתענג רק מי שהכין פה מזון כפלים, ר"ל מי שהרב' להטיב פעלו עלי ארץ, ואחר היות המן לפי זה, לא לבד מזון גופני היותר טוב וממוצע, בלי תוספת ומגרעת, כ"א לאיש איש כפי אכלו, כ"א גם מזון נפשיי יקר מאוד, עד כי נזון ממנו החלק החמריי והשכליי בכל אוכליו, דמה אותו המדרש שהחל בו הרב למזון באי הארץ הקדוש', אשר לא תחסר כל בה, מכל המצטרך בהכרח לאדם, עד שבאכלם מפירותיה היו נזונים בגוף ונפש וקונים קנין השלמות האמתית, גם דמה אותו להסעוד' שעתיד הי"ת להאכיל לצדיקים באחרית הימים בעת אשר תמלא הארץ דעת את ה', כמו שמבאר הרב והולך, וזש"א, על הכ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הדא הוא דכתיב "כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו'. - מהיות ספוק פרנסת כל אחת מהמדרגות הנמצאות מסודרת לפי טבען. יחוייב שמזונות האנשים השלמים אשר עליהם יחיו יהיו הטובים והמעולים שבכולן. הקודם הנה יתבאר מהמציאות הלא נראה כל אחד מההווי' היות ספוק גדולו וקיומו מה שהוא מזון לו או דומה למזון כי הוא לקוח מהמדרגה הקרובה אשר למטה ממנו במציאות והוא כהיולי לו. והנה החכם בתחלת טבעיות אמר והצמיחה במזון הוא שיגדל הגשם הניזון מגשם אחר קרוב ממנו בכח ויתדמה בפועל, ועל זה הענין הנה היסוד הפשוט שהוא הנמצא הראשון שנברא מדבר הנה ספוק גודלו וצמיחתו לקוח מההיולי המשותף אשר הוא למטה ממנו במדרגה, שמה שאמר שטבעי היסודות ליהפך זה אל זה אין הכוונה שתתהפך צורת האש לצורת אויר וצורת האויר לצורת מים וכדומה ולא שיהיה בענין עקב והמרה כהתהוות היום אחר הלילה אך כשיתהפך ההיולי להפשיט צורת זה היסוד לקבל צורת הזולת ועל זה האופן יקרה שיחסר זה ויוסיף זה. והנה עם זה כבר היה ההיולי ההוא המשתף ובמדרגת ספוק המזון אשר ממנו צמח וגדל הניזון מן הדבר במדרגה אשר על היסודות שהם המחצבים וכל הדברים הדוממים שהם ההרכבה מהנמצאות כי לא יתהוו ולא יצמחו כי אם מהתחבר אליהם היסודות הפשוטים ההם אחד המרבה ואחד הממעוט כל אחד כפי מה שהוא עד שכבר יהיו היסודות הפשוטים במדרגת ספק המזון להם וכן מדרגת הצמחים תסתפק מהיסודות אשר בינינו הבלתי פשוטים. והנה מדרגת החי הבלתי מדבר אשר הוא במדרגה על הצומח הוא מבואר שמזונותיו המיוחדים הם הצמחים אשר תתתיו כמ"ש הכתוב בביאור (בראשית א') ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והנה מה שנתן לנחש המזון משתי מדרגות למטה ממנו שנאמר (שם ג') ועפר תאכל כל ימי חייך קללה תחשב לו כמו שעל זה האופן אמר אל האדם (שם) ואכלת את עשב השדה כי מן הראוי המזון המיוחד אליו לפי טבעו הוא החי שהוא המדרגה אשר תחתיו וסמוכה לו כמו שנאמר (שם ט') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ואולי שקודם שחטא אדם הראשון נתן לו רשות ג"כ על זה כמו שנאמר (שם א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ ומה שאמר אח"כ (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' יהיה מוסב על הראשון או שתהיה עצה טובה כמו שיבא. אמנם מה שראינו שהבעלי חיים נטרפים מזולתם ממינם והיו לברות למו הנה יהיה זה אם רוע מזג והשחתת הטבע הנשארת להם מימי המבול כי על זה הועד לימות המשיח (ישעיהו י״א:ו׳) וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' או שיש לטורף על הנטרף מעלה צוריית מספקת לשיהיה זה מזונו ואם היא נעלמת ממנו והפלא מכח הגזירה האמיתית הזאת כי לפי שכבר נבדלה האומה השלמה מבין שאר האומות בסגלה והבדל כמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה מכל העמים ונאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כמו שיתבאר יפה בשער מ"ד הבא בקרוב ב"ה. עד שכבר יהיו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין הנקרא חי מדבר בכלל. תמצא שהפליגה התורה לדבר בענין מזונותם לא לבד להבדילם מטומאות המאכלות ומשיקוציהם אלא שבפירוש נתנה להם למאכל כל שאר העמים אשר תחתיהם במדרגה אמר (דברים ז') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלדיך נותן לך. בלעם אמר (במדבר כ"ד) יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. יהושע וכלב אמרו (שם י"ד) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם וזולתם כיוצא בהם מורים כלם על היות העכ"ום ההם מאכל לאשר למעלה מהם במדרגה המציאות ואם אינו ענין לאכל את בשרם כי שקץ הם די להיות פשט הדברים למשל מה שאמר הנביא (ישעיהו ס״א:ו׳) חיל גוים תאכלו ובכבודם תתיימרו. וכבר זכרנו זה בשער ט"ו עיין עליו ודי בזה לביאור הקודם. אמנם בכוונת הנמשך יש עיון נכבד וזה כי הנה האדם בטבעו ימצא אצל זה הענין על שלשה עניינים. הראשון מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל (פסחים מ"ט:) עם הארץ אסור לאכל בשר לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה ולא נתן לו לאכלה בסדר המדרגות כמו שכתבנו ואצל התר הבשר לבני נח בשער הנזכר. והב' הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו כי על ענין זה ירמוז ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד) כמו שנתבאר במקומו שער ח' והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים. ואולם הכת השלישית מבני עליה והנה מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להחשב נמצא בפני עצמו והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני עד שאיפשר שימות האחד בחיות השני וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמ"ז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו. ואם נבא בבחינת השכל אשר בפועל הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר להנזר מיישוב האנשים ולקבוע חיותם במדברות וביערים הרחק מאד מאדם ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה כמו שאמרנו והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות כמו שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ז). יאמר שהפת לבדו וכל שהוא ממינו שהוא למטה ממדרגת החי הוא המזון הנאכל לכמו זה האיש השלם בשלוה ובלי ערעור. אמנם אכילת הב"ח הם זבחי ריב וקינטור אליו מהטעם שכתבנו. והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת ל"ג:) וכבר אמרו (תענית כ"ד:) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש וכאלה רבים אשר אתם אשר בא עדותן נאמנה לקיים מה שאמרנו מזה הענין. אמנם סעודת השלחן השני הנה הוא המזון הפשוט המיוחד אל השכל השלם ההוא אם מענינים מחשביים מכוונים בסעודה הראשונה אשר עליהם הוא מיסב אצלה כי עליהם אמר החכם (משלי כ״ג:א׳-ב׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה כי היא סעודת מצוה שמיסב בה תלמיד חכם כמו שכתבנו אצל מאמר יעקב אבינו לא מת שער ל"ב. ואם מפעולות אחרות רצויות ושלמות הנעשות בכח האכילה ההיא כי היא ודאי המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש שעליהם אמר הכתוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (משלי י״ב:י״ד) מפרי איש ישבע טוב. ורבים כמו אלה מעידים שהספוק הנאות והמיוחד אל החלק השכלי הוא פרי מעללי ידיו. וכבר חשבו שהוא משל ואינו רק דברים כהווייתן. ועל המייחד לנפשו זה המין מהמזון אמר המשורר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח) לומר שהמעשים הנאותים והרצויים בהליכת הדרכים הישרים דרכי ה' הוא המזון המיוחד לכל מאושר ובהם הוא ניזון ונשאר לעד. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ה'.) לומר אשריך בע"הז וטוב לך לע"הב. כי באמת כאשר תיזון נפשו מיגיע כפיו על האופן שאמרנו הנה בהכרח יהיה מזון גופו גם כן משוער על הדרך הנזכר ויהיה לפי זה מאושר בעולם הזה שלא יהיה טרוד אחר השגת המאכלות הגסות ולא יצטרך עליהם לבריות וטוב לו לעולם הבא שכלו טוב מצד מה שנהנה ואוכל מיגיע כפיו כאשר הונח. והנה באמת על פי הדברים האלה תודע מעלת פרשת המן הסמוכה ליציאת מצרים וקריעת ים סוף שאנו בביאורה שהיא נפלאה מאד כי היא היתה השלחן אשר לפני ה' בבוא בה מאכל מספיק ומזון נאות לב' החלקים הנפרדים הראוים ליסב בשתי השלחנות. האחד באשר הוא מזון אל הכח החיוני מבלי שום תרעומת וערעור משמירת המדרגות. והשני מצד הלמודים היקרים מדרך חיים ותוכחות מוסר הנלמדים בו שהוא ודאי מזון השכל וספוקו המיוחד. אמנם הבשר הנה לא בא אל שלחן המלך רק באקראי ודרך עראי כמו שיתבאר היטב. אך בשיעורר בענין זה קצת ספקות עצומות שיש בתחלתה. האחד כי הנה הכתוב יעיד על תלונות בני ישראל שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע והנה הוא יתברך לא נענה להם רק בדבר הלחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם וגו'. וקשה עוד מזה כי אע"פ שלא דבר בו פי ה' הנה משה אמר להם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר וגו' ואם היה הנכלל בלשון לחם כדברי הראב"ע ז"ל למה הפרידו בזמן ובמצות שהרי בדבור אחד נאמרו ולא היה לו לשנות עד שיבאר האל יתברך בעצמו. השני כי אחר שאמר האל יתברך אחר כך דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר למה לא יצוה אליהם מה יעשו בו ואיך יאכלוהו אם בנחיר' או בשחיט' כמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) שנרמז, בשלו המתאוים באומרו (במדבר י"א). וישטחו להם שטוח או אם יבא להם בשבת או לא וקשה עוד מזה איך היו העם מתאוים אחרי כן תאוה לאמר, מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (שם). ומה שכתב הרמב"ן ז"ל (שם) שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטין אותו או שהיה מזדמן לחסידיהם וצעיריהם היו תואבין, חלילה לאל מכל זה כי כשנותן האל יתברך בנפש יפה הוא נותן והכוונה היא יותר לפייס להמון העם וצעיריהם מהגדולים והחסידים. וכ"ש שאמר ותעל השלו ותכס את המחנה: ועוד יש לעיין באומרו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי מה נסיון. יש בזה והרי המצפה לשלחן אדוניו בהכרח ישמור את משמרתו כי במה ישען לבעוט בו ומאמר (דברים ח') למען ענותך לנסותך תשובתו בצדו שאמר לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא כמו שפרש"י ובמקומו יתבאר ב"ה. ועוד בענין התלונות הנזכרות בפרשה זו פעמים הרבה הנה משה ואהרן אמרו ראשונ' ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו' ובקר וראיתם וגו' בשמעו את תלונותיכם ואח"כ משה אמר בתת ה' לכם וגו' בשמוע ה' את תלונותיכם וגו' כי שמע את תלונותיכם ואחר כך האל יתברך אמר שמעתי את תלונות בני ישראל הרי תלונות הרבה ולמה לא זכר בראשונ' תלונה כלל וגם למה יאמרו הדבר שניהם בסתם ראשונה ואחר יבאר אותה משה: הנה כל זה מה שיורה מה שכוונו אליו מזה הענין הנכבד שאנו בביאורו. וזה כי עם שהם אמרו בתלונתם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע הנה הוא יתברך רצה להישיר אותם בהישרה הנפלאה שאמרנו והוא שלא להכין מזונם ולספק פרנסתם מסיר הבשר כאותם אשר כח הדברי שבהם מתקשר ומתערב בחמריותם אשר להם הותר הבשר בימי נח כמו שאמרנו אבל רצה שיהיו מהכת השלישית בני עליה אשר בחרו להם הפרישות הנזכר וזכו לשתי השולחנות ולזה לא השיב להם ע"פי תלונותם רק אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ביאר שהכין להם שולחן משני המטעמים כפי מה שאמרנו ראשונה. כי הנה המן יהיה להם למאכל לחלק החמרי פת חרבה ושלוה בה כנזכר. והנסיון ההוא שיבא בו יהיה לנפשם ללמוד זך ונקי אשר יאכל לכל נפש כמו שיחוייב עניינו מן המצות התלויות בו כמו שיבא בפירוש. אלא שמשה ואהרן כשראו שתלונותיהם היו על הבשר גם כן ואם יחדל מתת להם בשר הנה ישאר להם פתחון פה לומר שלא הוציא אותם האל יתברך ממצרים או שלא יוכל אל ערוך שלחנם כפי שאלתם ואחר שהועד המן ליום מחר שנאמ' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו והיה הבשר ראשון לשאלתם הנה הם מלאו לבם אותם לאמר להם בסתם ערב וידעתם כי י"י הוציא וגו' ובקר וראיתם וגו' וביארו ואמרו הדבר אשר הם סומכים עליו בזה והוא בשומעו את תלונותיכם כי מהראוי שיענה אותם ע"פ תלונותם על ראשון ראשון. ואח"כ נתעורר משה על אמתת זה וחזר וביאר הדבר ואמר להם כי מה שאמרו להם סתם ערב וידעתם וגו' ובקר וראיתם וגו' הוא יהיה בתת י"י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע וחזר ופירש בשמוע י"י את תלונותיכם כלומר כי זה מה שיאות להשקיט תלונותם ועל זה הסמך צוה לאהרן שיאמר להם קרבו לפני י"י כי שמע את תלונותיכם. וה' אלהים אמת קיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ונראה בכבודו עליהם בעת ההיא ואמר להם בלשונם שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני י"י אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל וגו'. והנה ע"פ הספקות שזכרנו יש לנו לומר בהכרח שהשלו הזה לא התמיד להם אלא שהביא אותו לפי שעה להיותו לאות כי הוא המוציא אותם מארץ מצרים ולא הם כמו שאמרו ונחנו מה. ולזה לא נזכר איך היו נוהגין או בחול או בשבת, ולזה היו העם המתאוים אומרים מי יאכילנו בשר. כי הנה הבשר לא רצה האל ית' בו לפי עצמו אבל רצה לערוך להם השתי שלחנות על האופן שאמרנו. ולזה מה שאמרו במכילתא (פ' המן פ"ג) בתת ה' לכם בערב מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן השלו לישראל והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות דכתיב ולחם בבקר לשבוע יראה באמת כי אחר שנתן בפנים חשוכות לא היה דבר של קיימא לפי שלא יתכן לפי כוונתו עמהם כי לא היה רוצה לתת להם בשר כדי שידעו שהמזון ההוא הנתן להם שם הוא הנתן לכח החיוני לבד ושיתעוררו שיש לחלק השכלי הנפרד מזון אחר נכבד ממנו ומתיחס אליו והם הלמודים אשר בו כמו שאמרנו והוא מה שאמר הכתוב (דברים ח') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'. ירצה שהוא הרעיבם וענה אותה להביאם אל זה הצורך החזק ואחר כך נתן להם את המן אשר לא ידעו מה הוא ולא נתן להם הבשר בהתמדה למען הודיעם כי לא על הלחם ההוא לבדו יחיה החלק השכלי הנפרד שעליו נקרא אדם שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו הנה הוא יהיה למאכל לחלק החי לבד. אמנם המזון המיוחד אל החלק השכלי הנפרד הוא כל מוצא פי ה' מהמצות התלויות בו ומההערות הנלמדות ממנו שעליהם חיו יחיה. והנה באמת אם היה נותן להם הבשר לא יובן זה הענין שכבר יוקח הבשר לשני הכחות מעורבות יחד כמו שאמרנו וכמה נתאמת כל זה ממה שאמרו במסכת יומא (ע"ה:) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים ממנו דברי ר' עקיבא אמר ליה ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלי' והלא כבר נאמר, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא לחם אבירים שנבלע באברים. וזה כי הנה ר' עקיבא חשב הלחם הזה ענין דק מאד עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלי' אותו והיה מפני שלא ירד אותה הפרדה שאמרנו אמר ליה ר' ישמעאל שטעה בעיונו וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומוגשם ודאי לא אלא מאי לחם אבירים שנבלע באיברים כי הוא מאכל מיוחד לאברים ואינו יוצא מהכח החמרי אל השכל מצד מה שהוא מאכל גשמי. אמנם שכלם ניזון בהם מצד הבחינות וההשקפות האלהיות הדבקות בו המישרות אל החיים הנצחיים אשר תבאר אותם הפרשה כלה וכמו שאמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכאשר נתבונן הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה לאדם הראשון בתוך הגן כמו שיתבאר בפירוש המאמר אשר זכרנו ראשונה אחרי ביאור עקר הפרשה בהראות איך נמצאו בלחם האלהי הנזכר בה ספוקי השתי שלחנות אשר אמרנו כי הוא מה שרצינו אליו בה. אמנם לביאורה צריך שנעורר תשלום הספקות הנופלים בה תחלה:

ואולם לפי שכבר יחלוק זה הענין הנכבד אל מין האדם לשני חלקים. חלק אשר ישמור זה הצלם והדמות על האופן הנזכר וחלק ממנו והוא הרוב אשר לא ישמרהו. חוייב שיהיה קצת האדם אצל קצת כמדרגת הב"ח הבלתי מדבר אצל המדבר או פחות ממנו כמו שנתבאר מהתיחדות האומה הנבחרת משאר האומות מתחלת שורשם. והוא ענין הבכורה אשר נאמר עליה מפי הגבורה ורב יעבד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). ואשר עליה אמר יצחק הוה גביר לאחיך כו' (שם כ"ז). גם נאמר ביצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו (שם י"ז). שיראה שהברית הזאת תתחייב ממעלת סדרי הטבע אצל בריאת העולם וכל זה כשישמרו התנאי המושם בדבר כמו שנאמר במעמד הנכבד אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ה׳). ובפרשת הברית והיה אם שמוע תשמע כו' ונתנך יי' אלהיך עליון על כל גויי הארץ כו' (דברים כ״ח:א׳). וכן בכל המקומות נתבאר כי בשמירתם זה התנאי יהיו כלם במדרגה שפלה מהם בסדר הנמצאות. והפלא כי כמ"ש במעלת האדם על כל הב"ח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית כו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כו' (בראשית ט׳:ג׳). כן נאמר במעלת האומה הזאת על זולתה מהמין האינושי לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יהיה על כל הארץ אשר תדרכו בה (דברים י״א:כ״ה). וכבר אמר בתחלת הפרשה ואכלת את כל העמים כו' (שם ז') ובמקום אחר יאכל גוים צריו כו' (במדבר כ״ד:ח׳.) כי לחמנו הם (שם י"ד). וזולתם כמו שיתבאר בפרשת המן שער מ"א ב"ה. ובכמה מקומות יתבאר כי מסגולת התורה ומצותיה להכניע כל האומות תחת זאת האומה הנבחרת כהכנע כל הנמצאות כלן תחת האדם מטבע היצירה וכאשר אמרנו. וזה הענין הנכבד בעצמו הוא שעמד לדוד אדוננו בענין הפלשתי טרם יגלה אליו דבר יי'. ובעבורו היה נצוחו נקל בעיניו כמו שנתבאר ממאמריו אשר אמר פעמים שנים מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שמואל א' י"ז) כי הנה באמת בדברים האלה גלה גודל מעלת נפשו הוא היה אומר דברים אלה כתופס על הדבר וכמקנטר על הנודרים הנדרים ההם על הענין ההוא לאמר מה טעם שיעשה דבר כבוד או עושר לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז זולת הטוב והכבוד המגיע לו בהסירו חרפה מעל ישראל שהרי אין סכנה בדבר כי מי הפלשתי הערל הזה אשר יעמד לפני כל איש הבא להלחם עמו אחר שהוא מחרף מערכות אלהים חיים והרי הוא עצמו בעכריו. ואם שהאנשים ההמה לא הבינו כוונתו כמו שנראה מתשובתם גם לא השניים הנה כשנשמעו הדברים לפני שאול ואנשי עצתי טעמו בהם טעם לשבח ויקחוהו אליו ופירש לו כוונתי על השלמות במה שאמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך וילחם עם הפלשתי הזה (שם). ירצה למה תצטרך לתת מתנות קטנות או גדולות על זה הדבר עבדך ילך כו'. ואין ספק שכוון באומרו אל יפול לב אדם אל מה שנאמר ביצירה נעשה אדם בצלמנו. וכמו שאמרו ישראל קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) ושעל חלופו נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד). והנה כאשר אמר לי שאול לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. אז ביאר לו הענין ואמר רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו גם את הארי גם את הדוב כו' (שמואל שם.) ביאר לו שכבר היה מורגל בשנשמר אצלי טבע הנמצאות עד שהיה מוראו וחיתיתו על פני היותר חזקים שבחיות היער כל מה שצריך להציל קנינו מהן ואם יקומו עליו למרוד בו יתחזק כנגדם וימיתם ושהוא בטוח שהפלשתי הערל ההוא אשר חרף מערכות אלהים יהיה כאחד מהם לפי שהערך אשר יש לכל בעל חי עם המדבר יש לחלק המדבר הבלתי שומר דמותו וצלמו עם אשר ישמרם וכ"ש כי שומר מצות התורה האלהית ולוחם מלחמתה לא ידע דבר רע והוא מה שאמר ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שם). ירצה כי מי שנתן את הארי ואת הדוב תחת ממשלתו בסדר היצירה היא יתן באותו טעם עצמו את הפלשתי הזה תחת כפות רגליו ולפי שהיתה הממשל' הזאת עצמית לא בחרב ולא בחנית נזכר מה שהלבישו שאול את מדיו ונתן כובע נחשת על ראשו וילבש אותו שריון. ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כו' (שם) והאמת כי לא נסה להכות ולהמית את הארי ואת הדוב בהנה כי אם בכחו הנמצא בעצמותי לבד. והנה פליאות דבריו אשר דבר אל הפלשתי כלם מיסבות על זה הקטב עצמו כבר ביארתים בפתיחה דרוש משם. ואיני מסופק כי בהגיע זה האיש המוצלח אל היחס האלהי הזה שישיגהו בעצמו שנוי לשבח ותהלה בצלמו ודמותו ויתעלה מאיש מראהי ותוארו מבני אדם ויורגש זה הענין האלהי אל האנשים השלמים הקרובים אליו בכחו אל הענינים האלהיים עד יתנכר בעיניהם ויאמרו מי הוא וזה הענין קצת אמותו נלמוד משאול אשר נאמר עליו וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר (שם א' י') וכמעט כלו ממעשה דוד הזה שזכרנו שנאמר בו וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא כו' ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם (שם א' י"ז) כי בזה שאלה עצומה מאד כי זה האיש אשר הגיד עליו המגיד ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן כו' (שם י"ו). והוא אשר שלח אל ישי שישלחהו אליו גם שלח שנית שיעמוד לפניו כי מצא חן בעיניו. והכתוב מעיד ודוד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן כו' (שם י"ז). וכי זה דוד הבא היום אל המערכ' ואשר נשמעו דבריו לפני שאול ויאמר לו אל יפול לב אדם עליו עבדך כו'. ואשר השיב לו לא תוכל ללכת כו'. ואשר חזר וטען לפניו ממה שנודע אליו ממנו רועה היה עבדך לאביו כו'. עד סוף כל הדברים ההמה. והנה לא זזה ידו מתוך ידו ובצאתו מאתו לעשות מעשהו שאל עליו בן מי הוא וגם אבנר שר צבאו נשבע בחי המלך כו' (שם). וגם יש לדקדק לדעת למה לא שאל הוא עצמו או צוה שישאלו מצדו ואמר שאל אתה בן מי זה העלם וגם לא נמצא ששאל עליו כלל ואם קרה שנשתגעו כלם למה כתב דברי הבאי כאלה בלי שום טעם והנה חז"ל אמרו בהתר זה שענין שאלתו הוא לדעת היצלח למלוכה ושאל אם מפרץ קא אתי או מזרח קא אתי כדאמרינן ביבמות (ע"ו:) ולכאורה הכתוב מסייען במה שנאמר בן מי זה הנער ובן מי זה העלם. אמנם כשנבא עד קצו אין עוזר כי נאמר ובשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אותו אבנר ויבאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער כו' (שם) ונראה שלא חדש לו דבר מהשרש על מה שהוגד לו ממנו בתחלה כשנאמר לו מתחלה ראיתי בן לישי בית הלחמי כמו שאמרנו. אלא שעקר הענין הזה אצלי הוא גלוי הסוד הנפלא שאמרנו כי בהתלבש אדוננו דוד רוח עצה וגבורה מאת ה' ללחום מלחמת הפלשתי הלזה אשר חרף מערכות אלהים חיים כי הוא היה ענין נוסף על מה שהיה עמו תחלה בהלחמו עם הארי ואת הדוב לבשתו רוח ה' ונתעלה עילוי רב וזיו אפוהי אשתנו לכבוד ולתפארת בעיני שאול ובעיני אבנר אשר היו הגדולים בעם והיותר קרובים אל הרגשה זו עד ששממו עליו במחשבותיהם ונתעורר שאול ראשונה לשאול בן מי זה הנער כי עם שלא יצא ברעיוניו מכלל בחור ורך בשנים כבר השתוממו מזמותיו עליו בהרגיש בפניו רוח חן וגדולה דמי לבר אלהין בעבורו נסתפק בו ושאל עליו. גם אבנר הרגיש בדבר. ולזה אמר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולפי שהיה שאול בוש מענין זה ההשתוממות היה משמיט עצמו מהשאלה ואמר לאבנר שאל אתה בן מי זה העלם ולסבה זו לא שאל אבנר דבר עליו פן יתפש על שאלתו משומעיו וכאשר הביאו לפניו עם ראש הפלשתי עדין היה ההשתוממות בלבם עד ששאל לו בן מי אתה הנער והוא לא אמר לו רק בן עבדך ישי בית הלחמי לומר כי הוא הנער הנצב לפניו ראשונה ואין זולתו. ואם תתבונן בכתובים תמצא פני הספור כלו מוכיחים על כל זה הוכחה עצומה וכלם מוסבות להגיד זה הענין הנפלא שאמרנו והוא במה שנמצא כי אחר שכתב כל הענין מהיות דוד לפני שאול ואופן עבודתו עמו סמך ואמר ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה ושמו ישי כו'. יגיד כי זה שהגדנו עליו הוא הבא אל המערכ' היום ההוא והוא אשר עשה המעש' ההוא הגדול. וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי כו'. כלומר עם כל ההכרה וההרגל הזה המופלג התנכר אליהם בעת ההיא וכראותם אותו זה שאל עליו וזה לא ידע להשיב עד שאמר להם בן מי הוא. ואם לא כן היה לו לומר ויהי כראות שאול כו'. ועוד הבט נא וראה ודרוש סמוכים כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין כמו שזכר בתחלת מלחמות שאול וכבר היתה לו סגולה זאת או קרוב אליה הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו (שם א' י"ח) אמר שכבר היו כעין נפש אחת בעצמה בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו ואין שם אהבה אל הזולת. וזה הוא סוד מה שאמרו ז"ל אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן (אבות פ' ה'). כי לא היה שם רק אהבת האדם עצמו והוא מה שביארו באומרו ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו וזה טעם נכבד למאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) כמו שיבא ענינו בשער כ"ג בעזרת הציר. והנה הענין נכון והרי עדיו מוכיחים מתוכו מלבד תוכן הענין וטוב טעמו המאיר עיני בעלי הדעת והדת בכמו הענינים האלו הנפלאים כלם הנמשכים מזה הטבע הנפלא הפועל כפי מדרגת מעלתו ומבטל כח הטבע המפורסם ומשדדו בשמירת תנאו עד שכבר ימצאו בו שתי הכחות יחד לעזר ולהועיל ליראי יי' וחושבי שמו:

מה שאמרו במדרש (תנחומא פ' עקב) מאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה') מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תור' היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות את המתים. וכן במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכה א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיוח מתים לפיכך נתעלם סדורה של תור' שנאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה לי משומי עם עולם (ישעי' מ"ד). ^*הנה וכו' תוכן דעתו הוא כי הספק הראשון כולל ג' שאלות הא' אחרי שאמר ר"א "לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר," מה זה אשר שאלו "למה נסמכה פרשת מרגלים" וכו',? הב' כי אחרי שכפי הנרא' קרה מעשה מרים בחצרות, ומעשה מרגלים במדבר פארן בזא"ז הלא מן הראוי הוא. שיסופרו ג"כ בזא"ז? הג', כי לפי דעתם שחוברו רק בעבור דמיון ושווי ענינם ששניהם כוללים סיפור הוצאת דבה, יקשה הלוא מעשה קרח ועדתו שדברו סרה על משה דומה למעש' מרים, ומדוע לא נסמכו זא"ז? ולבאר כל זאת יאמר, כי רק בבחינ' רוחניית, ר"ל החכמ' הצפונה בקרבה, כאשר היתה ערוכ' בדעת עליון מאז ומקדם, אמרו שלא ידע אנוש ערכה וסדר', הגלוים רק לפני הי"ת, אבל בבחינת גשמיות' ר"ל בבחינת חיבור סיפוריה יש להם סדר, אבל לא לפי הזמן שקרו בו, כי זה רק מקרה והזדמנות באופן שיקרו לפעמים ב' מקרים זא"ז, אשר אין להם יחס יחדיו וקישור כלל כ"א נסדרו ונסמכו בתורה רק לפי דמיון ושווי עניניהם, ואחרי שכפי מה שמבאר בשער מ"ב, (עיין ביאורי שם,) יקרא כל פועל רק עפ"י פעולתו אשר יעשה בכוונה מיוחדת לה, הלא מזה נמשך, כי קרח ועדתו אשר דברו סרה על משה, לא בשם מוציאי דבה, כ"א בשם רודפי כבוד ומבקש כהונה יקראו אחר שתכלית כונתם הית' רק לכהן תחת אהרן, ורק למען השג תכליתם זאת, הלינו על משה ואהרן להבאיש ריחם בעיני העם וע"כ אין דמיון ושיווי ענק להם עם מרים שדבר' באחיה במשה, רק למען הוציא דבה עליו, ורק המרגלים ברשעתם דמו אליה, כי גם הם הוציאו דבה על הארץ, מבלי אשר חפצו להשיג עי"ז תכלית אחרת רק לשלח פיהם ברעה וע"כ נסמכו ב' סיפורים אלה יחד, הנה מזה ירא' שנטלה שאלת למה נסמכה פרשה זו לפרש' זו בשום מקום ונתחדשה שאלה אחרת והיא למה נתנו חכמים טעם לשום סמיכות. אלא שעל דרך האמת אין כוונת חז"ל במאמרים הללו שלא נשאר לה סדר כלל אלא שהסדר הקודם שהיה לה אצלו יתעל' כשהיתה אצלו אמון אשר בו היו תלויים הענינים הנפלאים ממנה הוא היה מה שנעלם והוא מה שביארו באומרו ויערכה לי משומי עם עולם. אמנם כבר סדר אותם על סדר נכון בו יובנו הספורים המפורסמים אלינו על האופן היותר מועיל שאיפשר ולזה לא נשמרו בהם סדר המאורעות כי אי אפשר דבר מהדברים אשר נפלו במקרה ובהזדמן רצוני שיקרה ענינם להיות זה אחר זה אבל סדרם ויישבם באופן שנלמוד מסמיכותן דברים נכבדים ממוסר ודרך ארץ או בענייני הדינים וכיוצא (א) ואם כן כבר היה מקום לשאלת למה נסמכה פרש' זו לפרשת מרים באחד משני פנים האחד שאחר שפרשיות התור' לא נסדרו כפי מה שסדרום זמני הוייתם כי אם באיפן שנלמוד מסמיכותם דבר הנה כבר תפול השאל' אף על הנשארות על עמדם שהיה הכתוב מחלקן אם לא שנלמוד דבר מהשארות סמיכתן. ואמר שלמדנו מכאן רוע האנשים הללו שראו ולא לקחו מוסר. והפן השני כשנאמר שמחלוקתו של קרח היה בין שני המאורעות כמו שזכרנו בספקות שהוא דעת קצת: (א) אמנם לא הניחם על סמיכתם ואם ירא' שהם יותר ראויים ללמוד זה מזה כמו שהוכחנו שם כדי שנלמוד בזה ענין נכבד מאד בהכרת הנושאים אשר בהם ידבר במקומתם האמתיים. וזה שכבר נתפרסם אצל היודעים שכל המעשים יתוארו על שם תכלית כוונתם לא על שם פרסומם. וזה כי המריץ מעות מידו ליד האשה לכוונת קירוב של זנות או ניאוף אף על פי שיהי' הפרסום לסחורה או לשם צדקה הנה באמת יקרא נואף לא צדיק ולא סוחר וכן כל כיוצא בזה וכבר ביארנו זה הדרוש בשער מ"ב בהסכמת החוקר והכתובים. והוא בעצמו מה שרצו באומרם ז"ל העוסק בתור' לשמה (אבות פ"ו) כמו שנתבאר בשער ע"ב. וזה הענין עצמו הוא אצל ספור לשון הרע יש מכוין בו בעצם לא אל תכלית אחר מהריוח והכבוד והוא בעל לשון הרע בעצם. וכמו שאמרו לעתיד לבא הולכות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו אריה טורף ואיכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך ואומר להם ואין יתרון לבעל הלשון (ערכין טו:) והכוונה שבעל הלשון בעצם כך דרכו שלא לכוין רק לשמו שכך גזרה רוע תכונתו להתענג בספורו. אמנם יש מין אחר מלשון הרע שאינו נדרש לעצמו מבעליו אך הוא כלי מפצו בידו לסבב אליו הכבוד או הריוח או הנקמה וכיוצא ואיש כזה יקרא חומד וגוזל או נוקם בעצם ובעל לשון הרע במקרה כי הנה הוא לא יחפוץ בלשון כי אם בנמשך ממנו. והנה עם זה נתברר שקרח לא היה בעל לשון הרע בעצם וראשונ' אבל היה משתמש בו בדרך הנצוח להשיג בו השררה והכבוד אשר אליהם יכוין. ולזה היה בעל נצוח ומחלוקי בעצם וראשונה ובעל לשון הרע במקרה ובשניה. ולזה לא תארוהו הכתובים במוציא דבה או רכיל או בבעל לשון הרע אבל יצא עליו שם בעל מחלוקת ותרגם אנקלוס ייקח קרח ואתפליג קרח ואז"ל איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זה מחלוקת קרח ועדתו (אבות פ"ה). ואמרו ולא יהיה כקרח ועדתו מכאן שלא יחלוק אדם על הכהונה (סנהדרין ק"י.) אמנם המרגלים כנה אותם הכתוב בשם מוציאי דבה ובעלי לשון הרע כי בעצם ורחשונ' נתכוונו לכך כענין הנחש שאין לו שום תועלת בנשיכתו רק להשביע רוע תכונתו כי באמת מרכילותם ומהוצאת דבתם לא יקווה להם רק רע. והנה הוא ידוע כי חטאה של מרים אם שלא היה בערך חטאם של מרגלים מ"מ ממין אחד היו כי היא לא קטרגה לבקשת הכבוד והנצוח ולא שום תועלת רק שנהנתה בדבור ההוא והרהרה אחרי אחיה כמו שפירשנו בשער הקודם ולזה אז"ל שרצה לסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים שהיו ממין א' והיה להם לקחת מוסר ולא עשו (במ"ר פ' ט"ז) מה שאין לומר כן במחלקתו של קרח. והנה עם זה הותר הספק האחד ובאנו לכלל תכונת רוע אלו האנשים מוציאי דבת הארץ ולמדנו שהיו ראויים לעונש נמרץ. (ב) אולם מה שלא סמך הנה ספור אמרם נשלחה אנשים לפנינו וכל הנצוח ההוא שיהיה לו למשה עמהם על זה היה מזה המין ממש הוא כדי להודיע עצם חטאתם ומהותו ושלא יתחלף לנו ענין בענין כי הוא מה שיועיל מאד בהכרת אמתת הדברים אך יתבאר זה יפה אחר ביאור דברי שליחותם אצל ותשא כל הערה ויתנו את קולם כי שם יבא דבר דברו על אופניו. אמנם עכשיו אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ירצה אחר שאני הוא הנותן הארץ הזאת לבני ישראל מעתה איני נאמן אצלם הטובה היא אם רעה כי לא יסמכו על דברי לבטל שליחותם (ג) לזה שלח לך וסדר השליחות על האופן שאומר אליך כדי שיועיל לך ולדעתך רצוני לסלק מעליך האשמ' בכל מה שיקרה בו. וגם כוון באומרו אשר אני נותן לבני ישראל גם אם לא יזכו בה האבות תשאר בדוקה לבנים כמו שאמרנו במדרש קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נתנה. אמנם מה שיאות בזה הוא כי איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ירצה שיהיה מהנשיאים ומהמשובחי" שבהם לקרב אפשרות תועלת שליחותם תכלית מה שאיפשר כי אנשים כאלה הם קרובים להיטיב פעולותיהם יותר מזולתם כי מצד חכמתם יוסיפו אמונה ובטחון בה' ומצד גבורתם יוסיפו אומץ ולא ירך לבבם ומצד עשרם לא יגדל הענין ההוא בעיניהם ולא יהיה להם לנמנע לרשת גוים גדולים ועצומים כי האיש חיל גדול הלב לא יופלג בעיניו כל דבר וכולהו איתנהו בהו דכתיב כלם אנשים כמה דאתמר אנשים חכמים וידועים (דברים א') בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ונאמר על ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב). וראתה חכמתה שיהיה אחד מכל שבט לבא עליהם בעלילה גדולה לעשות אותם בעלי דבר בענין כי כשנעשו שלוחים בו חזקה אדם עושה שליחותו ולחפוץ בהצלחתו וכאשר יתרצו הם הרי כל ישראל מרוצים. והשנית שיקובלו דבריהם מכל העם בשוה ולא תזיק בענין קנאת איש מרעהו כי זאת היא סבה עצומה להשחתת הענינים ולהפר ההסכמ' בם כאשר יחשבו קצת היותם יותר הגונים אל המינוי מזולתם וכל ישעם וכל חפץ שלא יצליחו העוסקים בו וזה דבר שהיזקו מצוי וישתכחו בעיר בכל דור ודור אשר כן עשו. הנה שתקן אופן שליחותם על הצד היותר קרוב אל ההצלח' ואם אין הרי המשלח ניצול מן האשם והוא אומרו וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם (ג) לדעתי שלא שלח את נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער וחבריהם אשר היו אמש בחנוכת המזבח לפי שכבר נתקן סדר הדגלים ונתמנו איש על דגלו ועל צבא מטהו ולא יתכן ליטול ראשי שבטיהם ודגליהם לשלחם לשום שליחות כי הם ככבים עומדים על משמרותיהם ברקיע על פי ה' ולא יסורו ממשמרותם אמנם ביררו אנשים חשובים כמותם או קרובים להם במעלה שהרי יהושע ב"נ היה הה' שבהם לפי חזקתם בשעת לקיחתם אשר על פיה סודר הנה זכרונם כי לא נתן סדרה על סדר הדגלים ולא על סדר השבטים כתולדותם ^*לפי שכל אחד נמשך, וכו', הלשון קשה הבנה קצת, ותוכן דעתו הוא, כי הנשיאים נמנו פה רק לפי מעלתם שהית' להם כאשר שולחו לרגל את הארץ אבל לא לפי סדר דגליהם או תולדות שבטיהם, גם לא לפי מעלת השבטים כי בענין זה היו כלם שוים לרעה, כמו שאמר הכ' "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" וכו', והראיה ע"ז, כי גם שבט יהודה ואפרים לא ימשכו לטובה אחרי נשיאיהם יהושע וכלב, לפי שכל אחד נמשך ממעש' הזה לפי מה שהוא תדע שלא נמשך שבט יהודה אחרי כלב ולא שבט אפרים אחרי יהושע. ועל זה אמרו חז"ל במה שראו באחריתם בני אדם ששמותיהם מגונים ומעשיהם מגונים (סוטה ל"ד): ויקרא משה להושע בן נון יהושע שיעור הכתוב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ לבד מאותו הנשיא שנאמר עליו למטה אפרים הושע בן נון שקראו משה אחרי כן יהושע והוא היה השם המובהק שנתפרסם ונתקיים לו בכל ספורי התורה לא השם הנזכר ראשונה. ועל דרך רז"ל שאמרו יה יושיעך מעצת מרגלים (שם) יש לומר שחשש מדברי הכלל כי תואנה הם מבקשים: וראיתם את הארץ לפי שטובת הארץ אשר ראוי לשום לב אליה לבא לקחתה היא תלויה בארבעה דברים. האחד בהיות' מגדלת אוכלסים רבים חזקים ובריאים. השניה בהיות' רחבת ידים ארץ מישור נוחה ליישוב ונקלת העבוד'. השלישי בהיות בה ערים מיישבות בכל תוקף ובעלות יופי המשמחות לב יושביהם. הרביעי שתהא הארץ דשנה ושמנה בכללה מוציאה תבואת' ופירותי' בשפע כגנה זרועיה תצמיחה. (ה) הנה על כלן צוה משה שיתנו את לבם להחשיב' בעיניהם ולשמח נפש שולחיהם כי ידענו דכלהו. איתנהו בה. ועל הראשון אמר וראיתם את הארץ מה היא וגו'. כלומר ראו אותה מה היא אצל גדול העם במה שהתבוננו בו בינה לדעת החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ולזה כיון רש"י במה שאמר יש ארץ מגדלת אוכלוסין. ועל השני אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה. ירצה אם היא טובה ליישוב רחבה לעבודה כי הוא הדבר הסתמי היותר מיוחד לטובת הארץ אם היא רעה בהן שהיא הרעה היותר מיוחדת לה. ועל הג' אמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם יש שם ערים גדולות יפות וחזקות במחנים או במבצרים המקוממות לב העם לכבשם להם. ויתכן שירצה כי לפי שמשלימות המלכיות שתהיינ' להם ערים טובות ויפות במישור בהם יהיה מושב המלכים והשרים בעת שלומם וטובתם גם ערים בצורות וחזקות בהרים תהיינ' להם למקלט ולמבצר כי תקראנה מלחמ' הנה לזה אמר להם שיתנו לבם לדעת מה הערים אשר הוא יושב בהנה עכשיו אם הם במחנים כעם שוקט ובוטח או אם כבר באו ונאספו אל המבצרים מפחד המלחמה וזה וזה מה שיוסיף אומץ בלבם שאם הם שקטים יבאו עליהם כבא אל עם שוקט ויכבשום מהר וגם אם כבר נאספו אל המבצרים יורה על פחדם ומורך לבבם והוא סימן גדול לנפילת כחם והתחלת מפלתן. הלא תראה אמר הכתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' (יהושע ו׳:ב׳) וסמיך ליה ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. כי באמת הסגרתם על אותו השיעור תעיד עליהם כי נתונים נתונים המה לו. והוא עצמו מה שבשרו השלוחים הנאמנים כי נתן ה' בידינו את הארץ וגו'. וכנגד הד' אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וזה על טבע כללות הארץ ולזה אמר היש בה עץ כלומר מעצמה כמנהג הארץ המושפעת מעצמו באילנות ופירות כגן ה'. ואמר והתחזקתם ולקחתם (ה) לומר שאע"פ שהימים ההמה היו בכורי ענבים ואז יקפידו הבעלים ושומרי הכרמים עליהם משאר ימות השנה לא ימנעו מפני זה מקחת מהם אבל שיתחזקו בעצמה ויקחו מהם לאכול כנפשם שובעם ולא יתיצב איש לנגדם ויהיה זה סימן טוב בידם כי לא יחרץ להם כלב לשונו. סוף דבר אמר להם כל זה השיעור מהחקיר' דקים ליה בודאי כי הארץ ההיא לא יחסר כל בה כמי שמוכר הסוס הטוב ואומר לחבירו בדוק מקומתו מתמונתו ממראיתו ממרוצתו לפי שידע שהוא יפה מכל הצדדים: ויעלו בנגב ויבאו עד חברון ושם אחימן וגו'. ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם וגו'. ספר כי כשהלכו בשליחותם עברו בחברון אשר שם ילידי הענק ושהגיעו אל נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשנים שהוא מעשה פומבי גדול. וגם שלקחו מן התאנים ומן הרמונים ואין מכלים כמו שהבטיחם משה (ו) ולפי שמאמר ויבאו עד נחל אשכול יורה שהיה כן שם המקום ראשונה וא"כ אין ראיה מהאשכול אשר הביאו מהפלגת הפרי על כל הארץ כי שם המקום יעיד שהוא מיוחד בגודל האשכולות מזולתו. ^*לזה אמר וכו', כונתו כי הכתוב רצה להודיע בזה שלא נקרא נחל אשכול בעבור שהיו שם אשכולות ענבים יותר טובים מבשאר מקומות כנרא' זאת בהשקפ' הראשונ' מפשט הכ' כי א"כ לא היה אשכול זה עדות על טוב הארץ כולה, כי אם נקרא כן רק על אודות שכרתו משם האשכול, ונקרא ג"כ כבר בתחילה על שם סופו נחל אשכול. לזה אמר למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל כי הם לקחו מאחד המקומות שנזדמן להם כי כלם שוים ועל הלקיחה משם הוקבע לו השם לא על מציאות האשכול שם מזולתו מהמקומות (ו) והטעם נותן שאם לא היה כל פריה על זה האופן לא היו מביאים ממנו וטוב להם לפי כוונתם הרעה שלא להביאו ולא לספר בשבח' כלל אבל מפני שלא יכלו להכחיש כוונו להזדרז אל מה שלא נצטוו עליו להביא מפירותי' להרחת עצמם שהיא חביב' בעיניהם ושיאמינוה כמו שאמר וישובו מתור הארץ וגו': וילכו ויבאו וישיבו אותם דבר וגו'. גם זו היתה תחבול' גדול' להם לעשות כרצונם והוא שלא באו בשליחותם אל משה ואהרן והנשיאים ראשונ' כמו שהיה ראוי ונאות להם כי פחדו שיוציאו מלבם או ימנעו העם מהקבץ לשמוע דבריהם אלא השיבו אותם דבר במעמד כל העדה ולא נשמר משה מזה כי גנבו לבו במה שהראום את פרי הארץ בפרהסיא והיה סבור שלא יגידו בפיהם רק מה שיסכים עם הפרי אשר בידם: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב וגו'. (ז) ירצו הנה כבר באנו אל הארץ ההיא בהשקט ובבטחה ואין מכלים כמו שאמרת וגם זבת חלב כמו שהבטחתנו וזה פריה אשר הבאנו בידינו לאמת דבריך מפני עגמת נפש שארץ כזאת תהיה נמנעת ממנו לעזות העם וחוזק עריהם. וזה טעם אפס כי עז העם ששיעורו באנו אל הארץ ג"כ וגם זבת וגו' ומצדדים אלו טוב לנו לבא שמה אפס כי עז העם וגו' והערים בצורות וגו' ולזה לא נוכל לעלות שאם לא על זה הענין לא תפול מלת אפס וכיוצא בה בכאן כי עזות העם וחוזק הערים אינו הפך הנאמר ראשונה ולא ממינו (ז) ^*ובזה הגדילו וכו', תוכן דעתו הוא, כי אלו אמרו רק באנו וכו', וגם זבת חלב ודבש וכו', והעם היושב בו עז הוא וכו', עמלק יושב וכו', לא חטאו בזה מאומה, כו היו רק מגידי אמת האומרים כל הדברי' כאשר הם באמת, אבל באמרם "אפס" וכו', יצאו מכלל מרגלים, אשר רק מה שיראו יגידו, כי אם יחשבו עצמם כיועצי עצה אל הי"ת ואל משה עבדו, כאלו אמרו בפה מלא "לפי דעתנו ומרא' עיני שכלנו אין טוב לישראל ללכת שמה להוריש גוים גדולים ועצומים ממנו, כי לא יוכל למו", כאשר גלו דעתם אח"כ יותר בהכחישם דברי כלב לאמר, "לא נוכל לעלות את העם," וע"כ היה עונם גדול מנשוא, ועל דרך זה יאמר הרב ז"ל יורה גם מלת "אך" במאמר ה' אל בלעם (במדבר כ״ב:כ׳,) "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" כנתינת עצה שיותר טוב לו אם לא ילך עמהם אחרי שלא יוכל לשנות דבר מכל אשר יצוהו ה' ולא יוכל לקוב את ישראל כאשר חפץ בלק, וע"כ כאשר בכל זאת לא שמע לעצת הי"ת וילך עם שרי מואב נאמר "ויחר אף ה', כי הולך הוא," ובזה הדבר הגדילו רשע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסבה חטאו מאד השומעים מהם הליועצים נתנום להם. משל לאדם האומר לשלוחו בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנ' בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה במראית' ומחירה והשב לי דבר כי חפץ אני לקנותה והיה אם יבא איש זה ויאמר לו ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומראית' ירקרק או אדמדם ומחיר' אלף זהובים הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר לו ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחיר' גדול שהוא אלף זהובים הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ. וזה במה שהטעים דבריו במלת אבל כי בזה כיון לומר הנה מצד צמרה ושיעור' היא נאותה לך אמנם מצד מראיתה ומחיר' לא תאות לו. כבר יש לתגר תלונה גדול' עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה כי הליועץ לקחו וכן הוא הענין עצמו בנדון שלפנינו כי אם הם היו משיבים דבר לאמר באנו אל הארץ אשר שלחתנו והעם רב וחזק והערים גדולות הנה לא היו חוטאים בזה כלל שחזקת שליח עושה שליחתו ולהשיב דבר אמת לשולחיו אבל כשאמרו אפס כי עז העם וגומר הנה הם כוונו לתת עצה בענין ההליכ' לשם כמו שאמרנו ואין הפרש בין אומרו אפס כי עז או רק או אך כי הכל מובן אחד להם והוא עצמו כוונת הכתוב באומרו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' (במדבר כ״ב:כ׳). כי על כן נאמר אחריו ויחר אף ה' כי הולך הוא (שם). וצדק הרמב"ן ז"ל במה שכתב שכל פשעם היה במלת אפס אבל לא מטעמו כמו שהוכחנו בספקות. ומהמין הזה עצמו הרשיעו במה שהחליפו החוזק שאמר להם משה החזק הוא הרפה בעזות באומרו אפם כי עז העם כי העזות זולת החוזק כוונו בו כי היו אנשיהם עזים ומרי נפש שפגיעתם רעה והבאים בארצם יבאו אל מעונות אריות והררי נמרים ואוי להם לבני אדם הפוגעים בהם והנה הם נגלו מאד בשליחותם גם השומעים מהם טעו טעות עצום ונפלא כמו שיבא עוד: עמלק יושב וגו'. סיימו דבריהם בענין שימנעו בשבילו מעלות שם לגמרי וזה כי אחר שאמרו כי עז העם הנה מנועים מצד עזות העם וחזקו ומצד חוזק הערים כבר אמרו והערים גדולות ואם מצד שמא יתלו הענין בגבורת איש אחד מהם כמו שהיה ענין הפלשתי עם דוד כבר אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם כלומר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק לא נשאר דבר רק אם יוכלו לבא עליהם בפתע בהיותם שקטים ושלוים ועל דרך שנאמר כבאכם תבאו אל עם בוטח והארץ רחבת ידים וגו' (שופטים י״ח:י׳) הנה לזאת אמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו'. ירצה מארבעה רבעיהם שמו להם שומרים גדולים וחזקים כי הנה עמלק לקח לו הצד הדרומי ויספיק לשם עם אחד ומלך אחד כי היא ארץ הרים ובקעות וכמו שאמר עלו זה בנגב ויעלו בנגב וגו'. אבל מצד ההר שהוא ארץ מישור יש שמה שלשה מלכים דכתיב והחתי והאמורי והיבוסי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן כי לפי שהם צדדים שהם משומרים מעצמם מצד הים והירדן הסובבים אותם יספיק מלך אחד להם. הנה שבמשמע דבריהם שלא יוכלו לעלות להם כלל ואם שלא אמרו בפירוש: ויהס כלב את העם אל משה וגו'. הנה כלב כשרא' רוע כוונתם קודם שתתפרסם לכל ע"י שאלותם או שאלות קצתם קפץ להשתיקם ברמוז להם שרצה משה לדבר כי לזה שתקו כלם ושמעו דבריו וחשב בפתע מחשב' נאותה מאד לבטל רעתם והיא כשאמר דבריו שאיפשר שיתקשרו על מאמרי הראשונים כי להיותו גם הוא מהמרגלים יחשב הכל לתשובה אחת וגם חשב כי חביריו הרעים בראותם שהפך דבריהם מרעה לטובה לא יעיזו פניהם להכזיבו אבל הוא קרוב מאד שיודו לדבריו שלא חשבם לחצופים לגמרי כי כסו פני כוונתם במה שסתמו דבריהם והיה זה באמרו עלה נעלה וירשנו אותה וגומר. (ח) כוון דבריו כאלו בא להשלים דבריהם ולומר אפס כי עז העם חלב ודבש הלא היא נותנת פירותיה אל העם היושב עליה בעמל גדול ובטורח נפלא עד שהיא אוכלת יושביה מכובד עבודת' וכל העם בכלל אשר ראינו בתוכה אנשים חזקים בעלי מדה וגם היא מכלה בהם כ"ש באנשים כמונו שאנו חגבים בערכם. והכלל שהם נותנים אמתלא למה שאומרים שהיא אוכלת יושביה במה שאמרו שכל העם אשר ראו בקרבה היו אנשי מדות ומן הנפילים בני הענק לומר שכל שאר העם שאינם בחזקם וגבורתם אינם מתקיימים בה כי אין להם כח להתיצב כנגדה: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו' (דברים ט׳:ג׳). וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' (שם א') כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו'. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו'. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה'. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות. (ב) וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו' ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה' היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' וישלח אותם משה על פי ה' היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם וילונו על משה ועל אהרן וגו'. ולמה ה' מביא אותנו וגו' ויאמרו איש אל אחיו וגו'. (יוד) כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו (יוד) וכשנתנה רא"ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו. (ט"ו) והנה היה דבר ה' אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו' ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו'. דבלאו הכי יראו דברי מותר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' קרעו בגדיהם. הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם (י"א) ואמרו אחר שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה היא טובה מאד הרי נשלם בזה ענין שליחותנו מכאן ואילך אין לנו רשות לדבר כי לה' המלחמה. ולזה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו במתנה ובלי עמל למה נעכב על ידו ונמנע הטוב ממנו. אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה מהידוע שאם סרנו מעליו ונמרה את דברו כי נתיש כח גבורה של מעלה כמו שאמרנו בזה ראשונה והנה עם זה ראוי ומחוייב לנו לירוא מהם ומקטנים מהם. אמנם לא תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הוא ית' (יא) הכינם מקדם להיות לחמנו ומאכלנו כמו שנאמר ואכלת את כל העמים וגומר (דברים ז׳:ט״ז). יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳) וכמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א. וכבר סר צלם מעליהם בהמעיט צלמם ודמותם מאדם. ודבר גדול דברו כמו שכתבנו ענין זה אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו. או שירצה שנפל חזקם וכחם משעה שישמעו את אשר עשה יי' לפרע' ולמצרים כמו שנזכר בפרשת שמעו עמים ירגזון וגו'. אז נבהלו וגו'. תפול עליהם וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ודברי רחב יוכיחו כי היא היתה עצה עמוקה מאתו ית' להפיל תחתיהם גוים גדולים ועצומים כמו שפירשנו אצל ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שער ל"ט. והוא מה שתרגם אנקלוס עדה תוקפהון מנהון: ואחר שסר צלם מעליהם ואנחנו ה' אלהינו אתנו הרי תרתי לטיבותא לכן אל תיראום. ומה שאמרו קצת כי הם כמו המן בסור הצל ממנו או תורה מה שכתב הרמב"ן ז"ל שסר צלם מעליהם כמשפט הנגזרים למיתה בליל החתימה הנה הן דברי צחות אין דוחק השעה סובלתן. ויאמרו כל העדה לרגום אותם כשנסתתמו טענותיהם במאמרם לא היה להם פתחון פה בטענה וחזרו אל כלי המלחמ' כמנהג הבעלי חיים הבלתי מדברים ויאמרו לרגום אותם באבנים אמנם כבוד ה' נראה אל אהל מועד אל כל בני ישראל להטיל מורא על המזיקין כדי להגין על הצדיקים כמו שנאמר זומם רשע לצדיק וגו'. ה' לא יעזבנו וגו' (תהילים ל״ז:י״ב) והנה משה אדוננו עליו השלום לא סר מהחזק אותם ולומר להם כל הדברים הטובים ההמה אשר נזכרו במשנה תורה ולא עלה בידו. ואחשוב שהיה קורא מי ליי' אלי כמו שעשה בעגל אלא שנתירא מאד פן יחלק העם חציו ליי' וחציו לעזאזל המדברה או שמא יאבדו כלם ועמד בשב ואל תעשה: ויאמר יי' עד אנה ינאצוני ירצה עד אנא אסבול נאצות העם הזה ומה אוחיל עוד שיאמינו בי אחר שלא האמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו כמו שנראה ממה שהם תולים רשעתם בפחד אנשי הארץ ומעתה נתמלאה סאתם ובא קצם ולזה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' כמו שאמרתי לך בעגל וכוונת הענין אמרנו שם: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. (יב) בראותו שאין לו שום טענה להליץ בעדם הערים להליץ מצד כבודו ית' יאמר אני לא אחוש להם שודאי הם ראוים לכך אבל מה תעשה לשמך הגדול כי איך יחל לעיני העמים אשר ישמעו הדבר הזה כי הנה מצרים אשר ראו בעיניהם מה שעשית כאשר העלית את העם הזה מקרבו כשישמעו זאת יאמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו כי נוסף על מה שראו בעיניהם מה שעשית בארצם שמעו באזניהם כי אתה יי' התמדת ישיבתך בקרב העם הזה אחרי צאתו משם בכל אשר הלכו אשר עין בעין נראה אתה ה' לעיני כל העמים ועננך עומד עליהם לשמרם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם לנחותם הדרך ובעמוד האש להאיר להם לילה. ואיך יאמן כי יסופר להם שלא אבו ללכת אחריך אפילו ליכנס לים או באש וכאשר תמית אותם כאיש אחד הנה שני הגוים האלה אם המספר הדברים ואשר יסופרו לו יסכימו שלא היה זה מפני מרדם בך והתישם את כחך הגדול המנהגת בצדק ובמשפט רק מבלתי יכולת בכח הגבורה הפועלת במדרגת השוטר כי לא גברה על יושב ארץ. וכאשר לא יכול לקיים לתת להם את הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כי הוא טעם מה שאמרו חכמים ז"ל תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב.) כמו שכתבנו ראשונה. אמנם הפנים השניי' אשר יעדנו שם שיכוונו באמרם זה הוא מה שכוונוהו במקום אחר על למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות ל״ב:י״ב) שאמרו כוכב אחד עולה לקראתכם ששמו רעה וכו' (ילקוט פ' כי תשא). ^*וזה שכבר וכו', תוכן דעתו הוא, כי בעבור היות הזכר בכלל בע"ח, ואף כי בבני אדם יותר חזק מהנקב', באופן שהוא ימשול בה, וכל איש שורר בביתו ומנהיג אותה, והאשה מונהגת מאתו, ע"כ הוא במדרגת פועל ומשפיע, והיא במדרגת מושפעת ומקבלת פעולתו (וכן הוא ג"כ בבחינת פעולת ההולד' לקיום המין) וע"כ הושאל גם בפי חכמי הקבל' והמוסר שם "זכר' בכלל להורות על כל משפיע ושם "נקבה" על המושפע מזולתו, ויען כי גם בכל הנמצאים העליונים יש גבוה מעל גבוה שומר ותמיד משפיע העליון על התחתון, יש בהם ג"כ דרך משל והשאל' מדרגת זכר ונקבה, אפס הי"ת המשפיע העליון על כל זולתו יקראהו תמיד ד"מ בשם "איש," כמאה"כ "ה' איש מלחמה," וכאשר יסיר השי"ת השגחתו או חסדו ואמתו ממי שהשפיע כל אלה עליו לפנים, הלוא יחדל להיות נחשב בבחינת האיש ההוא כזכר המשפיע, וזשאחז"ל על הכתוב, "אם ככה את עשה לי", כביכול תש כחו כנקבה," והנה המושפעים התחתונים משכלים הנבדלים או מבני אדם, כאשר ישפיעו על זולתם יהיו במדרגת אנדרוגינוס כי יחברו במהותם יחד מדרגת זכר ונקבה, כי מצד אחד הם מושפעים, ומצד אחר משפיעים, וע"כ אמרו למשה "קרב אתה" (אשר מרוחך תשפיע עלינו במדרגת זכר,) "ושמע" וכו', "ואת תדבר אלינו" וכו', ר"ל אחרי אשר תהיה במדרגת נקבה לקבל השפע האלקי תדבר אלינו וכו' וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהביא למעל' "מבלתי יכולת יכול מבעי ליה אמר משה לפני הקב"ה, עכשיו יאמרו האומות, תשש כחו כנקבה ואינו יכיל להציל," שר"ל שע"כ הזכיר הכתוב במאמרו מלת "יכולת" שהיא שם הפעול' במשקל נקבה ולא נאמר "יען כי לא יכול" וכו', לרמוז בזה שההאומות יאמרו שגם עד עתה בעזרו את ישראל ועמד לימינם היה נעזר בזה רק ע"י שום כוכב או מזל, באופן שהיה כחו (ית' מזה עלוי רב,) רק ככח נקבה המקבלת פעולת זולתה, ועתה כאשר שינו מצבם חדל גם כחו זה, וע"כ הוסיף משה להתפלל, "ועתה יגדל נא כח ה'," ר"ל סלח לעונם ותביאם בכל זאת אל הארץ אשר נשבעת לתת להם למען תראה בזה כחך הגדול ואת ידך החזק' לעיני כל, ויכירו וידעו כל הגוים כי אתה כל תוכל, ואין מי מוחה בידך לחון את אשר תחון ולרחם את אשר תרחם, אף כי חטא נגדך, כי זאת תחשב גם בבני אדם לגדול' נפשית אמיתית להאריך אף למכעיסיו ולסלוח לאיש אשר חטא נגדו. וזה שכבר נתבאר מהתור' והנביאים והכתובים. שמדרגת המשפיע עם המושפע והעלה עם העלול הם מדרגת הזכר עם הנקב'. ולזה כל הנמצאים העליונים אשר עשה ה' לקיים על ידם הנהגת העולם ופרנסתו זכר ונקבה בראם זכר מצד מה שמשפיעי' ונקבה מצד מה שהם מושפעי' מעלותיהם וכלם מאתו ית' אשר הוא המשפיע על הכל בלתי מקבל משים אחר. ולזה הוא זכר בהחלט כמה דאתמר ה' איש מלחמ' (שמות ט״ו:ג׳) וצורה התחתונית תוכיח בעליונים וכל שכן שהיותר מעולים מהמשפיעים התחתונים יתחבר בהם זה האדרוגינוסות + בלי ספק עד שבבחינ' זאת נאמר במשה קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ד). כי למה ששמוהו בתחלת דבריהם מושפע מאתו ית' התישו כחו כנקבה ואמרו ואת דבר אלינו כמו שאמרו על ואם ככה את עושה לי תשש כחו כנקבה (ברכות ל"ב.). אמנם כשלא הקדימו הדברים האלה אלא ששמוהו משפיע מתחלה ועד סוף אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' כי בבחינה הזאת הנה הוא זכר תמים וזהו ענין שלישי על מה שכתב בזה הנרבוני בשמו ובשם אביו במאמר בגרמים השמימיים באלהיות בטענה השלישית ממנו והנה בשער מ"ז ביארנוהו בענין נפלא מכלם עיין עליו. והנה על הבחינה הזאת אמר שאמר משה לפניו יתעלה רבונו של עולם אם תמית את העם הזה עכשיו יאמרו שלא היה כל מה שנעשה עד הנה אלא יכולת נקביי משום ככב ומזל שהוא במדרגת הנקבה אצל עלותיהם כמו שאמרנו. והיא שעמדה להם כל זמן שהיתה בעליה או באיזה מצב נכונה לקבל השפע מעלתו אבל כשפסק השפע ההוא מפני המרת מקומו או חלוף מצבו היכולת ההיא תבטל מאליה ואיננה ויאמרו כי מבלתי היות היכולת ההיא היה מה שהיה והרי יתקיים בידם מה שאמרו לאמר ברעה הוציאם: וזהו עצמו מה שכוונו באמרם ואם ככה את עושה לי אלא שכונו חז"ל הדבר כלפי משה דרך כבוד למעלה. ולזה אמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שלא תתן להם פתחון פה שיאמרו שכחך זה מן העליונים הוא או שחסר כחו כמו שהוכחנו בדברים אשר בשער אבל יתגדל ויתנשא להודיע לכל באי עולם כי לך ה' הגדולה והגבורה והנצח ואתה על הכל ומושל בכל לעשות כרצונך בכל עת וזמן ואין מוחה כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד שהמדות האלו מורות שהכל הוא מאתך יתעלה והכל נעשה ברצונך וכפי מה שיתחייב ממדותיך אלה ואין אל בשמים ובארץ שיעכב על ידך. והנה הליץ מצד כבודו ית' לא כמי שמתפלל בעצם וראשונ' עליהם. (יב) ולזה לא נאמר בכאן לשון תפלה אלא ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. כמו שחושש לכבודו ולא אל דבר אחר ודבר גדול דבר כי הוא הענין השמור לנו לגאולתנו המקווה כמו שאמר לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי המחולל וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ב). והוא עצמו אשר הבטיח אותו בסוף הברית הראשונה באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים (ויקרא כ״ו:מ״ה) כי על אלו אשר בזה הספור ידבר כמו שביארנו שם שער ע'. אמנם מה שיאמר בזה ובמה שימשך אחריו על דרך דקדוק השמות הקדושים האלה עם הסכמת מה שכתבנו בפרשת כי תשא במאמר ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) אשר ידענו שם השלמת ביאורו הוא כי מפני שראה עונם גדול מסלוח וממחול לגמרי והלואי שישא אותו מזמן לזמן על דרך שאמר נושא עון ופשע וחטאה (שם) כמו שעשה בעגל והיה לשון הסליחה היא שמורה על המחילה הגמורה כמו שביארנו שם והוא הלשון הדבק והמיוחס תמיד אל שם אדני כי אתה אדני טוב וסלח (תהלים פ"ו) אדני מי יעמוד כי עמך הסליחה (שם ק"ל) אדני שמעה אדני סלחה (דניאל ט׳:י״ט) וזולתם רבים והנשיאות חטא הוא המיוחס משם יי' ולמדתו העליונה כמו שתראנו משם ברור מכמה פנים מוכיחות (יג) לזה אמר שעתה תגדל עתה תרומ' אותה מדת אדני ותנשא לצד אותה מעלה רמה ונוראה שהיא יהוה שבה אמרת בי"ג מדות יהוה יהוה וגו' וסוף נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. עד שבאופן זה ימצאו לכאן שני הענינים. האחד הסליחה לגמרי והיא אשר תנהג בה בכלל העם לבטל הגזירה שאמרת אכנו בדבר ואורישנו אבל יתקיימו ויחיו לפניך ותביאם אל הארץ הטובה אשר נשבעת לאבותם. והענין השני והוא נשיאות החטא יהיה אצל כל אחד האנשים החטאים אשר עד כה הכעיסוך שחייבין לימחות מספרך אמנם לא תמיתם כאיש אחד פן תצא כאש דבה ולעז על יכלתך כמו שקדם אבל תפרע מהם מעט מעט על דרך נשא עון וגו': סלח נא לעון העם הזה וגו' (יג) ירצה כי עם כלל העם תהיה סליחה גמורה כגודל חסדו אמנם עם הפרטיים יתנהג עמם בנשיאות חטא לבד כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי תכלית מה שאמר להם בעגל הוא נושא עון ופשע וגו'. ובפירוש אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' (שמות ל״ב:ל״ד). וכבר ביארנו שם שזאת היא כוונת כי לא ישא לפשעכם וגו' (שם כ"ג) שים עיניך עליו. (יג) ולזה נענה על פי דרכו ויאמר ה' סלחתי כדברך ירצה סלחתי אמנם כדברך שאמרת שלא תהיה שם סליחה גמורה כמו שתהיה במדת אדני אבל תרומם ותנשא המדה ההיא לצד מעלת מדת יהוה הנושא עון כאשר דברת באופן שתהיה הסליחה לכלל העם ונשיאה לחוטאים לבד והנה הסליחה התנאית מצד מה שמשתתף בה הנשיאות נתיחסה לשם יהוה הגדול לא מצד הסליחה עצמה והוא דיוק נכבד מאד. ובאר הענין ואמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי וגו' ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם (יד) יודיעהו שהגזירה תעמוד בקיומה אצל האנשים מצד מה שהם אישים פרטים באומה כי אחר שכל כך מרו ועצבו לא נקווה מהם שום טוב. ואומרו וכל מנאצי לא יראוה (יד) יראה שכוון אל המרגלים עצמם מוציאי דבת הארץ רעה והעד מה שסמך ועבדי כלב עקב מה שהיתה רוח אחרת עמו שירצה ממה שהיתה לחביריו. והכוונה לומר כי אלה לא יכנסו תחת הסליחה ולא תחת הנשיאות ולא עליהם הוצרכה השבועה כי נאצותם תענה בפניהם להתחייבם כמו שאמר בסוף וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' כי לא נתן להם שום אריכות: והעמלקי וגו'. ירצה ומעתה העמלקי והכנעני יושב בעמק כמו שאמרו אלו באזניכם לכן גורו לכם מפני חרב ופנו וסעו לשוב לאחריכם כי אינני בקרבכם ולא תהי' לכם תקומה אל הטעם שכתבנו ראשונה: וידבר ה' אל משה וגו'. אחר שנתפשרו ביניהם על זה האופן רצה לשתף אהרן בענין כמו שנשתתף בתלונה דכתיב וילונו על משה ועל אהרן כל העדה וגו' וצוה שיודיע להם סוד הענין כלו כי אם הוא נושא עון לשעה נקה לא ינקה ושלא נסתלקה מדת הדין לכלותם כרגע רק מפני חלול השם ולזה אמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו'. אם אתם תבאו וגו' ופגריכה אתם וגו' כבר פירשנו אותם למעלה אצל דבריהם. והרי נתפרש להם ענין הסליח' אצל הבנים וענין הנשיאה אצל האבות: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'. (טז) אמר שיתחייב גם כן להיות ענין נשיאות מה אצל הבנים אלא שהוא בהפך האבות כי אצל האבות הוא נושא עונם ואצל הבנים הוא נושא זכותם וטובתם ותולה אותו זמן (טז) וזה מפני שקרה להם כבנים אשר זנתה אמם כי הובישה פניהם בפני כל רואיהם עד שתמית וכן אלו לא יוכלו לבא אל ארצם ולא יתיצבו כנגד אויביהם בחיי אביהם הזונים מאחרי ה'. ולזה ישאו עון זנותם זה ארבעים שנה ואחר יבאו אל המנוח' ואל הנחלה והנה אלו הארבעים שנה ינתנו (יז) לאבות במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום כי אחר שנמשכתם על דברי בשליחות המרגלים על האופן ההוא הנזכר והם עשו לשם ארבעים יום הרי אני מחשיבה לכם למצוה ומעלה אני עליכם כל יום מהם לשנה וכאלו עשו שליחותכם ארבעים שנה ולזה תשאו את עונותיהם רצוני שתהיה פורענותיכם נשואה ותלויה כל ארבעים שנה הללו ועם זה וידעתם את תנואתי כלומר כמה רב טוב הפסיד הסר מעלי וממאן לשמוע בקולי כי אפילו בדבר שקלקלתם בו הגיע לכם תליית העונש בשכר שנמשכתם אחר עצתי: אני ה' דברתי אם לא זאת אעש' וגו'. נזדרז בשבועה כי ידע את אשר יתאבלו על הדבר ויאמרו בפיהם חטאנו הננו ועלינו וגו' וענין השבועה כבר פירשנוהו ראשונ' אצל אומרם ז"ל במשל קונם שאין אתה רואה בביתך כו' (במ"ר פ' ט"ז). כי אם חוטא אחד יאבד טובה הרבה בהתיש כח גבורה של מעלה כמו שהיה הענין במלחמת העי על ידי חטאו של עכן בן זרח (יהושע ז׳:כ״ד) כל שכן אם ישובון מאחריו קהל רב ועצום ואם מחמת האונס יודו בפיהם. ולזה גזרה חכמתו שלא יכנסו לשם עד תום כל הדור העוש' הרע בעיניו ויבא אחר תחתיו שלא יסורו מאחרי ה'. ומזה נצטער משה כשחשד ענין ההסרה על ענין בני גד ובני ראובן עד שאמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל (במדבר ל״ב:י״ד) לפי שכבר ידוע שבכלות הדור ההוא יכלה הזעם. (יח) והנה כשהעפילו לעלות ההרה וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנ' כי גלגלי זכיותיהם ואופני כשרונם לא עצרו כח להסיע עמהם ארון הברית אדון כל הארץ הנוסע אותם על פי ה' ביד משה וכאשר לא יצאו בצבאותם הנה העמלקי והכנעני הספיקו להכות ולכתת בהם עד החרמה כדי שירגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) הנה שנתבאר כוונת הספור הזה בהתר הספקות שעוררנו. ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחלה מצורך החיים המוגבלים לשלמות האדם והצלחתו ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה ועל כן לא באו אל אדמת הקדש ובסוד עם ה' עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלהית בכל מעשיהם אשר בעבור זה יתוסף כח בגבורה של מעלה לגרש גוים גדולים ועצומים תחתם וכמו שאמר הכתוב יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה (תהילים כ״ב:ל״ב) (יט) ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז"ל (במ"ר פ' י"ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל' מקוה לקבל עליהם שם עבידות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו' והוא ענין נכבד. אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ"ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב"ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם. והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי' לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן. וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ"ז גם במראה בין הבתרים שער י"ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני. וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים (תרומות פ"ד) ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה (שם) ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן ע"א ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד) וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'. יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה' והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה'. ובספרי (פ' שלח) ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו (אלא) שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו'. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי' בתורת טעמא ואם קבלה נקבל ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' נאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' (דברים ח׳:י״א) כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל' ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וכם בשבתם חוץ לה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב"ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל יי' וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: