דברים ז:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק ודרשת שבת הגדול

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שלא נוכל לצייר ברעיונינו מושג החכמה והגבורה ושאר המקרים, אם לא נצייר עמם גם מושג האדם, ר"ל החכם או הגבור אשר בו דבוקים ואחוזים תארים אלה, כן גם מושג הזמן הוא מושג שכלי אשר לא נוכל לציירו ולהשיגו ברעיונינו רק בחברת רעיון ומושג פעולה מה שהוא שינוי ותנועה אשר בהכרח תעשינה רק במשך זמן מה, ד"מ מושג השעה לא נשיג רק באמרנו ד"מ ראובן אכל או הלך שעה אחת, כמו שנשיג מושג היום רק ע"י צאת ובוא השמש בו פעם אחת, ומושג החודש רק ע"י סיבוב הירח בו את הארץ פעם אחת, ומושג השנה רק ע"י סיבוב והקף השמש את הארץ, (לדעת הקדמונים, או הארץ את השמש לדעת האחרונים,) פעם אחת, וכן מושג קדמות ואיחור הזמן לא נשיג רק ע"י שנחשוב ברעיונינו ב' פעולות המצטרפות ומתיחסות זו אל זו, כי באמרנו ד"מ אחרי אשר יצא יעקב מבאר שבע הלך חרנה, נדע ונשיג, כי פעולת יציאתו זאת קדמה בזמן לפעולת לכתו לחרן, ונמשך מכל זה, כי לפני ברוא אלהים ארץ ושמים וכל צבאם המתנועעים ומשתנים תמיד, לא היה מקום למושג הזמן, כי אז היה רק ה' לבדו, אשר לא יתנועע ולא ישתנה לעולם, ורק בבריאת הנבראים המתנועעים ומשתנים נתהוה גם מושג הזמן, וזש"א הפילוסופים "שהזמן הוא הנבראים", אפס כמו שלא יצוייר מושג הזמן מבלעדי שום תנועה פעולה ושינוי, כן לא תצוייר שום תנועה פעולה או הוית שום דבר אם לא נחבר אליו לא לבד גם מושג נקודת הזמן אשר בו החלה להעשות או להיות, כ"א גם משך זמן הפעולה והתנועה וההויה ההיא, ולהורות על שתי אלה אה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (הראשון יורה לדעתי על נקודת זמן התחלתו, ומלת עת תורה על משך הזמן,) אפס הרב ז"ל פירש הכ' הזה באופן אחר, שר"ל שהתנועה הכללית, אשר התעוררה על פי הי"ת בראשית הבריאה, ואשר על ידה יצאה ברצונו הקדום המציאות בכלל מהאין אל היש, והשינוים האחרים שבאו אח"כ בששת ימי הבריאה, אשר על ידם יצאו כל הנבראים השונים למיניהם זה אחר זה מחומר הראשון שנברא תחילה, נתהוו כלם רק בנקודת זמן ידוע הנרצית בעיני ה', (לפי אמונתנו האמיתית בחידוש העולם, ונגד דעת הפילוסופים מאמיני הקדמות,) כמו שיתהוו גם עתה בכל יום, שעה ורגע, שינוים וחילופים שונים בכל ברואי עולם השפל, (כי הכוכבים והגלגלים הם לדעת הקדמונים בלתי נופלים תחת השינוי והתמורה, כי אם קיימים ומתמידים באישים, כמו המלאכים והשכליים הנבדלים,) ועל כל זה יורה הכ' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ויתורגם,   והנה נמשך מכל זה כי אחרי שהזמן הוא צורך הכרחי לכל פעולות האדם אשר יעשה. הנהו כלי חמדה ודבר יקר מאד לכל משכיל אשר עליו ראוי שתחוס עינו מאוד לבלתי אבדו לריק וללא הועיל. ובעבור יום אחד עליו אשר בו לא עשה טובה יחשבהו כנאבד מימי חייו, ונמשך מזה גם בהיפך, כי הזמן אשר ישתמשו בו השלמים האמיתיים להקנות להם מדה טובה או שלימות נפשית יקר להם מאד, אף כי קטון הכמות הוא, כמאחז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (כי בו לא תאלצם ולא תציקם עוד התשוקה הגופנית, וע"כ השכלתם הרוחנית אשר בה יתענגו שם, לא תחשב להם כל כך לצדקה כקנין השלמות פה עלי ארץ בעוד תסיתם התשוקה לחטוא, והם משתדלים בכל מאמצי כחם לכבוש יצרם הרע ולהכניע נטית חמרם המשתוקק רק אל הנאות גופניות,) אפס יען כי הרבה מבני אדם יעלימו עיניהם מזה ולא ישימו על לב כי מבלים הם ימיהם רק בעסקי העולם והבלי התבל, כמו שאמר משל הקדמוני "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, אף כי דמיו אינם עוזרים וימיו איגם חוזרים," ע"כ החכימה התורה האלהית להשריש בלבנו יקרת הזמן, ולמנות ימינו כן הודיעה אותנו, כי מאה"כ, "וספרת לך שבע שבתות השנים וכו'" הכולל לפי הוראתו הפשוטית רק מצות ספירות השמיטות והיובלות המסורה לב"ד לבד לפי דרש חז"ל, כולל גם הרעיון המוסרי לכל איש ישראל למנות שנות נעוריו המגיעים קרוב לחמישים, ולחלק אותן לשבע מחלקות של שבע שבע שנים, כי בשבוע הראשון ימי ילדות האדם אשר בהם יחלו רק נצני דעתו ושכלו להראות עת עמדו ועברו עוד תחת שבט הוריו ומוריו, ובשבוע השני יתחזקו כחות שכלו עד היותו באחריתו אחרי מלאת לו י"ג שנה, לאיש אשר כבר ישא על שכמו עול חיוב שמירת המצות והוא בר עונשין בעברו מליהם בב"ד של מטה, ובשבוע השלישי מדי היותו בן עשרים וכוחות שכלו ודעתו הולכים וגוברים, יהיה גם בר עונש אלקי בב"ד של מעלה אם תטה אשורו מני הדרך הישרה והנכוחה לעבור חקי אלהים ותורותיו, ובשבוע הרביעי יחזק כח גופו יותר עד שהוא יוצא ובא בין האנשים, ובשבוע החמישי כבר הגיע לחציי ימי חיי האדם שהם עפ"י הרוב רק שבעים שנה, ובשבוע הששי כבר עברו חצי שנותיו, אם גם הוא מאותן בני אדם אשר בגבורות יחיו שמונים שנה, ובשבוע השביעי כבר כלו ימי הנעורים וימי הזקנה והירידה כבר החלו לבוא, ומאז והלאה ראוי לאדם לעזוב עניני החומר ולקדש ימיו להתהלך בתום ובמישרים ולעשות נפשו חפשי כפי היכולת מתשוקת תענוגי הגוף וקניינים ארציים, ועל כל זה יורה הכתוב "וספרת לך," ר"ל לעצמך לטובתך ולתועלתך, "שבע שבתות השנים וכו', וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וכו'" ועל זה התפלל גם מרע"ה בתפלתו באמרו, למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" ר"ל למדנו והודיענו למנות ולספור כראוי ימי חיינו, (ומלת "כן" פה הוא תואר הפעל למנות) כי רק אז נביא לבב חכמה, לא כאותן המתעצלים בקנין השלמות הנפשית, וחושבים, כי לפי רבות השתדלותם לאסוף קניני הזמן ולהתענג בתענוגיו, כן יוסיפו וכן ירבו ימי חייהם, ונמשך מזה, כי מספר שבעה יקר מאוד לאדם לחקור ולהשים עיונו עליו, כי על ידו יבוא לעיונים יקרים ומועילים מאוד, כי מספר שבעה נמצא לא לבד בחלוקת שנות נעורי האדם כ"א גם בבריאת התבל ומלואה, כי בששת ימי המעשה יצאו הנמצאים כולם מהאפס ליש, וביום השביעי אשר בו שבת אלדים מכל מלאכתו לעשות עוד בריאה חדשה, החלו כל חקי הטבע להיות הולכים ומתנהגים על פי דרכם. גם בעניני השמיטות והיובלים שמירת השבת, קביעת המועדים, ודיני טומאה וטהרה שבעת ימי המשתה ואבלות, ושאר הרבה דברים נזכר מספר שבעה, עד שכמעט כל עניני האדם מעת הולדו עד אשר יובל לקבר במספר שבעה ימנו, כי שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמו טמאה לידה בעבורו שבעת ימים, וכאשר ישא אשה ישמח ויתעלס אתה באהבים שבעת ימים, ובמותו יעשו לו בניו וקרוביו אבל שבעת ימים, וע"כ נצטוו הכהנים למלא את ידיהם שבעה ימים, והמצוה הזאת היתה כוללת שני ענינים, הא' שלא יצאו שבעת ימים מפתח אהל מועד החוצה, לרמוז להם כי לפני בואם לעמוד לשרת בקודש, צריכים להפשיט מחשבותיהם ורעיוניהם מעניני ביתם ומשפחתם, כ"א יתבוננו תמיד רק על מפלאות היי"ת אשר ברא עולמו בשבעה ימים (ר"ל הבריאה מאין בששת ימים, והמנוח' שהוא נתינת הכח לחלקי הטבע להתנהג מעצמם ע"פ דרכם ביום השביעי) וזשה"כ "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ר"ל העיון בשבעת ימי הבריא' האלה ימלא ידכם להיות כהני ה'), והב' שלא יהרסו לבוא אל הקודש פנימה, כ"א מחוץ לאוהל ישבו כמאה"כ "ופתח אהל מועד תשבו וכו', שבעת ימים לשמור משמרת ה'" וכו' לרמוז להם בזה, שכמו שהם יושבים שבעת ימים פה בפתח אוהל מועד מבלי היות להם רשות להכנס באהל מועד, כן יחשבו וישימו על לב, כי גם חייהם עלי ארץ בשבעה שבועות מימו נעוריהם, אינו ישיבת קבע רק כאורח נטה ללון, וכישיבת איש זמן מעט בחצר הבית לתקן גופו ובגדיו כראוי, למען יוכל להכנס אחרי כן אל היכל המלך פנימה לראות לפניו, ובהעלות זאת תמיד על לבם, בלתי ספק יקדשו ויטהרו נפשם מחלאת כל מדה פחותה וגרועה, וזש"א "ושמרתם את משמרת הקודש ולא תמותו" ר"ל כי רק אז יהיו חייכם עלי ארץ חיום אמיתיים," ולא כחיי הרשעים אשר מהם אחז"ל "שאם יחיה ימות." וע"ז מורים דברי המדרש "משל למלך וכו' והוציא כרוז כל אכסניא לא יראה לפני, אם לא יראה את פני המטרונה" וכו', המשיל מספר השבעה השליט בכל עניני העולם למטרונה, ר"ל אשת המלך הגבירה, ואמר שאינם ראוים להקריב קרבן לעמוד ולשרת לפניו, "עד שיעבור השבת," ר"ל עד שיתבוננו תחלה בחידוש העולם ובריאתו בז' ימים, ועד שימולו ערלת לבם לנקותו מכל סיג וחלאה, כמו שימול בשר ערלת כל זכר, אחרי עבור עליו ז' ימים, וזש"א "שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת," ועוד אמרו במדרש ד"מ שהי"ת שמר שבעה ימי אבלות לפני הביאו את מי המבול לשחת כל בשר כמאה"כ "ויהי לשבעת הימים והמבול היה" וכו', ע"כ אמר פה לאהרן ולבניו כי טוב יותר להם לשמור מצותו לשבת שבעת ימים ולהתבונן בדרכי ה', וביקרת עבודת הקודש אשר ימלאו עתה ידיהם לעבוד אותה לפני ה' למען לא ימותו, ולא יקרם רע ואסון עד שיוכרחו לעשות אח"כ אבל שבעת ימים, וסמכו ענין זה על הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אהרן שנאמר בו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" וכו',
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:

ועתה אחרי זאת ההצעה וכלליה נבא לסוף דעתן של רז"ל בענין הדין הזה והותרה הקושיא העצומה שזכרנו. וזה כי האל יתברך יושב היום ההוא על כסא דין ועם שכל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון לפקוד על כללותם אי זה לחרב אי זה לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות אין ספק שיחקור הדין להם נכונים לתת עליהם את הדין מדי שנה בשנה. וטעם כבני מרון. ירצה כרועה זה שמעביר צאנו לפניו לדעת חשבונם לבד ואינו מקפיד השמנה היא אם רזה ומקום ראיתם הוא ראיה עצומה שנאמר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ולסוף הנה עין יי' אל יריאיו למיחלים לחסדו. הנה שדבר בדרך כלל ואחר כך פרט כמו שביארנו זה בשער נ"ד אצל ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. ומ"מ הדין הזה הנזכר בכאן עם זקני עמו וכל אישיהם הוא מדבר שהם האמור עליהם בכיוצא אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עצך עד שואב מימיך לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר יי' אלהיך כורת עמך היום ואותו הדין הוא העומד לפניהם תמיד. אמנם כל שלא עמדו על הר סיני ולא קבלו בריתו נאמר עליהם לענין זה (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו. והנה אותם שימצאו צדיקים במעשיהם מאישי זאת האומה הן שלא חטאו חטא משפט מות או שחטאו ויש בידם זכיות שיגינו עליהם או שעשו תשובה כלם דן אותם לחיים לאלתר. אמנם אותם שימצאו בידם עונות המחייבים מיתה בלי תשובה ומעשים שיגינו יגזור עליהם אז המיתה הגופיית הממרקת העונות וישארו זוכים לעולם הבא. ואלו הן שאמרו צדיקים גמורים נכתבין וכו'. ורשעים גמורים נכתבין וכו'. ואין הכוונה בגזרה זו שימותו כל הרשעים כמו רגע וירבו חללי יי' פתע פתאום חלילה לו מאכזריות חמה ושטף אף אך שמיד תסתלק שמירת ההשגחה האלהית מהם וינתן כל אחד ביד הקודם ממקרי הזמן שיפגע בו וימת ואם לא תזדמן מותו על ידיהם הוא ישלח מלאכו לקחת ערובתו בתוך שנתו וכמו שאמר (ש"א כ"ו) או ה' יגפנו או יומו יבא וגו'. אמנם לפי שהדין הזה לא יתכן להיות כי אם על פי המעשים אשר נעשו עד הנה כמו שחוייב מהכלל הראשון יתחייב שיתהפך דין כל אחד מהנדונין אחר זה לפי התהפך מעשיו אם טוב ואם רע. והוא מבואר שלא יבטיחהו דין זה הנתן לחיים מן המיתה המתחייבת לו מפאת מעשיו הרעים כמו שלא יבטיחהו מהמיתה המתחייבת לו מרצונו ובחירתו כמו אם רצה להפיל עצמו על החרב או מהגג כי ודאי לא תצילהו הגזירה ההיא מידי סכלותו. או שנאמר שנגזר עליו שיעשה הסכלות או החטא ההוא והוא יותר מגונה. וכן הוא הדין אם אחר שנדון לחיים הרג את הנפש או בא על הערוה או חלל את השבת וכיוצא ההצל תצילהו הגזירה ההיא מיד ב"ד או מיד גואל הדם ודאי לא וכן ג"כ לא תצילהו מידו יתברך אם נתחייבה לו מיתה בידי שמים ומזה המין היתה מיתת הרבה צדיקים בעיני הבריות שמתו קודם הגיע זמנן. וכן הענין בעצמו ברשעים הנדונים למיתה וחלילה לי אם יזכרו וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם שלא יקבלם בשתי ידים וחלול השם הוא לבד אשר אין כח בשום תשובה להעבירו (יומא שם) שנאמר (ישעי' כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון כמו שביארנו אצל יום הכפורים שער ס"ג. ומזה הענין עצמו היתה תוספת ימיו של חזקיהו אחר שנאמר לו (שם ל"ח) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה הלא תראה כי נגזרה על אחאב ועל ביתו כלה ונחרצה ואחר כך נאמר (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו הנה שהועילה תפלה ותשובה אחר גזרה גזורה על פי נביא שלוח אליהם קשה כל שכן שתועיל אחר גזר דין של ראש השנה להפוך גזרתו מרעה לטובה. והוא מבואר שהדין ההוא הוא כמלך בשר ודם שיושב ודן את עבדיו וחייב מיתה החייבים וזכה לחיים מי שאינם חייבין שאם יזדמן שהחייב למיתה יזכה אחר כך לחיים באחד מהדברים שמחייבין כן מחק המלכות או שהנדון לחיים יתחייב אחר כך למיתה בכל חטאת האדם והמלך יחזור להחיות המת ולהמית את החי האמור יאמרו לו למה אתה הופך משפטיך הלא יאמר להם הם המתהפכים בעצמן אך אני תמיד מחייב את החייב ומזכה את הזכאי. וזה הדבר בעצמו ביארו יחזקאל הנביא (י"ח) תכלית הביאור באמרו שמעו נא בית ישראל הדרכי לא יתכן הלא דרכיכם לא יתכלו בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת עליהם בעולו אשר עשה ימות ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וירא' וישב וגו'. ואמרו בית ישראל וגו'. לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם נאם ה' שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון. אמר שהספק הזה שאנו עליו הוחזק לאנשי זמנו עד שאמרו הן דרכיו לא יתכנו כי ראינו כמה צדיקים מהראויים שיגזרו לחיים ביום הדין מתים בתוך שנתם בקצרות ימים וכמה רשעים גמורים שיראה שדינם למות מאריכין ימים ונחשבים כצדיקים לפניו. והיתה הישרתו להם בזה להודיעם מה שאמרנוהו. וזה כי הצדיק אשר נגזר לחיים לא הובטח שלא יתחדש עליו דבר יחייבהו המות מפאת מעשיו התוריות או הבחיריות או הרצוניות כמו שאמר והצדיק אשר יעשה אחת מהנה בעולו אשר עשה בה ימות וגם הרשע הנדון למיתה בשובו מדרכיו ועשה משפט וצדקה מעצמו הוא את נפשו יחיה ובל זה יחוייב ממה שאמר בסוף לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל נאם ה' רצוני כדרכיו אשר בידו בשעת הדין ולא גזרתי על העתיד ולזה שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה שבוש זה לכם למכשול עון. הנה כי כן משפט אלו הכתות של צדיקים גמורים ורשעים גמורים במשפטיהם אלו ומזה יובן דינם של בינוניים כי הוא ענין אחד. אמנם אל אצילי בני ישראל החסידים אשר זכו למלאת ימיהם בטוב לא שלח ידו להם בגזרה ההיא כי אותם לא נאספו בעבור חטאתם רק להכרח חמרם כאותם שמנו חכמים שמתו בעטיו של נחש (שבת נ"ה:). וזה יתחייב מהכלל השלישי האומר שהחיים והמות הנגזרים שם אינם רק המחוייבים מפאת מעשיהם ואחר שהמיתה לאלו היא מהכרח הטבע הנה אין לנו עסק בה בדין הזה וגם הרשעים הגמורים אשר הם פושעי ישראל שאמרו עליהם (ר"ה י"ז.) שגופן כלה ונשמתן נשרפת בכל כתותיהם שאמרו חז"ל (סגהדרין צ'.) שאין להם חלק לעולם הבא הוא מבואר שאינן נכנסין בזה המשפט הנשפט למרק את הנפש ולזכותה לחיי עד כמו שנתבאר מהכלל השני כי אנשים כאלה הם נעזבים מדיני שמים ומשולחים ביד פשעם ולא ימנע מהם אי זה טוב או אריכות ימים אם ימשך להם מטבע ההנהגה הכוללת וזה יהיה להם חלף עבודתם אי זו מצוה גדולה או קטנה אם היתה בידם שעל זה האופן נאמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו' וכתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אין להשמדם עדי עד. והנה עם זה ישרים דרכי יי' וכל משפטיו האמת והצדק ואין לנו עליו שום תלונה ותרעומת בכל מה שיעשה באלו הענינים. וזה כי כאשר ימות האדם הבלתי מוחזק אצלנו בצדיק הוא אשר נכתב ונחתם למיתה עקב חטאתיו עד היום ההוא והנה הוא לא שב מהם ומיתתו מכפרת ויש לו חלק לעולם הבא. ואם הרשע רע יאריך ימים הוא מאותם שלא באו למשפט מרוב פשעם ושולחו למקרי הזמן עד יומו יבא ונספה ואחריתו עדי אובד. וכאשר הצדיק הגמור מת קודם זמנו לא היה מכלל הרשעים הנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה אבל איפשר שהיה ביום הדין מכלל הנחתמין לחיים ואחר כך נתחדש עליו עון אשר חטא כענין נדב ואביהוא או כחטאו של משה ואהרן וכדומה אשר תאות בהם הגזרה או המיתה מפני קדוש השם כמו שאמר (במדבר כ׳:י״ג) ויקדש בם. או איש אשר יבחר למסור נפשו על קדוש השם ככל הרוגי מלכות או שרצה לאבד עצמו לדעת כאחיתופל (ש"ב י"ז) או שהזהירוהו ולא נשמר כגדליה בן אחיקם (ירמי' מ"א). וכיוצא מאלו הענינים הנכנסים תחת אומרם (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ע"א ג':) הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים הנה כלם נמסרו ביד עצמם לכל אשר יעשו ואין מוחה. וגם הזקנים הבאים בימים אשר נאספו אל עמם בשיבה טובה שבעים ימים ושנים הנה לא מתו מצד הדין הזה ולא עליהם נכתב ונחתם גזר דין למיתה בספרי הרשעים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. אבל הם מאשר זכו לשתי שולחנות אשר נאמר עליהם (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה. ואל תשומם על מה שאמרנו ממית' הצדיקים אחר שנכתבו ונחתמו לחיים ממה שהורגלו קצת הראשונים (רמב"ם ה' יסה"ת פ"י ה' ד') לומר שמדה טובה שיוצאה מאת הקב"ה אינה חוזרת וכו'. חדא שאני איני אומר שנגזר עליו החיים לכל השנה ההיא אלא כוונת הגזר דין לפי מה שאמרנו שעד היום ההוא אינו חייב מיתה וכל מי שאינו חייב מיתה נכתב לחיים. והנה עם זה המדה אינה חוזרת ריקם. והשני שהכלל ההוא אינו צודק באמת והאמת הברור מה שפירש ירמיהו (י"ח) רגע אדבר וגו'. ורגע אדבר וגו'. כמו שאני עתיד לבאר היטב במקומו פרשת איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' שער צ"ו ב"ה. ואם תאמר הנה לפי הנחותיך אלה בטלת ענין דין זה היום מעקרו שאם הדין משתנה בכל יום לפי מעשה בעל הדין א"כ מה היום מימים שנקרא יום תרועה ונתיחד ליום משפט מזולתו. אשיבך כי זה היה מחסדי השם יתברך וממדת טובו על נוחלי דתו שרצה להתנהג עמהם כרופא החכם והנאמן המעמיד ומקיים בריאות העם ההולכים לרגלו ונמשכים לעצתו שנאמר (שמות ט"ו) כי אני ה' רופאיך. ^*וזה וכו', ר"ל שכמו שהרופא החכם יצוה לשומרי פקודיו לקחת מרקחת ידועה או סם משלשל' בזמן קבוע לנקות גופם ולשמרם מחלאים קלים, ובכל זאת אם יחלו דרך מקרה באמצע השנה בחולי רע ירפאם בשאר רפואות או ימותו, כן קבע הי"ת יום הדין בר"ה לנקותם מחטאים קלים ע"י שיעיר אותם לתשובה, כי יען שאין בכל אחד מהם כדי להמית בעליהם בעבורו, עד שיקבצו כולם יחד, מצפה ומאריך להם כל השנה לשפטם על כולמו יחד, אבל אם יחטאו באמצע השנה חטא גדול הם נידונים עליו בכל עת, אם ישובו יחיו, ואם לא ישובו, ימותו על עונם.
הפרק הששי, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי המועדים שנזכרו עד הנה, הם משרישים בלב כל איש ישראל רק אותם עיקרי אמונה, אשר כל השומר אותם ויחיה עליהם, יהיה על ידם איש הולך מישרים ועושה רצון הי"ת, אפס אחרי שיש הרבה מבני אדם, אשר בגבור תאותם עליהם ישכחו העיקרים האלה וישטו מדרך התורה והמוסר, ואם תפקחנה עיניהם אח"כ ויראו כי הלכו עקלקלותם הלוא יאמרו נואש לנפשם, ויחשבו בלבבם לאמור נגרזנו מנגד עיני ה', אין עוד תרופה למכתנו המוסרית ואם גם נרחץ עתה בנקיון כפינו לא יראה ה' ולא יבין עוד אלקי יעקב ע"כ מה בצע כי נתם דרכנו, ונירא מהיום והלאה את ה' ודבר קדשו, הלוא בכל זאת לא ישוב עוד מחרון אפו? ע"כ טוב לנו, כי נרוה בדשן התענוגים את בשרנו, כל עוד נתהלך פה עלי ארץ, ובאופן זה היו החושבים והאומרים ככה הולכים מדחי אל דחי ולא היתה עוד יראת ה' על פנימי לעולם. (וכעין זה התנצל אחר לר"מ תלמידו שאמר לו אף אתה "חזור בך" בעבור החזיקו עוד ברשעתו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר עיון חגיגה ט"ו ע"א) ע"כ היה זה מחסדי הי"ת לקבוע לנו יה"כ, ולהשריש בקרבנו עיקר האמונה בתועלת התשובה וכפרת העון והסליחה, למען ישוב החוטא מדרכיו ולא ישקע במצולת הרשעה עדי עד, כי אם יוסיף עוד ליראה ה' וללכת בדרכיו ועיין מזה במורה נבוכים חלק ג' פ' ל"ו, ובמאמר השכל דיבור הרביעי כי בדבריהם אתו גם ד' הרב ז"ל פה וע"ז רומז מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא", ר"ל אחרי שנודע לו כי תסלח לעונינו שעברו, אנו משתדלים לשוב מחטאינו ולירא אותך עוד, אף שכבר החילונו לעזוב אותך וללכת בדרך עקש ופתלתול, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, וה' נתן קולו לפני חילו", זה ר"ה, ר"ל כי אז יעורר אותנו ע"י קול השופר לשוב אליו, "כי רב מאוד מחנהו", זה ישראל, ר"ל הרבה מהם ילכדו בעבור תאותם ברשת הרשעה, וע"כ הם מצטרכים לתשובה, כי עצום עושה דברו" ר"ל כאשר יעשו דבריו אלה אשר בקול שופר ישמיע למו יתעצם כחם המוסרי, ובהפך הלוא ידע כל משכיל "כי גדול יום ה' ונורא מאוד", זה יה"כ ר"ל למי שישמע קול השופר ולא נזהר. וזה כי עם שבהתחדש אל אחד אחוז מהעם יום יום שום חולי הנה הוא ישתדל ברפואתו ע"י סמים או הקזה ויתר הרפואות עד שימות או שיחזור לבוריו. מכל מקום הנה הוא לא ימנע משמור אח חדש האביב פעמים בשנה לצוות ולהזהיר דרך כלל שכל אחד יעמוד על בריאותו וישתדל להשוות ליחות גופו ולתקן את אשר עוותו בהם תקופות הימים מהקיץ או החרף כדי שישאר כל אחד על בריאותו השנה כלה. כן הדבר בעצמו בהנהגתו יתברך בזה העם המיוחד אצל חלאי הנפש כי בהתחדש בכל יום על איש מאישיו חולי רע ממות הנה הוא בעונו ימות וגם כי נדון משפט מות ביום הדין ונזדמנה לו רפואה יועילהו ושב ורפא לו. אמנם על רוב חטאים שאדם דש בהם בכל יום ואין כדאי בכל אחד מהם להמית הנה הוא מאריך לו ומצפה לשפוט אותו כפי העולה מקבוצם ליום ההוא אי זה לחיים אי זה למות. ואולם העמיד אותנו על זה הסוד והודיע אותו בקרוא לו יום תרועה וזכרון כדי שיהיה היום ההוא מועיל אלינו להעמיד הנפש על בריאותה כל השנה בזמן האביב שזכרנו אצל הגוף ובבחינה זו יהיה זמן קביעותו היותר נבחר לזה מכל זולתו אף לדעת האומר (ר"ה י"א.) שבניסן נברא העולם וזה כי כמי שזמן האביב הוא מיוחד להשוות הליחות הנוספות או המשתבשות מהזמנים הבלתי שווים מהקיץ או החורף הקשים אל הגופים. כן באמת הזמן הזה הוא מיוחד לרפא את חולאי הנפש המתחדשים מצד תולדות והויות והויות הזמן העבר מהחריש והקציר הכולל כל השנה כלה אשר בה ישתדלו בעבודת האדמה וגדול פירותיה ואסיפתם ומלאו בתיהם דגן וכל חלב תירוש ויצהר ורם לבבם ושכחו את ה' אלהיהם הנותן להם כח לעשות חיל כמו שאמר (דברים ל"ב) וישמן ישורון ויבעט וגו'. (שם ח') ופן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכבר תועיל ההודעה הזאת לעורר לבות האנשי' להכין עצמם לתקון דעותיהם וכל מעשיהם ולהשוות מדותם אל היום ההוא וישפטו בו לחיי' ותמשך רפואתם לכל השנה וכמו שנא' (ירמיהו ג׳:י״ד) שובו בנים שובבי' ארפא משובותיכ' ונאמר (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם אוהבם נדבה. יזהירם שיכינו עצמם ויורקו מחלאתם ויטהרו מטומאתם קודם יום הדין ההוא כי מעט אשר ישתדלו בזה קודם גזר דין יועיל מאד מהרבה אשר ישתדלו אחרי כן. כמי שיש לו דין לפני השופט או בחצר המלכות כי קודם שיפסקוהו לחובתו הנה הוא נקל להכריעו לזכות בשיראה זכיותיו או שיבקש מליץ טוב או כי ירבה שוחד. אמנם אחר שפסקו את דינו וחייבוהו אם שאינו מן הנמנע להסתלק לב"ד הגדול או לפני המלך עצמו ודאי הוא קשה מאד לתקן את אשר כבר עשוהו כי כתב אשר נכתב בפני השופט ונחתם על פי הדין קשה להשיב וצריך לפזר ממון הרבה ולהרבות עליו רעים ואוהבים וכולי האי ואולי. וכן הדבר הזה בעצמו כי כאשר נתחסד השם יתברך להודיע דרכיו למשה ולבני ישראל ולגלות אזנם על יום הפקודה הזה שבו יעמיד במשפע כל יצורי עולם הלא יזכור האדם את עצמו ויתעור להשגיח על דרכיו ולפשפש במעשיו ולקדם פני השופט האמתי בתשובה ותפלה ומעשים טובים וענתה בו צדקתו ביום ההוא ויצדיקוהו בדינו ויכתב לחיי'. אמנם אם לא נתעורר על זה ונחתך דינו למיתה אז יצטרך להשתדלות רב ועצום לקרוע גזר דינו ולזה מה שאמר המשורר (תהלים פ"ו) חסד ואמת יקדמו פניך אשרי העם יודעי תרועה יי' באור פניך יהלכון כמו שפירשתי למעלה בענין הראשון. וכל זה מבואר שם במסכ' ר"ה (י"ו.) תניא הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי ר"מ. רבי יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נדונין על המים ואדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ותפקדנו לבקרים וגו'. רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ולרגעים תבחננו. ויש לדקדק באלו הסברות וזה כי הנה ר"מ ורבי יהודה שאמרו שהאדם נדון בר"ה ונחתם ביום הכפורים לא אמרו שאין האדם נדון בכל יום שהרי נאמר שם (י"ז:) בפירוש אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיהו ו׳:י׳) ושב ורפא לו. א"ל רב פפא לרבא דילמא קודם גזר דין. א"ל ושב ורפא לו כתיב. אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מתיבי שב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא אילי נביות אין מוחלין לו. לא קשיא הא ביחיד הא בציבור. וגזר דין דיחיד תנאי היא דתניא היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול זה התפלל וזה התפלל זה נענה וזה לא נענה זה שהתפלל תפלה שלמה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלמה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הנה שר"מ סובר כי אף אחר גזר דין תועיל תפלתו שלמה לשינצל האדם מגזירתו. וא"כ הרי הוא מודה לסברת ר' יוסי ורבי נתן שאמרו שנדון בכל יום ובמאי קא מיפלגי. אלא דכלהו תנאי חוץ מרבי אליעזר יש להם הא דאמר רב יהודא אמר רב גדולה תשובה וכו'. אלא שיראה שר"מ ורבי יהודה דברו בדין הכולל אשר באותו היום. ורבי יוסי ורבי נתן הוסיפו על דבריהם ודברו במשפטים הנדונין על כל אחד כפי המעשים המתחדשים עליו על האופן שאמרנו. אלא שר' נתן הפריז יותר על המדה. וסוגיית התלמוד קיימה כרבי יוסי דאמרינן התם (י"ו.) אמר רב חסדא מאי טעמיה דר' יוסי מאי טעמא כדקתני טעמא ותפקדנו לבקרים אנן נמי הכי קאמרינן כרבי נתן מ"ט לא קאמר קא סבר בחינה עיון בעלמא הוא פקידה נמי עיון בעלמא הוא. אלא אמר רב חסדא מ"ט דרבי יוסי מהכא דכתיב (מלכים א ח׳:נ״ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. הנך רואה כי למה שראה רב חסדא דבריו של רבי יוסי דברים של טעם החזיק אותם במסמרים לא ימוטו ועל זה פסק רבי יצחק (שם י"ח.) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והנה עלה הכל כהוגן ונסתלק כל פקפוק מעל המאמר הזה בענין שלשה ספרים אלה כמו שנזכר. אלא שבענין הבינוניים קבעו להם יום עיון דינם ליום הכפורים כי היום ההוא יום סליחה וכפרה הוא והימים אשר ביניהם מסרם האל יתעלה להפוך בזכותם ואשר לא שם אל לבו ראוי להתחייב. אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק (שם ט"ז:) בראיות הכתובים הוא בעיני ענין דק בענין האיש הבינוני הזה ראוי להתבונן בו. וזה שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה ולזה אמר ועם צדיקים אל יכתבו זה ספר של בינוניים כי להיות מציאותם חלוש שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה ולזה אמר אשר כתבת אלו בינוניים ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים דלמר אין לו על מה שיסמוך ולמר עדין יש לו סמיכות מה. והנה אחר שמעשי האדם הם המקריבים והמרחיקים השמים נפשם בחיים או הנותנים לממיתים החותמים שמותם עם הצדיקים או המאספים אותם עם חטאיהם הנה הם המליצים לפני בעל דינו והטוענין בעדו והם המלאכים העומדים על אדון כל הארץ ללמד זכות או חובה כפי מה שזכרו ז"ל במדרש (שוח"ט תהלים ד') שזכרנו בפרק הא' כי המה יעלו עם צבא השמים הסובבים כסא כבודו עון ופשע וחטאה הנה הנם להבזות בעליהן וצדיק כי טוב צדקותיו אשר עשה המה יבאו ויגידו צדקתו ועל פיהם יגידו מן שמיא הרעות והטוב. לכן הירא את דבר ה' יחזיק במעוזו לסגל כל השנה סגלת מליצים טובים יליצו עליו בבית המלך להיות חלקו מהנכתבים והנחתמים לאלתר לחיים ויותר מהמה בזמן הזה המיוחד לדרוש בעד חיים כמו שתקנו מסדרי התפלות עקר שאלתם ובקשתם זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים וכו'. כי הדבר המיוחד אל בעל התשובה לזכות ליכתב בספר חיים דכתיב (יחזקאל י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וזה מה שכוונו החכם בעל הטורים ז"ל במה שכתב (טו"אח סי' תקפ"ב) ותקנו לומר בברכת מגן זכרנו וכו'. דכתיב ובשוב רשע וכו'. ולפי שהכניס בין דבריו נפילת לשון זכירה בחיים לומר שהם לשונות קרובים זה לזה עד שלכך תקנוהו במגן דכתיב (תהילים ק״ה:מ״ב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו לכן לא הבינו קצת דבריו וחשבוהו כמהתל במה שמביא ראיה לאומרו כי בחיים נופל לשון זכירה ואינו כן כי לכך לא היה צריך אלא הנפילה לבדו והוא מבואר. והנה בזה נתבאר טעם הדין הזה עם הנדונין בו ונשלם מה שהיתה הכוונה לבאר בזה הפרק מהשלשה ענינים שזכרנו הנלוה אליהם ונבוא אל הפרק הנמשך:

כן בחג השבועות שתי הלחם חמץ (ויקרא כג, יז), ולא ריחקה התורה את החמץ. כי יש ביצר הרע הטוב מצד זה, כי אם לא היה יצר הרע באדם, לא היה האדם מקבל שכר על המצות שבתורה. וראיה לזה, כי לעולם הבא שלא יהיה יצר הרע באדם, אז לא יהיו המצות. שכך דרשו ז"ל (עירובין כב.), "היום לעשותם" (דברים ז, יא), ולא למחר לעשותם. ולמה זה רק היום לעשותם. מפני שיש יצר הרע, ויש קבול שכר על עשייתם. ולא למחר לעשותם, מפני שלא יהיה יצר הרע, ואין כאן קבול שכר על עשייתם. ועוד, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), שהרי כן השיב משה למלאכים כאשר אמרו (תהלים ח, ב) "תנה הודך על השמים", כדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פח:), שאמר להם משה, מה כתיב בתורה, "לא תגנוב לא תנאף" (שמות כ, יג), קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, תורה למה לכם. והנה התורה היא מצד היצר הרע, ואם לא כן, לא היתה התורה נמצאת*. גם כי כנגד היצר הרע נתן התורה, כי הטוב לעומת הרע, כי יצר הרע שהוא רע, ברא כנגד זה הטוב הגמור, היא התורה, שהיא הטוב הגמור.