דברים ז:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי יש כמה פעולות אשר בהשקפה ראשונה נראה לנו, שעשייתן או מניעת עשייתן אינן תלויות ברצון איש, כי אם שהן טבעיות בו, ותלונות רק בחוזק או חולשות כחות ידועות של גופו או נפשו באופן שלא יוכל איש להיות מצווה לפעול אותן פעולות או לחדול מעשותן, ובכל זאת נמצא במקראי קדש צוויים והזהרות על פעולות כאלה, ד"מ פעולת ההכרה, להכיר או שלא להכיר איש אשר ראינו כבר פעם אחת זמן רב אחרי כן, תלויה רק בחוזק כח הראות והשמע שלנו, או בחולשתן, כי אם הזק כח הראות והשמע שלנו יחוקקו ציורי רשמי פני האיש וקול דבריו יותר ברעיונינו, באופן שכאשר נראהו פעם אחרת או שנשמע קולו נכירנו. משא"כ אם חלשים הם, ובכל זאת נמצא בכתוב מאמר "הכר נא הכתונת בנך היא",? כאלו היתה זאת תלויה רק ברצונו ? וכן פעולת הזכירה או השכחה אינן תלויות ברצון האדם, כי אם מסובבות הנה מיובש מוחו או לחותו, כי במוח יבש אשר לחיותיו מעטים ישאר הרושם הנעשה בו, מכל דבר המושכל בשכל או מורגש באחד מהחמשה החושים זמן יותר רב מהנעשה במוח איש שליחותיו רבים, אשר בעבור היותם כעין נוזלים, יעבירו מהר ועל נקלה רושם כל דבר המושכל או המורגש, (עיין מזה גם ביאורי במדבר דף פ"ה ע"א) ובכל זאת נמצא כמה מצות בתורה על הזכירה ומניעת השכחה, כמו במעשה עמלק שמירת השבת ובשאר מקומות, וכן מדת הבטחון או הפכו שהיא מורך הלב, תהיה לאדם למ#ה רק לפי טבעו ומזגו, חוזק לבו או רכותו, ובכל זאת באה המצוה על מניעת היראה והפחד, במאה"כ "כי תאמר וכו', לא תירא מהם" ? ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל, הן אמת שכל אלה פעולות הטבע הן מושרשות כבר בטבע האדם מלידה ומבטן, אבל בכל זאת כמו שיוכל האדם בעבור היותו בן דעת והשכל, להטיב לפעמים מדותיו ונטיותיו הרעות אף שהן אחוזות ודבוקית בו, בעבעו ובמזגו מעת גיחו מבטן אמו (עיין מזה ביאורי למעלה במדבר דף פ"ה ע"ב,) כן יוכל להמציא גם תחבולות שונות להקנות לעצמו כשרון ההכרה, הזכירה. והבטחון, אף שאינם לו לקנין טבעיי, כאשר יורה גם הנסיון בבני אדם שכאשר יחסר להם כח גופני חיצוני או פנימי, ישתדלו למלאותו בתחבולות שונות, כמו שהמציאו במאה השניה לאלף הששי באיטאליען, כלי זכוכית שונות, לתועלת חוש הראות, כי כאשר תכהינה עיני האדם לראות למרחוק, יראה מתוך זכוכית אשר היא לטושה באופן שפניה שקועים, ואשר לא יוכל לראות בקרוב ישתמש בהפך בזכוכית אשר פניה בולטים. וכאשר יכבדו עיניו מזוקן ישתמש בזכוכית אשר תגדיל תבנית כל דבר, ותעשה תמונתו זכה ובהירה, באופן שייטיב אז לראות מתוכה גם דברים קטנים, וכמו כן יקשור לפעמים איש עור כלב בחבל אשר בידו, למען יוכל ללכת בטח אל כל מקום אשר יוליכהו הכלב הזה, מבלי יראה ופחד "יפול במהמורות, או ישים מקל בידו אשר ישלחנו תמיד אנה ואנה לכל הרוחות, למען דעת על ידו אם יש לפניו או סביבותיו מזיק או מונע, אשר יעצור בעדו בלכתו, והפסח ונכה רגלים ילך בחוץ על משענתו, למען לא יכשל בלכתו, וכמו כן השתדלו החכמים למלאות גם חסרון הכוחות הפנימיות בסמי מרקחות אי ברפואות תעלה, אם יחלש באדם דרך משל כח המושך והמעכל שלו, או כח הדוחה הנפסד מהמאכל לחוץ, גם להחזיק את כח הזוכר המציאו כבר הקדמונים תחבולה מה [וכאשר יספרו כותבי הדורות המציא התחבולה הזאת ראשונה המשורר היוני סימאנידעס, עפ"י מקרה במאה השלישית לאלף הרביעי, כי פעם אחת ישב בסעודת מרעים במשתה היין, ויקראהו איש לצאת החוצה, באמור לו כי שני נערים חפצים לדבר אתו שם, וכאשר יצא ויפן כה וכה וירא כי אין איש רצה לשוב עוד הביתה. ויפול הבית על כל המסובים יחד שם. וימות וימלט רק הוא לבדו, וכאשר רצו הקרובים לקבור איש איש את מתו לא נכרו עוד פגריהם, רק סימאנידעס זכר את מקום מושב כל אחד ואחד מהם, ועי"ז ידע והכיר ג"כ גופת כל אחד ואחד מי הוא לפי המקום אשר נמצא שם שוכב מת, ועי"ז בא לו הרעיון אח"כ כי נוכל לזכור המושגים השונים ע"י שנבחר אותם תחילה עם דברים גשמיים שונים העומדים יחד במקום אחד זה אחר זה,] ע"י שיבחר אדם מקום מוגבל ידוע. ד"מ בית או חדר אשר בו עומדים דברים שונים זה אחר זה, ד"מ מטה, כסא, שלחן, ומנורה, ואחר שחקק ברעיוניו מקום מצב כל אחד מאלה, אשר הוא דבר קל מאוד לזכרו, יחבר עם כל אחד ואחד מהם מושג ידוע, אשר ירצה לזכור באופן שסדר כל מושגיו יהיה מסכים עם סידור מעמד ומצב כל הדברים האלה, ד"מ למען זכור תמיד הרעיון, שראובן אמר לו, שיבקרהו מחר בהיכלו עם שמעון בנו, יחבר מושג "ראובן" שהוא הראשון במאמר זה עם ציור תבנית המטה העומדת ראשונה אצל הכותל, ומושג "האמירה לו" שהוא השני, עם הכסא העומד אצל המטה, ומושג "הביקור בהיכלו מחר" שהוא השלישי עם השלחן הקרוב אל הכסא, ומושג "שמעון בנו" עם המנורה העומדת על השלחן, ואז מדי יראה הדברים האלה יזכור ג"כ כל המושגים זה אחר זה, וכמו כן נוכל לעשות באילן שענפיו מרובים זה למעלה מזה, כי נוכל לחבר ד"מ מושג א בגזע האילן ומושג ב בסעיף התחתון. ומושג ג בסעיף שלמעלה ממנו, וכל כל המושגים שנרצה בשאר חלקי האילן הזה לפי סדרם זה למעלה מזה. כמו שכתב הרב בשם החכם בטבעיות, ויותר טוב ומועיל לזה הוא, אם יש דמיון ויחס מה בין המושגים השכליים ובין הדברים הגשמיים אשר יקבילו להם ד"מ אם היה ראובן במשל שלפנינו עומד תמיד אצל המטה באמרו זאת, ושמעון בנו אצל המנורה [ויען כי קשה למצוא תמיד דברים גשמיים כאלה המסכימים יחד עם המושגים אשר נרצה כי יציינום, השתדלו האחרונים למצוא תחבולות אחרות, וחכמה זו נקראת מנעמאניק געדעכטניסלעהרע, עראיננרונגסקונסט,] וכעין זה אמרו גם חז"ל על "וראיתם אותו וזכרתם" ראה מצוה זו וזכור אחרת, זו ק"ש התלויה בה וכו', כי בראותנו התכלת יזכירנו במצות ק"ש שזמנה משיכיר איש בין תכלת ללבן, וכן אמרו "וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה, זו שעטנז" כי ההזהרה על השעטנז ומצות ציצית סמוכים יחד בתורה, באופן שבין מצות ק"ש לציצית יש כעין יחס ודמיון ענין ובין ציצית לשעטנז יש שיווי ודמיון מקומיי, ורק עד"ז יאמר הרב ז"ל יורה מחז"ל "שתרי"ג מצות הן, בא דוד והעמידן על י"א" וכו', שאין כונתם בזה שהנביאים ואנשי הרוח האלה מעטו מספר המצות, כי אם רק שנתנו כללים מעעים, אשר על ידם יזכרו כל המצות כלם (כעין מה שהראה לנו בס' מאמר השכל שכל המצות כלולות בעשרת הדברות בעבור היות ענין קצתם דומה לענין דבור זה, ונכללים בו, וענין אחרים דומה לענין דבור אחר ונכללים בו באופן שכולם נכללים רק בעשרת הדברים ונזכרים על ידם,) ועפי"ז יבואר כל מה שהעיר למעלה כי במאמר בני יעקב אליו "הכר נא" כוונו רק שישתדל לראות אותה היטב למען ימצא בה סימנים ואותות להכירה, וכן בכל מקום שצותה התורה על הזכירה כונתה רק שנשתדל לעשות מעשה אשר יזכירנו תמיד בענין ההוא שצותה לזכרו, (עיין שער נ"א וביאורי שם), ובאופן זה צותה ג"כ על הבטחו ומניעת הפחד, כי אף שבהיות כבר סיבת הפחד והאימתה לנגד עינינו לא נוכל עוד לשלוט בפעולת טבענו שלא לירוא ולפחוד, בכל זאת הלא נוכל להסיר סבת הפחד בתחלה לפני בוא עוד כי אנו יכולים להרגיל נפשנו ולאמץ רוחנו לבטוח תמיד בה' אשר לו הכח והיכולת להצילנו מכף כל אויב וצר, כי אז לא יבוא עוד פחד בלבנו, כי כמו שהאיש החגור כלי מלחמה ושוכן בעיר מבצר חזק, או שיודע שאחד מגדולי הארץ ושריה יגן עליו מכל אויביו מסביב, לא יירא ולא יחת עוד מפני כל, יען כי כבר סרה ממנו כל סבת פחד ואימתה אף כי מי שהרגיל נפשו לשום מבטחו בה', אשר לו העוז והיכולת להציל גם חלש ורפה מיד חזק ממנו שלא יירא ולא יפחד מאומה. (וכעין זה אמרו גם חז"ל "הכל בידים שמים חוץ מצנים פחים," (ר"ל כי דבר זה תלוי בבחירתו שלא יכהו החום בקיץ והקור בחורף ובסתיו, כי אף שאין ביכולת האדם לעצור בעד השמש בימי הקיץ, שלא תשליך קרניה ממעל לראשנו כמעט על קו ישר, אשר בעבור זה גדול חומם מאוד, גם לא יוכל לכלוא את הרוח, ולסגור אוצרות שלג ברד וכפור אשר ישבבו קור האויר בימי החורף והסתיו, בעמוד השמש הרחק מגבול ארצנו לצד דרום, באופן שקרניה באים לנו רק על קו עקום ונוטה, ולא יובלו לחמם עוד את האויר כבימי הקיץ, בכל זאת הלוא היכולת והבחירה החפשית ביד האדם להשמר מהחום ע"י שבתו בצל עצי היער או בעלית המקרה אשר לו, כמו שיוכל להשמר מפגעי הקור בשבתו בביתו ולא יצא החוצה כי אם לבוש שנים ובגדים חמים.
והנה ידוע כי בטחון לבנו בה', יסובב לנו בזכרנו ובשומנו אל לבנו את כל הגדולות והנוראות אשר כבר עשה ה' לנו ולאבותינו להצילם מיד צר, כמו שאד"ה ע"ה "ה' אורי וישעי" וכו', ר"ל אחרי שכבר כמה פעמים היה אורי וישעי ומעוז חיי, ולא נתנני ביד אויב ע"כ "ממי אירא וממי אפחד" עוד בימים שיבואו ? וע"כ סמך גם הכ' בפרשתנו זכירת נפלאות ה' בימי קדם אל המצוה על העדר היראה והפחד, באמרו "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה" וכו', והנה אחרי שכל איש ירא ה' יוכל להיות יותר בטוח מכל זולתו שלא יעזבהו ה' ולא יטשהו לעולם, ואף כי שלא יתנהו בכף כל אויביו ומבקשי רעתו, הלוא נמשך מזה, כי היראה בעצמה סבת מניעת היראה. ר"ל שיראת ה' תסיר מלב בעליה יראת בני אדם, כמו שהיה מרגלא בפי חכם אחד "את האלקים אני ירא ממי אירא?" ואחרי שיראת ה' ית' תלויה ברצוננו כמחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" גם מניעת היראה מפני שונאינו בידנו היא נתונה, ובזה מבאר והולך כמה כתובים עיין בפנים הספר. והנה במקום אשר המציאו חכמי העמים התחבול' להזכיר הענינים והמושגים ע"י קישורם וחבורם בדברים גשמיים כמו שכתבנו למעל', נראה שהשתמשו חז"ל בתחבול' אחרת, כי בעבור שהי' כל לימודם רק בעל פה. ע"כ ברצותם, כי יזכור התלמיד הלימודים והענינים השונים, שלמד מפי רב וחכם אחד, קשרו כל ענין וענין במלה אחת, וחברו אח"כ המלות יחד לעשותן כעין מאמר שיש לו קצת הבנה למען יהי' לאות ולסימן אל התלמיד לזכור על ידו הענינים, ד"מ למען זכור כל שלשת הדינים שאמר ר' מנשה בענינים שורם (עיין חולין דף ד' ע"א) עשו מהם מאמר "מכניס איזמל בזכרים" ר"ל מחתך ערלת הזכרים ע"י האיזמל, ועי"ז יזכור התלמיד הדינים השונים שאמר ע"ש, ומעתה יאמר הרב ז"ל, נוכל לומר, כי מלבד הטעם והכונה הפשוט' במצות ק"ש בכל יום נראה גם שכל מאמר וכמעט כל מלה שלה הוא אות וסימן להזכירנו בעיקרי אמונתנו האמיתית, או בסוגי מצות התורה השונים, כי המאמר הראשון "שמע ישראל" וכו' כולל שני העקרים היותר נכבדים הכלולים גם בשני דברות הראשונות שהן יסוד כל האמונ' (עיין מ"ש בשער הקדום) הלא הם האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם, וההזהר' על השיתוף והעבודה לאל אחר, כי הוא אחד ואין בלתו, והוא לבדו מאחד גם כל חלקי הבריא' כלה להיות לעצם אחד יחד, בברית השלום והאחדות אשר כרת עמהם, כמלך המחבר ומאחד כל העמים הסרים למשמעתו להיות גוי אחד וחברה אחת וע"כ כמו שהוא "אחד" כן יקרא גם בשם "מלך כל הארץ" וכל המציאות כלה וע"כ נסמוך אל המאמר הראשון הזה גם מאמר "ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ומאמר "ואהבת" וכו' מורה על האהב' האמיתית והשלמה אשר אנו מחויבים ליחד רק לו לבדו, (כמו שיבואר עוד לפנינו יותר) ומאמר "ושננתם לבניך וכו'. ודברת וכו' וקשרתם וכתבתם" מלבד שכל אלה הן פעולות גשמיות אשר יזכירנו תמיד בהעיקרים היקרים האלה, הנה כמעט גם כל אחד מהם מזכיר אותנו במין אחד מכלל מצות התורה כי מאמר "והיו וכו' על לבבך" מזכירנו בכל מצות התלויות בדעתנו ובלבנו נגד אלקים ואנשים, ומלת "לבניך" מזכירנו על כל חובות האב לבניו מיום הולדם, עד אשר יקחו להם נשים ויעזבו אותו לבנות להם בית בפני עצמם, עם כל משפטי הנחלות והירושות ומאמר "ודברת בם" מזכירנו בכל המצות התלויות בדבור, ומאמר "בשבתך בביתך" מזכירנו לא לבד בכל דיני שכונת הבתים והרחקת נזק איש מרעהו בענינים אלה, כי אם גם בכל עבודת בית הבחיר' והקרבנות, ובדיני השבת והעירובין והרשויות הארבע' ודין האבל והחתן אשר נאסר להם היציא' מביתם בשבוע הראשונה "ובלכתך בדרך" על כל המצות המזדמנות לאדם על הדרך, ומלת "בשכבך" מורה על כל שכיבות המותרות והאסורות, גם על איסור כלאים ובגדי שעטנז האסורים לנו אף להציעם תחתינו, כמו שיורה "ובקומך" על כל המצות המזדמנות לאדם כאשר יקום והתהלך לשאת ולתת עם עמיתיו. ומאמר "וקשרתם" וכו' מורה על כל איסורי המאכלות ושאר דיני טומאה וטהרה אשר על ידם נבדלנו מכל העמים זולתנו ונקשרנו יחד להיות לעם אחד, אשר חובה עליו להתקדש יותר מכל זולתם, ומלות על ידך רומזות על כל המצות התלויות בידנו כנתינת הצדק' ונטילת ידים, כמו שירמזו מלות "בין עיניך" על המצות התלויות בעינים שלא לתור אחריהם ולחדול מראות ברע, כי אם לעשות הטוב בכל מקום אשר נראה, ומלת "וכתבתם" על המצות התלויות בכתיב', כמו שירמזו מלות "על מזוזות ביתך" על רציעת עבד ושאר מצות התלויות במזוזות הבית וכמו שירמזו מלות "ובשעריך" על דיני השופטים היושבים בשער, וע"ז מורה מחז"ל שהחל בו "מהו שיקרא וכו'" שמלבד כונתו הפשוטית שצריך להשמיע לאזניו הדברים האלה, כ"א גם שיזכור בכל יום עי"ז גם כל המצות והמעשים אשר הוא מחויב לעשותן בכל מקום אשר יפנה, אשר בם יזכירהו כל מלה ודבור מפרשה זאת. קצת פעולות האדם או ביטולם עם שיראה מהם שאינם תחת יכולת האדם ורשותו נמצאו שבאו עליהם המצות כאלו הם תחת ידו הלא זה יראה מן ההכרה והזכירה והבטחון וכיוצא בהן והפכיכן?. כי הוא מבואר שהבטחון מהפחד הנגלה או הפכו הוא כח מוטבע בטבע חוזק לב האדם ורכותו וכן זכרונו בא לפניו או שכחתו מיובש מוחו או לחותו. וכן טוב ההכרה או הפכו מחבור כחות כמו חוזק הראות עם הטבת כח השומע או חולשתן. אשר לפי זה יתכן שלא יבאו עליהן אזהרות וצוויין כי האדם אינו מצווה על הדברים שאינם תלויין ברצונו. אמנם מצאנו הכר נא למי החותמת (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא הכתונת בנך וגו' (שם ל"ז). שיראה שנשאלו מהאדם בבקשה. וכן כמה מצות באות על הזכירה זכור את אשר עשה לך וגומר (דברים כ"ה?) זכור אל תשכח וגו' (שם ט') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. וכן על הבטחון אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגומר לא תירא מהם (שם ז') ורבים מכל מין וזולתם. אמנם היה זה לפי שלא נתנו תורה לחית השדה ולבהמת הארץ כי אם לאנשים בעלי דעת ומזימה אשר כח בהם לעמוד על עצמם להעזר מהרבה נכלים ותחבולות להטיב ולחזק כחותיו ולהשלים בערמימותם הרבה ממה שיחסר מטבעם. כי למה נגרע מעשות אי זה תקון שנצטרך בכחות הפנימיות כמו שנשתדל בחצונות הראית שהזקן כשחלשה ראותו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להטיב ראותי ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו וכן הגדם הקטע וכיוצא וכן יעשה כל חכם לב באדם בהפקד ממנו כח מהכחות הפנימיית ישתדל תכלית מה שאיפשר לו אם יספיקו לו רפואות ואם אין ימציא לו תחבולות כמו שנמצא לחכמים מחכמי האומות המציאו תחבולה שפרסמו אותה להטיב כח הזוכר ולהשלים חסרונו והתחבולה אשר המציאוה בזה היא לחקות ולצייר בכח המדמה סימנים ידועים ומקומות מורגלים בהם יפקידו הענינים הנרצים לפי יחס או דמיון שיהיה לדבר המיוחד באותו מקום או זמן אשר נפקד אתו ואחרי כן בהעלות לפניו זכרון הסמנין והמקומות אשר הם קרובים אליו מאד יזכרו ויפקדו עמכם הדברים ההם הנרצים בלי ספק. וכבר כתב החכם על זה בטבעיות ז"ל ומטבע החקויים והדמות עד שכאשר חלק שכלך אל חלקי הדבר חקהו אילן בעל הענפים ואם סדר השכל דבר על מדרגות חקהו במעלות והשלבים ובו יזכור מה ששכח וגו'. הנה ביאר שתספיק התחבולה לא לזכור הדברים לבד אבל דרך חלוקן וסדרן וכל רז לא אניס מחכמינו האלהיי' שכבר קדמום בזה כדתני' במנחו' (מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ט). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן תניא אידך וראית' אותו וזכרת' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה ואי זו זו מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״א) ובשער ס"ה כתבנו מה שכוונו בעקר מליצה זו. מכל מקום ראה כמה העירו אזננו על אופן התחבולה הזאת ובצדדי שמושה אה מצד יחס הסמיכות ואם מצד השייכות שהם עקרי המלאכה ההיא ומזה הענין יראה הוא מה שאמרו שהיו הנביאים כוללין כל המצות בכללים קצרים מעטי המספר: אמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר מי יגור באהלך (תהלים ע"ו) בא ישעיהו והעמידן על שש שנא' הולך צדקות ודובר מישרי' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) ושוב העמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה (שם נ"ו). בא מיכה והעמידן על ג' שנאמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפע ואהבת חסד והצנע לכת וגו' (מיכה ו׳:ח׳) בא חבקוק והעמידן על אחת שנ' וצדיק באמונתו יחיה (חבקו' ב') כדאית' במסכתא מכות (כ"ד.). ואין ספק שהי' זה להם באופן מאופני החקוי והציור אשר הוא מפעולות המדמה והמחשב יחד על דרך החלוק והרושם בתלות במצוה אחת מצות רבות אם בסמיכות או בשייכות או בצד בהצדדים אשר הורגלו בתחבולה ההיא. ואולם זה הענין התחילה אותו התורה בלי ספק כי בכל מקום שצותה על שום דבר של זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד אצלו ותזכר עמו יפה כמו שכתבנו זה בשלמות בתחלת שער צ"א. ועוד מצינו ענין נפלא מאד והוא מה ששמה התורה ענין הזכרון תחבולה לחזק הבטחון ולקיימה כאשר יחסרו כחו והוא באומרו להלן כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. (דברים ז') וזה כי כמו שלא תפול הזכירה תחת המצוה כי אם בשתוף מעשה בחיריי שיקשר אליו וימשך ממנו כנזכר כן הבטחון מהיראה והפחד יפול תחת המצוה כשישותף עמה דבר שיהא רשאי ויכול עליו שתחוייב ממנו כי כאשר ימשול על סבת הדבר כבר ימשול עליו בלי ספק כיעל זה הדרך אז"ל הכל בידי שמים חוץ מצני' פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום (כתובות ל'.) ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאש לפניו מבוערת או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו נאמר שהקור והחום הם בידו וכן הענין בעצמו לגבי היראה כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד ואם באחד משרי בשר ודם כך קל וחומר במלך המלכים הקב"ה שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו וכמו שאמר טוב לחסות ביי' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים (תהילים קי״ח:ח׳-ט׳). אמנם כדי להטיב זה הבטחון סמך אותו אל הזכרון ואמר זכור תזכור את אשר עשה יי' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים וגו'. כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים וגו'. וגם את הצרעה וגו'. לא תערוץ מפניהם כי יי' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא כי ודאי כשישים אל לבו כל הענינים האלו יתחזק בלבו הבטחון ולא יירא משום מורא ופחד וכמו שאמר דוד אדונינו ע"ה יי' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד עד אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז). הנה שנתבאר שכיון שהזכרון מאלו הענינים הוא ברשותו הנה הבטחון וסמיכות הלב הנה הנם ברשותו ועל זה האופן אמר להלן שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וגו' וסמוך ליה וידעת היום כי יי' אלהיך הוא ההולך לפניך (דברים ט׳:ג׳). והנה באמת הוא מבואר שאם לא נתקיי' טוב הבטחון בידו שלא היה אלא לאשמתו וחטאו לבלתי קיימו ענין הזכרון אשר כבר עשה לו האל יתע' קיום וסמיכות במעשה המצות המיוחדות אליו בזמניהם ובקצת מצות תמידיות כמו שזכרנו בשער הנזכר. וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה כי בהתחזק ביראת יי' ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא כמו שהוא מזדכר ע"י מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים וכיוצא בזה אשר נתנו לזכרון הנה ודאי יהיה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) וכשנשלים עצמנו בה הנה לא נירא משום פגע ונזק וכמו שאמר משה חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יי' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳). והנה בזה המין מהיראה האלהית יתיחד שער בפני עצמו בשער צ"ב ב"ה. אמנם מפני זה החוזק אמר ונשל יי' אלהיך את הגוים האלה מפניך וגו' (שם ז') כי לא די שלא תירא אבל שתנצח אותם ואם לא תוכל כלותם מהר כרצונך לא תחשוב שהוא תשישות כח בעזרך חלילה אבל הוא לטוב לך פן תרבה עליך חית השדה ויזיקו לך כשלא יגינו זכיותיך לשיעור שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) או למה שאמר על שחל ופתן תדרוך תרמום כפיר ותנין (תהילים צ״א:י״ג) כמו שכתב רש"י ז"ל או שיהיה לא תוכל כלותם על דרך לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) והוא עצה טובה אמנם לסוף ונתנם יי' אלהיך לפניו והמם וגו'. ונתן מלכיהם בידך וגו'. כי טוב הבטחון על האופן הנזכר יביאך עד הלום. והנה אחר שנתבאר כי זה הענין מהטבת הכחות הפנימיות ותחבולתן הנזכר מחכמי החקירה כמו שאמרנו הנה הוא כתוב ומקויי' מחכמי האמת ושנוי ומשולש בתורה ובנביאים הלא יראה שתועלתו נפלאה. אמנם שיעור דרישתו על כל אדם יהיה לפי צרכו אליו ולפי מה שהרגשתי בעצמי רוב תועלת התחבולה הזכרנית שאמרנו לפי גודל צרכי אליה ושמה שהגיע לידינו ממה שהמציאו ממנה חכמי הגוים ראיתיו בלתי מספיק לפי הצורך כבר פשפשתי בה ויגעתי ומצאתי כי נתן יי' אל לבי המצאה נפלאה ונקלה אחר חדושה ותספיק להיטיב מאד הכח הזכרני להזכיר כמה דברים על סדרן ומספרן בכל הצדדים אשר תחשוב אם בחלופן אם בדלוגן על אי זה סדר שתרצה גם יזכר הדבר בזכור מספרו או מספרו עמו ובכל ענין שתרצה מבלי שום טעות וכבר נסיתי בה כמה זמן ומצאתי תועלותיו ברוך המזמין האמתי. והנה לבי אומר לי כי עקר זה הענין הנכבד השרישו משה רבן של נביאים מפי הגבורה ושמו בפינו למען זכור את כל מצות יי' המוטלות עלינו ונוכל להעבירם בכל יום תמיד על רעיונינו במעט מהקושי והטורח. והוא במה שסדר לפנינו לקרוא פרש' קטנה בכל יום תמיד פעמים שלש כדי שתהא שגורה בפי עוללים ויונקים יועילו מאד דבריה וראשי פרקיה אם מצד הרגילות והבקיאות הנפלא בה ואם מצד היות דבריה ספור מקרים עוברי' עלינו תמיד להיותם ציונין מוצבים ומסמרות נטועי' במקומות נאמנים אשר לא יסורו לעילם ואע"פ שיהיה בדבר טורח גדול לא יכבד על ראש הנלבב בהשקפת עוצם התועלת הנפשיי שיש בו כל שכן דבר נוח לסבלו וכמ"ש הכתוב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וישמיענו וגו' (שם ל'). ואז"ל שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (עירובין נ"ה.) והדברי' עתיקים שאם לא כן מאי רבותיה שאינה בשמים הנה שצריכין אנו לעשות כל מיני תחבולת או ללמד אותם ולהרגיל עצמנו בהן כדי לתקן עצמנו לקבל את הטוב מאת האלהים. אמנם המתיאש מהטוב אין לו רק לחבוק את ידיו ולשכב בדמשק ערש כמו שאמר הרב המורה בכיוצא בזה בסוף פרק י' מהחלק השני וזה לשונו כן יבין מי שרוצה להבין חידות הנבואה ויעור משנת השכחה וינצל מים הסכלות ויעלה אל עליוני' אמנם מי שייטיב לו שישוט במי סכלותי וירד מטה מטה ולא יצטרך שיטריח גופו ולא לבו ינוח התנוע' והוא ירד למטה בטבע. והבן כל מה שנזכר והסתכל בו. אמנם היות זה הענין נמצא בפרשת המעולה הזאת רצוני פרשת שמע אזכרנו כשנבא על ביאורה ואז יתבאר יפה כמה צדקו חז"ל באומרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו א יצא (ברכות ט"ו:) וטרם נבא אל הביאור נזכור הספקו' הנופלו' על זה החלק מהפרשה הזאת וזולתה שאנו בביאורו:

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: ^*עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר: