דברים טו:ח מחשבת ישראל: גן נעול, שמונה פרקים, תפארת ישראל ויסוד מורא וסוד תורה

וצונו *להלוות ממונינו לעניי ישראל. *ומצות הצדקה. ובאלה השתים יש חסרון כיס. ומי שהוא כילי בטבע נפשו, תכבדנה עליו קיום המצווֹת הללו. אבל תבחין שבכל המצווֹת שיש בהן אבדת הקנינים, נשמרה התורה במליצותיה, וכתבה מתן שכר בצד המצוה לחזק לב הכילי, שלא תתגבר כח הכילות על לבבו וימנע מן המצוה. ופרשה מתן השכר שיהיה בתוספות הקנינים שיתברכו בגלל המצווֹת האלו. כאילו אמרה לאיש הכילי "אינך חסר דבר אם תלוה לעניי עמך ולא יפרעו לך. ואם תתן להם בתורת מתנה וצדקה. כי אני אשלם לך הרבה מאוד ממה שנתת". שכן אמר (דברים טו, ח) "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". בפסוק זה צוה על הצדקה. ועל ההלואה אמרה (שם טו, י) "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". ואם בגלל תתו אחת, יתברך בחמש ובעשר. הנה ישמח לעשות המצוה. ושמא תאמר פן יחרף לבבו ולא יאמין בהבטחה זו? כבר אמרנו שהאמונה בה' ובדברי התורה, דעת האדם תכריחנו עליו. ומי שאינו מאמין, הרי הוא כבוזה דבר ה' ומִכַּת המתחכמים, ועמהם לא דברה התורה. ואולם כבר קבלנו מאבותינו שעור הצדקה והמתנות, הכל בדרכים מוגבלים וכולם למשה מסיני. ודברה התורה על השעורים האלו. הנה המצווֹת הנדמות להיות קשים על מקצת נפשות ההמון הם שתים.¹להלוות ממון, ולתת צדקה לעניים והתבאר שגם הם ביד כל אדם לקיימם אם רב ואם מעט, כאשר חננו ה'. וכל המצווֹת שבארנום בחלונות הללו, מספרם נ"ח. והם מצות מחויבות בכל זמן לכל אדם הנוהג במנהגי בני אדם, והוא בריא ויושב בבית ואוכל המאכלות כפי מנהג בני אדם:

וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו" (דברים טו, ח) - זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק לנו "לב טוב". ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח). "עזוב תעזוב" (שמות כג, ה). "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן "השב תשיבם" (שם שם, א) - עד שתסור תכונת הכילות. וכן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ, יב). "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, יא) - עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר: רוב הבושת. ואמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) - עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי. וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו: שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלים. או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות. ויתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות, ועל הערכים - יהיה עושה מעשה הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים, דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים. אמרו שם בזה הלשון: "אמר רב אידי בשם רבי יצחק: לא דיך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חיסרון.

יש מבני אדם והם אנשי חקרי לב ההולכים בדרכי הפילוסופים חוקרים מדעתם ושכלם על כל הדברים, תמוה בעיניהם מאד בענין המצות המעשיות שיזכה האדם הצלחה נצחית בעולם הנבדל על ידי המצוה שהוא גשמית, ואמרו כי מה יועיל מעשה הגשמי אל הנפש לקנות על ידי זה שתחיה נצח בעולם הנבדל במקום שאין שם מעשה גשמי. ויותר מזה הם מתמיהים כי אלו היו המצות כלם תכונות טובות בנפש האדם כמו מצות צדקה ומצות לא תשנא אחיך בלבבך ולא תעמוד על דם רעך וכיוצא בהן מן המדות הטובות שהם תכונות טובות בנפש העושה, אפשר לומר דמכל מקום יקנה האדם על ידיהן תכונות טובות ומתרחק מן הרע, ונאמר כי השם יתברך נותן שכר טוב למי שנמצא בו הטוב ומשלם רע לעושה הרע. אבל מצות שעטנז וכלאי זרעים, ומצות שחיטה מן הצואר ולא מן העורף ובמקדש מליקה מן העורף ולא מן הצואר, אם מן העורף הוא מעשה רע למה נאסר השחיטה מן הצואר במקדש, ואם מן הצואר הוא טוב אם כן למה במקדש נמצא הפכו. והנה הם חתרו דרכים הרבה לתת סבה וטעם כפי דעתם אשר הוא רחוק מדרכי התורה ומדרכי החכמים, ויודעי התורה אליהם בלבד נגלו מצפוני החכמה והאמת. ואף כי מן הראוי שלא להשיב על שאלתם כלל, כי ד"ז מה שרוצים לתת סבה מחייבת בכל הדברים, אילו היינו רואים שנתנו לנו סבה בכל הדברים הטבעיים הפחותים מאד היה מוטל עלינו לתת לב על שאלתם, ועם כי הבדל יש כגבוה שמים מעל הארץ, כי הדברים הטבעיים הם בארץ והתורה לא תמצא אף בשמים כי אם מעולם העליון, מכל מקום היה מוטל עלינו לתת לב על השאלה. אך אין הדברים כך כי הדברים הטבעיים כמו הבעלי חיים ואף הצמחים אין נותנים לנו סבה וטעם, כי איך יעלה על הדעת שיתנו סבה מספקת לכל בעל חי מספר גידיו ואבריו לכל אחד סבה ותארו המיוחד וכן לצמחים ואל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע שאם נתנו סבה הוא לאחד מני אלף, ואף אשר נתנו אין כן האמת הברור כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם. ואם הדבר הזה הוא בדברים הטבעיים כל שכן בדברים אלקיים והם המצות האלקיות אשר חייב האדם לפעול, למה יעשה פעולה זאת ולא יעשה פעולה אחרת, כשם שלא נדע גופו ותוארו אשר הוא קיומו בעה"ז לא נדע על השלמות, ואם לא היה נברא על זה התאר לא היה לו חיותו ושלמותו הגופני שיהיה מקוים וכל שכן פעולות האלקיות המביאים את האדם אל החיים הנצחיים אף אם לא נדע באיזה ענין ולמה הם בענין הזה אין זה פלא. והנה לא היתה זאת שאלת החכמים שמחויבים אנחנו בתשובתה, אם לא שהיו נותנים לנו סבות בכל הדברים הטבעיים באדם ובצמחים ודבר זה אינו נמצא, אבל דרכי החכמים יודעי התורה ומצפוניה לא נעלים ובזה תעמוד על דרכי התורה: