דברים טו:טו מחשבת ישראל: שיעורים בגמרא - שמיטה, גן נעול ויסוד מורא וסוד תורה

וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם׃

שיעורים בגמרא - שמיטה

מצד שני, מושג הקדושה העומד במרכזה של פרשיית בהר אינו מוזכר כאן כלל, ורוחה של הפרשייה נראית קרובה יותר לזו של פרשיית משפטים. התורה משתמשת כאן במונח 'שמיטה' כמו במשפטים, מונח שכפי שראינו קשור לנטישת היבול, ולא ב'שביתה' כמו בפרשיית בהר, מונח הקשור לקדושת הארץ. בנוסף לכך, דיני העבד שפרשיית השמיטה סמוכה להם (דברים ט"ו, יב–יח) הם אלה של פרשיית משפטים, לפיהם העבד יוצא בשנה השביעית ולא ביובל. גם הנימוקים בהם משתמשת התורה בהקשר זה הם אלו של פרשיית משפטים ולא של פרשיית בהר. שחרור העבד אינו מנומק בכך שכל ישראל הם עבדים לה' ואסור לשעבד אותם, אלא בפנייה אל האדון ואל רגשותיו: 'וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ... לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם... לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ' (דברים ט"ו, יב–יח). גם יציאת מצרים מוזכרת כאן לא כנימוק לעבדות לה' היוצרת שוויון בין כולם, אלא כמקור לרגישות כלפי העבד – 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' (שם, טו), בדומה ל'וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר' בפרשיית משפטים. אמנם זו איננה רק בקשת חסד ורחמים, אלא גם תביעה לעשיית צדק עם העבד – 'כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ'; ועם זאת, איננו מוצאים כאן את השוויון של פרשיית בהר ואת הערעור על מסגרת הבעלות. האווירה הרוחנית של שמיטת כספים נראית קרובה יותר לחסד שראינו בפרשיית משפטים מאשר לאווירה הנוקשה והטוטלית של פרשיית בהר.
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

והמצווֹת הנוהגת בפני הבית שאינן מחויבות כמו הראשונים. וענין המצוה בהם כשיקרה כך וכך תעשה כך וכך אלו הן. י"ג מצות במשפט טומאה וטהרה שאם קרה לאדם טומאה מן הטומאות האלו שיטמא בם, ואסור לאכול קדש או להכנס למקדש עד שיטהר. ופרטן *טומאת נבלה. *טומאת שמונה שרצים *טומאת אוכלין ומשקין. *טומאת נדה. *טומאת יולדת. *טומאת צרעת איש. *טומאת בגד מנוגעת. *טומאת בתים מנוגעים. *טומאת זב. *טומאת קרי. *טומאת זבה. *טומאת מת. *משפט מי חטאת לטמא ולטהר. ושלשה מהן נוהגים גם בזמן הזה לעניין המשכב. והן נדה זבה ויולדת. *מצות הטבילה. וגם היא נוהגת בזמן הזה לעניין שלשה שאמרנו. *משפט טהרת צרעת. *מצות תגלחת צרוע. *מצות "בדד ישב". ד' מצות בדיני ערכין כשיאמר "ערך דבר זה עלי", ופרטן. *ערכי אדם, *ערכי בהמה* ערך בתים, *ערך שדות. *דיני חרמים, כי יחרים איש מכל אשר לו. *כשיקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חנם, ויתר משפטיו. ואין המצוה הזאת מנגדת למִדַת הכילי האומר מדוע אשלחנו חפשי, ואבדתי שכר עבודה שנתתי לו? כי מתחלה לא קנהו רק עד שנת השבע. ולא פרע לו יותר. וכדרך שאמרנו אצל חזרת שדות ביובל. ואם העבד איש יקר ויודע במלאכות יקרות, וקנהו האדון במחיר הרבה יותר מכדי המגיע לשש שנים שכר עבודה. כי אמר בלבו היטב איטב עמו ויאהבני ולא יצא מעמי עד שנת היובל. וכמו שאמרה תורה (שמות כא, ה-ו) "ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' ועבדו לעולם". וכשכלו שש שניו לא אבה העבד להיות עמו עוד, ויקרה שיקשה בעיני האדון לשלחו ולאבד ממונו, לכן נשמרה התורה במליצתה ואמרה (דברים טו, יח) "לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך יי'". וכדרך שבארנו אצל מצות הלואה וצדקה ודומיהן. *ליעד אמה עבריה. ומצוה זו תכבד לפעמים על בעלי כחות ידועות. וכמו שאמרנו אצל מצות יבום. ולכן באה *מצות וְהֶפְדָהּ, אם לא יעדה. והפדיון שתצא חפשי בשש שנים או לפני זה אם תרצה, אבל יגרע מן המעות שנתן בעבודתה כמספר השנים שקדמה לצאת. ואין בזה חסרון כיס. *מצות הענק תעניק. וההענקה כפי עושר האדון, מעט מכל אשר לו. שכן נאמר (דברים טו, יד) "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך וגו' אשר ברכך יי' אלהיך". וקבלנו כמה נותן לו מכל מין ומין, והוא דבר מועט לפי עושר האדם. ובכל זאת הוסיפה התורה ואמרה (טו, טו) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יי' אלהיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". כלומר אם התגברה בך מידת הכילות עד מאד ויקשה בעיניך להיטיב עם העבד גם בדבר המועט הזה. אני מצוך שתכריח עצמך לעשותו בעבור יראתי, ורק תזכור שהיית עבד במצרים ופדיתיך, ונתתי לך ארץ הכרמל לשבוע מטובה ומפריה. ויספיק הזכרון הזה, שתתן לעבדך היוצא מאתך, מעט מן הטוב שנתתי לך. וכאלו יוצר הנפשות ב"ה מעיד על עמו המאמינים בו ובנפלאותיו שעשה עמהם, שיש ביכלת כולם לעשות המצוה הזאת מבלי התנגדות היצר הנוטה אל הרע. *מצות "לעולם בהם תעבודו".
שאל רבBookmarkShareCopy

יסוד מורא וסוד תורה

כתוב (שמות יג) קדש לי כל בכור וכתוב (שמות יג) על כן אני זובח ודבר השבת (שמות כ) כי ששת ימים וככה שנת השמיטה ושביתת העבד (דברים טז) למען תזכור. וככה מצות ומרורים והמועדים שלשה באביב השעורים ובכורי חטים והאסיף להודות לפני השם יתברך. וכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך תן לו משלו כדרך (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וצוה (שמות כג) לא ישבו בארצך והטעם פן יחטיאו אותך לי. וכתיב במקום אחר (דברים כ) לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו אתכם וככה להתחתן בגוים ולקח מבנותיו והטעם (שמות לד) והזנו את בניך וכן כי יסיר את בנך מאחרי ואמר בשבת (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך שתחרוש בהם. וטעם (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים ברא את האדם. (דברים כד) ולא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל. והזכיר טעם (ויקרא כד) וזרע אין לה בעבור שתשוב אל בית אביה כנעוריה. ובחג הסוכות +(ויקרא כג) למען ידעו דורותיכם. וטעם (ויקרא כה) לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ. וככה (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים טעם (שמות כה) לא ימכרו ממכרת עבד. וצוה להריע בחצוצרות על העולה להיות לזכרון כהריעם במלחמה כמו (תהלים ס) עלי פלשת אתרועע. והציצית (במדבר טו) למען תזכרו בראותו בכל רגע וככה וקשרתם וכתבתם. והזכיר על (במדבר כה) צרור את המדינים שני טעמים האחד דבר פעור והשני שמחשבתם לעשות לכם עוד רע בעבור הריגת בת נשיאם. וטעם (דברים כג) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו וטעם עמוני ומואבי שלא קדמו ולא זכרו האחוה הקדמונית ועוד ששכר בלעם להרע לך. והזכיר טעם (דברים יז) לא ירבה לו נשים וסוסים והזכיר (דברים יז) ולא יסור לבבו ולא ישיב את העם מצרימה. וטעם להבעל הנשים למטה אבותיהן (דברים לו) למען ירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו וטעם (דברים ו) מה העדות והחקים עבדים היינו ויוציאנו ואנחנו חייבים לשמוע בקולו שעשה לנו הטובה הזאת ועוד (ברים ו) וצדקה תהיה לנו. וטעם השמיטה (שמות כג) ואכלו אביוני עמך. וטעם (שמות י) על כן לא היה ללוי חלק ונחלה כי הוא עובד ה' הנכבד וטעם (שמות יח) ראשית דגנך כי טוב הוא ממך ובו בחר ה' להתפלל בעדך וזהו ולברך בשמו כמו (ויקרא כב) וישא אהרן את ידיו. וטעם (דברים יט) שלש ערים פן ירדוף גואל הדם ולא ישפך דם נקי וטעם ההריגה והנשארים (דברים יז) ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד וטעם (דברים כ) לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה. וטעם מעקה (שמות כב) ולא תשים דמים בביתך (דברים כב) ופן תקדש המלאה הזרע טעם כלאים כי הכל ישוב קדש כאשר פירש ר' מנחם ספרדי וטעם להמית (דברים כב) את הנערה אשר לא צעקה בעיר והנה ברצונה היה וחוץ לעיר (דברים כב) כאשר יקום איש על רעהו במקום אין רואהו. וטעם עבוט (דברים טו) וקרא עליך אל ה'. (דברים י) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. וטעם משפט גר יתום ואלמנה ולחבול בגדה (דברים טו) וזכרת כי עבד היית על כן אנכי מצוך וככה (דברים כד) לא תשוב לקחתו כי תבצור וזכרת על כן אנכי מצוך ולמד השירה להם שתהיה בהם לעד. ואסר הדם והטעם (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר וצוה להיותו קרב על המזבח להיות נפש תחת נפש כי הדם הוא בנפש יכפר וצוה להביא כל זבח אל אהל מועד והטעם שלא יזבחו על פני השדה כמנהגם במצרים לזבוח לשעירים ולתת מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות הטעם מפורש (שמות יב) ולא יתן המשחית וכבר הזכיר זה מרע"ה בתחלת ביאתו לדבר אל פרעה פירש טעם למה נזבח (שמות ה) פן יפגענו בדבר או בחרב. גם זה הסוד מבואר היטב בדברי יחזקיהו והמשכיל יבין:
שאל רבBookmarkShareCopy