כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מדרך הלימוד הוא שברצות המורה לקרב אל שכל תלמידו דבר מה אשר לא יבין מהותו על נקלה, ימשילהו אל דבר אחר המובן ומושג כבר ממנו ופעמים ידמה את המעול' והנכבד אל הפחות והנקלה, בהיותו הוא יותר נודע ממנו, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו כי השמש יסוב על פי ה' בשמחה וטוב לב את הארץ בכל יום ממזרח למערב (לפי ראות עינינו) יאמר (תלים י"ט) "והוא כחתן יוצא מחופתו" דמה השמש שהוא מבחר כל צבא השמים באויר הרקיע אשר ממעל לראשינו וסביב לנו, אל ילוד אשה קרוץ מחומר בעבור שיציאת החתן מחופתו במשוש וגיל ביום חתונתו נודעת לכל, וכן דמה הכ' הנהגת הי"ת את ישראל והוכיחו אותם לפעמים בשבט אנשים וחבל נועם, אל הנהגת האב אשר ינהל את בנו להטיב לו בכל עניניו, וליסרו לפעמים אם ימרה את פיהו בשובה ונחת, כמאה"כ "הלא הוא אביך" וכו', ומאה"כ "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" בעבור שאופן הנהגת וחינוך האבות את בניהם נודע לכל. [ובענין זה אחז"ל "גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה" שר"ל בהפך זיא פערגלייכען דען שאפפער צו זיינעס געשאפפע], ובהפך ידמה הכ' לפעמים את הפחות והנקל' אל המעול' והנכבד, כמו שאמר "איש אביו ואמו תיראו אני ה'" ר"ל תיראו את האבות כמו שתראו אותי שאני ה' אלהיכם, וכמאחז"ל "ומורא רבך כמורא שמים," יען כי חובת הירא' את הי"ת אשר בידו נפש כל חי, והוא כל יכול להטיב ולהרע להם גמול מעשיהם הטובים או הרעים, נודעת לכל בני אדם, ואף כי יבערו ויכסלו בהשגת מהותו ואחדותו ית', ידעו כלם בכל זאת כי יש אלהים שופטים בארץ כמאה"כ "כי גדול שמי בגוים" ואחז"ל "דקרו לי אלהא דאלהא" [וכעין זה כתב גם המליץ המפואר ברומי ציצערא בשם חכמי יון הקדמונים, כי רעיון ואמונת מציאות עצם נשגב ממנו מוטבע בלב כל בני אדם יחד מלידה ומבטן, ע"כ לא תמצא אומה ולשון עלי ארץ אשר לא תאמין במציאות שום אלהי (אף כי שיציירוהו בדעתם בציורים ותמונות שונות) ותירא ממנו.] ועד"ז אמר ג"כ הנחש אל חוה ברצותו להודיע' מעלת ידיעת הטוב והרע אשר תושג לאדם באכלו מעץ אשר בתוך הגן "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" יען כי אף שמהות השכלים הנבדלים נעלמת ממנו, בכל זאת נודע לכל שיש להם מעלת ידיעת הטוב והרע, וע"פי הדברים האלה באר הרב ז"ל גם ההבדל שבין חכמי ישראל האמיתים לפילוסופי יון, כי הם, יען כי לא עליהם נגה אור התורה האמיתית להודיע להם מציאות הי"ת ותאריו הנשגבים, אמרו כי רק אחרי אשר ישיג האדם מציאות נפשו הרוחנית, יוכל לעלות ממנה גם אל השגת הבורא ית', באופן שרק השגתו את עצמו ונפשו המשכלת היא מביאה אותו גם להשגת בוראו ית' (כי אחרי שיפשיט תחילה בדעתו כל הפחיתיות וחסרון השלימות הדבקים בנפשו, יעלה בידו ציור מושכל מעצם נשגב ושלם לבלי תכלית שהוא יוצרו ית') אפס חכמי ישראל האמיתים האמונים על ברכי התורה המלמדת אותם לא לבד מציאות הי"ת ותואריו היקרים, כי אם גם טובו ויכלתו אשר הראה לעיניהם באותות ובמופתים, לא הוצרכו לבאר לתלמידיהם מבני ישראל מהות הי"ת הנודעת כבר למו בכל נפלאותיו אשר עשה להם, כי אם השתדלו בהפך לבאר להם ג"כ מהות הנפש השוכנת בקרבם תאריה ופעולותיה, יען כי ידיעתם נעלמת עוד מקצתם. עד שיחשבו כי רוח האדם ורוח הבהמה שוים במעלתם ואיכותם, וע"כ למען הוציאם ממצולת הטעות הזאת בארו להם מהות הנפש ע"י דמותם אותה בחמש בחינות אל הי"ת ואז"ל בברכות "מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה" וכו' (עיין בפנים הספר), הנה לפנינו כי דרך הלימוד הראוי יחייב תמיד לבאר דבר הבלתי נודע ע"י המשילו לדבר הנודע כבר, וכן עשו גם החוקרים כאשר רצו לבאר מהות ותכונת נפש האדם, כי אחרי שראו שהאדם ניזון זיך וגדל, ומוליד בדומה לו, כמו הצומח וירגיש ויתנועע ברצונו להתקרב אל המועיל ולהתרחק מהנזק, כמו החי, וישכיל ויתבונן על כל הדברים אשר מסבב לו בנפשו המשכלת, חשבו קצתם כי האדם יש לו ג' נפשות, הצומחת החיונית והמשכלת, ולהוציאם מטעותם זאת אמרו החוקרים האמיתים כי נפש האדם באמת אחת היא בעצמותה, ורק ג' מיני כוחות אלה לה למנה בחוברת, (עיין מזה בפ"א משמונה פרקים להרמב"ם) ולבאר ענין זה יותר דמו נפש האדם שהוא עולם קטן, להעולם הגדול בכללו, שגם הוא אחד, ובכל זאת יש לו שלשה חלקים, עולם השכלים הנבדלים, עולם הגלגלים ועולם הד' יסודות שתחת גלגל הירח, משכן בני אדם ושאר בע"ח הצמחים והדוממים, ובעבור היות האדם בבחינת ג' כוחותיו הנפשיות השונות הנ"ל דומה להעולם הגדול המשולש בחלקיו, הוטל גם החוב עליו להשתדל לקנות לנפשו ג' קנינים מוסריים שהם כנגד ג' חלקי העולם, התורה והעיון השכלי האמיתי, נגד העולם השכלים בעלי העיון וההשכלה האמיתית, העבודה ועשיית מצות השמעיות רק למען מלאות רצון האדון ה' צבאות המצוה אותן לעשותן, אשר הן נגד עולם הגלגלים המתנועעים ג"כ בשמחה ומשוש נפש בהקפתם התמידית לעשות רצון קונם (כי לדעת הקדמונים (עיין מזה מבוא לשער ל"א) יש גם להגלגלים האלה נפש משכלת היודעת עצמה ואת בוראה י"ת שהוא סבתה,) וגמילות חסדים ועשות טוב איש לרעהו, אשר הם הכרחיים לקיום והנהגת החברה האנושית עלי ארץ, נגד עולם היסודות המתנועעים בהכרח ע"י תנועות השמים וכסיליהם ובסבת התנועה הזאת יורכבו יחד זה עם זה ויתהוו כל הדברים עלי ארץ, (עיין למעלה מבוא לשער ל"א) ולזה נתנו לו לאדם ג"כ ג' כוחות כח השכל העיוני לעיין ולהתבונן בעניינים שכליים ומושגים רוחנים, וכח השכל המעשיי הנחלק לשנים, כי באחד מהם יעשה את כל מצות ה' אלקיו אף שלא יחייבן משפט שכלו לטובתו ולתועלתו המדינית. רק למען שמוע בקולו כאחד מצבא המרום הששים ושמחים לשמור תפקידם לשמוע בקול דברו, ובשני יעשה הפעולות והחובות המדיניות ההכרחיות, לשחר בהן שלום ואושר בני אדם היושבים יחד בחברה אנושית כי בעזור איש את אחיו, ולרעהו יאמר חזק ישכנו יחד בהשקט ובבטחה מבלי מחסור כל דבר, ועל כל זה רומז מאמר התנא שהחל בו הרב ז"ל "על ג' דברים העולם עומד (ר"ל האדם שהוא עולם קטן. ובזכותו גם העולם הגדול בכללו) על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, לפי שהיה דרך הלמודים לקרב הדרושים הרחוקים במשל הקרובים מהם אצל המשיג. הנה לזה לפעמים יהיה הנושא המעולה משל לפחות, להיות הדבר הנלמד יותר מבואר בו אף על פי שיהיה עקר מהותו יותר נעלם ממנו כמו שעל הרוב יהיה הפחות משל אל המעולה להיות ענינו יותר מפורסם, המשל כדי ליחס לאל יתעל' פעולות ההויה והחנוך שהיא מפורסמת באבות אמר הכתוב (דברים ל״ב:ו׳) הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך (שם ח') כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. אמנם לענין היראה לפי שהיא יותר מבוארת בו יתברך עם שעצמותו נסתר ונעלם נאמר (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו אני ה' כלומר יש לך לירוא אותם מענין יראת שמים המפורסמת ביי' וכמו שאמרו (אבות פ"ד) מורא רבך כמורא שמים. ועל זה הענין נאמר (בראשית ג') והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וכיוצא בו לפי שהמעלות השלמות הם מפורסמות היותם בעליונים עם שמהותם נעלמת ונסתרת מאד. והנה לזה הפליאו עצה חכמי האמת במה שיחשב עליהם שהם הפכו סדר הלמוד באמרם (ברכות י'.) מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה ממלאה את הגוף מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה זן את העולם אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה וכו' כי הנה הפלוסופים אמרו שלא מצאו להם מבא לדעת כענינים אלהיים כי אם במציאות הנפש האנושית ובאמצעיתה כי שמו אותה למשל ולראיה היות פרנס ומנהיג בעולם ימשכו אצלו ממנו התועלות הנמשכות מהנפש אל הגוף כמו שנתבאר זה באלהיות במאמר התוארים ובחתימתו והנה הם הפכו הענין ותלו הדברים הבלתי נודעים בענין היותר נעלם ונסתר שבעולם בלמוד סגולות הנפש כמו שיתבארו בשער ס"ח ב"ה. אמנם הם ידעו דרך ה' דרך אמת והלכו בו בלי ספק כי הפלוסופים אשר לא זרח עליהם אור התור' האלהית הנה הם הוצרכו לחקור על מציאותו יתברך שנסתפקו עליו והוצרכו להביא ראי' עליו ממציאות הנפש האנושית ומסגולותיה אשר לא יוכלו להתעלם. אמנם חכמי האמת לא היה להם צורך אל חקירה זאת כלל כי מציאותו יתברך בכל מיני פליאותיו הוא מפורסם מאד באומתם ונפשם יודעת מאד ולא הוצרכו לבאר מהם להמון יותר ממה שביארוהו הכתובים. אמנם מה שהוצרכו לבאר הוא עניני הנפש וסגולותיה אשר הם יותר נעלמים מהאנשים ולהתעלמם מהם נתעצלו בהצלחתה. כי חשבוה כנפש החיה והבהמה. וכמו שאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א-כ״ב) יאמר כי כל החסרונות אשר הזכיר (שם) מהיות מקרה האדם ומקרה הבהמה למות זה כמות זה הוא מצד בלתי יודעים ההבדל אשר בין נפשותיהם כי מי ומי מהם יודע זה. ולזה הביאו ראי' מהפליאות המפורסמות בו יתעל' עם כל העלם מהות עצמותו וכמו שאמר (תהילים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והוא למוד נכון וישר ללמוד סתום מהמפורש כמו שאמרנו. וכן היה הענין בעצמו במה שנפל ספק בין החוקרים על מהות הנפש האנושית. כי יש מהם שאומרים שהיא אחת לבד. ומהם אומרים שהם שלשה הזנה והחיונית והמדברת. אמנם הית' הפשרה הנכונה שהיא אחת בעצמותה אבל שהיא נחלקת אל שלשה כחות נפרדות קראום נפשות כמו שכתב הרב המור' בשמנה פרקיו (פ"א). ואולם ענין זה לוקח ראי' עליו מכללות העולם כי הוא כאיש אחד מקושר בכל חלקיו אבל נתפרסם חלוקו אל שלשה חלקים הורגל בפי הכל לקרא כל אחד מהם עולם בפני עצמו עד שכבר שמו שם האדם עולם קטן (נדרים ל"ב:) להמצא בו דוגמת אלו השלשה חלקים וענינם כמו שכתבנו אצל המשכן שער מ"ח. ועל היסוד הזה בנה שמעון הצדיק זה המאמר המעולה שזכרנו כי למה שראה העולם בכלל נחלק אל עולם ההצלחה ועולם התנועה ועולם התנועעות והויה והפסד. ואמרתי העולם ההצלחה בהחלט לפי שהעולם העליון הוא עולם השכל הפשוט מבלי שיהי' שם שום מציאות לא אל גשם ולא אל תנועה ולא אל שנוי כלל אלא עצמים מוצלחים יודעים את עצמם ומשכילים סבתם ית' לבד: אמנם אמרנו על השני שהוא עולם התנועה לפי שעצמיהם הם גשמים בהירים בעלי תנועה מתמדת שמתנועעים בה מעצמם ובתשוקת נפשם אל הנבדלים כמו שכתבו החכמים. אמנם הג' הוא עולם ההויה וההפסד אשר עקרו להיות עצמיו מגשם עב ועכור מורכב מגשמים מורגשים ונעים ע"י התנועות השמימיות אשר יניעו אותם תנועה הכרחית אשר על ידה יתערבו פשוטיו ויתמזגו מורכביו להמציא הויותיו אשר לזה יפול עליו שם ההתנועעות כי חלקיו מתנועעים אבל בכח זולתם והכרחיותיו. לזה אמר שהעולם בכלל יעמוד על שלשה חלקי פעולות אשר ימצאו כנגדם בעולם הקטן שהוא אדם. כי הנה הכח השכלי והמדעי שבו הוא כעין העולם הרוחני העליון. והכח המעשיי הנה הוא נחלק לשנים הראשון מה שיתנועע אליו כרצון נפשו ותשוקתו אל הנבדל העליון יתברך שמו שהוא במצות האלהיות השמעיות אשר הם לבד בינו לבינו אשר בזה ידמה אל העולם האמצעי שכך ענינו וכמ"ש (תלים ק"ג) משרתיו עושי רצונו. והשני אשר בו יתנועע אל מעשים הכרחיים מצד טבע מציאותו כמו שהם כל המצות המדיניות אשר עליהם יחיו בהעזר אלו מאלו ואי אפשר זולתם לזה אמר זה הצדיק המאושר כי על שלשה דברים העולם עומד על התור' והוא החלק העיוני אשר הוא נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) המאירה לנוכח ההצלחה האלהית מצד רוחניות' והוא כעין עולם השכלים. ועל העבודה והוא החלק מהמצות אשר נרא' בהם שעבוד האדם ליוצרו והם המצות השמעיות שאמרנו דומה לגלגלים אשר ירוצו תמיד לא לתכלית אחר זולתי לעשות רצון קוניהם. ועל הג' אמר ועל גמילות חסדים והם כל המצות אשר יביא ההכרח לגמול איש לאיש איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו וכמ"ש (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך כי זה הוא ענין עצמי למלאת חסרונו מצד שהוא הווה נפסד כי כאשר ישמרו אלו הענינים בעד האנשים הנה ימצא העולם אצלם עומד על תלו וזה ענין כולל ומועיל ראוי שיהיה ראש למסכתא ההיא כמו שכתבנו שער ס' והנה אנטיגנוס (אבות שם) ביאר עקר העבודה וטעמה כמו שביארנו בשער מ"ד ח"ג ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן (שם) עקרי התורה וג"ח כמו שהוא מבואר בקצת עיון והוא ענין נכבד לקוח לאדם משלשה חלקי העולם המפורסמים *אמנם בפתחו על העיון וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי העולם התחתון, דומה בבחינת יושביו, אשר יחלקו לשלשה מחלקות, בני אדם, בע"ח ושאר גופי הדומם והצומח למיניהם, לעולם העליון והתיכון הכולל השכלים הנבדלים והגלגלים עם כוכביהם, ונחלק בעבור זה ג"כ בבחינת יושביו לשלש מחלקות כמו שיתבאר, ע"ד מחז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע", כי כמו שיש בעולם העליון שכלים נבדלים הנפרדים בכל עת מכל גוף ומשיגי גוף, כן יש בהפך בעולם השפל מקביל לזה, גופים מתים אשר כל ריח ונפש אין בקרבם לעולם, והם מיני הדומם והצומח השונים, וכמו שיש להגלגלים נפשות משכילות ומשיגות סבתם הנתונות בהם לצורך גופם להנהיגו ולהניע אותו ע"פי פקודת הי"ת, לשחר בזה תועלת העולם בכללו הנרצה מאתו י"ת (עיין מזה למעלה שער ב' ומבוא לשער ל"א) כן יש גם בכל בע"ח שוכני העולם התחתון רוח ונפש לצורך גופם, להנהיגם ולהנחותם באופן שיהיו ראוים ונכונים לעבודת ולתועלת בני אדם, וכמו שיש קצת מלאכים (והם ממדרגה העשירית הנקראים אישים לדעת הרמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה) המשתלחים לפעמים במלאכות ה' צבאות עלי תבל ארצה לפעול פה לצורך בני אדם מה שיצום הי"ת, כמו שנראה מבואר בסיפור הכ' מגדעון ומנוח, והם מתלבשים אז במעטה הגוף ומתחפשים בדמות ולבוש בני האדם, כן ישכון גם פה בעולם התחתון, האדם שהוא החי המדבר, אשר נפשו בקרבו שהיא עצמותו האמותית. היא שכל נבדל כאחד מצבא מרום, והיא שלוחה הנה עלי ארץ לפעול פה פעולותיו אשר היא נועדה להן ע"פי ה' באמצעות הגוף, והיא מתלבשת במעטה הגויה כל זמן שבתה בבית חומר, עד אשר תפרד ממנו בבוא עתה. ותשוב אל אלהיה אשר נתנה, ולהורות על רעיון וענין יקר זה נצטוה הכהן הגדול אשר הונף והורם במעלתו מכל אחיו, ללבוש ביום המיוחד לכפרתם ביה"כ בגדים נקיים, בגדי בד לבן, ולעבוד בהן עבודתו הנקיה והטהורה אשר צוה עליה, ולהפשיט אח"כ את בגדיו אלה ולהניחם למשמרת, כענין מלאך אלהים אשר אחרי עשותו שליחותו יפשיט מעליו לבוש הגוף אשר לבש בו, ושב לפשיטותו הרוחנית ויהיה בזה גם לאות ולמופת לכל איש שלם בבני ישראל, כי רק אחרי השלימו מלאכת עבודתו עלי ארץ, יפשיט בגדי גשמותו מעליו בנקיות וטהרה מבלי ליכלוך וחלאה, ושב להיות עצום פשוט ורוחני, אשר בצל עליון יתלונן, לשבוע שובע שמחות בימינו נצח, אמנם בפתחו על העיון בו עוד מעט יראה שכיון החכם אל ענין נפלא עוד בהכרת האדם עצמותו והבדלו מהחלק הטפל שבו לקוח גם מדוגמת הנמצאים העליונים בעניניהם שכבר נתפשטו המאמרים שהענינים אשר בשפלים הם נמצאים כעין העליונים וכמ"ש (ברכות נ"ח.) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמה טרחו בעלי המדרשים והפיוטים להראות זה: ולזה נאמר שאנחנו נמצא בעולם עליון שהוא קצה הנמצאות במעלה. שעצמיי כלם הם שכלים חיים בלי שום גופיות כלל. אמנם בשוכני ארץ אי אפשר להמצא עצם כעצמותם אבל נמצא מי שהוא בהפכו ממש והם גופים בלי שום חיות כמו הדומם והצומח למיניהם. אמנם עולם הגלגלים שהוא הממשלה השנית הם גופים בנפש לדעת חז"ל (בתיקון ברכ' יוצר) כמו שאערנו אבל המבואר בהם כפי מה שיחייב השכל כי הנפש היתה נמצאת בהם לצורך הגופים רצוני להכרח גלגולם בתנועותיהם כי ודאי התנועות הם הכרחיות אל תועלת העולם והתמדתו ואי אפשר להם התנועה כי אם במציאות הנפשות על ענין שרמזנו. ולא יצוייר שנמצאו להם הגופים לצורך הנפשות ובעבור תשוקתם ודוגמתם נמצאים בשפלים גופי הב"ח כלם שכן הוא ענינם שהנפש אינה מכוונת בהם רק לצורך הכרח גידול הגופות ותנועותיהם להשלים מה שכיון מהם לעבודת האדם בבשרם ועורם וצמרם ולכל עבודתם ולזה נקראו מקניהם וקנינם (בראשית ל״ד:כ״ג). והנה החי המדבר הוא מבואר שהוא בהפך זה שהרי אי אפשר לומר בו שנפשו נמצאה בעבור גופו ולצרכו שאם כן בכלות הגוף ימי עבדותו תתבטל נפשו עמו ומותר האדם מן הבהמה אין אבל חוייב לומר שהם דוגמת המלאכים המשתלחים מאתו יתעלה שמתלבשין בדמות גופים להראות בהם לעיני בני האדם כמו שנתפרסם בהם מלוט (שם י"ט) והגר (שם י") ויוסף (שם ל"ז) ומנוח (שופטים י"ג) וגדעון (שם ו') וזולתם כי היו הגופים צורך השכלים לעשות שליחותם ולהפשיטם מעליהם מיד כמו שנראה הדבר מבואר אצל גדעון ואצל מנוח ודוגמת זה יהיה מין האדם ובפרט זאת האומה הנבדלת מכל העמים שהגופיות בהם הוא צורך השכל לא זולת ואין לו רק לעשות שליחותו ואחר כך הפשט ונתוח. והיות ענין האדם בזה העולם דוגמת שליחות או שליחות ממש הוא מבואר מאד מענינו. וכמו שאמר המליץ (פרק ז') אם לעשות מלאכתי שולחתי הנה ואנכי רפה ידים כמו שיבא עוד. והנה היה זה הענין הנפלא ראוי שיורשם באיש המיוחד אשר הבדילו ה' מעדת ישראל בקדושה ובטהרה ואשר הונף ואשר הורם מכלל קרוביו ומכל שאר בשר לרשום בו ענין אלהות כמו שיתבאר היטב בתורת קדושתו על יתר אחיו בפרשת כהנים שער ס"ו ב"ה וביום המיוחד לכפרתם. ובעבודה היותר מיוחדת בו כי שם צווה להיות שליח לעם ה' אלה ושיעשה שליחותו בבגדי בד קדש נקיי' ולא היה משתמש בהם רק בעבודה המיוחדת היום ההוא לפנים. אמנם אחר עבודתו הי' מפשיטם וגונזם גניזה ענלמות כמו שיבא. והנה הוא היה משל ולימוד מפואר לכל אחד ואחד מישראל ולכל העדה כלם כי שפתי כהן בקדושתו זאת ישמרו דעת להעיד על עצמו ותורה יבקשו מפיהו בסדר עבודתו כי מלאך שלוח מאת ה' צבאות הוא לעשות מלאכתו בעולם הזה עבודה כשירה והגוגה הנכנסת בהכשירה לפני לפני' בבגדי לבן נקיים. ואחר שליחותו יפשוט אותם הכהן וגונזם לעד לעולם כענין מלאך האלהים ההולך לעשות שליחותו והוא לבוש גשמות מה ואחר יפשטהו מעליו וחזר לפשיטותו: ובמדרש (ויקרא רבות פרש' כ"א) רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר כשורות של מעלה כך שורות של מטה מה שורות של מעלה איש אחד בתוכם לבוש בדי' כך שורות של מטה כתונת בד קדש ילבש ולבשם יבלו שם תני ר' חייא מלמד שטעונין גניזה והוא מבואר הי האיש לבוש הבדים לא נתלבש כך אלא לצורך שליחותו ולזה אמר שהכהן הגדול ביום ההוא היה דוגמתו כמה שלבשם לעבודה ואחר טעונין גניזה כמו שאמרנו. והנה אחר שזה הענין נתיחד אל הכהן בזה האופן ראוי שיתפשט תועלתו אל הכלל כלו ער שיחשבו כלם בזה ג"כ מלאכי אלהים כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי אם יהיו כלם כהנים כמוהו הנה יהיו כלם מלאכים שלוחים על זה האופן מהשליחות שאמרנו. וכמה יועיל זה הלמוד הנפלא להרבה עניני' אם לדעת ענינו ולהזדרז אל שליחות זה אשר הכל תועים בו ויקרה לכל אחד מהאנשים כמקרד הכסיל שמינוהו בני המדינה ציר נאמן לבא אל המלך להפיק ממנו דבר הכרחי לחיי המדינה ונתנו בידו ארנקי של מעות להוצאתו כי רב ממנו הדרך וצוו עליו מאד לתת לבו אל שליחותו וידרו נדרים לשלם שכרו. וילך האיש עד לפני שער המלך וירא והנה הארץ ההיא טובה ורחבת ידי' לפניו ויקח מן הבא בידו לעשותם שם סחורה טעם כי טוב סחרה ואתננה ובהרויח הממון גבה לבו לעבור ארחות ימים בפרקמטיא גדולה ויהי סער גדול בים ונטרפה הספינה. ואבד העושר ההוא בענין רע וישב לעירו בבשת פנים ויקצפו עליו שרי המדינה וזקניה לאמר איך מלאך לבבך לנטוש עסק השליחות אשר חייך וחיי כל המדינה תלויין בו לבקש לך מעט מהממון אשר לא צוינו ולא עלה על לב. אמרנו כבר נכבדך מאד ועתה מנעך השם מכבוד ויקומו כל בני העיר וישרפו אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו באש. וכן הדבר הזה באמת כי האדם הנה שלוח בעולם הזה לעמוד על נפשו ולהצליח במעלות האמתיות הם קניני החכמה ותפארת המעשים משני המינים אשר זכרנו אשר בהם ולא בזולת תישע העיר הקטנה אשר זכר החכם (קהלת ט'). והאל יתעלה אשר שלח אותו הנה הוא הזמין בידו די צרכו לספוקו כל ימי היותו בשליחותו וזה אם על ידי מלאכה מהמלאכות או על ידי ירושה או מתנה או אי זה עסק נאות בלתי מטריד אותו לעקר שליחותו יהיה לו בו די ספוקו למכולת ביתו עד עשותו דבר שולחו ועד הקימו מזימות לבו והאיש המסכן לא זכר עקר השליחות ובמעט מהממון אשר נזדמן בידו התחיל לעסוק בסחורה וחזר ושנה ושלש עד אשר הסיח דעתו מהשליחות ומן המשלח ותם כחו כל ימי הבלו לאסוף ולצבור עושר רב אשר לא צווה בו ובחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל אוי לו לאותה בושה ואוי לו לאותה כלימה ששכח האיש הפתי הזה עקר שליחותו אשר חייו תלויין בו ודאג אל עסק הממון ואל יתר הדברים המדומים וזה וזה לא נתקיימו בידו ומה לעשות לו כי תרבה חמת המלך בהעלות עשן אפו רק לדונו בקצפו ובחרונו כאחד הנבלים מפושעי ישראל בגופן אשר תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ר"ה י"ז.) ועליהם אמר החכם (משלי י׳:כ״ו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו:
עקידת יצחק
מה שאמרו במדרש (תנחומא פ' עקב) מאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה') מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תור' היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות את המתים. וכן במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכה א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיוח מתים לפיכך נתעלם סדורה של תור' שנאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה לי משומי עם עולם (ישעי' מ"ד). *הנה וכו' תוכן דעתו הוא כי הספק הראשון כולל ג' שאלות הא' אחרי שאמר ר"א "לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר," מה זה אשר שאלו "למה נסמכה פרשת מרגלים" וכו',? הב' כי אחרי שכפי הנרא' קרה מעשה מרים בחצרות, ומעשה מרגלים במדבר פארן בזא"ז הלא מן הראוי הוא. שיסופרו ג"כ בזא"ז? הג', כי לפי דעתם שחוברו רק בעבור דמיון ושווי ענינם ששניהם כוללים סיפור הוצאת דבה, יקשה הלוא מעשה קרח ועדתו שדברו סרה על משה דומה למעש' מרים, ומדוע לא נסמכו זא"ז? ולבאר כל זאת יאמר, כי רק בבחינ' רוחניית, ר"ל החכמ' הצפונה בקרבה, כאשר היתה ערוכ' בדעת עליון מאז ומקדם, אמרו שלא ידע אנוש ערכה וסדר', הגלוים רק לפני הי"ת, אבל בבחינת גשמיות' ר"ל בבחינת חיבור סיפוריה יש להם סדר, אבל לא לפי הזמן שקרו בו, כי זה רק מקרה והזדמנות באופן שיקרו לפעמים ב' מקרים זא"ז, אשר אין להם יחס יחדיו וקישור כלל כ"א נסדרו ונסמכו בתורה רק לפי דמיון ושווי עניניהם, ואחרי שכפי מה שמבאר בשער מ"ב, (עיין ביאורי שם,) יקרא כל פועל רק עפ"י פעולתו אשר יעשה בכוונה מיוחדת לה, הלא מזה נמשך, כי קרח ועדתו אשר דברו סרה על משה, לא בשם מוציאי דבה, כ"א בשם רודפי כבוד ומבקש כהונה יקראו אחר שתכלית כונתם הית' רק לכהן תחת אהרן, ורק למען השג תכליתם זאת, הלינו על משה ואהרן להבאיש ריחם בעיני העם וע"כ אין דמיון ושיווי ענק להם עם מרים שדבר' באחיה במשה, רק למען הוציא דבה עליו, ורק המרגלים ברשעתם דמו אליה, כי גם הם הוציאו דבה על הארץ, מבלי אשר חפצו להשיג עי"ז תכלית אחרת רק לשלח פיהם ברעה וע"כ נסמכו ב' סיפורים אלה יחד, הנה מזה ירא' שנטלה שאלת למה נסמכה פרשה זו לפרש' זו בשום מקום ונתחדשה שאלה אחרת והיא למה נתנו חכמים טעם לשום סמיכות. אלא שעל דרך האמת אין כוונת חז"ל במאמרים הללו שלא נשאר לה סדר כלל אלא שהסדר הקודם שהיה לה אצלו יתעל' כשהיתה אצלו אמון אשר בו היו תלויים הענינים הנפלאים ממנה הוא היה מה שנעלם והוא מה שביארו באומרו ויערכה לי משומי עם עולם. אמנם כבר סדר אותם על סדר נכון בו יובנו הספורים המפורסמים אלינו על האופן היותר מועיל שאיפשר ולזה לא נשמרו בהם סדר המאורעות כי אי אפשר דבר מהדברים אשר נפלו במקרה ובהזדמן רצוני שיקרה ענינם להיות זה אחר זה אבל סדרם ויישבם באופן שנלמוד מסמיכותן דברים נכבדים ממוסר ודרך ארץ או בענייני הדינים וכיוצא (א) ואם כן כבר היה מקום לשאלת למה נסמכה פרש' זו לפרשת מרים באחד משני פנים האחד שאחר שפרשיות התור' לא נסדרו כפי מה שסדרום זמני הוייתם כי אם באיפן שנלמוד מסמיכותם דבר הנה כבר תפול השאל' אף על הנשארות על עמדם שהיה הכתוב מחלקן אם לא שנלמוד דבר מהשארות סמיכתן. ואמר שלמדנו מכאן רוע האנשים הללו שראו ולא לקחו מוסר. והפן השני כשנאמר שמחלוקתו של קרח היה בין שני המאורעות כמו שזכרנו בספקות שהוא דעת קצת: (א) אמנם לא הניחם על סמיכתם ואם ירא' שהם יותר ראויים ללמוד זה מזה כמו שהוכחנו שם כדי שנלמוד בזה ענין נכבד מאד בהכרת הנושאים אשר בהם ידבר במקומתם האמתיים. וזה שכבר נתפרסם אצל היודעים שכל המעשים יתוארו על שם תכלית כוונתם לא על שם פרסומם. וזה כי המריץ מעות מידו ליד האשה לכוונת קירוב של זנות או ניאוף אף על פי שיהי' הפרסום לסחורה או לשם צדקה הנה באמת יקרא נואף לא צדיק ולא סוחר וכן כל כיוצא בזה וכבר ביארנו זה הדרוש בשער מ"ב בהסכמת החוקר והכתובים. והוא בעצמו מה שרצו באומרם ז"ל העוסק בתור' לשמה (אבות פ"ו) כמו שנתבאר בשער ע"ב. וזה הענין עצמו הוא אצל ספור לשון הרע יש מכוין בו בעצם לא אל תכלית אחר מהריוח והכבוד והוא בעל לשון הרע בעצם. וכמו שאמרו לעתיד לבא הולכות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו אריה טורף ואיכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך ואומר להם ואין יתרון לבעל הלשון (ערכין טו:) והכוונה שבעל הלשון בעצם כך דרכו שלא לכוין רק לשמו שכך גזרה רוע תכונתו להתענג בספורו. אמנם יש מין אחר מלשון הרע שאינו נדרש לעצמו מבעליו אך הוא כלי מפצו בידו לסבב אליו הכבוד או הריוח או הנקמה וכיוצא ואיש כזה יקרא חומד וגוזל או נוקם בעצם ובעל לשון הרע במקרה כי הנה הוא לא יחפוץ בלשון כי אם בנמשך ממנו. והנה עם זה נתברר שקרח לא היה בעל לשון הרע בעצם וראשונ' אבל היה משתמש בו בדרך הנצוח להשיג בו השררה והכבוד אשר אליהם יכוין. ולזה היה בעל נצוח ומחלוקי בעצם וראשונה ובעל לשון הרע במקרה ובשניה. ולזה לא תארוהו הכתובים במוציא דבה או רכיל או בבעל לשון הרע אבל יצא עליו שם בעל מחלוקת ותרגם אנקלוס ייקח קרח ואתפליג קרח ואז"ל איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זה מחלוקת קרח ועדתו (אבות פ"ה). ואמרו ולא יהיה כקרח ועדתו מכאן שלא יחלוק אדם על הכהונה (סנהדרין ק"י.) אמנם המרגלים כנה אותם הכתוב בשם מוציאי דבה ובעלי לשון הרע כי בעצם ורחשונ' נתכוונו לכך כענין הנחש שאין לו שום תועלת בנשיכתו רק להשביע רוע תכונתו כי באמת מרכילותם ומהוצאת דבתם לא יקווה להם רק רע. והנה הוא ידוע כי חטאה של מרים אם שלא היה בערך חטאם של מרגלים מ"מ ממין אחד היו כי היא לא קטרגה לבקשת הכבוד והנצוח ולא שום תועלת רק שנהנתה בדבור ההוא והרהרה אחרי אחיה כמו שפירשנו בשער הקודם ולזה אז"ל שרצה לסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים שהיו ממין א' והיה להם לקחת מוסר ולא עשו (במ"ר פ' ט"ז) מה שאין לומר כן במחלקתו של קרח. והנה עם זה הותר הספק האחד ובאנו לכלל תכונת רוע אלו האנשים מוציאי דבת הארץ ולמדנו שהיו ראויים לעונש נמרץ. (ב) אולם מה שלא סמך הנה ספור אמרם נשלחה אנשים לפנינו וכל הנצוח ההוא שיהיה לו למשה עמהם על זה היה מזה המין ממש הוא כדי להודיע עצם חטאתם ומהותו ושלא יתחלף לנו ענין בענין כי הוא מה שיועיל מאד בהכרת אמתת הדברים אך יתבאר זה יפה אחר ביאור דברי שליחותם אצל ותשא כל הערה ויתנו את קולם כי שם יבא דבר דברו על אופניו. אמנם עכשיו אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ירצה אחר שאני הוא הנותן הארץ הזאת לבני ישראל מעתה איני נאמן אצלם הטובה היא אם רעה כי לא יסמכו על דברי לבטל שליחותם (ג) לזה שלח לך וסדר השליחות על האופן שאומר אליך כדי שיועיל לך ולדעתך רצוני לסלק מעליך האשמ' בכל מה שיקרה בו. וגם כוון באומרו אשר אני נותן לבני ישראל גם אם לא יזכו בה האבות תשאר בדוקה לבנים כמו שאמרנו במדרש קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נתנה. אמנם מה שיאות בזה הוא כי איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ירצה שיהיה מהנשיאים ומהמשובחי" שבהם לקרב אפשרות תועלת שליחותם תכלית מה שאיפשר כי אנשים כאלה הם קרובים להיטיב פעולותיהם יותר מזולתם כי מצד חכמתם יוסיפו אמונה ובטחון בה' ומצד גבורתם יוסיפו אומץ ולא ירך לבבם ומצד עשרם לא יגדל הענין ההוא בעיניהם ולא יהיה להם לנמנע לרשת גוים גדולים ועצומים כי האיש חיל גדול הלב לא יופלג בעיניו כל דבר וכולהו איתנהו בהו דכתיב כלם אנשים כמה דאתמר אנשים חכמים וידועים (דברים א') בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ונאמר על ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב). וראתה חכמתה שיהיה אחד מכל שבט לבא עליהם בעלילה גדולה לעשות אותם בעלי דבר בענין כי כשנעשו שלוחים בו חזקה אדם עושה שליחותו ולחפוץ בהצלחתו וכאשר יתרצו הם הרי כל ישראל מרוצים. והשנית שיקובלו דבריהם מכל העם בשוה ולא תזיק בענין קנאת איש מרעהו כי זאת היא סבה עצומה להשחתת הענינים ולהפר ההסכמ' בם כאשר יחשבו קצת היותם יותר הגונים אל המינוי מזולתם וכל ישעם וכל חפץ שלא יצליחו העוסקים בו וזה דבר שהיזקו מצוי וישתכחו בעיר בכל דור ודור אשר כן עשו. הנה שתקן אופן שליחותם על הצד היותר קרוב אל ההצלח' ואם אין הרי המשלח ניצול מן האשם והוא אומרו וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם (ג) לדעתי שלא שלח את נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער וחבריהם אשר היו אמש בחנוכת המזבח לפי שכבר נתקן סדר הדגלים ונתמנו איש על דגלו ועל צבא מטהו ולא יתכן ליטול ראשי שבטיהם ודגליהם לשלחם לשום שליחות כי הם ככבים עומדים על משמרותיהם ברקיע על פי ה' ולא יסורו ממשמרותם אמנם ביררו אנשים חשובים כמותם או קרובים להם במעלה שהרי יהושע ב"נ היה הה' שבהם לפי חזקתם בשעת לקיחתם אשר על פיה סודר הנה זכרונם כי לא נתן סדרה על סדר הדגלים ולא על סדר השבטים כתולדותם *לפי שכל אחד נמשך, וכו', הלשון קשה הבנה קצת, ותוכן דעתו הוא, כי הנשיאים נמנו פה רק לפי מעלתם שהית' להם כאשר שולחו לרגל את הארץ אבל לא לפי סדר דגליהם או תולדות שבטיהם, גם לא לפי מעלת השבטים כי בענין זה היו כלם שוים לרעה, כמו שאמר הכ' "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" וכו', והראיה ע"ז, כי גם שבט יהודה ואפרים לא ימשכו לטובה אחרי נשיאיהם יהושע וכלב, לפי שכל אחד נמשך ממעש' הזה לפי מה שהוא תדע שלא נמשך שבט יהודה אחרי כלב ולא שבט אפרים אחרי יהושע. ועל זה אמרו חז"ל במה שראו באחריתם בני אדם ששמותיהם מגונים ומעשיהם מגונים (סוטה ל"ד): ויקרא משה להושע בן נון יהושע שיעור הכתוב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ לבד מאותו הנשיא שנאמר עליו למטה אפרים הושע בן נון שקראו משה אחרי כן יהושע והוא היה השם המובהק שנתפרסם ונתקיים לו בכל ספורי התורה לא השם הנזכר ראשונה. ועל דרך רז"ל שאמרו יה יושיעך מעצת מרגלים (שם) יש לומר שחשש מדברי הכלל כי תואנה הם מבקשים: וראיתם את הארץ לפי שטובת הארץ אשר ראוי לשום לב אליה לבא לקחתה היא תלויה בארבעה דברים. האחד בהיות' מגדלת אוכלסים רבים חזקים ובריאים. השניה בהיות' רחבת ידים ארץ מישור נוחה ליישוב ונקלת העבוד'. השלישי בהיות בה ערים מיישבות בכל תוקף ובעלות יופי המשמחות לב יושביהם. הרביעי שתהא הארץ דשנה ושמנה בכללה מוציאה תבואת' ופירותי' בשפע כגנה זרועיה תצמיחה. (ה) הנה על כלן צוה משה שיתנו את לבם להחשיב' בעיניהם ולשמח נפש שולחיהם כי ידענו דכלהו. איתנהו בה. ועל הראשון אמר וראיתם את הארץ מה היא וגו'. כלומר ראו אותה מה היא אצל גדול העם במה שהתבוננו בו בינה לדעת החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ולזה כיון רש"י במה שאמר יש ארץ מגדלת אוכלוסין. ועל השני אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה. ירצה אם היא טובה ליישוב רחבה לעבודה כי הוא הדבר הסתמי היותר מיוחד לטובת הארץ אם היא רעה בהן שהיא הרעה היותר מיוחדת לה. ועל הג' אמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם יש שם ערים גדולות יפות וחזקות במחנים או במבצרים המקוממות לב העם לכבשם להם. ויתכן שירצה כי לפי שמשלימות המלכיות שתהיינ' להם ערים טובות ויפות במישור בהם יהיה מושב המלכים והשרים בעת שלומם וטובתם גם ערים בצורות וחזקות בהרים תהיינ' להם למקלט ולמבצר כי תקראנה מלחמ' הנה לזה אמר להם שיתנו לבם לדעת מה הערים אשר הוא יושב בהנה עכשיו אם הם במחנים כעם שוקט ובוטח או אם כבר באו ונאספו אל המבצרים מפחד המלחמה וזה וזה מה שיוסיף אומץ בלבם שאם הם שקטים יבאו עליהם כבא אל עם שוקט ויכבשום מהר וגם אם כבר נאספו אל המבצרים יורה על פחדם ומורך לבבם והוא סימן גדול לנפילת כחם והתחלת מפלתן. הלא תראה אמר הכתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' (יהושע ו׳:ב׳) וסמיך ליה ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. כי באמת הסגרתם על אותו השיעור תעיד עליהם כי נתונים נתונים המה לו. והוא עצמו מה שבשרו השלוחים הנאמנים כי נתן ה' בידינו את הארץ וגו'. וכנגד הד' אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וזה על טבע כללות הארץ ולזה אמר היש בה עץ כלומר מעצמה כמנהג הארץ המושפעת מעצמו באילנות ופירות כגן ה'. ואמר והתחזקתם ולקחתם (ה) לומר שאע"פ שהימים ההמה היו בכורי ענבים ואז יקפידו הבעלים ושומרי הכרמים עליהם משאר ימות השנה לא ימנעו מפני זה מקחת מהם אבל שיתחזקו בעצמה ויקחו מהם לאכול כנפשם שובעם ולא יתיצב איש לנגדם ויהיה זה סימן טוב בידם כי לא יחרץ להם כלב לשונו. סוף דבר אמר להם כל זה השיעור מהחקיר' דקים ליה בודאי כי הארץ ההיא לא יחסר כל בה כמי שמוכר הסוס הטוב ואומר לחבירו בדוק מקומתו מתמונתו ממראיתו ממרוצתו לפי שידע שהוא יפה מכל הצדדים: ויעלו בנגב ויבאו עד חברון ושם אחימן וגו'. ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם וגו'. ספר כי כשהלכו בשליחותם עברו בחברון אשר שם ילידי הענק ושהגיעו אל נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשנים שהוא מעשה פומבי גדול. וגם שלקחו מן התאנים ומן הרמונים ואין מכלים כמו שהבטיחם משה (ו) ולפי שמאמר ויבאו עד נחל אשכול יורה שהיה כן שם המקום ראשונה וא"כ אין ראיה מהאשכול אשר הביאו מהפלגת הפרי על כל הארץ כי שם המקום יעיד שהוא מיוחד בגודל האשכולות מזולתו. *לזה אמר וכו', כונתו כי הכתוב רצה להודיע בזה שלא נקרא נחל אשכול בעבור שהיו שם אשכולות ענבים יותר טובים מבשאר מקומות כנרא' זאת בהשקפ' הראשונ' מפשט הכ' כי א"כ לא היה אשכול זה עדות על טוב הארץ כולה, כי אם נקרא כן רק על אודות שכרתו משם האשכול, ונקרא ג"כ כבר בתחילה על שם סופו נחל אשכול. לזה אמר למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל כי הם לקחו מאחד המקומות שנזדמן להם כי כלם שוים ועל הלקיחה משם הוקבע לו השם לא על מציאות האשכול שם מזולתו מהמקומות (ו) והטעם נותן שאם לא היה כל פריה על זה האופן לא היו מביאים ממנו וטוב להם לפי כוונתם הרעה שלא להביאו ולא לספר בשבח' כלל אבל מפני שלא יכלו להכחיש כוונו להזדרז אל מה שלא נצטוו עליו להביא מפירותי' להרחת עצמם שהיא חביב' בעיניהם ושיאמינוה כמו שאמר וישובו מתור הארץ וגו': וילכו ויבאו וישיבו אותם דבר וגו'. גם זו היתה תחבול' גדול' להם לעשות כרצונם והוא שלא באו בשליחותם אל משה ואהרן והנשיאים ראשונ' כמו שהיה ראוי ונאות להם כי פחדו שיוציאו מלבם או ימנעו העם מהקבץ לשמוע דבריהם אלא השיבו אותם דבר במעמד כל העדה ולא נשמר משה מזה כי גנבו לבו במה שהראום את פרי הארץ בפרהסיא והיה סבור שלא יגידו בפיהם רק מה שיסכים עם הפרי אשר בידם: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב וגו'. (ז) ירצו הנה כבר באנו אל הארץ ההיא בהשקט ובבטחה ואין מכלים כמו שאמרת וגם זבת חלב כמו שהבטחתנו וזה פריה אשר הבאנו בידינו לאמת דבריך מפני עגמת נפש שארץ כזאת תהיה נמנעת ממנו לעזות העם וחוזק עריהם. וזה טעם אפס כי עז העם ששיעורו באנו אל הארץ ג"כ וגם זבת וגו' ומצדדים אלו טוב לנו לבא שמה אפס כי עז העם וגו' והערים בצורות וגו' ולזה לא נוכל לעלות שאם לא על זה הענין לא תפול מלת אפס וכיוצא בה בכאן כי עזות העם וחוזק הערים אינו הפך הנאמר ראשונה ולא ממינו (ז) *ובזה הגדילו וכו', תוכן דעתו הוא, כי אלו אמרו רק באנו וכו', וגם זבת חלב ודבש וכו', והעם היושב בו עז הוא וכו', עמלק יושב וכו', לא חטאו בזה מאומה, כו היו רק מגידי אמת האומרים כל הדברי' כאשר הם באמת, אבל באמרם "אפס" וכו', יצאו מכלל מרגלים, אשר רק מה שיראו יגידו, כי אם יחשבו עצמם כיועצי עצה אל הי"ת ואל משה עבדו, כאלו אמרו בפה מלא "לפי דעתנו ומרא' עיני שכלנו אין טוב לישראל ללכת שמה להוריש גוים גדולים ועצומים ממנו, כי לא יוכל למו", כאשר גלו דעתם אח"כ יותר בהכחישם דברי כלב לאמר, "לא נוכל לעלות את העם," וע"כ היה עונם גדול מנשוא, ועל דרך זה יאמר הרב ז"ל יורה גם מלת "אך" במאמר ה' אל בלעם (במדבר כ״ב:כ׳,) "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" כנתינת עצה שיותר טוב לו אם לא ילך עמהם אחרי שלא יוכל לשנות דבר מכל אשר יצוהו ה' ולא יוכל לקוב את ישראל כאשר חפץ בלק, וע"כ כאשר בכל זאת לא שמע לעצת הי"ת וילך עם שרי מואב נאמר "ויחר אף ה', כי הולך הוא," ובזה הדבר הגדילו רשע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסבה חטאו מאד השומעים מהם הליועצים נתנום להם. משל לאדם האומר לשלוחו בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנ' בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה במראית' ומחירה והשב לי דבר כי חפץ אני לקנותה והיה אם יבא איש זה ויאמר לו ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומראית' ירקרק או אדמדם ומחיר' אלף זהובים הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר לו ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחיר' גדול שהוא אלף זהובים הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ. וזה במה שהטעים דבריו במלת אבל כי בזה כיון לומר הנה מצד צמרה ושיעור' היא נאותה לך אמנם מצד מראיתה ומחיר' לא תאות לו. כבר יש לתגר תלונה גדול' עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה כי הליועץ לקחו וכן הוא הענין עצמו בנדון שלפנינו כי אם הם היו משיבים דבר לאמר באנו אל הארץ אשר שלחתנו והעם רב וחזק והערים גדולות הנה לא היו חוטאים בזה כלל שחזקת שליח עושה שליחתו ולהשיב דבר אמת לשולחיו אבל כשאמרו אפס כי עז העם וגומר הנה הם כוונו לתת עצה בענין ההליכ' לשם כמו שאמרנו ואין הפרש בין אומרו אפס כי עז או רק או אך כי הכל מובן אחד להם והוא עצמו כוונת הכתוב באומרו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' (במדבר כ״ב:כ׳). כי על כן נאמר אחריו ויחר אף ה' כי הולך הוא (שם). וצדק הרמב"ן ז"ל במה שכתב שכל פשעם היה במלת אפס אבל לא מטעמו כמו שהוכחנו בספקות. ומהמין הזה עצמו הרשיעו במה שהחליפו החוזק שאמר להם משה החזק הוא הרפה בעזות באומרו אפם כי עז העם כי העזות זולת החוזק כוונו בו כי היו אנשיהם עזים ומרי נפש שפגיעתם רעה והבאים בארצם יבאו אל מעונות אריות והררי נמרים ואוי להם לבני אדם הפוגעים בהם והנה הם נגלו מאד בשליחותם גם השומעים מהם טעו טעות עצום ונפלא כמו שיבא עוד: עמלק יושב וגו'. סיימו דבריהם בענין שימנעו בשבילו מעלות שם לגמרי וזה כי אחר שאמרו כי עז העם הנה מנועים מצד עזות העם וחזקו ומצד חוזק הערים כבר אמרו והערים גדולות ואם מצד שמא יתלו הענין בגבורת איש אחד מהם כמו שהיה ענין הפלשתי עם דוד כבר אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם כלומר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק לא נשאר דבר רק אם יוכלו לבא עליהם בפתע בהיותם שקטים ושלוים ועל דרך שנאמר כבאכם תבאו אל עם בוטח והארץ רחבת ידים וגו' (שופטים י״ח:י׳) הנה לזאת אמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו'. ירצה מארבעה רבעיהם שמו להם שומרים גדולים וחזקים כי הנה עמלק לקח לו הצד הדרומי ויספיק לשם עם אחד ומלך אחד כי היא ארץ הרים ובקעות וכמו שאמר עלו זה בנגב ויעלו בנגב וגו'. אבל מצד ההר שהוא ארץ מישור יש שמה שלשה מלכים דכתיב והחתי והאמורי והיבוסי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן כי לפי שהם צדדים שהם משומרים מעצמם מצד הים והירדן הסובבים אותם יספיק מלך אחד להם. הנה שבמשמע דבריהם שלא יוכלו לעלות להם כלל ואם שלא אמרו בפירוש: ויהס כלב את העם אל משה וגו'. הנה כלב כשרא' רוע כוונתם קודם שתתפרסם לכל ע"י שאלותם או שאלות קצתם קפץ להשתיקם ברמוז להם שרצה משה לדבר כי לזה שתקו כלם ושמעו דבריו וחשב בפתע מחשב' נאותה מאד לבטל רעתם והיא כשאמר דבריו שאיפשר שיתקשרו על מאמרי הראשונים כי להיותו גם הוא מהמרגלים יחשב הכל לתשובה אחת וגם חשב כי חביריו הרעים בראותם שהפך דבריהם מרעה לטובה לא יעיזו פניהם להכזיבו אבל הוא קרוב מאד שיודו לדבריו שלא חשבם לחצופים לגמרי כי כסו פני כוונתם במה שסתמו דבריהם והיה זה באמרו עלה נעלה וירשנו אותה וגומר. (ח) כוון דבריו כאלו בא להשלים דבריהם ולומר אפס כי עז העם חלב ודבש הלא היא נותנת פירותיה אל העם היושב עליה בעמל גדול ובטורח נפלא עד שהיא אוכלת יושביה מכובד עבודת' וכל העם בכלל אשר ראינו בתוכה אנשים חזקים בעלי מדה וגם היא מכלה בהם כ"ש באנשים כמונו שאנו חגבים בערכם. והכלל שהם נותנים אמתלא למה שאומרים שהיא אוכלת יושביה במה שאמרו שכל העם אשר ראו בקרבה היו אנשי מדות ומן הנפילים בני הענק לומר שכל שאר העם שאינם בחזקם וגבורתם אינם מתקיימים בה כי אין להם כח להתיצב כנגדה: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו' (דברים ט׳:ג׳). וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' (שם א') כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו'. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו'. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה'. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות. (ב) וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו' ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה' היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' וישלח אותם משה על פי ה' היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם וילונו על משה ועל אהרן וגו'. ולמה ה' מביא אותנו וגו' ויאמרו איש אל אחיו וגו'. (יוד) כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו (יוד) וכשנתנה רא"ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו. (ט"ו) והנה היה דבר ה' אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו' ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו'. דבלאו הכי יראו דברי מותר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' קרעו בגדיהם. הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם (י"א) ואמרו אחר שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה היא טובה מאד הרי נשלם בזה ענין שליחותנו מכאן ואילך אין לנו רשות לדבר כי לה' המלחמה. ולזה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו במתנה ובלי עמל למה נעכב על ידו ונמנע הטוב ממנו. אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה מהידוע שאם סרנו מעליו ונמרה את דברו כי נתיש כח גבורה של מעלה כמו שאמרנו בזה ראשונה והנה עם זה ראוי ומחוייב לנו לירוא מהם ומקטנים מהם. אמנם לא תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הוא ית' (יא) הכינם מקדם להיות לחמנו ומאכלנו כמו שנאמר ואכלת את כל העמים וגומר (דברים ז׳:ט״ז). יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳) וכמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א. וכבר סר צלם מעליהם בהמעיט צלמם ודמותם מאדם. ודבר גדול דברו כמו שכתבנו ענין זה אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו. או שירצה שנפל חזקם וכחם משעה שישמעו את אשר עשה יי' לפרע' ולמצרים כמו שנזכר בפרשת שמעו עמים ירגזון וגו'. אז נבהלו וגו'. תפול עליהם וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ודברי רחב יוכיחו כי היא היתה עצה עמוקה מאתו ית' להפיל תחתיהם גוים גדולים ועצומים כמו שפירשנו אצל ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שער ל"ט. והוא מה שתרגם אנקלוס עדה תוקפהון מנהון: ואחר שסר צלם מעליהם ואנחנו ה' אלהינו אתנו הרי תרתי לטיבותא לכן אל תיראום. ומה שאמרו קצת כי הם כמו המן בסור הצל ממנו או תורה מה שכתב הרמב"ן ז"ל שסר צלם מעליהם כמשפט הנגזרים למיתה בליל החתימה הנה הן דברי צחות אין דוחק השעה סובלתן. ויאמרו כל העדה לרגום אותם כשנסתתמו טענותיהם במאמרם לא היה להם פתחון פה בטענה וחזרו אל כלי המלחמ' כמנהג הבעלי חיים הבלתי מדברים ויאמרו לרגום אותם באבנים אמנם כבוד ה' נראה אל אהל מועד אל כל בני ישראל להטיל מורא על המזיקין כדי להגין על הצדיקים כמו שנאמר זומם רשע לצדיק וגו'. ה' לא יעזבנו וגו' (תהילים ל״ז:י״ב) והנה משה אדוננו עליו השלום לא סר מהחזק אותם ולומר להם כל הדברים הטובים ההמה אשר נזכרו במשנה תורה ולא עלה בידו. ואחשוב שהיה קורא מי ליי' אלי כמו שעשה בעגל אלא שנתירא מאד פן יחלק העם חציו ליי' וחציו לעזאזל המדברה או שמא יאבדו כלם ועמד בשב ואל תעשה: ויאמר יי' עד אנה ינאצוני ירצה עד אנא אסבול נאצות העם הזה ומה אוחיל עוד שיאמינו בי אחר שלא האמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו כמו שנראה ממה שהם תולים רשעתם בפחד אנשי הארץ ומעתה נתמלאה סאתם ובא קצם ולזה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' כמו שאמרתי לך בעגל וכוונת הענין אמרנו שם: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. (יב) בראותו שאין לו שום טענה להליץ בעדם הערים להליץ מצד כבודו ית' יאמר אני לא אחוש להם שודאי הם ראוים לכך אבל מה תעשה לשמך הגדול כי איך יחל לעיני העמים אשר ישמעו הדבר הזה כי הנה מצרים אשר ראו בעיניהם מה שעשית כאשר העלית את העם הזה מקרבו כשישמעו זאת יאמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו כי נוסף על מה שראו בעיניהם מה שעשית בארצם שמעו באזניהם כי אתה יי' התמדת ישיבתך בקרב העם הזה אחרי צאתו משם בכל אשר הלכו אשר עין בעין נראה אתה ה' לעיני כל העמים ועננך עומד עליהם לשמרם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם לנחותם הדרך ובעמוד האש להאיר להם לילה. ואיך יאמן כי יסופר להם שלא אבו ללכת אחריך אפילו ליכנס לים או באש וכאשר תמית אותם כאיש אחד הנה שני הגוים האלה אם המספר הדברים ואשר יסופרו לו יסכימו שלא היה זה מפני מרדם בך והתישם את כחך הגדול המנהגת בצדק ובמשפט רק מבלתי יכולת בכח הגבורה הפועלת במדרגת השוטר כי לא גברה על יושב ארץ. וכאשר לא יכול לקיים לתת להם את הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כי הוא טעם מה שאמרו חכמים ז"ל תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב.) כמו שכתבנו ראשונה. אמנם הפנים השניי' אשר יעדנו שם שיכוונו באמרם זה הוא מה שכוונוהו במקום אחר על למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות ל״ב:י״ב) שאמרו כוכב אחד עולה לקראתכם ששמו רעה וכו' (ילקוט פ' כי תשא). *וזה שכבר וכו', תוכן דעתו הוא, כי בעבור היות הזכר בכלל בע"ח, ואף כי בבני אדם יותר חזק מהנקב', באופן שהוא ימשול בה, וכל איש שורר בביתו ומנהיג אותה, והאשה מונהגת מאתו, ע"כ הוא במדרגת פועל ומשפיע, והיא במדרגת מושפעת ומקבלת פעולתו (וכן הוא ג"כ בבחינת פעולת ההולד' לקיום המין) וע"כ הושאל גם בפי חכמי הקבל' והמוסר שם "זכר' בכלל להורות על כל משפיע ושם "נקבה" על המושפע מזולתו, ויען כי גם בכל הנמצאים העליונים יש גבוה מעל גבוה שומר ותמיד משפיע העליון על התחתון, יש בהם ג"כ דרך משל והשאל' מדרגת זכר ונקבה, אפס הי"ת המשפיע העליון על כל זולתו יקראהו תמיד ד"מ בשם "איש," כמאה"כ "ה' איש מלחמה," וכאשר יסיר השי"ת השגחתו או חסדו ואמתו ממי שהשפיע כל אלה עליו לפנים, הלוא יחדל להיות נחשב בבחינת האיש ההוא כזכר המשפיע, וזשאחז"ל על הכתוב, "אם ככה את עשה לי", כביכול תש כחו כנקבה," והנה המושפעים התחתונים משכלים הנבדלים או מבני אדם, כאשר ישפיעו על זולתם יהיו במדרגת אנדרוגינוס כי יחברו במהותם יחד מדרגת זכר ונקבה, כי מצד אחד הם מושפעים, ומצד אחר משפיעים, וע"כ אמרו למשה "קרב אתה" (אשר מרוחך תשפיע עלינו במדרגת זכר,) "ושמע" וכו', "ואת תדבר אלינו" וכו', ר"ל אחרי אשר תהיה במדרגת נקבה לקבל השפע האלקי תדבר אלינו וכו' וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהביא למעל' "מבלתי יכולת יכול מבעי ליה אמר משה לפני הקב"ה, עכשיו יאמרו האומות, תשש כחו כנקבה ואינו יכיל להציל," שר"ל שע"כ הזכיר הכתוב במאמרו מלת "יכולת" שהיא שם הפעול' במשקל נקבה ולא נאמר "יען כי לא יכול" וכו', לרמוז בזה שההאומות יאמרו שגם עד עתה בעזרו את ישראל ועמד לימינם היה נעזר בזה רק ע"י שום כוכב או מזל, באופן שהיה כחו (ית' מזה עלוי רב,) רק ככח נקבה המקבלת פעולת זולתה, ועתה כאשר שינו מצבם חדל גם כחו זה, וע"כ הוסיף משה להתפלל, "ועתה יגדל נא כח ה'," ר"ל סלח לעונם ותביאם בכל זאת אל הארץ אשר נשבעת לתת להם למען תראה בזה כחך הגדול ואת ידך החזק' לעיני כל, ויכירו וידעו כל הגוים כי אתה כל תוכל, ואין מי מוחה בידך לחון את אשר תחון ולרחם את אשר תרחם, אף כי חטא נגדך, כי זאת תחשב גם בבני אדם לגדול' נפשית אמיתית להאריך אף למכעיסיו ולסלוח לאיש אשר חטא נגדו. וזה שכבר נתבאר מהתור' והנביאים והכתובים. שמדרגת המשפיע עם המושפע והעלה עם העלול הם מדרגת הזכר עם הנקב'. ולזה כל הנמצאים העליונים אשר עשה ה' לקיים על ידם הנהגת העולם ופרנסתו זכר ונקבה בראם זכר מצד מה שמשפיעי' ונקבה מצד מה שהם מושפעי' מעלותיהם וכלם מאתו ית' אשר הוא המשפיע על הכל בלתי מקבל משים אחר. ולזה הוא זכר בהחלט כמה דאתמר ה' איש מלחמ' (שמות ט״ו:ג׳) וצורה התחתונית תוכיח בעליונים וכל שכן שהיותר מעולים מהמשפיעים התחתונים יתחבר בהם זה האדרוגינוסות + בלי ספק עד שבבחינ' זאת נאמר במשה קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ד). כי למה ששמוהו בתחלת דבריהם מושפע מאתו ית' התישו כחו כנקבה ואמרו ואת דבר אלינו כמו שאמרו על ואם ככה את עושה לי תשש כחו כנקבה (ברכות ל"ב.). אמנם כשלא הקדימו הדברים האלה אלא ששמוהו משפיע מתחלה ועד סוף אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' כי בבחינה הזאת הנה הוא זכר תמים וזהו ענין שלישי על מה שכתב בזה הנרבוני בשמו ובשם אביו במאמר בגרמים השמימיים באלהיות בטענה השלישית ממנו והנה בשער מ"ז ביארנוהו בענין נפלא מכלם עיין עליו. והנה על הבחינה הזאת אמר שאמר משה לפניו יתעלה רבונו של עולם אם תמית את העם הזה עכשיו יאמרו שלא היה כל מה שנעשה עד הנה אלא יכולת נקביי משום ככב ומזל שהוא במדרגת הנקבה אצל עלותיהם כמו שאמרנו. והיא שעמדה להם כל זמן שהיתה בעליה או באיזה מצב נכונה לקבל השפע מעלתו אבל כשפסק השפע ההוא מפני המרת מקומו או חלוף מצבו היכולת ההיא תבטל מאליה ואיננה ויאמרו כי מבלתי היות היכולת ההיא היה מה שהיה והרי יתקיים בידם מה שאמרו לאמר ברעה הוציאם: וזהו עצמו מה שכוונו באמרם ואם ככה את עושה לי אלא שכונו חז"ל הדבר כלפי משה דרך כבוד למעלה. ולזה אמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שלא תתן להם פתחון פה שיאמרו שכחך זה מן העליונים הוא או שחסר כחו כמו שהוכחנו בדברים אשר בשער אבל יתגדל ויתנשא להודיע לכל באי עולם כי לך ה' הגדולה והגבורה והנצח ואתה על הכל ומושל בכל לעשות כרצונך בכל עת וזמן ואין מוחה כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד שהמדות האלו מורות שהכל הוא מאתך יתעלה והכל נעשה ברצונך וכפי מה שיתחייב ממדותיך אלה ואין אל בשמים ובארץ שיעכב על ידך. והנה הליץ מצד כבודו ית' לא כמי שמתפלל בעצם וראשונ' עליהם. (יב) ולזה לא נאמר בכאן לשון תפלה אלא ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. כמו שחושש לכבודו ולא אל דבר אחר ודבר גדול דבר כי הוא הענין השמור לנו לגאולתנו המקווה כמו שאמר לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי המחולל וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ב). והוא עצמו אשר הבטיח אותו בסוף הברית הראשונה באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים (ויקרא כ״ו:מ״ה) כי על אלו אשר בזה הספור ידבר כמו שביארנו שם שער ע'. אמנם מה שיאמר בזה ובמה שימשך אחריו על דרך דקדוק השמות הקדושים האלה עם הסכמת מה שכתבנו בפרשת כי תשא במאמר ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) אשר ידענו שם השלמת ביאורו הוא כי מפני שראה עונם גדול מסלוח וממחול לגמרי והלואי שישא אותו מזמן לזמן על דרך שאמר נושא עון ופשע וחטאה (שם) כמו שעשה בעגל והיה לשון הסליחה היא שמורה על המחילה הגמורה כמו שביארנו שם והוא הלשון הדבק והמיוחס תמיד אל שם אדני כי אתה אדני טוב וסלח (תהלים פ"ו) אדני מי יעמוד כי עמך הסליחה (שם ק"ל) אדני שמעה אדני סלחה (דניאל ט׳:י״ט) וזולתם רבים והנשיאות חטא הוא המיוחס משם יי' ולמדתו העליונה כמו שתראנו משם ברור מכמה פנים מוכיחות (יג) לזה אמר שעתה תגדל עתה תרומ' אותה מדת אדני ותנשא לצד אותה מעלה רמה ונוראה שהיא יהוה שבה אמרת בי"ג מדות יהוה יהוה וגו' וסוף נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. עד שבאופן זה ימצאו לכאן שני הענינים. האחד הסליחה לגמרי והיא אשר תנהג בה בכלל העם לבטל הגזירה שאמרת אכנו בדבר ואורישנו אבל יתקיימו ויחיו לפניך ותביאם אל הארץ הטובה אשר נשבעת לאבותם. והענין השני והוא נשיאות החטא יהיה אצל כל אחד האנשים החטאים אשר עד כה הכעיסוך שחייבין לימחות מספרך אמנם לא תמיתם כאיש אחד פן תצא כאש דבה ולעז על יכלתך כמו שקדם אבל תפרע מהם מעט מעט על דרך נשא עון וגו': סלח נא לעון העם הזה וגו' (יג) ירצה כי עם כלל העם תהיה סליחה גמורה כגודל חסדו אמנם עם הפרטיים יתנהג עמם בנשיאות חטא לבד כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי תכלית מה שאמר להם בעגל הוא נושא עון ופשע וגו'. ובפירוש אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' (שמות ל״ב:ל״ד). וכבר ביארנו שם שזאת היא כוונת כי לא ישא לפשעכם וגו' (שם כ"ג) שים עיניך עליו. (יג) ולזה נענה על פי דרכו ויאמר ה' סלחתי כדברך ירצה סלחתי אמנם כדברך שאמרת שלא תהיה שם סליחה גמורה כמו שתהיה במדת אדני אבל תרומם ותנשא המדה ההיא לצד מעלת מדת יהוה הנושא עון כאשר דברת באופן שתהיה הסליחה לכלל העם ונשיאה לחוטאים לבד והנה הסליחה התנאית מצד מה שמשתתף בה הנשיאות נתיחסה לשם יהוה הגדול לא מצד הסליחה עצמה והוא דיוק נכבד מאד. ובאר הענין ואמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי וגו' ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם (יד) יודיעהו שהגזירה תעמוד בקיומה אצל האנשים מצד מה שהם אישים פרטים באומה כי אחר שכל כך מרו ועצבו לא נקווה מהם שום טוב. ואומרו וכל מנאצי לא יראוה (יד) יראה שכוון אל המרגלים עצמם מוציאי דבת הארץ רעה והעד מה שסמך ועבדי כלב עקב מה שהיתה רוח אחרת עמו שירצה ממה שהיתה לחביריו. והכוונה לומר כי אלה לא יכנסו תחת הסליחה ולא תחת הנשיאות ולא עליהם הוצרכה השבועה כי נאצותם תענה בפניהם להתחייבם כמו שאמר בסוף וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' כי לא נתן להם שום אריכות: והעמלקי וגו'. ירצה ומעתה העמלקי והכנעני יושב בעמק כמו שאמרו אלו באזניכם לכן גורו לכם מפני חרב ופנו וסעו לשוב לאחריכם כי אינני בקרבכם ולא תהי' לכם תקומה אל הטעם שכתבנו ראשונה: וידבר ה' אל משה וגו'. אחר שנתפשרו ביניהם על זה האופן רצה לשתף אהרן בענין כמו שנשתתף בתלונה דכתיב וילונו על משה ועל אהרן כל העדה וגו' וצוה שיודיע להם סוד הענין כלו כי אם הוא נושא עון לשעה נקה לא ינקה ושלא נסתלקה מדת הדין לכלותם כרגע רק מפני חלול השם ולזה אמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו'. אם אתם תבאו וגו' ופגריכה אתם וגו' כבר פירשנו אותם למעלה אצל דבריהם. והרי נתפרש להם ענין הסליח' אצל הבנים וענין הנשיאה אצל האבות: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'. (טז) אמר שיתחייב גם כן להיות ענין נשיאות מה אצל הבנים אלא שהוא בהפך האבות כי אצל האבות הוא נושא עונם ואצל הבנים הוא נושא זכותם וטובתם ותולה אותו זמן (טז) וזה מפני שקרה להם כבנים אשר זנתה אמם כי הובישה פניהם בפני כל רואיהם עד שתמית וכן אלו לא יוכלו לבא אל ארצם ולא יתיצבו כנגד אויביהם בחיי אביהם הזונים מאחרי ה'. ולזה ישאו עון זנותם זה ארבעים שנה ואחר יבאו אל המנוח' ואל הנחלה והנה אלו הארבעים שנה ינתנו (יז) לאבות במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום כי אחר שנמשכתם על דברי בשליחות המרגלים על האופן ההוא הנזכר והם עשו לשם ארבעים יום הרי אני מחשיבה לכם למצוה ומעלה אני עליכם כל יום מהם לשנה וכאלו עשו שליחותכם ארבעים שנה ולזה תשאו את עונותיהם רצוני שתהיה פורענותיכם נשואה ותלויה כל ארבעים שנה הללו ועם זה וידעתם את תנואתי כלומר כמה רב טוב הפסיד הסר מעלי וממאן לשמוע בקולי כי אפילו בדבר שקלקלתם בו הגיע לכם תליית העונש בשכר שנמשכתם אחר עצתי: אני ה' דברתי אם לא זאת אעש' וגו'. נזדרז בשבועה כי ידע את אשר יתאבלו על הדבר ויאמרו בפיהם חטאנו הננו ועלינו וגו' וענין השבועה כבר פירשנוהו ראשונ' אצל אומרם ז"ל במשל קונם שאין אתה רואה בביתך כו' (במ"ר פ' ט"ז). כי אם חוטא אחד יאבד טובה הרבה בהתיש כח גבורה של מעלה כמו שהיה הענין במלחמת העי על ידי חטאו של עכן בן זרח (יהושע ז׳:כ״ד) כל שכן אם ישובון מאחריו קהל רב ועצום ואם מחמת האונס יודו בפיהם. ולזה גזרה חכמתו שלא יכנסו לשם עד תום כל הדור העוש' הרע בעיניו ויבא אחר תחתיו שלא יסורו מאחרי ה'. ומזה נצטער משה כשחשד ענין ההסרה על ענין בני גד ובני ראובן עד שאמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל (במדבר ל״ב:י״ד) לפי שכבר ידוע שבכלות הדור ההוא יכלה הזעם. (יח) והנה כשהעפילו לעלות ההרה וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנ' כי גלגלי זכיותיהם ואופני כשרונם לא עצרו כח להסיע עמהם ארון הברית אדון כל הארץ הנוסע אותם על פי ה' ביד משה וכאשר לא יצאו בצבאותם הנה העמלקי והכנעני הספיקו להכות ולכתת בהם עד החרמה כדי שירגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) הנה שנתבאר כוונת הספור הזה בהתר הספקות שעוררנו. ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחלה מצורך החיים המוגבלים לשלמות האדם והצלחתו ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה ועל כן לא באו אל אדמת הקדש ובסוד עם ה' עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלהית בכל מעשיהם אשר בעבור זה יתוסף כח בגבורה של מעלה לגרש גוים גדולים ועצומים תחתם וכמו שאמר הכתוב יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה (תהילים כ״ב:ל״ב) (יט) ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז"ל (במ"ר פ' י"ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל' מקוה לקבל עליהם שם עבידות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו' והוא ענין נכבד. אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ"ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב"ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם. והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי' לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן. וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ"ז גם במראה בין הבתרים שער י"ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני. וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים (תרומות פ"ד) ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה (שם) ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן ע"א ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד) וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'. יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה' והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה'. ובספרי (פ' שלח) ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו (אלא) שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו'. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי' בתורת טעמא ואם קבלה נקבל ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' נאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' (דברים ח׳:י״א) כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל' ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וכם בשבתם חוץ לה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב"ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל יי' וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
עקידת יצחק
והנה אחר שגמר המצות אשר מדרכן לבא ליד האדם מיד בבואו לכלל איש יזכור אותן שמדרכן לבא לידו אחר התחזקו יותר באנושות והם ענין המלחמות והדברים הנמשכים להם ואמר כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי יהי' בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגומר. והכונה כי לפי ששם בשעת הסכנה הם צריכים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן חזק אם להצילם ואם לתת אויביהם לפניהם הנה לזה צריכין לישמר יותר מכל דבר רע וזכר שני ענינים הכרחיים קל וחומר לכל מה שיתלה ברצונו ובחירתו. האחד טהרת הבעל קרי אע"פ שהיא טומאה באה שלא מדעתו ראוי שיטהר מיד ממנו ולא יהי' בתוך המחנה בעודו טמא. והשני הוא מפני הטנוף הנולד מהצרכים ההכרחיים שצריכים מקום מיוחד חפירה וכסוי ונתן הטעם כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה וגומר. כמו שכתבנו. ומזה תלמד שיהיו מחניך קדוש בכל הדברים החמורים הנתנים לבחירתך באופן שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכבר הגיע מההשגחה האלהית שספק מזונם כל ימי היותם באהלים במדבר במזון הנבלע באיברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים והטף יכולין לעמוד על הענין ההוא ולא יסבלהו טבע הצניעות מה שלא היה כן במחנה המלחמה כי כלם אנשים. והנה לפי שמעסק המלחמה על תרוב ימשך שבי השבויים ובריחת העבדים לזה סמך לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. מה טעם אשר ינצל אליך מעם אדוניו. כלומר הדין נותן וכבר ראית מה שכתבנו בו בתחלה. וזה ידבר אפי' בעבד הכנעני הבורח לארץ ישראל מיד ישראל היושב בחוצה לארץ. ולפי שבהיותם במחנה המלחמות היה המנהג באומות להביא שם הקדשות להשתמש מהם אנשי המלחמה הרחוקים מנשיהם לזה היה המצוה להם להרחיקם מזה הפחיתות וההפקר המכוער ואמר לא תהי' קדשה מבנות ישראל ולא יהי' קדש מבני ישראל. והכוונה אפילו בכל מקום כי במחנה כבר הוזהרו מקרה לילה שהוא שלא מדעתם כל שכן שלא יראה בהם ערות דבר כלל ומהידוע שעקר הקדשות הזה הוא היות אשה בת ישראל מזומנת לביאת הפקר בלי חופה וקדושין כמ"ש רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתחלת ספר קדושה ופירש אנקלוס חומרא יתירה היא שאף על פי שהיא אשה מיוחדת כיון שהכל יודעיך שאין לו בה קדושין הוא הפקר לעיני הכל והרי הוא חוזר לענין ההפקר הראשון. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו והנרא' בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לבית דין שלא יניח אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכי' בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב קחי כנור סובי עיר זונה נשכח' הטיבי נגן הרבה שיר למען תזכרי (ישעיהו כ״ג:ט״ז) כל אלו דבריו. ובזה נמלצו דבריו מאד במה שביאר שלא הוצרך הכתוב אלא לאזהרת ב"ד שבכל עיר ועיר שלא יניחו לשום אשה בת ישראל להפקיר עצמה ולהושיב קובה של זנות כמנהג הכותים או שום הפקר כלל והוא נכון מאד כי דברים הללו וכל כיוצא בהן כשיעשו בפרסום הקולר תלוי על צואר ב"ד ואם הם לא יחושו והרבים לא ימחו בהם העונש מוטל על כלם ומידם יבוקש בלי ספק. וכבר כתבתי בשער סדום הוא שער עשרים מה שראיתי שערוריה בענין הזה בדורות אשר לפנינו וכמה נתחבטתי עליו לפני פרנסי הדור ושופטיו בטענות נמרצות עד שנעש' בו צד תקון ואם הוא מעט. והנה הרב המור' הפליג בגנאי זאת העביר' בפרק הנזכר למעלה מלבד מה שיהי' שם מעירוב הזרע ובלבול הנחלות ושאר מיאוסים אשר זכרם שם. ולהורות על מיאוס זה הפועל ותיעובו אמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. כי שני הענינים הם שוים בפחיתות ומיאוס. ולפי שצורך המלחמות שזכר ראשונ' יביא האנשים לצורך ממון וללות מזולתם דגן תירוש ויצהר וכיוצא כמו שנמצא הענין בימי נחמיא התרשתא נאמר שם (נחמי' ה') ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם ויש אשר אומרים אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב ויש אשר אומרים לוינו כסף למד' המלך שדתינו וכרמינו לזה סמך לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל וגומר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. ואמר כן לעבור על המלוה ברבית לישראל בעשה ול"ת כי לנכרי תשיך היא מצות עשה מצד שהיא לאו הבא מכלל עשה לנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך (ב"מ ע':) ולאחיך לא תשיך כמשמעו הרי עשה ולא תעשה. והוא מ"ש לנכרי תשיך זו מצות עשה וחלילה שיהי' מצוה לתת לנכרי לרבית שהרי אמרו כספו לא נתן בנשך (תהילים ט״ו:ה׳) אפי' לגוי (מכות כ"ד.) ועל דרך הפשט הוא כמו את הנכרי תגוש ושניהם כמו שפירשנו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך וגומר (דברים ט״ו:י״א) לומר שאם יעלה בלבו דבר של יוהרא קפיצת יד או נגישה וכיוצא שכבר יוכל לנהוג בהם בנכרים ושלזה ראוי שיתרחק ממנהגם עם אנשי עמו ואמר למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה שהברכה מצויה מצד ההשגחה כאשר תצוה להרחיק התועלות הרגילות לבא מפאת ההשתדלות. ולפי שבעת המלחמות נודרים נדרים ונדבות כמו שאמר וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳). וכן ביפתח אמר וידר יפתח נדר ליי' ויאמר אם נתון תתן וגו' והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגומר (שופטים י״א:ל״א). לכן אמר הכתוב כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וגומר. והכוונה כי דבר הנדר והנדבה על כל פנים ידרשנו יי' ממך מצד שהיית חייב בו אף בלא נדר והוא נפרע ממך מדעתך ושלא מדעתך וחטא איחור הנדר ישאר בהוייתו. וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הנדר אע"פ שלא תנצל מהתשלומין על אשר גמלך כל טוב כך שמעתי והנאני: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (ג) אמר שבמוצא שפתים יש שתי מצות האחת האיסור והמניעה מעשות כענין שבועת בטוי להרע או להטיב להרע לעצמו או להטיב לעצמו והשנית מה שיהי' בקבלתו עליו לעשות דבר מצוה או לתת מממונו להקדש או לעניים וכדומ'. והנה על הענין הראשון אמר תשמור. כי השמר. פן. ואל. היא לא תעש' (שבועות ד'.) ועל השנית אמר ועשית. ועל ביאורם אמר על ראשון ראשון כאשר נדרת ליי' אלהיך נדב' אשר דברת בפיך. כי הנדר הוא הבא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳) אמנם הנדבה הוא על קבלת המעש'. ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקיים בין למניעה בין למעש'. למניעה כאשר נדרת ליי' אלהיך. למעשה נדבה אשר דברת בפיך. ולפי שבשעת המלחמות הותרה השחתת האילנות ועקירת הנטיעות כמו שאמר וצרת עליה (דברים כ׳:י״ב) בכל מיני צרה (ספרי פ' שופטים) לזה סמך בכאן כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגומר: כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וגו'. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים בעת המלחמות אבל ראוי שישמור כל אדם כרם רעהו שדהו או קמתו שלא לאכול מהם אפי' שיהא שכיר שם למלאכה כי אם שיהי' בזמן הקציר או הבציר שאז נותן אל כליו של בעל הבית ואז הוא יכול לאכול כנפשו שבעו ואל כליו לא יתן וכן לא יניף חרמש וגומר. וכלפי מה שאמר בראשונה כי תצא למלחמה וגומר וראית בשביה אשת יפת תואר וגומר. וסוף והיה אם לא חפצת ושלחת' לנפשה, אמר בכאן כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. יבאר שהשלוח ההוא יהא בגט כשר ומדוקדק כדת משה וישראל יספיק לעקור הקדושין שהיו ביניהם כדי שתוכל להיות לאיש אחר ואסר אותה לראשון אחר שיצאה והית' לאיש אחר שאם לא כן היה עקר סחורות האנשים הפחותים בחלופי מטותיה' ותמלא הארץ זמה ולזה אמר כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. *שח לי חכם אחד וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי מלבד חיבור זכר ונקבה לצורך ההולדה וקיום המין הנהוג רק בבע"ח, אשר אין שום ייחוד וייעוד ביניהם, כי אם פעם תלוה נקבת הבהמה אל זכר זה ופעם אל אחר, יש עוד ב' מיני נשואין בין בני אדם, הא' הוא הברית האנושי אשר יקשר איש ידוע עם אשה אחת ידועה, שתהיה מיוחדת ומצומדת רק לו כל הימים ואין לזר חלק עמו באהבתה וחבתה, למען יהיו עי"ז הבנים הנולדים מהם מיוחסים רק לאב אחד ידוע, ובזה הענין הושוו כל העמים יחד, מלבד קצת ב"א השוכנים באיי הים הרחוקים, אשר יחיו עוד כפראים בשדה, ונמשלו גם בזה כבהמות, אשר מחק אנושי לא ידעו עוד מאומה, ומין נשואין וברית זה נקרא בל"א איינע בירגערליכע אדער ציווילעהע, אפס מין נשואין השני הוא הברית הדתיי, הנעשה בפעולות המיוחדות עפ"י חקי דת ואמונת כל עם ועם בדרכים שונים זה מזה, ד"מ לפי דת משה וישראל יכרית הברית הזה ע"י א' מג' דרכים, בנתינת האיש הכסף או השטר אל האשה או בפעולת הביאה אם יחובר לכל א' משלשתן גם מאמר האיש אל האשה "הרי את מקודשת לי" וכו', ולפי דת הנוצרים יעשה זה ע"י שיטול אחד מכהניהם יד האיש ויד האשה אשר תנשא לו ויחברם יחד באבנטו, וכן יש גם לכל שאר העמים חק ודרך ידוע להם לכרות על ידו ברית הנישואין הדתיי [והנה מימי קדמתה חברו כל העמים בעלי דתות תמיד ב' מיני נישואין אלה יחד. באופן שלא הורשה לאיש ואשה לחיות יחד, אם לא באו תחילה בברית הדתיי יחד אשר עמו בחוברת נכרת גם ברית האנושי ביניהם, ורק חדשים מקרוב זה יותר מארבעים שנה החלו מחוקקי מדינת פראנקרייך, ואחריהם נמשכו עתה גם קצת מיושבי שאר ארצות באייראפא, להבדיל בין שני אלה, ולתת הרשיום לכל מי שירצה להתקשר עם אשתו רק בברית האנושי לבד לפני שופט העיר מבלתי היותו מוכרח להתקשר עמה גם בברית הדתיי,] ונמשך מזה כי אף בהמיר איש ישראל אח"כ את דתו לא ינתק בזה עוד את חבלי הברית האנושי והדתיי אשר כרתה עמו אשתו בהיותו עוד יהודי, אם לא יפטור אותה בגט הכשר עפ"י חקי דת ישראל, כי מבלעדי זאת לא תוכל להיות אשתו היהודית הזאת מותרת להנשא לאחר, אחרי שהיא נשארה עוד בדתה אשר על פיה נקשרה עמו בקשר אמיץ וחזק. שח לי חכם אחד כי אחד מחכמי הגוים בראותו היהודים שואלין ודורשין גט מיד איש יהודי מומר והוא היה מסרב לגרש האשה היהודית ששאל לו למה יבקשוהו ממנו כי אחר שיצא מדתו ראוי להם להחשיבו כאלו אינו והרי אשתו ראוי' להחשב כאלמנה לכל דבר ואמר שהית' תשובתו אליו כי לא באה עליו המרה עצמית אלא מקרית כלומר שנוי השם או שנוי השכינה שאין בידו להמיר עצמותו באשר הוא יהודי. אמרתי לו התשוב' הזאת היא אמתית לפי דתנו והיא מאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא אבל אינה יכולה להכנס באזני הגוי החכם שיש לו להשיב שאין עצמות כעצם הדת ואין מהות כמהות האמונה ואחר שיצא מכללה הרי אינו אדם לפי שרשיה כ"ש שאינו ראוי להקרא יהודי ואם כן כבר נשתנה שנוי עצמי מחי למת או ממת לחי וכן הוא מאמרם ז"ל גוי שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות ס"ב.) וכן משפטם בזה. אמנם מה שנרא' לי להשיב בכדומה כדי שיכנסו הדברים באזניהם הוא כי בחבור האשה לאדם יש שלשה ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיים בלתי מדברים והוא ענין המשגל להולדה. והשני הוא מיוחד למין האדם בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבדו ואיסורה על כל שאר כדי שלא לערב הזרע כי בזה הענין מהייחוד הושוו כל אומות העולם זולתי אם נמצאו מדבריים נחשבים כבהמות נדמו. והענין הג' שיהי' הייחוד ההוא מתקיים באופן מה מיוחד מזולתו וזה יהיה להם מצד היותו בעל דת כי תורת משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף ושטר וביאה ודת הנוצרים בנטילת ידים וכיוצא וכל אחד מהאומות כפי חקם. והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חוזק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוקה לו מצד שהם אדם לא מצד שהם יהודים ולזה אע"פ שהומר עדין הוא באישיותו ולזה חוייבת לבקש ממנו פיטור. אמנם נבקש שיהי' גט כשר כדת יהודים לפי שהיא יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר לפי דתה וכן מענין המלחמות הוא מה שאמר כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו וגו'. וכן בהשחתות המלחמות שייך מה שאמר לא יחבל רחים ורכב וגומר. וכ"ש כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו כי זה הותר בעכו"ם בשעות חירום המלחמות אבל בישראל לא: