דברים טו:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול והגיונות אל עמי

לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃ (פ)

עקידת יצחק

*תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד (כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל), גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם (איוב ה׳:י״ג) וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".-
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.-
אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מחובות האדם לבלתי היות יושב ובטל כי אם להשתמש תמיד בכחות נפשו וגופו כפי יכלתו האנושית, וזאת הוכיח החוקר על ב' אופנים, הא' כי אחרי שגם כל אומן ד"מ מעבד עורות או אורג בגדים יגונה בפי כל ובשם עצל ורפה ידים יקרא, אם איננו חרוץ במלאכתו, אף שהוא רק עבודה פרטית המיוחדת לו, ותכליתה רק בצע כסף אך כי שיגונה האדם בכלל אשר תעודתו עלי ארץ לעבדה ולשמרה אם טומן ידו בצלחת לבלתי עשות מאומה, הב' כי אחרי שכל אחד מאיברי האדם לא יקרא עוד בשמו על צד האמת כאשר יחד מעשות פעולתו, ד"מ עין העור אשר לא תוכל עוד לראות אינו ראוי עוד להקרא בשם עין בבחינה אמיתית כ"א על צד העברה וסיפוק כעין הצלם מעשה ידי אדם, אף כי שאין האדם בכלל עם כל איבריו יחד ראוי להקרא בשם אדם אמיתי, אם מתרפא במלאכתו הוא ובעצלתים חובק את ידיו, אפס אחרי אשר התאמת לנו חובת כל אדם להיות חרוץ במלאכתו, נמשך מעצמו כי חריצותו ראויה ומחויבת שתהי' רק בפעולות היותר יקרות ונבחרות המביאות אותו לתכלית טובה הנרצית, כי הפעול' שאינה מביאה לתכלית טובה פעולת שוא וריק תקרא, והמתעסק בה כיושב ובטל יחשב, ונמשך גם מזה, כי השתדלות האדם ראויה שלא תהי' רק לאסוף קנינים זמניים ומדומים כהון ועושר ורכוש אשר קוניהם לא יאמרו די ולא ישמחו בחלקם, כ"א, תמיד תרבה תשוקתם לאסוף עוד יותר כמאה"כ אוהב כסף לא ישבע כסף", כ"א לקנות הקנינים האמיתיים שהם מעלות ומדות טובות אשר הקונה קצת מהם ישמח ויתענג בחלקו אף שגם הוא יחפוץ וישתוקק לקנות עוד יותר (עיין למעל' שער כ"ד) וע"ז רומז הכ' ששת ימים תעבוד וכו' וביום השביעי שבת שבתון לד"' שהכוונה שפעולתך ומעשיך בששת ימי המעשה יהיו להשגת השלמות באופן שתשמח בשבת בעת אשר תשבות ממלאכתך אחרי השיגך תכלית יקרה, כמו ששבת הי"ת ביום השביעי אחרי ששמח במעשה ידיו אשר כלה, כי רק אז תתענג על ה' ותמצא מרגוע לנפשך בעמלך אשר עמלת בו כל ימי השבוע, ורק מיגיע כפים כזה אה"כ "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" ואמרו חז"ל "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב" ורק באופן זה יהיו כל מעשיך בימי החול נרצים בעיני הי"ת ומסכימים למצותו ופקודתו כמאה"כ אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעבוד וכו', ואחרי שהראנו הרב ז"ל על איזה אופן ראוי לנו לעבוד עבודתנו בששת ימי המעשה, חקר גם על אופן חובת שביתתני ביום השבת, ועל סיבתה ותכלית' והתועלת היוצאת לנו מזה ואמר כי השביתה ביום השביעי תבחן מב' בחינות, הא' בבחינה האדם השובת, ר"ל שינוח וינפש ביום השבת, והב' בבחינת כל מלאכה שלא תעשה בשבת, ועל הבחינה הראשונה אה"כ וביום השביעי שבת לה' אלקיך" ועל השניה אמר לא תעשה כל מלאכה" והנה תכלית השבית' והמנוחה לאדם ביום השבת היא למען יהי' לו יד ועת ראוי ונכון להתבונן בעיונים אלקיים במציאות הי"ת, וכי הוא הבורא וממציא כל יש מאין, כי ע"י שביתתו זאת יזכור, כי גם הי"ת שבת ביום השביעי מהמציא עוד בריאות חדשות, כ"א נתן יד לחקי הטבע להתנהג מאז והלאה, כל ימי עולם על פי דרכם לבד ורק בזאת תושרש בלבו אמונת החידוש, כי לפי דעת מאמיני הקדמות הלוא אין הבדל בין יום השביעי לשאר הימים, כי לדעתם שבת הי"ת מאז ומקדם מעשות חדשות, ורק חקי הטבע היו הולכים ומתנהגים תמיד בלי חשך, כאז כן עתה, ובזה ביאר הרב ז"ל שאלת השואל לאמור, אחר שהחידוש הוא בפועל איך תהי' השבית' זכר לפועל? באמרו כי על ידי זכרנו והאמיננו, כי שבת ביום השביעי, על כרחנו אנו צריכים להאמין בבריאתו העולם בששת הימים, ותכלית מניעת הנחת עשיית המלאכ' גם מבן ובת, מעבד ואמה היא להזכירנו. כי כמו שנניח ביום השבת כל הנתונים תחת ידינו לשבות ולהנפש בו, ונעשה אותם חפשים מעבודתם, כן נתן לנו הי"ת החופש בהוציאו אותנו ממצרים מבית עבדים לחירות, וע"כ אמר הכ' בדברות הראשונות בבחינה הראשונה "זכור את יום השבת" וכו' המורה על השביתה למען נוכל להשכיל ולהתבונן בדרכי ה' ובאמונת החדוש, והטעם "כי ששת ימים עשה ה' וכו', וינח ביום השביעי" ובדברות אחרונות אמר בבחינה השניה שמור את יום השבת וכו"', המורה על מניעת עשות מלאכה בעצמו או ע"י בן ובת או עבד ואמה, והטעם "וזכרת כי עבד היית במצרים וכו"', ולהורות על חיבור ב' בחינות אלה במצות השבת אמרו חז"ל "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ורומז ע"ז גם מאה"כ "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, והתועלת השניה היוצאת משמירת השבת היא, כי מלבד שביום זה אשר בו נשבות מכל מלאכת עבודה יכול גם המון העם העושים במלאכה כל ימי השבוע לשמוע לימודי ה' חקיו ותורותיו מפי מורי העם ומלמדיו כמאחז"ל "לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא ללמוד בהם תורה" הנה גם זה הוא בעצמו לפי דעת חכמי הקבלה מסוגל יותר משאר הימים, להיות לעזר ולהועיל לכל דורש ומבקש חכמה עד שיהיו לימודיה אשר ילמוד ביום זה מושרשים ועושים רושם יותר בלבו מבשאר הימים, ועוד בה שלישית אשר תגדיל מעלת יום קדוש זה. כי השבת הוא מזכירנו בחיי העולם הנצחי והעונג אשר נתענג שם אחרי אשר נאסוף אל עמנו כי כמו שיתקדש ליל יום השבת רק אחרי עבור ששת ימי המעש', וימי החול הם כאמצעים ביחסם אל יום השבת שהוא התכלית, וראוי להם שיכינו מזון וצידה ליום השביעי כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) "מחד שבך לשבתך" וכו' כן יהיו שם בארצות החיים המנוחה והנופש האמיתי לנו למנה, רק אחרי כלותינו מלאכתנו ועבודתנו בחיי הבלנו פה עלי ארץ, ומחויבים אנו להכין נפשנו בעוד בחיים חייתנו ולעשות פה את הטוב והישר למען נהיה ראוים להתנחל בארצות החיים ולשבוע שם שובע שמחות, כמאחז"ל "התקן עצמך בפרוזדר כדי שתכנס לטרקלין" [ טרקלין כי כן היה דרכם אז להיות בני הסעוד' מסובים על ג' מטות הגדול באמצע, והשני לו למעלה ממנו, והשלישי לו למטה ממנו (עיין ברכות דף מ"ו ע"ב וברמב"ם רפ"ז מהלכות ברכות.)] וע"כ נקרא בתפלה יום השביעי תכלית מעשה שמים וארץ; כי לא לבד אצלנו בני אדם יהיו כל ששת ימי המעשה וכל עמלינו אשר נעמול בם רק כאמצעים ליום השביעי שהוא התכלית, למען נשבות וננוח בו ממעשנו ומעצבון ידינו, כמו שאמר החוקר כי לא נשבות רק בעבור שנשבות כי אם גם הי"ת יצר עולמו בששת הימים מהאין ליש, רק למען ישבות ביום השביעי, ויחלו בו כל כחות הטבע לפעול כמנהגם ועפ"י דרכם כל ימי העולם, באופן שהשבת הוא התכלית, לכל מעשה שמים וארץ, ונמשך מכל זה כי השבת איננו לבד זכרון לחידוש העולם, כ"א גם אות ודמיון למעשה התורה, יען כי כמו שהשבת תכלית הבריא', כן מעשה התורה תכלית כל מעשה האדם עלי ארץ, והוא גם אות ודמיון לעולם הנצחי הצפון לעושי טוב פה עלי ארץ, וע"ז רומז מאחז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" ר"ל אם יושרשו בקרבם ע"י שמירתם את השבת שני עיקרים הראשונים, ר"ל אמונת החידוש והיות שמירת התורה תכלית חיי האדם, תהיה להם גם השבת השלישי למנה ר"ל גאולת הנפש האמיתיית. לחיים נצחיים שגם עליה רומז השבת, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי כונתו הוא לבאר הכתוב "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" שר"ל שכל העיקרים המושרשים בלבם ע"י שמירת השבת וכל תועלותיה יושגו ג"כ ע"י מעשה המקדש, וזש"א "אתם עשיתם לי משכן" וכו' הרומז על בנין העולם, והראיתם בזה אמונתכם בחידוש העולם (שברא הי"ת בנדבת לבו כמו שעשו גם הם לכבודו המשכן וכל כליו רק בנדבת לבם) ע"כ תוכלו ג"כ להיות בטוחים שאעשה למענכם באחרית הימים רב טוב וחסד באופן נסיי, (כמו שעשה לאבותנו בהוציאם ממצרים) עד שאברא בעבורכם ולטובתכם שמים וארץ חדשים, (והם ב' הלימודים המושרשים ג"כ ע"י שמירת השבת הנרמזים במלות "זכור ושמור") והאמונה והידיעה הזאת ביכולת הי"ת לשנות הטבע לטוב ולרע, והשגחתו הפרטית על בחיריו, תסבב את האדם לשמור דרכו מחטוא במעשיו, ולהשתדל להיות תמיד נקי כפים וחף מפשע, וזש"א אתם עשיתם כפורת" שהוא לשון כפרה והסרת המעשים הרעים אני אכפר עליכם כל חטאתכם" וכו', ואחרי שישתדל האדם להיות נקי כפים יהי' ראוי יותר ללימוד התורה ונוטה אליה, וזש"א "אתם עשיתם שולחן לפני" המורה על הפנותם כפי היכולת מעסקי העולם והבלי הזמן למען עסוק בלימוד התורה והחכמה האמיתית, לעתיד אני עורך לפניכם שולחן" וכו', להסיר מכם כל דאגה ממחסור ועוני, כ"א אשלים לכם כל צרכיכם, עד שתוכלו להתעסק בקנין התורה והשלמות האמיתית", וזש"א ג"כ "אתם עשיתם לפני מנורה, ואני מאיר לכם" ר"ל אאיר שכלכם באור התורה האמיתית", (וזה התכלית יושג ג"כ משמירת השבת אשר הוא העת הראוי להתבונן בעיונים ולימודים אלקיים) ובעבור עשותכם באופן זה קנין התורה לתכלית אחרון הנבחר מכל, זש"א "אתם עשיתם לפני ארון וכו' ואני אתן לכם לעתיד לבא שכר טוב שאין לו הפסק", ר"ל השכר והאושר הנצחי שהוא התכלית היותר נבחר לכל חיי האדם השלם, ועליו רומז גם השבת בבחינה שלישית כמו שבארנו למעל'. כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל ראוי ומחוייב שיהיה עסקו בנבחרות שבפעולותיו. הקודם ביארו החכם בה' מהראשון מהמדות וזה בשני מופתים. כח האחד מעלת המעולה על אשר למטה ממנו. וכח השני כח הכל על החלק. אמנם האחד סדרו על זה האופן ואמר ואם באורג ובמעבד העורות יש בו קצת פעולות ומעשה. ובאדם אין בו שום פועל אבל הוא בטל. והנה הוא טבעי והנזכרים מלאכותיים. זה לא יכון אמר שאם האדם מצד מה שהוא בטל מלאכה מרחיק היותו יושב ובטל אפילו מהיותר פחותות שבמלאכות. קל וחומר שיהיה לו כן מצד מה שהוא אדם במלאכת הטבע שהיא המלאכה הראשונ' והיותר שלימה ומעולה עליה שחוייב שתהיה לו מלאכה מיוחדת ופעולות מסודרות מצד מה שהוא אדם שהוא היותר שלם שבנמצאות הטבעיות וחלוף זה לא יתכן: אמנם המופת השני סדרו על זה התואר אמר גם לחלקי האדם יראה לכל אחד מהם פועל לעין ליד ולרגל וכן מלבד אלה עד כאן. והכונה אם לכל אחד מהחושים החלקיים ימצא פעל מה כמו שהוא הראות לעין והמשוש ליד וההליכה לרגל וכדומה. וכאשר יחסר מאחד מאלו פעולתו המיוחדת הנה לא ישאר שמו עליו רק בדרך הספוק כמו שתקרא עין לעין הצלם כמו שזה עצמו אמר הכתוב על עושי הצלמים לפי דעתי (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' כמוהם יהיו עושיהם וגו' ירצה שכאשר לא ימצא להם בכל אחד מחושיהם הפעל הנאות אליו והוא ההשתמש בו כראוי וכמו שראוי. הנה הרי הם כמי שנפקדו מהם חושיהם והרי הם שוים לצלמים אשר המה עושים כמו שכתבנו בשער כ"א ובשער מ' שהוא פירוש נאות לכל אלו העניינים. וכל שכן שיהיה זה באדם בכלל כי כשיחסר פעולתו המיוחדת מצוי כללותו לא יקרא אדם רק בשתוף השם או בספוק לבד. ויסבול שרצה בזה באומרו (שם) כל אשר בוטח בהם כי לא אמר כל הבוטחים אבל יכון על הבוטח כלו לומר שאם כל אחד מהחושים יתבטל שמו מעליו לחסרון פעולותיו המיוחדות כל שכן שיקרה זה לכלו כשיחסר מה שיאות לו מצד כללות אשר לבטולו ראוי שיקרא מת כמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו (משלי כ"א). יאמר שתאות העצל אל הבטלה מביאתו לידי שעמום בעבורו יתואר כמת כמו שאמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרואים מתים מה טעם מפני שמאנו ידיהם לעשות וכי אין המיתה רק בטול הפעולות. ויתכן שירצה שתאות העצל תאוה מסופקת וחלושה רוצה בשלמות ואינו חפץ בהתעמלות להגעתו ועל דרך שאמר במקום אחר מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כאשר כתבנו בשער כ"ב ואמר שהתאוה הזאת על זה האופן תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות בעת הפועל והוא גם כן נכון. הנה שנתיחד לו לאדם פועל מצד כללותו בלי ספק. והנה הפועל הזה אשר מצד הכללות הוא אשר נתברר מסוף מעשה האדם באומרו (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה חלוף מה שנאמר ראשונה (שם) ואדם אין לעבוד. כי הנה באמת האדם לעמל יולד ושלמותו תלויה בפעולותיו כמו שזכרו חז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) יכול אפי' יושב ובטל ת"ל (דברים ט"ו) בכל משלח ידיך אשר תעשה כי באמת אמרו (כתובות נ"ט:) הבטלה מביאה לידי שעמום. וטוב שיובן ממאמרם זה המופת עצמו שעשה החוקר כלומר יכול יהא האדם בכלל יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. רצוני שזה תוכל ללמוד ממעשה ידך אשר הוא פועל מיוחד לאחד מחלקיך. ואם לחלק קטן ממך יש לו פועל מיוחד והאדם בכלל שיהיה יושב ובטל זה לא יתכן. והנה הענין הזה יותר ממה שנתבאר והמופתים הנכוחים האלה קובלה אמתתו מהפרסום שכבר נכנסו דברי שלמה ע"ה באזני כל העם בכל מה שהפליג להרחיק ולגנות הרשול והעצלה בכמה מקומות מספר משלי וזולתו עד שכבר היה בעיני ההמון המגונה והנמאס שבכל חטאת האדם כמו שבא בשער כ"ה חלק ב' אמנם הנמשך הנה הוא מבואר מעצמו. וזה שכל פועל ועסק מאי זה מין שיהיה שלא יגיע המתעסק בו אל סוף חשקו ותכליתו הנה הוא פועל ריק כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ה ח"ג. ומה שהוא על זה התואר הנה לא יצא האדם בו מהיותו יושב ובטל. אמנם החריצות והזרוז בכל העסקים הטפלים *בתנועות אשר תחת הכמה וכו', ר"ל כי קניני החומר יחשבו רק לפי כמותם כי מעט הכסף והזהב אשר ביד אביון איננו נבדל באיכותו מהכסף והזהב אשר באוצרות המלכים והשרים רק בכמותו שזה מעט וזה הרבה, אפס קניניי הנפש כמדות ומעלות טובות, או חכמות וידיעות, אשר יש לאנשים שונים יבדלו אלה מאלה לא לבד בכמותם כ"א גם באיכותם, כי האיש שיש לו ד"מ מידת הרחמים בכמות יותר גדולה מזולתו תשתנה מדת רחמנותו גם באיכותה ממדת הרחמים של זולתו, וכן כאשר תרבה חכמת איש בכמותה כן תגדל גם באיכות מעלתה. - בתנועות אשר תחת הכמה רצוני מתוספות ורבוי הקנינים המדומים הנשאים והנתנים במספר במדה במשקל ובמשורה הנה הם בזה התואר בלי ספק רצוני שאין להם גבול וסוף אשר ינוחו אצלו המתנועעים בעבורם כמו שראוי שיהיה לכל המתנועע תנועת האנה בהגיעו אל מקום חפצו כמו שכתבנו זה בבירור אצל ברכת יעקב אבינו בשער כ"ד עיין עליו: הנה אם כן הוא מבואר שעוצם ההשתדלות והחריצות בהם ובהשגתם לא יוציאו האדם מהבטלה והשעמום אבל הראוי והמחוייב אליו הוא מה שאמרנו שיהיה עסקיו בטוב פעולותיו קרויות ההשגות אשר יושגו בתנועות האיך והוא החריצות וההשתדלות בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים והאמתיים מהחכמות ומעלות המדות אשר לא ימד ולא יספר ערכם אשר בם יעתק האדם מהפחיתות והחסרון אל המעלה ומהמעלה אל עליונה ממנה עד יגיע אל גבול מהשלמות בו ינוחו כל מבקשיו כי הדברים השלמים כלם הם מוגבלים אצל תכלית יושלם בו המתנועע אליו והוא אשר ייחד שם החכם לשלמות האדם כמה שגזר הנחתו שהוא פועל הנפש כפי המעלה. אמר ששלמות האדם הוא בפועל לא בהיותו יושב ובטל כמו שאמרנו. אמנם שהפועל המיוחד לו הוא שיהיה כפי המעלה לא כפי התאוה והדמיון הוא הראוי שיובן ממאמר הכתוב לעבדה ולשמרה אשר זכרנו למעלה כשיוסב כנוי לעבדה ולשמרה אל הנשמה הנזכרת למעלה באומרו (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים כי הוא פועל הנפש ומעשה עבודתה כאשר כתבנו במקומו שער ו' ואצל נעשה ונשמע בשער מ"ד. וזהו מה שראוי שיושכל ממה שאמר בתחלת פרשה זו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה וגומר שבת שבתון לה' וגומר. כי כשיוקח על כללות המעשים והפעולות האנושיות אשר צוה ה' לעשות לכל אחד מהאדם ישכיל מזה כי כמו שהאל יתעלה הכתיב לעצמו פועל ומלאכה אשר שבת ממנה בהגיע אל תכליתה באמרו (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. כן ראוי שכל אחד מהמיושרים על פי דרכיו יבקשו להם מעשים ופעולות שתמצא בהם זאת הסגולה. והוא שאחר העמל והיגיעה בהם ימצאו המתעסקים בהם מרגוע לנפשם וינוחו אצל השגת התכלית ולא ישארו רקים ממנו. וכמ"ש המשורר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח). ואמרו ז"ל (ברכות ח'.) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אמנם הוא מבואר שהפעולות האלה היו קשות מאד על האדם לסבות רבות הם אשר זכרם הרב המורה פרק ל"ד חלק א'. עם תוספת אחד שלא זכרה שם שהיא בעיני שקולה כנגד כלן. והוא מה שיחשבוה רוב האדם לעקר הצלחתם ותכלית שלמותם ברוב קניניהם ורכושם במיני העושר המדומה שזהו המטריד הגדול והמדיח בעליו מעל כל טוב כמ"ש החכם בפרק י"ד מהמאמר השביעי מהמדות *אמר כי טוב ההזדמנות וכו' ר"ל כי כאשר ירבה עושר האדם הזמני אשר יזדמן לו לפעמים לפי שעה הוא מפתה לבו ישתדל עוד בקנין שלמות נפשו, ומונע ע"י זה ממנו האושר האמיתי, ואולי איננו ראוי בעבור זה להקרא עוד בשם טוב ההזדמנות, אחרי שמסיר האושר האמיתי מהצדיק, כי כאשר ירום לבבו ושכח דרכי הצדק והמישרים, וחדל להשכיל להטיב: - אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו עד כאן. והוא דעת אלהי מאד כמו שאמר (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגומר. וכבר כתבנו מה שראוי בזה בפרשת המן שער מ"א: והנה המשורר זכר ששה אלה באות הדל"ת מהאלפא ביתא סדורות בששה פסוקים בזה אחר זה כשהקדים הראוי להקדים למספרם וסדורם. אמר (תהלים קי"ט):
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דעת הרב ז"ל, כי מצד אחד יחויב מב' פנים, שתכלית עשיית המצוות צריכה להיות רק, שישיגו עושיהן על ידן שיתוף ענין אלקי, כי אחרי שמבואר כבר במבוא שערים, (עיין ביאורי שם) שמפעולות צריך שתסובב רק תכלית יקרה, הלא ימשך מעצמו שנתינת המצות התוריות מה"ית, וסידורן, שהן הפעולות היותר יקרות, צריך שתצא גם תכלית היותר מעולה, שהיא רק השגת השיתוף האלקי הזה, והב' אחרי שהתכלית היא תמיד הדבר הראשיי הנכבד עוד יותר מהפעול' המביאה אליו, איך יעלה על דעתנו לחשוב, שתועלת האדם הזמנית והגופניות תהיה הדבר הראשיי והיותר נכבד בפעולות ה"ית האלה? מכל זה נמשך שאנו מחויבים לקיים המצות רק למען מלאות בזה רצון הי"ת, ולהקנות לנו עי"ז השיתוף האלקי כמאחז"ל "אל תהיו כעבדים" וכו' ושאר מחז"ל שהביא הרב ז"ל, אפס מצד אחר יחייב השכל בהיפך, שנוכל לכוין בעשיית המצות גם למען השג על ידה טוב זמני ותועלת גופנית, וזה ג"כ מב' פנים, הא' כי נראה, שאף שכל מיני הצומח והחי למשפחותם נבראו לתכליות גדולות ונכבדות מהם, ד"מ הצמח להיות מאכל לבהמה, והבהמה לעבודת האדם, בכל זאת הטביע הי"ת בכל אלה הכוסף הטבעי לעשות הפעולות המצטרכות להניק לחיות האויר המים והארץ: ולקבל אור וחום השמש למען יוכלו לגדל ולהוציא פרי למיניהם, וכן כל בע"ח יכספו וישתוקקו למצוא מספוא וחציר למזונותיהם, למען יוכלו להשאיר חייתם, ולמה יגרע האדם, כי לא יוכל לחשוב בפעולותיו על שום תועלת לעצמו ? ורק אל השגת תכלית נפשיית ורוחנית ישים עין ? הב' כי הלוא נראה לעין, כי האד לפי טבעו אשר הטביע ד' בקרבו, יתעצל בעשיית כל פעולה אשר לא יוכל לקוות ממנה לעצמו תועלת גופנית, ומעשה אונן לנו לעד, וכפי הנרא' נענש רק על מה שעשה למרות עיני כבוד ה', ואם חדל רק לעשות המעש' הטוב לקחת את תמר לו לאשה, מיראתו כי לא לו יהי' הזרע, לא הי' נענש כל כך אחרי שהי' לו כעין התנצלות בעצלות טבעי לעשות דבר אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו, ואחרי שהטביע הי"ת כזאת בקרב לבנו הלא נראה כי איננו נגד רצונו ית' אם נשתדל במעשינו תמיד לשחר גם טובנו ואשרנו, כמו שנמצא זה ג"כ מפורש לא לבד בדחז"ל, באמרם ד"מ "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' ה"ז צדיק גמור" כ"א גם בהרבה מקומות נמצא בתורה בעשיית המצות הבטחת "למען ייטב לך" וכו', והנה שני אלה משפטי השכל נראים בהשקפ' ראשונה כסותרים ומתנגדים זה לזה, ולבאר אותם עד שיהיו מסכימים ומתאימים יחד יאמר הרב ז"ל, כי רק הפילוסופים אריסטו והנמשכים אחריו, אשר לא האמינו בשכר ועונש אלקי האחוז בעקב קנין המדות הנפשיות הטובות או הרעות, הם חושבים ואומרים כי האדם צריך לקנות לו המדות הטובות, לא לשום תועלת אשר לדעתם הנפסדת הזאת לא נוכל לקות מהם רק בעבור עצמותם בעצמם ד"מ השגת וקנין מדת הרחמנות והנדיבות ודומיהם היא בעצמ' אושר מוסרי לנפש אדם, אף שלא יוכל לקוות שכר בעבורן אבל אנו אשר חובה עלינו להאמין בשכר וגמול אלקי, אף כי עלינו החוב לעשות המצות למען הפיק בזה רצון הי"ת, והוא צריך להיות תמיד התכלית האמיתי בכל מעשינו בכל זאת צריכים אנו לחבר עמו גם האמונה האמיתית, כי יגיע לנו עי"ז גם שכר נפשי וגופני. אך בזה יבדל שכר העובד את הי"ת משכר העובד מלך בשר ודם כי שכר המובד את המלך האנושי היא, רק בעבור שעבדו וסבב בזה טובה לנעבד, אבל שכר עבודת הי"ת היא רק חסד מאתו ית' אף שהעבודה היא רק להשלמת ולטובת העובד ולא לטובת הי"ת השלם לבלי תכלית אשר לא יצטרך לנו ולמעשינו, ע"כ ברצות אנטיגנוס להזהיר על שתי אלה, אמר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס" (עד שאם יעלה על דעתכם העדר השכר או שלא תחפצו בו תמנעו מעשותם) אלא הוו וכו' כי עשיית המצוה אינה מהראוי שתהי' רק בתנאי שיקובל עליהם שכר וגמול, כ"א רק להפיק בזה רצון הי"ת המצוה אותם עם חיבור האמונ', כי בשמרם עקב רב ר"ל גם שכר גופני גם שכר מוסרי וזהו הלמוד המוסרי הראשון אשר רצה להשריש בדבריו אלה בלב תלמידיו והב' הוא שלא יחשבו שהשכר אשר יתן להם הי"ת הוא "הפרס" ר"ל שכר שיתן האדם לעבדו בעבור שישחר טובו בשמרו את מצותו, כי ביחס האדם אל הי"ת אין מקום לשכר כזה כי אם יצדק אנוש מה יעשה לבוראו והוא אינו מצטרך לו ? כ"א כעין מתנת חסד בעבור שמעו בקולו: אפס צדוק ובייתוס טעו בדבריו והבינו ממנו כי דעתו נוטה לדעת הפילוסופים הנפסדת שהבאנו למעל' כי לא יבוא שכר ועונש על מעשה הטוב והרע, והכחישו עי"ז כנודע באמונת שכר ועונש. בביאור איך יגיע מהמצות התוריות זה השתוף האלהי והכוונה הראויה לעושיהן להגיע אל תכליתן. וזה אם צריך שתהיה כוונת העושה אותם לשמוע בקול דברו לבד ולא הותר לו להשקיף בהנה אל שום תועלות מקווה אליו. או אם הותר לכוין בעשייתם אל תועלת עצמו והצלחת נפשו עדי עד. שאם יצוייר שלא ימשך לו מהם זה התועלת יחדלו: והנה הענין הראשון יחייבהו השכל משני פנים. האחד מה שחוייב אל הפועל היותר נכבד להיות לו תכלית יותר מעולה כמו שנתבאר בהקדמ' הספר וכאשר יאמן אצלנו שהמצות התוריות המסודרות מסדור האל יתעלה תהיינה הפעולות היותר מעולות שאיפשר הנה שיחוייב מזה שיהיה תכליתו היותר מעולה שבתכליות והוא האל ית' לא זולת. והשני שאם יושם התועלת האנושי מאי זה מין שיהיה תכלית אל העבודה האלהית במצות התוריית כבר תהיה עבודתו יתעלה מהדברים המסודרים בעבור התכלית והתועלת ההוא יהיה ראשיי עליה הפך מה שחייבהו השכל והוא היותו יתעלה הוא התכלית הראשיי אשר אליו יפנו כל ראשי התכליות כלן מראשן ועד סופן וכמו שאמר על פי הנביא (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון. הרי שני פנים מחייבים שלא תהיה השקפת מעשה המצות התוריות רק לעבודת המצוה שהוא סבת הסבות ועלת העלות ב"ה. וממאמרי חכמינו ז"ל מקיימים זה הדעת מוסר אנטגנוס (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. ויש מי שפירש על זו הכוונה מאמר בן עזאי (שם פ"ד) שאמר ששכר מצוה מצוה לומר שמצות הם נזכרות ונעשות בעבור עצמן לא בעבור דבר אחר כמו שהאל יתעלה הוא נמצא למה שהוא נמצא לא לסבה אחרת וממה שיורה על זה הוראה עצומה אמרם בספרי (פ' עקב.) יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאעשיר כדי שאקרא רבי כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה לא תעשה אלא לאהבת השם יתעלה וכן אמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה החזיק הרמב"ם ז"ל במאמרים האלו בסוף ספר המדע וזרז מאד להחזיק בזה הדעת ולהרחיק זולתו כמו שנודע משם. אמנם הענין השני הסותר לזה יחייבהו השכל ג"כ משני פנים אחרים. האחד מצד הכוסף והתשוקה הטבעית הנמצאים בכל נמצא מהשפלים וזה שאם היות שמיני הצומח ומיני החי לתולדותם למשפחותם כלם נבראו לתכליות גדולים מהם וגבוהים עליהם כמו (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ירצה שתכלית הכח הצומח הנמצא בצמחים הוא הבהמה אשר הם לה למאכל. ותכלית תשוקת הבהמה אל המאכל ההוא אצל הבורא יתעלה הוא עבודת האדם המשתמש בה. להוציא לחם מן הארץ (שם). מכל מקום כבר ימצא לכל אחד מהם כוסף גדול ותשוקה טבעית לתועלת עצמו אם בבחינת אישיותו ואם בבחינת מינו ואיך יתכן שיהיה הכוסף האנושי רק מזה המבוקש. והשני מצד הרפיון והרישול המחוייב ליפול במעשה אשר לא יקווה ממנו שום תועלת לעצמו עד שלא יקבל הדעת שתפסד הצלחתו על המנעו מעשות דברים אשר לא יועילו לו כלל כי מעשה כזה קשה מאד על האדם ומעשה אונן יוכיח והוא שלא נענש אלא על שעשה מעשה לשחת ארצה שנאמר (בראשית ל״ח:י׳) וירע בעיני ה' אשר עשה אבל כי יחדל לעשות לא יהיה בו חטא וכבר תפסו החכמים (אדר"נ פ"ה) על אנטיגנוס לאמרו המאמר הנזכר או שמותר לשמש על מנת לקבל שכר או שלא יתפרסם ההפך הנה כי שתי אלו הטענות נותנות רשות לכוין במעשה המצות לתועלת עצמו. ומה שיקיים זה הדעת קיום גמור הוא מה שאמרו במסכת (פסחים ח'.) תניא האומר אתן סלע זה לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור יראה שהכחישו לגמרי מה שאמר בסיפרי והתירו שיכוין אדם לתועלת עצמו אם זמני אם נפשי. ואיך לא והנה התורה בעצמה מסכמת לזה במאמרים רבים תמיד לא יחשו מזעוק באזננו בכלל המצות ופרטם היתר זה באומרה ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים. בספר (דברים ד׳:מ׳) למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) למען יאריכון ימים ולמען ייטב לך (שם ה') וכן במקומות רבים מספור יזכרו קצתם במה שיבא. ולא עוד אלא שהק"בה פירשו בעצמו באומרו (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם וכן אמר משה (שם י') ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וחתם לטוב לך. ואם הק"בה מתאוה שתהיה כוונתנו בעבודתו לתורתו לתועלתנו ולהנאתנו איך נעמוד אנחנו ונאמר כשנכוין בהם אל מה שכיוונו מניחם ומסדרם שנפסל המעשה בזה. זה לא יתכן בשום פנים אלא שהותר לנו. אבל נתחייב להאמין כי חלף המעשים התוריים האלו יגיע לנו מהזכות והטוב שיעור מה שראוי לעשותם בעבורו בלי ספק. והוא מה שהוסכם מחכמינו ז"ל באמרם (מכות כ"ג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' (ישעי' מ"ב) י"י חפץ וגו' ומאמר דוד (תהילים י״ט:י״ב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כמו שיבא בשער מ"ט: והנה אחרי ששני הדרכים האלה מהחקירה שניהם כאחד טובים ונכונים ומסכימים עם מאמרי חז"ל והנה הם סותרים זה לזה ומקבילים חוייב לנו להשתדל בהסכמת' זה עם זה ושניהם אל האמת אשר בזה יתבאר בטוב טעם נעשה ונשמע על דרך עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שקדם ונצא ידי חובתנו בזה הדרוש הנפלא. ואשר אראה אני מקומות ההעמדה בזה הם שני דברים. האחד שדברו על המצות האלהיות כדבר על המעלות המדותיו' שדברו עליהם חכמי הפילוסופים המדינים בהסכמה העולה על מעיוניהם ונמשכו אחרי דבר ארסטו בהם במה שכתב בפ"ט מהמאמר י' מהמדות ז"ל אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל אמנם באלה וכו'. וחשבו כי כמו שהוא שם זה הענין לשבא ותהלה במעשים ההם כן יחשב במצות האלהיות וחלילה לנו מחשוב כזאת. כי הנה הפלוסופים לא יחשבו שום תועלת בפעולות המעלה כי אם היות מעולה. ולזה היתה להם המעלה תכלית לעצמה לא זולת. אמנם אנחנו המאמינים ייעודי המצות התוריות בשכר הנפשיי הרוחני והי' האושר המיועד לנפשותינו אינו האושר המושג בפועל המדות אבל אחר נפלא ממנו שהוא תכלית כל המעלות כלן לזה ראה שתהיה המצוה האלהית מכוונת לנו להשגת התכלית ההוא הטוב לנו כמו שאמרנו. אמנם ההמעדה השנית היא מה שיוקבל בזאת החקירה היות העבודה האלהית באלו המצות זולת השכר המגיע לעושה אותם כמו שהוא הענין בעבודת מלכי האדמה עד שתחקר אם תהיה העבוד' מכוונת לעצמה או לתועלת העובד. וזה אינו בשום פנים אבל העבוד' והשכר הם שנים במאמר ואחד בעצמות כי על זה אמר הנביא לרחבעם (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות ירצה שעבודתו יתברך הוא תועלת העובד ועבודת' תועלת הנעבד. וכמו שאמר אם חטאת מה תפעל בו וגו' ואם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב ל״ה:ו׳.) ירצה כי אף שתוסיף ותגרע כח בגבורה של מעלה וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבתי פ"א) בזמן שעושין רצונו של מקום מוסיפין כח וכו' הנה ע"ד האמת אין זה דבר שמוסיף וגורע בו דבר מצד עצמו ית' אבל השנוי נמשך ממך אליך גם את הטוב ואת הרע אתה תקבלם כמו שיתבאר זה שער פ"א ב"ה. אמנם היו המצות האלהיות לעם י"י אלה בתורת חסד ורחמים להישרים במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו לזכותם בתועלת שני מיני החיים אשר אמרנו. לא בתורת תמורה וחליפין ממה שקבל בהם בעבודתם כענין עבודות המלכים אלא שהעבודה היותר שלמה אצלו אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו ולא תקרא זאת עבודה כי אם על דרך החסד והאהבה כמו שיקבל אדם בתורת עבודה לבנו שיאבה שמוע מוסר ללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר על זה. וזהו לדעתי מה שדקדק החכם אנטיגנוס באומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו וכו'. כי לשון פרס אצלי הוא מקווה לאדם חלף עבודתו ותמורת מה שקבל ממנו הנותן כמ"ש (ברכות ל"ד.) שנוטל פרס מאתו ויצא עד שכבר יאמר על מה שנותנין העם הנצוחים במלחמה למלך אשר כבשם תמורת החיותם וכופר נפשם. נאמר (שמואל ב ח׳:ב׳) ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה ותרגם יונתן בן עוזיאל נטלי פרס. וגם אנקלוס תרגם בערכך נפשות (ויקרא כ״ז:ב׳) בפורסנך שהיא ממש כענין מחיר הפדיון וכופר נפש. ראה כמה רחוק' העתקה זו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק אבות פ"א) שאמר פרס נקרא הגמול אשר יגמול האדם למי שאין לו טובה עליו אבל יעשה על דבר החסד וחנינ' ע"כ. וכמה יאות מה שכתבנו מלשון פרס שהוא הדבר הנתן בתמורה וחליפין. והנה לזה אמר אנטיגנוס כי כשתהיה העבודה האלהית על זה האופן ר"ל ע"מ לקבל פרס כבר יראה שהאל יתעלה קבל ממך בעבודה הזאת דבר שעליו תקבל הפרס ההוא במחירו עד שתהי' עמו כדרך הנושאים ונותנין במקח וממכר או בתורת חליפין שלא יודו מעלה זה לזה ולא יחזיק האחד טובה לחבירו בעבורה צריך לכבדו או לירוא ממנו ולהכנע מפניו לפי ששניהם צריכים זה לזה אבל הוו כעבדים המשמשים לא ע"מ לקבל פרס על זה האופן רצוני שכר מה שהגיע לו תועלת מעבודתכם אבל שתקוו ממנו שכר טוב בעמלכם על דרך החסד והחנינה שרצה ברצון שלם בטובתכם ובהנאתכם מבלי שיגיע לו מכם שום תועלת והנה עם זה יהי מורא שמים עליכם ותזהרו מפניו אחר שאינו מטיב לכם לצרכו כלל והשתדלו תמיד להיות נכונים לפניו להפיק רצון מאתו: ומהידוע כי מלת שכר עם שכבר נאמרה על זה הענין שאמרנו במלת פרס שכר שכרתיך בדודאי בני (בראשית ל׳:ט״ז) שכר שכיר (דברים ט״ו:י״ח) ביומו תתן שכרו (שם כ"ד) וזולתם רבים. הנה היא כוללת ג"כ הריוח המגיע עבלי בחינה תמורת דבר או חליפין: כי יש שכר לפעולתכם (ד"ה ב' ט"ו). ובלשונם (ע"א ב'.) חוטא נשכר. זריז ונשכר (חולין פ"ב.) קרוב לשכר (ב"מ ס"ד:) ורחוק לשכר (שם ע'.) שהכונה בכלן הפך ההפסד. והיא הלשון המיוחד להם בכל מקום על זה הענין (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה (חולין קמ"ב) שכר מצות בהאי עלמא ליכא. (ע"א ג'.) היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם (אבות ספ"ב.) מתן שכרן של צדיקים. הפועלים עצלים והשכר הרבה (שם). ומעול' לא הטילו בזה לשון פרס כמו שחוייב לפי פירושו של הרב ז"ל עם מה שהוסיף לומר שם שלשון שכר לא יאמר כי אם על מה שינתן בדין. אמנם זה החכם הטילו בכאן למה שכיון בה אל הוראתו המיוחדת כמו שאמרנו ואולי שהדקדוק הזה אשר בלשון שיבש לצדוק וביתוס תלמידיו כי לא הבינו כונתו וקבצו ממנו העדר השכר ויצאו לתרבות רעה. והנה על דרך האמת כל המכוונים במצוה לשם הטוב המגיע מהם להצלחת הנפשות כהני ה' יקראו ומשרתי אלהינו יאמר להם: האמנה כי בהגעת זה השכר המוצלח על ידי אלו המצות יש עיון לא מעט. וזה שאם נאמר שהיה זה השכר הטוב מגיע מאלו המצות בטבע או בסגולה כמו שחשבו קצת כבר יהיה שמץ מינות ודומה למה שאמרו הפלוסופים בהגעת העניינים כלם מחיוב סבותיהם על צד ההכרח מבלי השקיף בהם אל רצון רוצה ומצות מצוה כלל. או צד מצדדי העבודה הנכרית העושים מעשים יוצאים מההקש להגיע מהן תועלת לבד חיותן והצלחתן כמו שסופר ממלאכת הצאב"ה שכתב הרב המורה ז"ל וזה ממה שהרחיקה ענינם התורה האלהית בכל מה שהשתדלה תמיד למנוע אותנו מאלו הפעולות הנכריות ולהיישיר אותנו לכוין כל מעשינו לרצון לפני ה' תמיד כי על זה הענין הנכבד אמר בספרי אותה שזכרנו למעלה על מנת שיהי' לי חלק לעוה"ב ת"ל וכו'. אבל כשנתבונן בדקדוק מאמרם הנפלא שלא אמרה הריני לובש תפלין או עושה צדקה או שום מצוה מהמצות כמו שאמר בההיא (דפסחים ח'.) הריני נותן פרוטה לעני על מנת וכו'. אבל אמר הריני לומד תורה וכו'. וזה שכוונו להוציא מלב האנשים דעת ההמונים המדמים בנפשם שהצלחת הנפש והשארותה היא נמשכת על צד החיוב אל השתדלות העיון במושכלות מבלי שיושקף שיהי' המעיין ההוא אדם כשר ורצוי לאלהיו או קשה ורע מעללים. כי הסגלה הזאת דבק' בכמות ואיכות הדרושים המושגים לא בחפץ ורצון הבורא יתעלה בשכר מעשים רצויים אליו כלל. ולפי שהתורה בכללים ופרטים תכחיש זה הדעת הנפסד כמו שאמרנו ויתבאר עוד אמר שאין צ"ל שאין לו לאדם ללמוד תורה על מנת שימשך לו ממנה העושר או הכבוד כמו שימשך הכח והבריאות מלקיחת המזון או התרופה שהיא תועלת מגיע בטבע או בסגולה אלא אפי' שתהיה כוונתו בלימוד אל שימשכו לו בהכרח מהעיון ההוא חיי ע"הב ע"ד החיוב כמו שחשבו הפילוסופים הוא אסור. אלא שתהיה הכוונה בלמוד לאהבה את ה' ולהפיק רצון מאתו כמו שיבא: והנה נתבאר סתירת היות השכר מגיע מהמצות בטבע או סגולה. ואם נאמר שהשכר ההוא מגיע מרצונו יתברך והפעולות האלו אינן עקר בדבר. הנה א"כ נשוב למה שיאמרוהו האנשים אשר לא בני דת המה לאמר כי הכוונה לשמים בלבד הוא מה שיספיק ושאר המעשים כלם הנה שוא ותפל ותצדק שאלת הבן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם (מכלתא ס"פ בא). אמנם ממה שקדם בשני החלקים אשר בשער יתבאר מאד דתרויהו אינהו. וזה כי המצות האלהיות נתנו להם לישראל לשתף כללותם בטוב האלהי על שני הפנים שאמרנו אם אל התועלת החצוני אשר בחיים הזמניים ואם אל הנפשיי אשר הוא הצלחת העולם הנצחי כמו שאל שני העניינים אמר המשורר (תהילים י״ט:י׳-י״א) על האחד הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגומר. ועל הב' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב כאשר אמרנו ראשונה. והנה כמו שהתועלת הראשון הוא מגיע מחמד המעש' ההוא כפי חציונותו כן התועלת הנפשיי מגיע מטוב המחשבה השכלית הבאה שם בשיהיה המעשה ההוא אלהי ושתהי' כוונתו בו למלאות רצונו יתעל' וכמ"ש (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח שצויתי ונעשה רצוני כי הוא המזון אשר יאכל לכל נפש להתקיים לפני ה' תמיד כמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א כי הנה על זה האופן יהיו עושי המצות הנם כמלאכי השרת עושי דברו לשמוע בקול דברו אלא שהמלאכים הנה המה בחרו בדרך שלמותם אשר הוא הטוב להם להפיק בו רצון קוניהם אשר בראם להיות משמשים לפניו על זה האופן והיא התכלית הראשיי להם. אמנם אנחנו נפיק רצון כחנו בהשלמת עצמנו על זה האופן מההישרה לטוב לנו ולהעמידנו ברצונו יתעלה כמותם נצחיים וקיימים לפניו והוא התכלית האחרון אלינו כמו שכתבנו ואם כן איפה הוא מבואר שמה שיאות לאדם להגיע אל כונת המצות הנעשות על ידו הוא בשיכוון בעשייתן למלאת מצותו יתעלה ולהפיק רצונו אשר בהפקתו יגיעו לו מחפצו ורצונו התועלות המקווים בשני העולמות עד שאם יושאל מזולתו לאמר מה העבודות הזאת אליך תהי' תשובתו כי כן יסד מלכו של עולם יתעלה שמו ואין אנו רשאין ליבטל ממצותו. וכאשר יושאל שנית ומה בצע כי תעבדו עבודתו אף הוא ישיב אמריו למען דעת בידיעה שלמה והאמין אמונת אומן שהירא אל דבר ה' והחרד על דברו הוא הטוב והנרצה לפניו להטיבו בעולם הזה ולהשארו ברכה לחיי העולם הבא ולא יחסר כבודו יתעלה ח"ו בהיות הצלחה האנושית התכלית האחרון בזה אבל יתעלה עלוי רב בהיות כל ההצלחות הדרושות מהדת תלויות ברצונו ועבודתו והוא מה שראוי שיקובל בזה. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור מכל דברי התורה הבאים בענין הזה או רובם וכשנתבונן בהם לא נפל דבר הלא תראה אמר (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך לטוב לך הרי שביאר היטב כי מה ששואל השם יתעלה מהאדם בכוונת העבודה הוא שיכוין בה ראשונה לעבודתו וליראתו והשלמת רצונו ושתהיה הכוונה בהשלמת רצונו להמשך ממנו הטוב לו וכן זה הענין נזכר תמיד בזה הענין וכן בתשובת הבן החכם (מכלתא ס"פ בא) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים וגומר (דברים ו׳:כ״ד). הנה ששם היראה האלהית ממוצעת בין המעשה ותכליותיו האחרונים. ובעשרת הדברים (שם ה') כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובמה שפי' הקב"ה בעצמו נאמר (שם) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם וגו'. הנה שבכללם זכר שני תכליות תכלית ראשון השלמת המצוה והיראה והאחרון הגעת הצלחותיו. ומה שישלם תכלית האמות בזה הוא מה שאמר משה רבינו ע"ה אחר זכרו עשרת הדברים במשנה התורה אמר (שם ו') וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך. הנה ששם הסבה הראשונה למעשה המצות למען תירא את ה' אלהיך וגו'. וסבת הכל למען יאריכון ימיך. והוא מבואר מאד וזולת זאת הכוונה א"א להשלימו שהרי אין היראה שכר המעשה אבל הוא סבתו. ומעתה נתקיים בידינו מה שרצינו אליו מהיותנו רשאין לעשות את כל המעשיים התוריים לא על מנת לקבל הפרס אבל על מנת שיהיה לנו בעבורם שכר ההצלחות הנפשיות והוא אומרם ז"ל (ספרי פ' עקב) לאהבה את ה' אלהיך לא תעשם אלא מאהבה כלומר שלא תעשה ע"מ שיגיע בטבע או בחיוב רק באהבת המצוה ורצונו השלם. ומה שאמר (ע"א י"ט.) במצותיו ולא בשכר מצותיו לא כוונו אלא בע"הז וכמו שביארו (חולין קמ"ב.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועוד אמרו (ע"א ג'.) היום לעשות' ולא היום לקבל שכרם. ויתכן שלזה כיון אנטיגנוס לומר שלא תהיה הכוונה בעבודה אל קבול השכר עד שאם לא יקבלו השכר מיד יפרשו ממנה אלא דום לה' והתחולל לו וגו' (תהילים ל״ז:ז׳) וזה שאמרו (בפ"ק דע"א י"ט.) אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו היינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. והוא כוונה נכונ' ג"כ. מ"מ עם מה שאמרנו יתבא' כח מאמרם (קדושין ל"א.) גדול מצווה ועושה מעושה ולא מצווה כי העושה בבחינה שהוא מצווה הוא שיגיע בידו התכלית לא זולת. ויסבול שתהיה זאת כונת שכר מצוה מצוה (אבות פ"א) כלומר ששכר מצוה הוא מצד היותה מצוה ולא מצד אחר אלא שכבר יש לי אצלי פי' אחר נכבד יבא בפ' כי תצא למלחמה שער צ"ז בע"ה. והנה בזה נתפשרו יפה כל הכתובים והמאמרים שבאו ושיבואו בכל כמו אלו העניינים והשכל הישר מסכים מכל הצדדים כי כאשר תובן העבודה על זה האופן כבר תהיה התכלית לאלו המצות התוריות היותר מעולה שבתכליות האנושיות כמו שנזכר וגם מעתה לא יאמר שהעבודה תהיה בעבור זאת ההצלחה וטפלה אליה אחר שנתבאר שאין העבודה זולת השגת זאת ההצלחה לעובד בשום פנים. ועם זה כבר הגענו למה שרצינו אליו בענין המעמד הנכבד והנורא אשר בו המצוה האלהית השתוף בין עליונים ותחתונים ובסבת התפשט השתוף ההוא בכללות האומה הנבחרת והתחזקו בה והוא בתלות הצלחתם במעשה במצות התוריות. וגם נתבארה הכוונה הראויה בהם כדי שיהיו בה עושי דברו לשמוע בקול דברו כמו שאמרו נעשה ונשמע אשר באו אלו העניינים בג' החלקים האלה:
שאל רבBookmarkShareCopy