דברים טז:יב מחשבת ישראל: מורה נבוכים

וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (פ)

מורה נבוכים

אבל ׳מקרא ביכורים׳ יש בו מדת ענוה גם כן שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי האלוה וגמולותיו להודיע לבני אדם – שמעבודת האלוה הוא שיזכור עיתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב לו האלוה. וזאת הכונה חיזקה אותה ה׳תורה׳ במקומות רבים: ״וזכרת כי עבד היית וגו׳״ – מפני שפחד מן המידות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ונחת – רצוני לומר: הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות – ״פן תאכל ושבעת ובתים וגו׳״ ואמר: ״וישמן ישורון ויבעט וגו׳״ – ומפני זאת היראה צוה ב׳מקרא בכורים׳ בכל שנה לפניו ית׳ ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק ה׳תורה׳ לזכור ה׳מכות׳ שחלו על המצריים תמיד: ״למען תזכור את יום צאתך וגו׳״ ואמר: ״ולמען תספר באזני בנך וגו׳״. ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש. אם כן, כל ׳מצוה׳ שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא – כבר נודע תועלתה.
שאל רבBookmarkShareCopy