דברים טז:יד מחשבת ישראל: תורת העולה ומורה נבוכים

וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃

תורת העולה

וכתב הרמב”ם עוד(שם) שהיו גורפין כל האפר על התפוח שהיה על המזבח והיו מורידין דשן בכלי שנקרא פסתכר והוא כלי המחזיק כור. וברגלים לא היו מורידין האפר אלא גורפין העל על הערימה של תפוח והוא נוי המזבח. כבר כתבתי לעיל פרק חמשה חלק זה עניין התפוח של דשן ונוי שלו איני צריך לבארו שנית ועניין גריפת הדשן וההורדה למטה הוא מורה על עניין שני. וזה כי הרמת הדשן הראשונה שהיה מצותו בכל יום היה מורה על הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר. וכמו שאנו מברכים בכל יום יוצר המאורות. אמנם כל אבר שלא היה נכנע בכל זה כי זה ההפסד אינו מבואר כל כל ורבים שכפרוו בו. על כן הוצרכו להרימה שנייה והוא בהכנת הפסד החלקים שהוא כל חי אשר על פני האדמה שתמות והפסד כורך בעקביו והוא חוזר להיות דשן. וכמו שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אמנם ברגלים שנאמר בהן (דברים טז יד) ושמחת בחגיך ונאמר (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב לא היה מורידין האפר אלא גורפין הכל על התפוח לומר כי העולם כמנהגו נוהג בסבת הגלגל שהוא נרמז בתפוח כמו שנתבאר לעיל.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

וטעם תועלת החג הוא ידוע – למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא, מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש: ״למען ישמעו וגו׳״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ – להוציאם שם – כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן, אלא כמו שאמר ית׳: ״שנה בשנה וגו׳״. – ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ – הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם.
שאל רבBookmarkShareCopy