דברים ט:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי יש כמה פעולות אשר בהשקפה ראשונה נראה לנו, שעשייתן או מניעת עשייתן אינן תלויות ברצון איש, כי אם שהן טבעיות בו, ותלונות רק בחוזק או חולשות כחות ידועות של גופו או נפשו באופן שלא יוכל איש להיות מצווה לפעול אותן פעולות או לחדול מעשותן, ובכל זאת נמצא במקראי קדש צוויים והזהרות על פעולות כאלה, ד"מ פעולת ההכרה, להכיר או שלא להכיר איש אשר ראינו כבר פעם אחת זמן רב אחרי כן, תלויה רק בחוזק כח הראות והשמע שלנו, או בחולשתן, כי אם הזק כח הראות והשמע שלנו יחוקקו ציורי רשמי פני האיש וקול דבריו יותר ברעיונינו, באופן שכאשר נראהו פעם אחרת או שנשמע קולו נכירנו. משא"כ אם חלשים הם, ובכל זאת נמצא בכתוב מאמר "הכר נא הכתונת בנך היא",? כאלו היתה זאת תלויה רק ברצונו ? וכן פעולת הזכירה או השכחה אינן תלויות ברצון האדם, כי אם מסובבות הנה מיובש מוחו או לחותו, כי במוח יבש אשר לחיותיו מעטים ישאר הרושם הנעשה בו, מכל דבר המושכל בשכל או מורגש באחד מהחמשה החושים זמן יותר רב מהנעשה במוח איש שליחותיו רבים, אשר בעבור היותם כעין נוזלים, יעבירו מהר ועל נקלה רושם כל דבר המושכל או המורגש, (עיין מזה גם ביאורי במדבר דף פ"ה ע"א) ובכל זאת נמצא כמה מצות בתורה על הזכירה ומניעת השכחה, כמו במעשה עמלק שמירת השבת ובשאר מקומות, וכן מדת הבטחון או הפכו שהיא מורך הלב, תהיה לאדם למ#ה רק לפי טבעו ומזגו, חוזק לבו או רכותו, ובכל זאת באה המצוה על מניעת היראה והפחד, במאה"כ "כי תאמר וכו', לא תירא מהם" ? ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל, הן אמת שכל אלה פעולות הטבע הן מושרשות כבר בטבע האדם מלידה ומבטן, אבל בכל זאת כמו שיוכל האדם בעבור היותו בן דעת והשכל, להטיב לפעמים מדותיו ונטיותיו הרעות אף שהן אחוזות ודבוקית בו, בעבעו ובמזגו מעת גיחו מבטן אמו (עיין מזה ביאורי למעלה במדבר דף פ"ה ע"ב,) כן יוכל להמציא גם תחבולות שונות להקנות לעצמו כשרון ההכרה, הזכירה. והבטחון, אף שאינם לו לקנין טבעיי, כאשר יורה גם הנסיון בבני אדם שכאשר יחסר להם כח גופני חיצוני או פנימי, ישתדלו למלאותו בתחבולות שונות, כמו שהמציאו במאה השניה לאלף הששי באיטאליען, כלי זכוכית שונות, לתועלת חוש הראות, כי כאשר תכהינה עיני האדם לראות למרחוק, יראה מתוך זכוכית אשר היא לטושה באופן שפניה שקועים, ואשר לא יוכל לראות בקרוב ישתמש בהפך בזכוכית אשר פניה בולטים. וכאשר יכבדו עיניו מזוקן ישתמש בזכוכית אשר תגדיל תבנית כל דבר, ותעשה תמונתו זכה ובהירה, באופן שייטיב אז לראות מתוכה גם דברים קטנים, וכמו כן יקשור לפעמים איש עור כלב בחבל אשר בידו, למען יוכל ללכת בטח אל כל מקום אשר יוליכהו הכלב הזה, מבלי יראה ופחד "יפול במהמורות, או ישים מקל בידו אשר ישלחנו תמיד אנה ואנה לכל הרוחות, למען דעת על ידו אם יש לפניו או סביבותיו מזיק או מונע, אשר יעצור בעדו בלכתו, והפסח ונכה רגלים ילך בחוץ על משענתו, למען לא יכשל בלכתו, וכמו כן השתדלו החכמים למלאות גם חסרון הכוחות הפנימיות בסמי מרקחות אי ברפואות תעלה, אם יחלש באדם דרך משל כח המושך והמעכל שלו, או כח הדוחה הנפסד מהמאכל לחוץ, גם להחזיק את כח הזוכר המציאו כבר הקדמונים תחבולה מה [וכאשר יספרו כותבי הדורות המציא התחבולה הזאת ראשונה המשורר היוני סימאנידעס, עפ"י מקרה במאה השלישית לאלף הרביעי, כי פעם אחת ישב בסעודת מרעים במשתה היין, ויקראהו איש לצאת החוצה, באמור לו כי שני נערים חפצים לדבר אתו שם, וכאשר יצא ויפן כה וכה וירא כי אין איש רצה לשוב עוד הביתה. ויפול הבית על כל המסובים יחד שם. וימות וימלט רק הוא לבדו, וכאשר רצו הקרובים לקבור איש איש את מתו לא נכרו עוד פגריהם, רק סימאנידעס זכר את מקום מושב כל אחד ואחד מהם, ועי"ז ידע והכיר ג"כ גופת כל אחד ואחד מי הוא לפי המקום אשר נמצא שם שוכב מת, ועי"ז בא לו הרעיון אח"כ כי נוכל לזכור המושגים השונים ע"י שנבחר אותם תחילה עם דברים גשמיים שונים העומדים יחד במקום אחד זה אחר זה,] ע"י שיבחר אדם מקום מוגבל ידוע. ד"מ בית או חדר אשר בו עומדים דברים שונים זה אחר זה, ד"מ מטה, כסא, שלחן, ומנורה, ואחר שחקק ברעיוניו מקום מצב כל אחד מאלה, אשר הוא דבר קל מאוד לזכרו, יחבר עם כל אחד ואחד מהם מושג ידוע, אשר ירצה לזכור באופן שסדר כל מושגיו יהיה מסכים עם סידור מעמד ומצב כל הדברים האלה, ד"מ למען זכור תמיד הרעיון, שראובן אמר לו, שיבקרהו מחר בהיכלו עם שמעון בנו, יחבר מושג "ראובן" שהוא הראשון במאמר זה עם ציור תבנית המטה העומדת ראשונה אצל הכותל, ומושג "האמירה לו" שהוא השני, עם הכסא העומד אצל המטה, ומושג "הביקור בהיכלו מחר" שהוא השלישי עם השלחן הקרוב אל הכסא, ומושג "שמעון בנו" עם המנורה העומדת על השלחן, ואז מדי יראה הדברים האלה יזכור ג"כ כל המושגים זה אחר זה, וכמו כן נוכל לעשות באילן שענפיו מרובים זה למעלה מזה, כי נוכל לחבר ד"מ מושג א בגזע האילן ומושג ב בסעיף התחתון. ומושג ג בסעיף שלמעלה ממנו, וכל כל המושגים שנרצה בשאר חלקי האילן הזה לפי סדרם זה למעלה מזה. כמו שכתב הרב בשם החכם בטבעיות, ויותר טוב ומועיל לזה הוא, אם יש דמיון ויחס מה בין המושגים השכליים ובין הדברים הגשמיים אשר יקבילו להם ד"מ אם היה ראובן במשל שלפנינו עומד תמיד אצל המטה באמרו זאת, ושמעון בנו אצל המנורה [ויען כי קשה למצוא תמיד דברים גשמיים כאלה המסכימים יחד עם המושגים אשר נרצה כי יציינום, השתדלו האחרונים למצוא תחבולות אחרות, וחכמה זו נקראת מנעמאניק געדעכטניסלעהרע, עראיננרונגסקונסט,] וכעין זה אמרו גם חז"ל על "וראיתם אותו וזכרתם" ראה מצוה זו וזכור אחרת, זו ק"ש התלויה בה וכו', כי בראותנו התכלת יזכירנו במצות ק"ש שזמנה משיכיר איש בין תכלת ללבן, וכן אמרו "וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה, זו שעטנז" כי ההזהרה על השעטנז ומצות ציצית סמוכים יחד בתורה, באופן שבין מצות ק"ש לציצית יש כעין יחס ודמיון ענין ובין ציצית לשעטנז יש שיווי ודמיון מקומיי, ורק עד"ז יאמר הרב ז"ל יורה מחז"ל "שתרי"ג מצות הן, בא דוד והעמידן על י"א" וכו', שאין כונתם בזה שהנביאים ואנשי הרוח האלה מעטו מספר המצות, כי אם רק שנתנו כללים מעעים, אשר על ידם יזכרו כל המצות כלם (כעין מה שהראה לנו בס' מאמר השכל שכל המצות כלולות בעשרת הדברות בעבור היות ענין קצתם דומה לענין דבור זה, ונכללים בו, וענין אחרים דומה לענין דבור אחר ונכללים בו באופן שכולם נכללים רק בעשרת הדברים ונזכרים על ידם,) ועפי"ז יבואר כל מה שהעיר למעלה כי במאמר בני יעקב אליו "הכר נא" כוונו רק שישתדל לראות אותה היטב למען ימצא בה סימנים ואותות להכירה, וכן בכל מקום שצותה התורה על הזכירה כונתה רק שנשתדל לעשות מעשה אשר יזכירנו תמיד בענין ההוא שצותה לזכרו, (עיין שער נ"א וביאורי שם), ובאופן זה צותה ג"כ על הבטחו ומניעת הפחד, כי אף שבהיות כבר סיבת הפחד והאימתה לנגד עינינו לא נוכל עוד לשלוט בפעולת טבענו שלא לירוא ולפחוד, בכל זאת הלא נוכל להסיר סבת הפחד בתחלה לפני בוא עוד כי אנו יכולים להרגיל נפשנו ולאמץ רוחנו לבטוח תמיד בה' אשר לו הכח והיכולת להצילנו מכף כל אויב וצר, כי אז לא יבוא עוד פחד בלבנו, כי כמו שהאיש החגור כלי מלחמה ושוכן בעיר מבצר חזק, או שיודע שאחד מגדולי הארץ ושריה יגן עליו מכל אויביו מסביב, לא יירא ולא יחת עוד מפני כל, יען כי כבר סרה ממנו כל סבת פחד ואימתה אף כי מי שהרגיל נפשו לשום מבטחו בה', אשר לו העוז והיכולת להציל גם חלש ורפה מיד חזק ממנו שלא יירא ולא יפחד מאומה. (וכעין זה אמרו גם חז"ל "הכל בידים שמים חוץ מצנים פחים," (ר"ל כי דבר זה תלוי בבחירתו שלא יכהו החום בקיץ והקור בחורף ובסתיו, כי אף שאין ביכולת האדם לעצור בעד השמש בימי הקיץ, שלא תשליך קרניה ממעל לראשנו כמעט על קו ישר, אשר בעבור זה גדול חומם מאוד, גם לא יוכל לכלוא את הרוח, ולסגור אוצרות שלג ברד וכפור אשר ישבבו קור האויר בימי החורף והסתיו, בעמוד השמש הרחק מגבול ארצנו לצד דרום, באופן שקרניה באים לנו רק על קו עקום ונוטה, ולא יובלו לחמם עוד את האויר כבימי הקיץ, בכל זאת הלוא היכולת והבחירה החפשית ביד האדם להשמר מהחום ע"י שבתו בצל עצי היער או בעלית המקרה אשר לו, כמו שיוכל להשמר מפגעי הקור בשבתו בביתו ולא יצא החוצה כי אם לבוש שנים ובגדים חמים.
והנה ידוע כי בטחון לבנו בה', יסובב לנו בזכרנו ובשומנו אל לבנו את כל הגדולות והנוראות אשר כבר עשה ה' לנו ולאבותינו להצילם מיד צר, כמו שאד"ה ע"ה "ה' אורי וישעי" וכו', ר"ל אחרי שכבר כמה פעמים היה אורי וישעי ומעוז חיי, ולא נתנני ביד אויב ע"כ "ממי אירא וממי אפחד" עוד בימים שיבואו ? וע"כ סמך גם הכ' בפרשתנו זכירת נפלאות ה' בימי קדם אל המצוה על העדר היראה והפחד, באמרו "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה" וכו', והנה אחרי שכל איש ירא ה' יוכל להיות יותר בטוח מכל זולתו שלא יעזבהו ה' ולא יטשהו לעולם, ואף כי שלא יתנהו בכף כל אויביו ומבקשי רעתו, הלוא נמשך מזה, כי היראה בעצמה סבת מניעת היראה. ר"ל שיראת ה' תסיר מלב בעליה יראת בני אדם, כמו שהיה מרגלא בפי חכם אחד "את האלקים אני ירא ממי אירא?" ואחרי שיראת ה' ית' תלויה ברצוננו כמחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" גם מניעת היראה מפני שונאינו בידנו היא נתונה, ובזה מבאר והולך כמה כתובים עיין בפנים הספר. והנה במקום אשר המציאו חכמי העמים התחבול' להזכיר הענינים והמושגים ע"י קישורם וחבורם בדברים גשמיים כמו שכתבנו למעל', נראה שהשתמשו חז"ל בתחבול' אחרת, כי בעבור שהי' כל לימודם רק בעל פה. ע"כ ברצותם, כי יזכור התלמיד הלימודים והענינים השונים, שלמד מפי רב וחכם אחד, קשרו כל ענין וענין במלה אחת, וחברו אח"כ המלות יחד לעשותן כעין מאמר שיש לו קצת הבנה למען יהי' לאות ולסימן אל התלמיד לזכור על ידו הענינים, ד"מ למען זכור כל שלשת הדינים שאמר ר' מנשה בענינים שורם (עיין חולין דף ד' ע"א) עשו מהם מאמר "מכניס איזמל בזכרים" ר"ל מחתך ערלת הזכרים ע"י האיזמל, ועי"ז יזכור התלמיד הדינים השונים שאמר ע"ש, ומעתה יאמר הרב ז"ל, נוכל לומר, כי מלבד הטעם והכונה הפשוט' במצות ק"ש בכל יום נראה גם שכל מאמר וכמעט כל מלה שלה הוא אות וסימן להזכירנו בעיקרי אמונתנו האמיתית, או בסוגי מצות התורה השונים, כי המאמר הראשון "שמע ישראל" וכו' כולל שני העקרים היותר נכבדים הכלולים גם בשני דברות הראשונות שהן יסוד כל האמונ' (עיין מ"ש בשער הקדום) הלא הם האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם, וההזהר' על השיתוף והעבודה לאל אחר, כי הוא אחד ואין בלתו, והוא לבדו מאחד גם כל חלקי הבריא' כלה להיות לעצם אחד יחד, בברית השלום והאחדות אשר כרת עמהם, כמלך המחבר ומאחד כל העמים הסרים למשמעתו להיות גוי אחד וחברה אחת וע"כ כמו שהוא "אחד" כן יקרא גם בשם "מלך כל הארץ" וכל המציאות כלה וע"כ נסמוך אל המאמר הראשון הזה גם מאמר "ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ומאמר "ואהבת" וכו' מורה על האהב' האמיתית והשלמה אשר אנו מחויבים ליחד רק לו לבדו, (כמו שיבואר עוד לפנינו יותר) ומאמר "ושננתם לבניך וכו'. ודברת וכו' וקשרתם וכתבתם" מלבד שכל אלה הן פעולות גשמיות אשר יזכירנו תמיד בהעיקרים היקרים האלה, הנה כמעט גם כל אחד מהם מזכיר אותנו במין אחד מכלל מצות התורה כי מאמר "והיו וכו' על לבבך" מזכירנו בכל מצות התלויות בדעתנו ובלבנו נגד אלקים ואנשים, ומלת "לבניך" מזכירנו על כל חובות האב לבניו מיום הולדם, עד אשר יקחו להם נשים ויעזבו אותו לבנות להם בית בפני עצמם, עם כל משפטי הנחלות והירושות ומאמר "ודברת בם" מזכירנו בכל המצות התלויות בדבור, ומאמר "בשבתך בביתך" מזכירנו לא לבד בכל דיני שכונת הבתים והרחקת נזק איש מרעהו בענינים אלה, כי אם גם בכל עבודת בית הבחיר' והקרבנות, ובדיני השבת והעירובין והרשויות הארבע' ודין האבל והחתן אשר נאסר להם היציא' מביתם בשבוע הראשונה "ובלכתך בדרך" על כל המצות המזדמנות לאדם על הדרך, ומלת "בשכבך" מורה על כל שכיבות המותרות והאסורות, גם על איסור כלאים ובגדי שעטנז האסורים לנו אף להציעם תחתינו, כמו שיורה "ובקומך" על כל המצות המזדמנות לאדם כאשר יקום והתהלך לשאת ולתת עם עמיתיו. ומאמר "וקשרתם" וכו' מורה על כל איסורי המאכלות ושאר דיני טומאה וטהרה אשר על ידם נבדלנו מכל העמים זולתנו ונקשרנו יחד להיות לעם אחד, אשר חובה עליו להתקדש יותר מכל זולתם, ומלות על ידך רומזות על כל המצות התלויות בידנו כנתינת הצדק' ונטילת ידים, כמו שירמזו מלות "בין עיניך" על המצות התלויות בעינים שלא לתור אחריהם ולחדול מראות ברע, כי אם לעשות הטוב בכל מקום אשר נראה, ומלת "וכתבתם" על המצות התלויות בכתיב', כמו שירמזו מלות "על מזוזות ביתך" על רציעת עבד ושאר מצות התלויות במזוזות הבית וכמו שירמזו מלות "ובשעריך" על דיני השופטים היושבים בשער, וע"ז מורה מחז"ל שהחל בו "מהו שיקרא וכו'" שמלבד כונתו הפשוטית שצריך להשמיע לאזניו הדברים האלה, כ"א גם שיזכור בכל יום עי"ז גם כל המצות והמעשים אשר הוא מחויב לעשותן בכל מקום אשר יפנה, אשר בם יזכירהו כל מלה ודבור מפרשה זאת. קצת פעולות האדם או ביטולם עם שיראה מהם שאינם תחת יכולת האדם ורשותו נמצאו שבאו עליהם המצות כאלו הם תחת ידו הלא זה יראה מן ההכרה והזכירה והבטחון וכיוצא בהן והפכיכן?. כי הוא מבואר שהבטחון מהפחד הנגלה או הפכו הוא כח מוטבע בטבע חוזק לב האדם ורכותו וכן זכרונו בא לפניו או שכחתו מיובש מוחו או לחותו. וכן טוב ההכרה או הפכו מחבור כחות כמו חוזק הראות עם הטבת כח השומע או חולשתן. אשר לפי זה יתכן שלא יבאו עליהן אזהרות וצוויין כי האדם אינו מצווה על הדברים שאינם תלויין ברצונו. אמנם מצאנו הכר נא למי החותמת (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא הכתונת בנך וגו' (שם ל"ז). שיראה שנשאלו מהאדם בבקשה. וכן כמה מצות באות על הזכירה זכור את אשר עשה לך וגומר (דברים כ"ה?) זכור אל תשכח וגו' (שם ט') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. וכן על הבטחון אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגומר לא תירא מהם (שם ז') ורבים מכל מין וזולתם. אמנם היה זה לפי שלא נתנו תורה לחית השדה ולבהמת הארץ כי אם לאנשים בעלי דעת ומזימה אשר כח בהם לעמוד על עצמם להעזר מהרבה נכלים ותחבולות להטיב ולחזק כחותיו ולהשלים בערמימותם הרבה ממה שיחסר מטבעם. כי למה נגרע מעשות אי זה תקון שנצטרך בכחות הפנימיות כמו שנשתדל בחצונות הראית שהזקן כשחלשה ראותו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להטיב ראותי ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו וכן הגדם הקטע וכיוצא וכן יעשה כל חכם לב באדם בהפקד ממנו כח מהכחות הפנימיית ישתדל תכלית מה שאיפשר לו אם יספיקו לו רפואות ואם אין ימציא לו תחבולות כמו שנמצא לחכמים מחכמי האומות המציאו תחבולה שפרסמו אותה להטיב כח הזוכר ולהשלים חסרונו והתחבולה אשר המציאוה בזה היא לחקות ולצייר בכח המדמה סימנים ידועים ומקומות מורגלים בהם יפקידו הענינים הנרצים לפי יחס או דמיון שיהיה לדבר המיוחד באותו מקום או זמן אשר נפקד אתו ואחרי כן בהעלות לפניו זכרון הסמנין והמקומות אשר הם קרובים אליו מאד יזכרו ויפקדו עמכם הדברים ההם הנרצים בלי ספק. וכבר כתב החכם על זה בטבעיות ז"ל ומטבע החקויים והדמות עד שכאשר חלק שכלך אל חלקי הדבר חקהו אילן בעל הענפים ואם סדר השכל דבר על מדרגות חקהו במעלות והשלבים ובו יזכור מה ששכח וגו'. הנה ביאר שתספיק התחבולה לא לזכור הדברים לבד אבל דרך חלוקן וסדרן וכל רז לא אניס מחכמינו האלהיי' שכבר קדמום בזה כדתני' במנחו' (מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ט). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן תניא אידך וראית' אותו וזכרת' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה ואי זו זו מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״א) ובשער ס"ה כתבנו מה שכוונו בעקר מליצה זו. מכל מקום ראה כמה העירו אזננו על אופן התחבולה הזאת ובצדדי שמושה אה מצד יחס הסמיכות ואם מצד השייכות שהם עקרי המלאכה ההיא ומזה הענין יראה הוא מה שאמרו שהיו הנביאים כוללין כל המצות בכללים קצרים מעטי המספר: אמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר מי יגור באהלך (תהלים ע"ו) בא ישעיהו והעמידן על שש שנא' הולך צדקות ודובר מישרי' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) ושוב העמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה (שם נ"ו). בא מיכה והעמידן על ג' שנאמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפע ואהבת חסד והצנע לכת וגו' (מיכה ו׳:ח׳) בא חבקוק והעמידן על אחת שנ' וצדיק באמונתו יחיה (חבקו' ב') כדאית' במסכתא מכות (כ"ד.). ואין ספק שהי' זה להם באופן מאופני החקוי והציור אשר הוא מפעולות המדמה והמחשב יחד על דרך החלוק והרושם בתלות במצוה אחת מצות רבות אם בסמיכות או בשייכות או בצד בהצדדים אשר הורגלו בתחבולה ההיא. ואולם זה הענין התחילה אותו התורה בלי ספק כי בכל מקום שצותה על שום דבר של זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד אצלו ותזכר עמו יפה כמו שכתבנו זה בשלמות בתחלת שער צ"א. ועוד מצינו ענין נפלא מאד והוא מה ששמה התורה ענין הזכרון תחבולה לחזק הבטחון ולקיימה כאשר יחסרו כחו והוא באומרו להלן כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. (דברים ז') וזה כי כמו שלא תפול הזכירה תחת המצוה כי אם בשתוף מעשה בחיריי שיקשר אליו וימשך ממנו כנזכר כן הבטחון מהיראה והפחד יפול תחת המצוה כשישותף עמה דבר שיהא רשאי ויכול עליו שתחוייב ממנו כי כאשר ימשול על סבת הדבר כבר ימשול עליו בלי ספק כיעל זה הדרך אז"ל הכל בידי שמים חוץ מצני' פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום (כתובות ל'.) ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאש לפניו מבוערת או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו נאמר שהקור והחום הם בידו וכן הענין בעצמו לגבי היראה כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד ואם באחד משרי בשר ודם כך קל וחומר במלך המלכים הקב"ה שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו וכמו שאמר טוב לחסות ביי' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים (תהילים קי״ח:ח׳-ט׳). אמנם כדי להטיב זה הבטחון סמך אותו אל הזכרון ואמר זכור תזכור את אשר עשה יי' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים וגו'. כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים וגו'. וגם את הצרעה וגו'. לא תערוץ מפניהם כי יי' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא כי ודאי כשישים אל לבו כל הענינים האלו יתחזק בלבו הבטחון ולא יירא משום מורא ופחד וכמו שאמר דוד אדונינו ע"ה יי' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד עד אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז). הנה שנתבאר שכיון שהזכרון מאלו הענינים הוא ברשותו הנה הבטחון וסמיכות הלב הנה הנם ברשותו ועל זה האופן אמר להלן שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וגו' וסמוך ליה וידעת היום כי יי' אלהיך הוא ההולך לפניך (דברים ט׳:ג׳). והנה באמת הוא מבואר שאם לא נתקיי' טוב הבטחון בידו שלא היה אלא לאשמתו וחטאו לבלתי קיימו ענין הזכרון אשר כבר עשה לו האל יתע' קיום וסמיכות במעשה המצות המיוחדות אליו בזמניהם ובקצת מצות תמידיות כמו שזכרנו בשער הנזכר. וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה כי בהתחזק ביראת יי' ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא כמו שהוא מזדכר ע"י מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים וכיוצא בזה אשר נתנו לזכרון הנה ודאי יהיה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) וכשנשלים עצמנו בה הנה לא נירא משום פגע ונזק וכמו שאמר משה חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יי' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳). והנה בזה המין מהיראה האלהית יתיחד שער בפני עצמו בשער צ"ב ב"ה. אמנם מפני זה החוזק אמר ונשל יי' אלהיך את הגוים האלה מפניך וגו' (שם ז') כי לא די שלא תירא אבל שתנצח אותם ואם לא תוכל כלותם מהר כרצונך לא תחשוב שהוא תשישות כח בעזרך חלילה אבל הוא לטוב לך פן תרבה עליך חית השדה ויזיקו לך כשלא יגינו זכיותיך לשיעור שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) או למה שאמר על שחל ופתן תדרוך תרמום כפיר ותנין (תהילים צ״א:י״ג) כמו שכתב רש"י ז"ל או שיהיה לא תוכל כלותם על דרך לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) והוא עצה טובה אמנם לסוף ונתנם יי' אלהיך לפניו והמם וגו'. ונתן מלכיהם בידך וגו'. כי טוב הבטחון על האופן הנזכר יביאך עד הלום. והנה אחר שנתבאר כי זה הענין מהטבת הכחות הפנימיות ותחבולתן הנזכר מחכמי החקירה כמו שאמרנו הנה הוא כתוב ומקויי' מחכמי האמת ושנוי ומשולש בתורה ובנביאים הלא יראה שתועלתו נפלאה. אמנם שיעור דרישתו על כל אדם יהיה לפי צרכו אליו ולפי מה שהרגשתי בעצמי רוב תועלת התחבולה הזכרנית שאמרנו לפי גודל צרכי אליה ושמה שהגיע לידינו ממה שהמציאו ממנה חכמי הגוים ראיתיו בלתי מספיק לפי הצורך כבר פשפשתי בה ויגעתי ומצאתי כי נתן יי' אל לבי המצאה נפלאה ונקלה אחר חדושה ותספיק להיטיב מאד הכח הזכרני להזכיר כמה דברים על סדרן ומספרן בכל הצדדים אשר תחשוב אם בחלופן אם בדלוגן על אי זה סדר שתרצה גם יזכר הדבר בזכור מספרו או מספרו עמו ובכל ענין שתרצה מבלי שום טעות וכבר נסיתי בה כמה זמן ומצאתי תועלותיו ברוך המזמין האמתי. והנה לבי אומר לי כי עקר זה הענין הנכבד השרישו משה רבן של נביאים מפי הגבורה ושמו בפינו למען זכור את כל מצות יי' המוטלות עלינו ונוכל להעבירם בכל יום תמיד על רעיונינו במעט מהקושי והטורח. והוא במה שסדר לפנינו לקרוא פרש' קטנה בכל יום תמיד פעמים שלש כדי שתהא שגורה בפי עוללים ויונקים יועילו מאד דבריה וראשי פרקיה אם מצד הרגילות והבקיאות הנפלא בה ואם מצד היות דבריה ספור מקרים עוברי' עלינו תמיד להיותם ציונין מוצבים ומסמרות נטועי' במקומות נאמנים אשר לא יסורו לעילם ואע"פ שיהיה בדבר טורח גדול לא יכבד על ראש הנלבב בהשקפת עוצם התועלת הנפשיי שיש בו כל שכן דבר נוח לסבלו וכמ"ש הכתוב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וישמיענו וגו' (שם ל'). ואז"ל שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (עירובין נ"ה.) והדברי' עתיקים שאם לא כן מאי רבותיה שאינה בשמים הנה שצריכין אנו לעשות כל מיני תחבולת או ללמד אותם ולהרגיל עצמנו בהן כדי לתקן עצמנו לקבל את הטוב מאת האלהים. אמנם המתיאש מהטוב אין לו רק לחבוק את ידיו ולשכב בדמשק ערש כמו שאמר הרב המורה בכיוצא בזה בסוף פרק י' מהחלק השני וזה לשונו כן יבין מי שרוצה להבין חידות הנבואה ויעור משנת השכחה וינצל מים הסכלות ויעלה אל עליוני' אמנם מי שייטיב לו שישוט במי סכלותי וירד מטה מטה ולא יצטרך שיטריח גופו ולא לבו ינוח התנוע' והוא ירד למטה בטבע. והבן כל מה שנזכר והסתכל בו. אמנם היות זה הענין נמצא בפרשת המעולה הזאת רצוני פרשת שמע אזכרנו כשנבא על ביאורה ואז יתבאר יפה כמה צדקו חז"ל באומרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו א יצא (ברכות ט"ו:) וטרם נבא אל הביאור נזכור הספקו' הנופלו' על זה החלק מהפרשה הזאת וזולתה שאנו בביאורו:

מה שאמרו במדרש (תנחומא פ' עקב) מאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה') מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תור' היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות את המתים. וכן במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכה א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיוח מתים לפיכך נתעלם סדורה של תור' שנאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה לי משומי עם עולם (ישעי' מ"ד). ^*הנה וכו' תוכן דעתו הוא כי הספק הראשון כולל ג' שאלות הא' אחרי שאמר ר"א "לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר," מה זה אשר שאלו "למה נסמכה פרשת מרגלים" וכו',? הב' כי אחרי שכפי הנרא' קרה מעשה מרים בחצרות, ומעשה מרגלים במדבר פארן בזא"ז הלא מן הראוי הוא. שיסופרו ג"כ בזא"ז? הג', כי לפי דעתם שחוברו רק בעבור דמיון ושווי ענינם ששניהם כוללים סיפור הוצאת דבה, יקשה הלוא מעשה קרח ועדתו שדברו סרה על משה דומה למעש' מרים, ומדוע לא נסמכו זא"ז? ולבאר כל זאת יאמר, כי רק בבחינ' רוחניית, ר"ל החכמ' הצפונה בקרבה, כאשר היתה ערוכ' בדעת עליון מאז ומקדם, אמרו שלא ידע אנוש ערכה וסדר', הגלוים רק לפני הי"ת, אבל בבחינת גשמיות' ר"ל בבחינת חיבור סיפוריה יש להם סדר, אבל לא לפי הזמן שקרו בו, כי זה רק מקרה והזדמנות באופן שיקרו לפעמים ב' מקרים זא"ז, אשר אין להם יחס יחדיו וקישור כלל כ"א נסדרו ונסמכו בתורה רק לפי דמיון ושווי עניניהם, ואחרי שכפי מה שמבאר בשער מ"ב, (עיין ביאורי שם,) יקרא כל פועל רק עפ"י פעולתו אשר יעשה בכוונה מיוחדת לה, הלא מזה נמשך, כי קרח ועדתו אשר דברו סרה על משה, לא בשם מוציאי דבה, כ"א בשם רודפי כבוד ומבקש כהונה יקראו אחר שתכלית כונתם הית' רק לכהן תחת אהרן, ורק למען השג תכליתם זאת, הלינו על משה ואהרן להבאיש ריחם בעיני העם וע"כ אין דמיון ושיווי ענק להם עם מרים שדבר' באחיה במשה, רק למען הוציא דבה עליו, ורק המרגלים ברשעתם דמו אליה, כי גם הם הוציאו דבה על הארץ, מבלי אשר חפצו להשיג עי"ז תכלית אחרת רק לשלח פיהם ברעה וע"כ נסמכו ב' סיפורים אלה יחד, הנה מזה ירא' שנטלה שאלת למה נסמכה פרשה זו לפרש' זו בשום מקום ונתחדשה שאלה אחרת והיא למה נתנו חכמים טעם לשום סמיכות. אלא שעל דרך האמת אין כוונת חז"ל במאמרים הללו שלא נשאר לה סדר כלל אלא שהסדר הקודם שהיה לה אצלו יתעל' כשהיתה אצלו אמון אשר בו היו תלויים הענינים הנפלאים ממנה הוא היה מה שנעלם והוא מה שביארו באומרו ויערכה לי משומי עם עולם. אמנם כבר סדר אותם על סדר נכון בו יובנו הספורים המפורסמים אלינו על האופן היותר מועיל שאיפשר ולזה לא נשמרו בהם סדר המאורעות כי אי אפשר דבר מהדברים אשר נפלו במקרה ובהזדמן רצוני שיקרה ענינם להיות זה אחר זה אבל סדרם ויישבם באופן שנלמוד מסמיכותן דברים נכבדים ממוסר ודרך ארץ או בענייני הדינים וכיוצא (א) ואם כן כבר היה מקום לשאלת למה נסמכה פרש' זו לפרשת מרים באחד משני פנים האחד שאחר שפרשיות התור' לא נסדרו כפי מה שסדרום זמני הוייתם כי אם באיפן שנלמוד מסמיכותם דבר הנה כבר תפול השאל' אף על הנשארות על עמדם שהיה הכתוב מחלקן אם לא שנלמוד דבר מהשארות סמיכתן. ואמר שלמדנו מכאן רוע האנשים הללו שראו ולא לקחו מוסר. והפן השני כשנאמר שמחלוקתו של קרח היה בין שני המאורעות כמו שזכרנו בספקות שהוא דעת קצת: (א) אמנם לא הניחם על סמיכתם ואם ירא' שהם יותר ראויים ללמוד זה מזה כמו שהוכחנו שם כדי שנלמוד בזה ענין נכבד מאד בהכרת הנושאים אשר בהם ידבר במקומתם האמתיים. וזה שכבר נתפרסם אצל היודעים שכל המעשים יתוארו על שם תכלית כוונתם לא על שם פרסומם. וזה כי המריץ מעות מידו ליד האשה לכוונת קירוב של זנות או ניאוף אף על פי שיהי' הפרסום לסחורה או לשם צדקה הנה באמת יקרא נואף לא צדיק ולא סוחר וכן כל כיוצא בזה וכבר ביארנו זה הדרוש בשער מ"ב בהסכמת החוקר והכתובים. והוא בעצמו מה שרצו באומרם ז"ל העוסק בתור' לשמה (אבות פ"ו) כמו שנתבאר בשער ע"ב. וזה הענין עצמו הוא אצל ספור לשון הרע יש מכוין בו בעצם לא אל תכלית אחר מהריוח והכבוד והוא בעל לשון הרע בעצם. וכמו שאמרו לעתיד לבא הולכות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו אריה טורף ואיכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך ואומר להם ואין יתרון לבעל הלשון (ערכין טו:) והכוונה שבעל הלשון בעצם כך דרכו שלא לכוין רק לשמו שכך גזרה רוע תכונתו להתענג בספורו. אמנם יש מין אחר מלשון הרע שאינו נדרש לעצמו מבעליו אך הוא כלי מפצו בידו לסבב אליו הכבוד או הריוח או הנקמה וכיוצא ואיש כזה יקרא חומד וגוזל או נוקם בעצם ובעל לשון הרע במקרה כי הנה הוא לא יחפוץ בלשון כי אם בנמשך ממנו. והנה עם זה נתברר שקרח לא היה בעל לשון הרע בעצם וראשונ' אבל היה משתמש בו בדרך הנצוח להשיג בו השררה והכבוד אשר אליהם יכוין. ולזה היה בעל נצוח ומחלוקי בעצם וראשונה ובעל לשון הרע במקרה ובשניה. ולזה לא תארוהו הכתובים במוציא דבה או רכיל או בבעל לשון הרע אבל יצא עליו שם בעל מחלוקת ותרגם אנקלוס ייקח קרח ואתפליג קרח ואז"ל איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זה מחלוקת קרח ועדתו (אבות פ"ה). ואמרו ולא יהיה כקרח ועדתו מכאן שלא יחלוק אדם על הכהונה (סנהדרין ק"י.) אמנם המרגלים כנה אותם הכתוב בשם מוציאי דבה ובעלי לשון הרע כי בעצם ורחשונ' נתכוונו לכך כענין הנחש שאין לו שום תועלת בנשיכתו רק להשביע רוע תכונתו כי באמת מרכילותם ומהוצאת דבתם לא יקווה להם רק רע. והנה הוא ידוע כי חטאה של מרים אם שלא היה בערך חטאם של מרגלים מ"מ ממין אחד היו כי היא לא קטרגה לבקשת הכבוד והנצוח ולא שום תועלת רק שנהנתה בדבור ההוא והרהרה אחרי אחיה כמו שפירשנו בשער הקודם ולזה אז"ל שרצה לסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים שהיו ממין א' והיה להם לקחת מוסר ולא עשו (במ"ר פ' ט"ז) מה שאין לומר כן במחלקתו של קרח. והנה עם זה הותר הספק האחד ובאנו לכלל תכונת רוע אלו האנשים מוציאי דבת הארץ ולמדנו שהיו ראויים לעונש נמרץ. (ב) אולם מה שלא סמך הנה ספור אמרם נשלחה אנשים לפנינו וכל הנצוח ההוא שיהיה לו למשה עמהם על זה היה מזה המין ממש הוא כדי להודיע עצם חטאתם ומהותו ושלא יתחלף לנו ענין בענין כי הוא מה שיועיל מאד בהכרת אמתת הדברים אך יתבאר זה יפה אחר ביאור דברי שליחותם אצל ותשא כל הערה ויתנו את קולם כי שם יבא דבר דברו על אופניו. אמנם עכשיו אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ירצה אחר שאני הוא הנותן הארץ הזאת לבני ישראל מעתה איני נאמן אצלם הטובה היא אם רעה כי לא יסמכו על דברי לבטל שליחותם (ג) לזה שלח לך וסדר השליחות על האופן שאומר אליך כדי שיועיל לך ולדעתך רצוני לסלק מעליך האשמ' בכל מה שיקרה בו. וגם כוון באומרו אשר אני נותן לבני ישראל גם אם לא יזכו בה האבות תשאר בדוקה לבנים כמו שאמרנו במדרש קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נתנה. אמנם מה שיאות בזה הוא כי איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ירצה שיהיה מהנשיאים ומהמשובחי" שבהם לקרב אפשרות תועלת שליחותם תכלית מה שאיפשר כי אנשים כאלה הם קרובים להיטיב פעולותיהם יותר מזולתם כי מצד חכמתם יוסיפו אמונה ובטחון בה' ומצד גבורתם יוסיפו אומץ ולא ירך לבבם ומצד עשרם לא יגדל הענין ההוא בעיניהם ולא יהיה להם לנמנע לרשת גוים גדולים ועצומים כי האיש חיל גדול הלב לא יופלג בעיניו כל דבר וכולהו איתנהו בהו דכתיב כלם אנשים כמה דאתמר אנשים חכמים וידועים (דברים א') בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ונאמר על ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב). וראתה חכמתה שיהיה אחד מכל שבט לבא עליהם בעלילה גדולה לעשות אותם בעלי דבר בענין כי כשנעשו שלוחים בו חזקה אדם עושה שליחותו ולחפוץ בהצלחתו וכאשר יתרצו הם הרי כל ישראל מרוצים. והשנית שיקובלו דבריהם מכל העם בשוה ולא תזיק בענין קנאת איש מרעהו כי זאת היא סבה עצומה להשחתת הענינים ולהפר ההסכמ' בם כאשר יחשבו קצת היותם יותר הגונים אל המינוי מזולתם וכל ישעם וכל חפץ שלא יצליחו העוסקים בו וזה דבר שהיזקו מצוי וישתכחו בעיר בכל דור ודור אשר כן עשו. הנה שתקן אופן שליחותם על הצד היותר קרוב אל ההצלח' ואם אין הרי המשלח ניצול מן האשם והוא אומרו וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם (ג) לדעתי שלא שלח את נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער וחבריהם אשר היו אמש בחנוכת המזבח לפי שכבר נתקן סדר הדגלים ונתמנו איש על דגלו ועל צבא מטהו ולא יתכן ליטול ראשי שבטיהם ודגליהם לשלחם לשום שליחות כי הם ככבים עומדים על משמרותיהם ברקיע על פי ה' ולא יסורו ממשמרותם אמנם ביררו אנשים חשובים כמותם או קרובים להם במעלה שהרי יהושע ב"נ היה הה' שבהם לפי חזקתם בשעת לקיחתם אשר על פיה סודר הנה זכרונם כי לא נתן סדרה על סדר הדגלים ולא על סדר השבטים כתולדותם ^*לפי שכל אחד נמשך, וכו', הלשון קשה הבנה קצת, ותוכן דעתו הוא, כי הנשיאים נמנו פה רק לפי מעלתם שהית' להם כאשר שולחו לרגל את הארץ אבל לא לפי סדר דגליהם או תולדות שבטיהם, גם לא לפי מעלת השבטים כי בענין זה היו כלם שוים לרעה, כמו שאמר הכ' "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" וכו', והראיה ע"ז, כי גם שבט יהודה ואפרים לא ימשכו לטובה אחרי נשיאיהם יהושע וכלב, לפי שכל אחד נמשך ממעש' הזה לפי מה שהוא תדע שלא נמשך שבט יהודה אחרי כלב ולא שבט אפרים אחרי יהושע. ועל זה אמרו חז"ל במה שראו באחריתם בני אדם ששמותיהם מגונים ומעשיהם מגונים (סוטה ל"ד): ויקרא משה להושע בן נון יהושע שיעור הכתוב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ לבד מאותו הנשיא שנאמר עליו למטה אפרים הושע בן נון שקראו משה אחרי כן יהושע והוא היה השם המובהק שנתפרסם ונתקיים לו בכל ספורי התורה לא השם הנזכר ראשונה. ועל דרך רז"ל שאמרו יה יושיעך מעצת מרגלים (שם) יש לומר שחשש מדברי הכלל כי תואנה הם מבקשים: וראיתם את הארץ לפי שטובת הארץ אשר ראוי לשום לב אליה לבא לקחתה היא תלויה בארבעה דברים. האחד בהיות' מגדלת אוכלסים רבים חזקים ובריאים. השניה בהיות' רחבת ידים ארץ מישור נוחה ליישוב ונקלת העבוד'. השלישי בהיות בה ערים מיישבות בכל תוקף ובעלות יופי המשמחות לב יושביהם. הרביעי שתהא הארץ דשנה ושמנה בכללה מוציאה תבואת' ופירותי' בשפע כגנה זרועיה תצמיחה. (ה) הנה על כלן צוה משה שיתנו את לבם להחשיב' בעיניהם ולשמח נפש שולחיהם כי ידענו דכלהו. איתנהו בה. ועל הראשון אמר וראיתם את הארץ מה היא וגו'. כלומר ראו אותה מה היא אצל גדול העם במה שהתבוננו בו בינה לדעת החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ולזה כיון רש"י במה שאמר יש ארץ מגדלת אוכלוסין. ועל השני אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה. ירצה אם היא טובה ליישוב רחבה לעבודה כי הוא הדבר הסתמי היותר מיוחד לטובת הארץ אם היא רעה בהן שהיא הרעה היותר מיוחדת לה. ועל הג' אמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם יש שם ערים גדולות יפות וחזקות במחנים או במבצרים המקוממות לב העם לכבשם להם. ויתכן שירצה כי לפי שמשלימות המלכיות שתהיינ' להם ערים טובות ויפות במישור בהם יהיה מושב המלכים והשרים בעת שלומם וטובתם גם ערים בצורות וחזקות בהרים תהיינ' להם למקלט ולמבצר כי תקראנה מלחמ' הנה לזה אמר להם שיתנו לבם לדעת מה הערים אשר הוא יושב בהנה עכשיו אם הם במחנים כעם שוקט ובוטח או אם כבר באו ונאספו אל המבצרים מפחד המלחמה וזה וזה מה שיוסיף אומץ בלבם שאם הם שקטים יבאו עליהם כבא אל עם שוקט ויכבשום מהר וגם אם כבר נאספו אל המבצרים יורה על פחדם ומורך לבבם והוא סימן גדול לנפילת כחם והתחלת מפלתן. הלא תראה אמר הכתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' (יהושע ו׳:ב׳) וסמיך ליה ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. כי באמת הסגרתם על אותו השיעור תעיד עליהם כי נתונים נתונים המה לו. והוא עצמו מה שבשרו השלוחים הנאמנים כי נתן ה' בידינו את הארץ וגו'. וכנגד הד' אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וזה על טבע כללות הארץ ולזה אמר היש בה עץ כלומר מעצמה כמנהג הארץ המושפעת מעצמו באילנות ופירות כגן ה'. ואמר והתחזקתם ולקחתם (ה) לומר שאע"פ שהימים ההמה היו בכורי ענבים ואז יקפידו הבעלים ושומרי הכרמים עליהם משאר ימות השנה לא ימנעו מפני זה מקחת מהם אבל שיתחזקו בעצמה ויקחו מהם לאכול כנפשם שובעם ולא יתיצב איש לנגדם ויהיה זה סימן טוב בידם כי לא יחרץ להם כלב לשונו. סוף דבר אמר להם כל זה השיעור מהחקיר' דקים ליה בודאי כי הארץ ההיא לא יחסר כל בה כמי שמוכר הסוס הטוב ואומר לחבירו בדוק מקומתו מתמונתו ממראיתו ממרוצתו לפי שידע שהוא יפה מכל הצדדים: ויעלו בנגב ויבאו עד חברון ושם אחימן וגו'. ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם וגו'. ספר כי כשהלכו בשליחותם עברו בחברון אשר שם ילידי הענק ושהגיעו אל נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשנים שהוא מעשה פומבי גדול. וגם שלקחו מן התאנים ומן הרמונים ואין מכלים כמו שהבטיחם משה (ו) ולפי שמאמר ויבאו עד נחל אשכול יורה שהיה כן שם המקום ראשונה וא"כ אין ראיה מהאשכול אשר הביאו מהפלגת הפרי על כל הארץ כי שם המקום יעיד שהוא מיוחד בגודל האשכולות מזולתו. ^*לזה אמר וכו', כונתו כי הכתוב רצה להודיע בזה שלא נקרא נחל אשכול בעבור שהיו שם אשכולות ענבים יותר טובים מבשאר מקומות כנרא' זאת בהשקפ' הראשונ' מפשט הכ' כי א"כ לא היה אשכול זה עדות על טוב הארץ כולה, כי אם נקרא כן רק על אודות שכרתו משם האשכול, ונקרא ג"כ כבר בתחילה על שם סופו נחל אשכול. לזה אמר למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל כי הם לקחו מאחד המקומות שנזדמן להם כי כלם שוים ועל הלקיחה משם הוקבע לו השם לא על מציאות האשכול שם מזולתו מהמקומות (ו) והטעם נותן שאם לא היה כל פריה על זה האופן לא היו מביאים ממנו וטוב להם לפי כוונתם הרעה שלא להביאו ולא לספר בשבח' כלל אבל מפני שלא יכלו להכחיש כוונו להזדרז אל מה שלא נצטוו עליו להביא מפירותי' להרחת עצמם שהיא חביב' בעיניהם ושיאמינוה כמו שאמר וישובו מתור הארץ וגו': וילכו ויבאו וישיבו אותם דבר וגו'. גם זו היתה תחבול' גדול' להם לעשות כרצונם והוא שלא באו בשליחותם אל משה ואהרן והנשיאים ראשונ' כמו שהיה ראוי ונאות להם כי פחדו שיוציאו מלבם או ימנעו העם מהקבץ לשמוע דבריהם אלא השיבו אותם דבר במעמד כל העדה ולא נשמר משה מזה כי גנבו לבו במה שהראום את פרי הארץ בפרהסיא והיה סבור שלא יגידו בפיהם רק מה שיסכים עם הפרי אשר בידם: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב וגו'. (ז) ירצו הנה כבר באנו אל הארץ ההיא בהשקט ובבטחה ואין מכלים כמו שאמרת וגם זבת חלב כמו שהבטחתנו וזה פריה אשר הבאנו בידינו לאמת דבריך מפני עגמת נפש שארץ כזאת תהיה נמנעת ממנו לעזות העם וחוזק עריהם. וזה טעם אפס כי עז העם ששיעורו באנו אל הארץ ג"כ וגם זבת וגו' ומצדדים אלו טוב לנו לבא שמה אפס כי עז העם וגו' והערים בצורות וגו' ולזה לא נוכל לעלות שאם לא על זה הענין לא תפול מלת אפס וכיוצא בה בכאן כי עזות העם וחוזק הערים אינו הפך הנאמר ראשונה ולא ממינו (ז) ^*ובזה הגדילו וכו', תוכן דעתו הוא, כי אלו אמרו רק באנו וכו', וגם זבת חלב ודבש וכו', והעם היושב בו עז הוא וכו', עמלק יושב וכו', לא חטאו בזה מאומה, כו היו רק מגידי אמת האומרים כל הדברי' כאשר הם באמת, אבל באמרם "אפס" וכו', יצאו מכלל מרגלים, אשר רק מה שיראו יגידו, כי אם יחשבו עצמם כיועצי עצה אל הי"ת ואל משה עבדו, כאלו אמרו בפה מלא "לפי דעתנו ומרא' עיני שכלנו אין טוב לישראל ללכת שמה להוריש גוים גדולים ועצומים ממנו, כי לא יוכל למו", כאשר גלו דעתם אח"כ יותר בהכחישם דברי כלב לאמר, "לא נוכל לעלות את העם," וע"כ היה עונם גדול מנשוא, ועל דרך זה יאמר הרב ז"ל יורה גם מלת "אך" במאמר ה' אל בלעם (במדבר כ״ב:כ׳,) "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" כנתינת עצה שיותר טוב לו אם לא ילך עמהם אחרי שלא יוכל לשנות דבר מכל אשר יצוהו ה' ולא יוכל לקוב את ישראל כאשר חפץ בלק, וע"כ כאשר בכל זאת לא שמע לעצת הי"ת וילך עם שרי מואב נאמר "ויחר אף ה', כי הולך הוא," ובזה הדבר הגדילו רשע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסבה חטאו מאד השומעים מהם הליועצים נתנום להם. משל לאדם האומר לשלוחו בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנ' בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה במראית' ומחירה והשב לי דבר כי חפץ אני לקנותה והיה אם יבא איש זה ויאמר לו ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומראית' ירקרק או אדמדם ומחיר' אלף זהובים הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר לו ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחיר' גדול שהוא אלף זהובים הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ. וזה במה שהטעים דבריו במלת אבל כי בזה כיון לומר הנה מצד צמרה ושיעור' היא נאותה לך אמנם מצד מראיתה ומחיר' לא תאות לו. כבר יש לתגר תלונה גדול' עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה כי הליועץ לקחו וכן הוא הענין עצמו בנדון שלפנינו כי אם הם היו משיבים דבר לאמר באנו אל הארץ אשר שלחתנו והעם רב וחזק והערים גדולות הנה לא היו חוטאים בזה כלל שחזקת שליח עושה שליחתו ולהשיב דבר אמת לשולחיו אבל כשאמרו אפס כי עז העם וגומר הנה הם כוונו לתת עצה בענין ההליכ' לשם כמו שאמרנו ואין הפרש בין אומרו אפס כי עז או רק או אך כי הכל מובן אחד להם והוא עצמו כוונת הכתוב באומרו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' (במדבר כ״ב:כ׳). כי על כן נאמר אחריו ויחר אף ה' כי הולך הוא (שם). וצדק הרמב"ן ז"ל במה שכתב שכל פשעם היה במלת אפס אבל לא מטעמו כמו שהוכחנו בספקות. ומהמין הזה עצמו הרשיעו במה שהחליפו החוזק שאמר להם משה החזק הוא הרפה בעזות באומרו אפם כי עז העם כי העזות זולת החוזק כוונו בו כי היו אנשיהם עזים ומרי נפש שפגיעתם רעה והבאים בארצם יבאו אל מעונות אריות והררי נמרים ואוי להם לבני אדם הפוגעים בהם והנה הם נגלו מאד בשליחותם גם השומעים מהם טעו טעות עצום ונפלא כמו שיבא עוד: עמלק יושב וגו'. סיימו דבריהם בענין שימנעו בשבילו מעלות שם לגמרי וזה כי אחר שאמרו כי עז העם הנה מנועים מצד עזות העם וחזקו ומצד חוזק הערים כבר אמרו והערים גדולות ואם מצד שמא יתלו הענין בגבורת איש אחד מהם כמו שהיה ענין הפלשתי עם דוד כבר אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם כלומר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק לא נשאר דבר רק אם יוכלו לבא עליהם בפתע בהיותם שקטים ושלוים ועל דרך שנאמר כבאכם תבאו אל עם בוטח והארץ רחבת ידים וגו' (שופטים י״ח:י׳) הנה לזאת אמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו'. ירצה מארבעה רבעיהם שמו להם שומרים גדולים וחזקים כי הנה עמלק לקח לו הצד הדרומי ויספיק לשם עם אחד ומלך אחד כי היא ארץ הרים ובקעות וכמו שאמר עלו זה בנגב ויעלו בנגב וגו'. אבל מצד ההר שהוא ארץ מישור יש שמה שלשה מלכים דכתיב והחתי והאמורי והיבוסי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן כי לפי שהם צדדים שהם משומרים מעצמם מצד הים והירדן הסובבים אותם יספיק מלך אחד להם. הנה שבמשמע דבריהם שלא יוכלו לעלות להם כלל ואם שלא אמרו בפירוש: ויהס כלב את העם אל משה וגו'. הנה כלב כשרא' רוע כוונתם קודם שתתפרסם לכל ע"י שאלותם או שאלות קצתם קפץ להשתיקם ברמוז להם שרצה משה לדבר כי לזה שתקו כלם ושמעו דבריו וחשב בפתע מחשב' נאותה מאד לבטל רעתם והיא כשאמר דבריו שאיפשר שיתקשרו על מאמרי הראשונים כי להיותו גם הוא מהמרגלים יחשב הכל לתשובה אחת וגם חשב כי חביריו הרעים בראותם שהפך דבריהם מרעה לטובה לא יעיזו פניהם להכזיבו אבל הוא קרוב מאד שיודו לדבריו שלא חשבם לחצופים לגמרי כי כסו פני כוונתם במה שסתמו דבריהם והיה זה באמרו עלה נעלה וירשנו אותה וגומר. (ח) כוון דבריו כאלו בא להשלים דבריהם ולומר אפס כי עז העם חלב ודבש הלא היא נותנת פירותיה אל העם היושב עליה בעמל גדול ובטורח נפלא עד שהיא אוכלת יושביה מכובד עבודת' וכל העם בכלל אשר ראינו בתוכה אנשים חזקים בעלי מדה וגם היא מכלה בהם כ"ש באנשים כמונו שאנו חגבים בערכם. והכלל שהם נותנים אמתלא למה שאומרים שהיא אוכלת יושביה במה שאמרו שכל העם אשר ראו בקרבה היו אנשי מדות ומן הנפילים בני הענק לומר שכל שאר העם שאינם בחזקם וגבורתם אינם מתקיימים בה כי אין להם כח להתיצב כנגדה: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו' (דברים ט׳:ג׳). וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' (שם א') כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו'. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו'. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה'. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות. (ב) וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו' ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה' היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' וישלח אותם משה על פי ה' היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם וילונו על משה ועל אהרן וגו'. ולמה ה' מביא אותנו וגו' ויאמרו איש אל אחיו וגו'. (יוד) כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו (יוד) וכשנתנה רא"ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו. (ט"ו) והנה היה דבר ה' אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו' ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו'. דבלאו הכי יראו דברי מותר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' קרעו בגדיהם. הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם (י"א) ואמרו אחר שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה היא טובה מאד הרי נשלם בזה ענין שליחותנו מכאן ואילך אין לנו רשות לדבר כי לה' המלחמה. ולזה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו במתנה ובלי עמל למה נעכב על ידו ונמנע הטוב ממנו. אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה מהידוע שאם סרנו מעליו ונמרה את דברו כי נתיש כח גבורה של מעלה כמו שאמרנו בזה ראשונה והנה עם זה ראוי ומחוייב לנו לירוא מהם ומקטנים מהם. אמנם לא תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הוא ית' (יא) הכינם מקדם להיות לחמנו ומאכלנו כמו שנאמר ואכלת את כל העמים וגומר (דברים ז׳:ט״ז). יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳) וכמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א. וכבר סר צלם מעליהם בהמעיט צלמם ודמותם מאדם. ודבר גדול דברו כמו שכתבנו ענין זה אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו. או שירצה שנפל חזקם וכחם משעה שישמעו את אשר עשה יי' לפרע' ולמצרים כמו שנזכר בפרשת שמעו עמים ירגזון וגו'. אז נבהלו וגו'. תפול עליהם וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ודברי רחב יוכיחו כי היא היתה עצה עמוקה מאתו ית' להפיל תחתיהם גוים גדולים ועצומים כמו שפירשנו אצל ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שער ל"ט. והוא מה שתרגם אנקלוס עדה תוקפהון מנהון: ואחר שסר צלם מעליהם ואנחנו ה' אלהינו אתנו הרי תרתי לטיבותא לכן אל תיראום. ומה שאמרו קצת כי הם כמו המן בסור הצל ממנו או תורה מה שכתב הרמב"ן ז"ל שסר צלם מעליהם כמשפט הנגזרים למיתה בליל החתימה הנה הן דברי צחות אין דוחק השעה סובלתן. ויאמרו כל העדה לרגום אותם כשנסתתמו טענותיהם במאמרם לא היה להם פתחון פה בטענה וחזרו אל כלי המלחמ' כמנהג הבעלי חיים הבלתי מדברים ויאמרו לרגום אותם באבנים אמנם כבוד ה' נראה אל אהל מועד אל כל בני ישראל להטיל מורא על המזיקין כדי להגין על הצדיקים כמו שנאמר זומם רשע לצדיק וגו'. ה' לא יעזבנו וגו' (תהילים ל״ז:י״ב) והנה משה אדוננו עליו השלום לא סר מהחזק אותם ולומר להם כל הדברים הטובים ההמה אשר נזכרו במשנה תורה ולא עלה בידו. ואחשוב שהיה קורא מי ליי' אלי כמו שעשה בעגל אלא שנתירא מאד פן יחלק העם חציו ליי' וחציו לעזאזל המדברה או שמא יאבדו כלם ועמד בשב ואל תעשה: ויאמר יי' עד אנה ינאצוני ירצה עד אנא אסבול נאצות העם הזה ומה אוחיל עוד שיאמינו בי אחר שלא האמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו כמו שנראה ממה שהם תולים רשעתם בפחד אנשי הארץ ומעתה נתמלאה סאתם ובא קצם ולזה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' כמו שאמרתי לך בעגל וכוונת הענין אמרנו שם: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. (יב) בראותו שאין לו שום טענה להליץ בעדם הערים להליץ מצד כבודו ית' יאמר אני לא אחוש להם שודאי הם ראוים לכך אבל מה תעשה לשמך הגדול כי איך יחל לעיני העמים אשר ישמעו הדבר הזה כי הנה מצרים אשר ראו בעיניהם מה שעשית כאשר העלית את העם הזה מקרבו כשישמעו זאת יאמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו כי נוסף על מה שראו בעיניהם מה שעשית בארצם שמעו באזניהם כי אתה יי' התמדת ישיבתך בקרב העם הזה אחרי צאתו משם בכל אשר הלכו אשר עין בעין נראה אתה ה' לעיני כל העמים ועננך עומד עליהם לשמרם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם לנחותם הדרך ובעמוד האש להאיר להם לילה. ואיך יאמן כי יסופר להם שלא אבו ללכת אחריך אפילו ליכנס לים או באש וכאשר תמית אותם כאיש אחד הנה שני הגוים האלה אם המספר הדברים ואשר יסופרו לו יסכימו שלא היה זה מפני מרדם בך והתישם את כחך הגדול המנהגת בצדק ובמשפט רק מבלתי יכולת בכח הגבורה הפועלת במדרגת השוטר כי לא גברה על יושב ארץ. וכאשר לא יכול לקיים לתת להם את הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כי הוא טעם מה שאמרו חכמים ז"ל תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב.) כמו שכתבנו ראשונה. אמנם הפנים השניי' אשר יעדנו שם שיכוונו באמרם זה הוא מה שכוונוהו במקום אחר על למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות ל״ב:י״ב) שאמרו כוכב אחד עולה לקראתכם ששמו רעה וכו' (ילקוט פ' כי תשא). ^*וזה שכבר וכו', תוכן דעתו הוא, כי בעבור היות הזכר בכלל בע"ח, ואף כי בבני אדם יותר חזק מהנקב', באופן שהוא ימשול בה, וכל איש שורר בביתו ומנהיג אותה, והאשה מונהגת מאתו, ע"כ הוא במדרגת פועל ומשפיע, והיא במדרגת מושפעת ומקבלת פעולתו (וכן הוא ג"כ בבחינת פעולת ההולד' לקיום המין) וע"כ הושאל גם בפי חכמי הקבל' והמוסר שם "זכר' בכלל להורות על כל משפיע ושם "נקבה" על המושפע מזולתו, ויען כי גם בכל הנמצאים העליונים יש גבוה מעל גבוה שומר ותמיד משפיע העליון על התחתון, יש בהם ג"כ דרך משל והשאל' מדרגת זכר ונקבה, אפס הי"ת המשפיע העליון על כל זולתו יקראהו תמיד ד"מ בשם "איש," כמאה"כ "ה' איש מלחמה," וכאשר יסיר השי"ת השגחתו או חסדו ואמתו ממי שהשפיע כל אלה עליו לפנים, הלוא יחדל להיות נחשב בבחינת האיש ההוא כזכר המשפיע, וזשאחז"ל על הכתוב, "אם ככה את עשה לי", כביכול תש כחו כנקבה," והנה המושפעים התחתונים משכלים הנבדלים או מבני אדם, כאשר ישפיעו על זולתם יהיו במדרגת אנדרוגינוס כי יחברו במהותם יחד מדרגת זכר ונקבה, כי מצד אחד הם מושפעים, ומצד אחר משפיעים, וע"כ אמרו למשה "קרב אתה" (אשר מרוחך תשפיע עלינו במדרגת זכר,) "ושמע" וכו', "ואת תדבר אלינו" וכו', ר"ל אחרי אשר תהיה במדרגת נקבה לקבל השפע האלקי תדבר אלינו וכו' וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהביא למעל' "מבלתי יכולת יכול מבעי ליה אמר משה לפני הקב"ה, עכשיו יאמרו האומות, תשש כחו כנקבה ואינו יכיל להציל," שר"ל שע"כ הזכיר הכתוב במאמרו מלת "יכולת" שהיא שם הפעול' במשקל נקבה ולא נאמר "יען כי לא יכול" וכו', לרמוז בזה שההאומות יאמרו שגם עד עתה בעזרו את ישראל ועמד לימינם היה נעזר בזה רק ע"י שום כוכב או מזל, באופן שהיה כחו (ית' מזה עלוי רב,) רק ככח נקבה המקבלת פעולת זולתה, ועתה כאשר שינו מצבם חדל גם כחו זה, וע"כ הוסיף משה להתפלל, "ועתה יגדל נא כח ה'," ר"ל סלח לעונם ותביאם בכל זאת אל הארץ אשר נשבעת לתת להם למען תראה בזה כחך הגדול ואת ידך החזק' לעיני כל, ויכירו וידעו כל הגוים כי אתה כל תוכל, ואין מי מוחה בידך לחון את אשר תחון ולרחם את אשר תרחם, אף כי חטא נגדך, כי זאת תחשב גם בבני אדם לגדול' נפשית אמיתית להאריך אף למכעיסיו ולסלוח לאיש אשר חטא נגדו. וזה שכבר נתבאר מהתור' והנביאים והכתובים. שמדרגת המשפיע עם המושפע והעלה עם העלול הם מדרגת הזכר עם הנקב'. ולזה כל הנמצאים העליונים אשר עשה ה' לקיים על ידם הנהגת העולם ופרנסתו זכר ונקבה בראם זכר מצד מה שמשפיעי' ונקבה מצד מה שהם מושפעי' מעלותיהם וכלם מאתו ית' אשר הוא המשפיע על הכל בלתי מקבל משים אחר. ולזה הוא זכר בהחלט כמה דאתמר ה' איש מלחמ' (שמות ט״ו:ג׳) וצורה התחתונית תוכיח בעליונים וכל שכן שהיותר מעולים מהמשפיעים התחתונים יתחבר בהם זה האדרוגינוסות + בלי ספק עד שבבחינ' זאת נאמר במשה קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ד). כי למה ששמוהו בתחלת דבריהם מושפע מאתו ית' התישו כחו כנקבה ואמרו ואת דבר אלינו כמו שאמרו על ואם ככה את עושה לי תשש כחו כנקבה (ברכות ל"ב.). אמנם כשלא הקדימו הדברים האלה אלא ששמוהו משפיע מתחלה ועד סוף אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' כי בבחינה הזאת הנה הוא זכר תמים וזהו ענין שלישי על מה שכתב בזה הנרבוני בשמו ובשם אביו במאמר בגרמים השמימיים באלהיות בטענה השלישית ממנו והנה בשער מ"ז ביארנוהו בענין נפלא מכלם עיין עליו. והנה על הבחינה הזאת אמר שאמר משה לפניו יתעלה רבונו של עולם אם תמית את העם הזה עכשיו יאמרו שלא היה כל מה שנעשה עד הנה אלא יכולת נקביי משום ככב ומזל שהוא במדרגת הנקבה אצל עלותיהם כמו שאמרנו. והיא שעמדה להם כל זמן שהיתה בעליה או באיזה מצב נכונה לקבל השפע מעלתו אבל כשפסק השפע ההוא מפני המרת מקומו או חלוף מצבו היכולת ההיא תבטל מאליה ואיננה ויאמרו כי מבלתי היות היכולת ההיא היה מה שהיה והרי יתקיים בידם מה שאמרו לאמר ברעה הוציאם: וזהו עצמו מה שכוונו באמרם ואם ככה את עושה לי אלא שכונו חז"ל הדבר כלפי משה דרך כבוד למעלה. ולזה אמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שלא תתן להם פתחון פה שיאמרו שכחך זה מן העליונים הוא או שחסר כחו כמו שהוכחנו בדברים אשר בשער אבל יתגדל ויתנשא להודיע לכל באי עולם כי לך ה' הגדולה והגבורה והנצח ואתה על הכל ומושל בכל לעשות כרצונך בכל עת וזמן ואין מוחה כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד שהמדות האלו מורות שהכל הוא מאתך יתעלה והכל נעשה ברצונך וכפי מה שיתחייב ממדותיך אלה ואין אל בשמים ובארץ שיעכב על ידך. והנה הליץ מצד כבודו ית' לא כמי שמתפלל בעצם וראשונ' עליהם. (יב) ולזה לא נאמר בכאן לשון תפלה אלא ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. כמו שחושש לכבודו ולא אל דבר אחר ודבר גדול דבר כי הוא הענין השמור לנו לגאולתנו המקווה כמו שאמר לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי המחולל וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ב). והוא עצמו אשר הבטיח אותו בסוף הברית הראשונה באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים (ויקרא כ״ו:מ״ה) כי על אלו אשר בזה הספור ידבר כמו שביארנו שם שער ע'. אמנם מה שיאמר בזה ובמה שימשך אחריו על דרך דקדוק השמות הקדושים האלה עם הסכמת מה שכתבנו בפרשת כי תשא במאמר ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) אשר ידענו שם השלמת ביאורו הוא כי מפני שראה עונם גדול מסלוח וממחול לגמרי והלואי שישא אותו מזמן לזמן על דרך שאמר נושא עון ופשע וחטאה (שם) כמו שעשה בעגל והיה לשון הסליחה היא שמורה על המחילה הגמורה כמו שביארנו שם והוא הלשון הדבק והמיוחס תמיד אל שם אדני כי אתה אדני טוב וסלח (תהלים פ"ו) אדני מי יעמוד כי עמך הסליחה (שם ק"ל) אדני שמעה אדני סלחה (דניאל ט׳:י״ט) וזולתם רבים והנשיאות חטא הוא המיוחס משם יי' ולמדתו העליונה כמו שתראנו משם ברור מכמה פנים מוכיחות (יג) לזה אמר שעתה תגדל עתה תרומ' אותה מדת אדני ותנשא לצד אותה מעלה רמה ונוראה שהיא יהוה שבה אמרת בי"ג מדות יהוה יהוה וגו' וסוף נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. עד שבאופן זה ימצאו לכאן שני הענינים. האחד הסליחה לגמרי והיא אשר תנהג בה בכלל העם לבטל הגזירה שאמרת אכנו בדבר ואורישנו אבל יתקיימו ויחיו לפניך ותביאם אל הארץ הטובה אשר נשבעת לאבותם. והענין השני והוא נשיאות החטא יהיה אצל כל אחד האנשים החטאים אשר עד כה הכעיסוך שחייבין לימחות מספרך אמנם לא תמיתם כאיש אחד פן תצא כאש דבה ולעז על יכלתך כמו שקדם אבל תפרע מהם מעט מעט על דרך נשא עון וגו': סלח נא לעון העם הזה וגו' (יג) ירצה כי עם כלל העם תהיה סליחה גמורה כגודל חסדו אמנם עם הפרטיים יתנהג עמם בנשיאות חטא לבד כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי תכלית מה שאמר להם בעגל הוא נושא עון ופשע וגו'. ובפירוש אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' (שמות ל״ב:ל״ד). וכבר ביארנו שם שזאת היא כוונת כי לא ישא לפשעכם וגו' (שם כ"ג) שים עיניך עליו. (יג) ולזה נענה על פי דרכו ויאמר ה' סלחתי כדברך ירצה סלחתי אמנם כדברך שאמרת שלא תהיה שם סליחה גמורה כמו שתהיה במדת אדני אבל תרומם ותנשא המדה ההיא לצד מעלת מדת יהוה הנושא עון כאשר דברת באופן שתהיה הסליחה לכלל העם ונשיאה לחוטאים לבד והנה הסליחה התנאית מצד מה שמשתתף בה הנשיאות נתיחסה לשם יהוה הגדול לא מצד הסליחה עצמה והוא דיוק נכבד מאד. ובאר הענין ואמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי וגו' ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם (יד) יודיעהו שהגזירה תעמוד בקיומה אצל האנשים מצד מה שהם אישים פרטים באומה כי אחר שכל כך מרו ועצבו לא נקווה מהם שום טוב. ואומרו וכל מנאצי לא יראוה (יד) יראה שכוון אל המרגלים עצמם מוציאי דבת הארץ רעה והעד מה שסמך ועבדי כלב עקב מה שהיתה רוח אחרת עמו שירצה ממה שהיתה לחביריו. והכוונה לומר כי אלה לא יכנסו תחת הסליחה ולא תחת הנשיאות ולא עליהם הוצרכה השבועה כי נאצותם תענה בפניהם להתחייבם כמו שאמר בסוף וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' כי לא נתן להם שום אריכות: והעמלקי וגו'. ירצה ומעתה העמלקי והכנעני יושב בעמק כמו שאמרו אלו באזניכם לכן גורו לכם מפני חרב ופנו וסעו לשוב לאחריכם כי אינני בקרבכם ולא תהי' לכם תקומה אל הטעם שכתבנו ראשונה: וידבר ה' אל משה וגו'. אחר שנתפשרו ביניהם על זה האופן רצה לשתף אהרן בענין כמו שנשתתף בתלונה דכתיב וילונו על משה ועל אהרן כל העדה וגו' וצוה שיודיע להם סוד הענין כלו כי אם הוא נושא עון לשעה נקה לא ינקה ושלא נסתלקה מדת הדין לכלותם כרגע רק מפני חלול השם ולזה אמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו'. אם אתם תבאו וגו' ופגריכה אתם וגו' כבר פירשנו אותם למעלה אצל דבריהם. והרי נתפרש להם ענין הסליח' אצל הבנים וענין הנשיאה אצל האבות: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'. (טז) אמר שיתחייב גם כן להיות ענין נשיאות מה אצל הבנים אלא שהוא בהפך האבות כי אצל האבות הוא נושא עונם ואצל הבנים הוא נושא זכותם וטובתם ותולה אותו זמן (טז) וזה מפני שקרה להם כבנים אשר זנתה אמם כי הובישה פניהם בפני כל רואיהם עד שתמית וכן אלו לא יוכלו לבא אל ארצם ולא יתיצבו כנגד אויביהם בחיי אביהם הזונים מאחרי ה'. ולזה ישאו עון זנותם זה ארבעים שנה ואחר יבאו אל המנוח' ואל הנחלה והנה אלו הארבעים שנה ינתנו (יז) לאבות במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום כי אחר שנמשכתם על דברי בשליחות המרגלים על האופן ההוא הנזכר והם עשו לשם ארבעים יום הרי אני מחשיבה לכם למצוה ומעלה אני עליכם כל יום מהם לשנה וכאלו עשו שליחותכם ארבעים שנה ולזה תשאו את עונותיהם רצוני שתהיה פורענותיכם נשואה ותלויה כל ארבעים שנה הללו ועם זה וידעתם את תנואתי כלומר כמה רב טוב הפסיד הסר מעלי וממאן לשמוע בקולי כי אפילו בדבר שקלקלתם בו הגיע לכם תליית העונש בשכר שנמשכתם אחר עצתי: אני ה' דברתי אם לא זאת אעש' וגו'. נזדרז בשבועה כי ידע את אשר יתאבלו על הדבר ויאמרו בפיהם חטאנו הננו ועלינו וגו' וענין השבועה כבר פירשנוהו ראשונ' אצל אומרם ז"ל במשל קונם שאין אתה רואה בביתך כו' (במ"ר פ' ט"ז). כי אם חוטא אחד יאבד טובה הרבה בהתיש כח גבורה של מעלה כמו שהיה הענין במלחמת העי על ידי חטאו של עכן בן זרח (יהושע ז׳:כ״ד) כל שכן אם ישובון מאחריו קהל רב ועצום ואם מחמת האונס יודו בפיהם. ולזה גזרה חכמתו שלא יכנסו לשם עד תום כל הדור העוש' הרע בעיניו ויבא אחר תחתיו שלא יסורו מאחרי ה'. ומזה נצטער משה כשחשד ענין ההסרה על ענין בני גד ובני ראובן עד שאמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל (במדבר ל״ב:י״ד) לפי שכבר ידוע שבכלות הדור ההוא יכלה הזעם. (יח) והנה כשהעפילו לעלות ההרה וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנ' כי גלגלי זכיותיהם ואופני כשרונם לא עצרו כח להסיע עמהם ארון הברית אדון כל הארץ הנוסע אותם על פי ה' ביד משה וכאשר לא יצאו בצבאותם הנה העמלקי והכנעני הספיקו להכות ולכתת בהם עד החרמה כדי שירגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) הנה שנתבאר כוונת הספור הזה בהתר הספקות שעוררנו. ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחלה מצורך החיים המוגבלים לשלמות האדם והצלחתו ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה ועל כן לא באו אל אדמת הקדש ובסוד עם ה' עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלהית בכל מעשיהם אשר בעבור זה יתוסף כח בגבורה של מעלה לגרש גוים גדולים ועצומים תחתם וכמו שאמר הכתוב יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה (תהילים כ״ב:ל״ב) (יט) ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז"ל (במ"ר פ' י"ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל' מקוה לקבל עליהם שם עבידות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו' והוא ענין נכבד. אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ"ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב"ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם. והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי' לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן. וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ"ז גם במראה בין הבתרים שער י"ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני. וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים (תרומות פ"ד) ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה (שם) ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן ע"א ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד) וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'. יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה' והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה'. ובספרי (פ' שלח) ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו (אלא) שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו'. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי' בתורת טעמא ואם קבלה נקבל ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' נאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' (דברים ח׳:י״א) כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל' ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וכם בשבתם חוץ לה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב"ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל יי' וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: