דברים יב:ג מחשבת ישראל: מורה נבוכים והמידות לחקר ההלכה

וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם היא שער גדול מאד בנתינת עילת ה׳מצוות׳ כי תורתנו כולה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא – למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות. למחותם מן הלבבות אמר ״פן יפתה לבבכם וגו׳״, ״אשר לבבו פונה היום וגו׳״ ולמחותם מן המציאות אמר ״מזבחותיהם תתצו... ואשריהם תגדעון וגו׳״, ״ואבדתם את שמם מן המקום ההוא״ ונכפלו שני הענינים האלה במקומות רבים; והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה – כמו שהודיעו אותנו ׳ז״ל׳ בפרושם המקובל לאמרו ית׳: ״את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה״ – אמרו: ״הא למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה״. והבן זה.

אכן עבודה זרה שאני, כאשר כבר בארנו במק"א⁵⁶⁷מדה יג (אות מז), זה לשון הגהמ"ח שם: כשאנו אומרים "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" זהו בבחינת דבר השולל, כי סבת האיסור הלא ישנה בדבר, כמו למשל, בכלאים בכרם שאינו שלו, או במוקצה ונעבד וכדומה, שסבת האיסור ישנה, אלא מה שהדבר אינו שלו זהו מעכב את חלות האיסור, אבל למשל, כשיאסור בקונם דבר של חבירו על חבירו, אז זה בודאי בבחינת העדר האיסור לגמרי, כי מכיון שהדבר אינו שלו, אין כלל סבה לאיסור, כי בכל האיסור שבקונם זהו מצד "לאסור איסר על נפשו", ולאסור על אחרים דבר של אחרים בודאי אין זה בכלל "לאסור איסר על נפשו"., כי שם אין אנו צריכים לשלו ממש רק שלא תהיה על זה קפידא של הבעלים, וכשאין הקפדה מהבעלים אז נאסרים ע"י ע"ז של אחר, והראי' מגמ' (ע"ז מו, א) שאמרינן שם "ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסורה", ושם (בדף נג, ב) אמרינן הטעם, שאנו למדים את זה מתחילה של עכו"ם, דאמר רחמנא⁵⁶⁸דברים יב, ג. ואשריהם תשרפון באש וכו' - מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו - וכו' - עכו"ם שליחותא דידהו עבדי" שבודאי אין הכונה שליחות ממש דהא אין שליחות לעכו"ם אלא רק שאיגלאי מלתא שאין להם הקפדה על זה⁵⁶⁹וכן נקטו הרבה אחרונים, ראה: נודע ביהודה (מהד"ת חיו"ד סי' קמח); בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' נב אות י); הגהות יד אברהם (יו"ד סי' ד סעיף ד); אמרי בינה (דיני שחיטה סי' יב). והגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' יד) הרחיב בזה, זה לשונו שם: ע"כ מה שנאמר בגמ' לישנא דשליחות לאו דוקא, חדא דעכו"ם לאו בר שליחות הוא, ועוד דגם בישראל כה"ג ליכא שליחות כיון דליכא זכות לישראל במה שיעבוד העכו"ם האשרה. אלא ודאי ברור דהכא סגי לן אם אין הבעלים מעכבין ומניחין את העכו"ם להשתחוות לחפץ שלו הרי הוא קרבן לעכו"ם, דכיון שנעשה עבודה בחפץ באופן שעובדים בכך וליכא שום מעכב אסרה התורה ליהנות ממנו וצריך שריפה, רק היכא דהבעלים לא ניחא להו לא מיקרי ע"ז בעצמה כנ"ל, וציין לנו"ב (שם). וכהוכחות הגר"ש שקופ כן כתב באמרי בינה (הנ"ל), עיי"ש. ולפי"ז כתב במערכת הקנינים להעיר על מש"כ במחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יד) שהוכיח מהגמ' הנ"ל דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח, וכתב במערכת הקנינים דזה אינו, חדא דבשלמא במעשה דעגל י"ל דודאי הוי עכו"ם לעכו"ם אבל בהאי דישראל שזקף לבנה לא נעשה עדיין מומר ואיך מהני השליחות, ועוד שהרי הוכיח לעיל דליכא בזה שליחות מתרי טעמי אחריני, ועוד ציין להגהות יד אברהם (הנ"ל) שכתב לדחות דברי המחנ"א ג"כ שהוא לא מטעם שליחות אלא גילוי דעת בעלמא. וראה בירחון כנסת ישראל (וילנא חוברת א) מהגר"ש שקופ (הובא גם במהדו"ח בחלק הליקוטים סי א אות ב) להביא ראיה מדברי הריטב"א בשם הרמב"ן שם שהוא מדין שליחות ממש, אך כתב דלחומר הקושיא אי אפשר לומר כן וביאר דאף להרמב"ן הוא גדר ניחותא ולא גדר שליחות. וע"ע חי' הגר"ש היימן (חולין סי' יא)..