דברים יב:ל מחשבת ישראל: עקידת יצחק, ספר העקרים, דרשות אל עמי ומורה נבוכים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לא נוכל לומר שתכלית הבאת והקרבת הקרבנות הוא רק למען היות כמנחה ההולכת לפני החוטא שלוחה לאדוניו שלא יקצוף עליו בעבור חטאו, אחרי שהי"ת שלם לבלי תכלית ואין מחסור כל לפניו אף לא יצטרך למאומה, ומה מיד זולתו יקח? כמאה"כ "לא אקח מביתך פר וכו'" גם לא נוכל לחשבם ככופר אשר יושת על החוטא לעונש וקנס, כי אם גם אלף עולות וחטאות יקריב, או פרי בטנו יתן בעד חטאת נפשו אין ערוך למו להיות כופר ראוי בעד נפשו החוטאת למרות עיני כבוד עליון אשר למעלתו אין תכלית, כמאה"כ "האתן בכורי פשעי" וכו', ואף כי שלא נוכל לחשוב שרק למען יהיה לכהנים מה לאכול צוה להביא הקרבנות, (כי מלבד שטעם זה אינו מספיק להקרבנות שאינם נאכלים כעולות וחטאות אשר יובא דמן אל הקודש פנימה, הוא גם נגד השכל שרק למען המציא מזון לכהנים יובאו הקרבנותן) או רק בעבור שהי"ת הטוב והמטיב לכל יצוריו יחפוץ בהשחתת ואבדן הבע"ח הנקרבים, גם יקשה להבין מדוע לא צותה התורה להקריב קרבן גם על המזיד (ר"ל בלא עדים והתראה אשר לא יוכה על עונו כדי רשעתו בב"ד) אחרי כי חטאו יותר גדול מהחוטא בשגגה ובלי דעת, גם רבו החוטאים במזיד בבני אדם יותר מהחוטאים רק בשגגה, וראוי יותר לתקן המעות היותר רגיל משאינו רגיל, ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל כי השי"ת חפץ למען צדקו וטובו להמציא בזה לא לבד יד ומקום אל החוטא האנושי הקרוץ מחומר לשוב אל אלקיו בפועל ומעשה גופני, כ"א גם לתת לו בעת הקריבו קרבנו אות וסימן גשמיי, זימבאל המזכירו כי גם שגגתו תחשב לו לעון, ומוכיח על פניו דרכו, למען יתעורר עי"ז יותר להשגיח על כל מפעליו ולהטיב דרכו מהיום והלאה כפי אפשרותו האנושית, (כי כפי הנודע מתולדת וטבע האדם הנוטה רק אל הגשמיות, יעשה פועל גופני ואות גשמי רושם יותר חזק בלבו, ממה שיעשה כל רעיון ויצר מחשבות שכלו הטוב בקרבו) אפס כל זה רק לחוטא בשגגה, בעבור חסרון דעת ומניעת ההשגחה הראויה על כל מעשיו, אבל החוטא במזיד וביד רמה, אף שהוא בלא עדים לא נתן חטאו לכפרה מב' סבות, הא' שלא תודע עתה בהביאו חטאתו להקריב לפני ה' לעיני כל, והתודתו על חטאו ברבים כי אדם שחטא ואשם לאלקיו בזדון לבו ובשאט בנפש, אף כי היה שלם בדעתו, ולא נעלם ממנו כי הוזהר על זר מעשהו זה, והב' כי מדת הדין תחויב שלא יכופר לנפש אדם המשכלת החוטאת בדעת והשכל, בהקרבת נפש בע"ח, אשר אין חלק לה בדעת ותבונה, ואף כי במנחת סולת ושמן שהם רק מגדר הצומח אשר גם נפש החיונית אין למו, כ"א בענות נפשו המשכלת בעצמה בצום ועינוים ועשיית מעשים ופעולות טובות לענות ולכבוש בזה יצרו הרע אשר לא יחפוץ באלה, כמאה"כ "הגיד לך אדם מה טוב," (ר"ל לכפר הפשט שהוא המזיד אשר ממנו דבר הכתוב תחילה במאמר "האתן בכורי פשעי") כי אם עשות משפט ?וצדקה? ואחז"ל על בית עלי שחטאו בזדון ומרי "בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ?ומעשים? טובים," אפס טעם זה מספיק רק לקרבנות הבאים לכפר על החטאים, אפס עוד יש לעורר על ה? השני מהקרבנות שבאים רק בנדר או בנדבה כזבחי שלמים ועולות כי בהשקפה ראשונה לא יבין השכל האנושי טעמם ותכליתם, והן אמת כי המורה ח"ג פרק ל"ב כתב, כי על זה מוסבים באמת דברי הנביא "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' על דברי עולה וזבח" להורות כי מצות הקרבת כל אלה לא היתה מכונת לעצמה, כ"א תחבולה מהי"ת לשרש עי"ז עבודת הגילולים אשר עבדו קצתם מהם במצרים, כי אם צום שלא יקריבו כלל לא היו על נקלה יכולים לעזוב מנהגם הראשון אשר הרגלו בו מנעוריהם זה רבות בשנים, ע"כ התחכם הי"ת לצותם שיקריבו עכ"פ את קרבנותיהם לכבודו כמא"הכ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וכו' וכעין זה אמרו גם חז"ל במדרש ויקרא רבה פכ"ב "לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז במצרים והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים וכו' אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת וכו' והן נפרשים מע"ז." אפס הרב דחה דברים אלה, כי מלבד שלא יובנו בזה ריבוי הקרבנות, משפטיהם השונים ודקדוקי עניניהם הרבים, והיות עבודתם ומעשיהם דוחים מצות שמירת השבת ושאר המועדים אם תהיה מצות הקרבתם רק תחבולה למנוע עי"ז את העם מעבודת הגילולים והקרבת קרבנותיהם להם, יקשה ג"כ להבין אחרי שרק באותו הדור היוצא ממצרים היה הצורך לתחבולה זאת, אבל לא אחרי כן כאשר קם דור אחר אשר לא ראה ולא ידע עוד תועבות מצרים, וכל אשר עשו לאלהיהם, מדוע נתנו כל מצות הקרבנות החקת עולם לדורותם, ונשמרו גם בעת שבת ישראל על אדמתו בימי בית הראשון והשני? גם מה שאמר החבר בס' הכוזרי, כי כמו שתדבק הנפש הרוחנית באדם רק כל עוד יאכל וישתה, אבל מדי ירעב או יצמא, הלוא ימות לשחת ונפשו תפרד מגויתו, אשר מכל זה נראה כי צורך הנפש אל המזון, אף כי שלא נדע איך תיזון הנפש הרוחנית ממאכל הגוף הגשמי? כן גם ידבק כבוד הי"ת ושכינתו בישראל רק באמצעות הקרבנות הגשמיות אף שלא נדע איככה יצטרך לחול השכינה בישראל להבאת והקרבת הקרבנות האלה? דחה הרב באמרו, כי שני אלה אינם שוים כלל, כי רק הנפש אשר בפעולותיה עלי ארץ בעוד האדם בחיים חייתו, תשתמש באיברי הגוף וכוחותיה אשר הם לה ככלי מעשיה, תצטרך גם אל מזון הגוף, אשר יתן שיקוי לעצמותיו וליחיות חדשות למלאות חסרון הלחיות אשר תכלינה ע"י ההתכה יום יום, להעמיד ולקיים בזה כוחות גופו ואיבריו המשלימים כעבדים רצון אדוניהם הנפש, אבל בבחינת הקרבנות אחרי שבהשקפה ראשונה לא יצטרך להן קיום האומה הישראלית, איך נוכל לאמור שתהיינה הכרחיות לחול ודיבוק שפע האלקי וכבוד שכינתו בישראל? ולבאר ספק זה יאמר הרב ז"ל שמשל זה צודק רק באמרנו, שכמו שבאר למעלה שער ל"ב שבאכול האדם לחמו בשמירת המצות התלויות בסעודה, כהרחקת כל מאכל איסור ממנ', ונתינת תודתו לה' על כל אשר יהנה בברכ' הראוי' לה ויעל' תמיד בה על דעתו שאכילתו אות היא רק לחזק גופו למען יוכל לעמוד לשרת לפני ה' כל ימי חייו הקצובים לו מאתו ית' יהיה כל זאת כעין מזון רוחני אשר תיזון ממנו הנפש להשאר דבוקה ואחוזה עם הגוף כל ימי שבתה פה בבית חומר, כן גם הכונה הראויה אשר יכונו בני ישראל בהקריבם את קרבנותיהם, ובשמרם כל חקיו אשר צוה במעשה הקרבנות תועיל להם מאוד להשלים נפשם ולהיישיר דרכם בכל מפעלם, ולתקן מדותיהם וכל תכונותיהם, עד שיהיו ראוים שתדבק בהם השכינה וכבוד ה' עליהם יראה, וזה שאחז"ל על הקרבנות בכלל, "ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני, "ולו היו ישראל באותו מדרגת השלמות עד שהיו הולכים בדרכי ה' ושומרים כל מצותיו אף בלי עבודת ומעשה הקרבנות, הלוא יותר טוב היה להם, כי האיש אשר מעצמו יתעורר ויגבה לבו בדרכי ה' בלי הצטרכות אל הערה חיצונית לזה ע"י מעשה ועבודה גופנית, הלא בלתי ספק יותר יירצה לפני ה', כמאה"כ "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח," וע"ז מורה גם מאה"כ "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' ביום הוציאי אותם ממצרים על דברי עולה וזבח, כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמור שמעו בקולי" וכו' ורומז בזה על מאה"כ (שמות י״ט:ה׳) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" וכו' אפס אחרי שהראו ישראל אח"כ במעשה העגל שלא הגיעו לאותה מדרגת השלמות לבלתי הצטרך עוד למעשה גופני המעורר אותם אל ההשכלה העיונית האמיתית נצטוו באמת מאוהל מועד על מעשה הקרבנות.
הנה לפנינו שיש ב' מיני קרבנות, הא' אותן הבאים על החטא, והב' קרבנות תודה שלמים ועולות, ושני אלה ירצו לפני ה' רק בהיות הכונה הראויה והטהורה מחוברת להם, וזולתה פגול המה ולא ירצו, כמאה"כ "ולא תאירו מזבחי חנם", (ר"ל אם לא תחברו הכונה הראויה והנרצית אל מעשי הקרבנות אשר תעלו עליו) אין לי חפץ בכם וכו', ומנחה, (ר"ל כזאת המובאת בלי הצטרפות הכונה הראויה) לא ארצה מידכם" והנה כל משכיל ישפוט מעצמו, כי גם אם הכונה הראויה היא בחוברת עם מעשי הקרבנות בכל זאת נרצה המין הב' אשר איננו בא על חטא יותר מהמין הא' הבא רק לכפר על החוטא אשר חטא ואשם לאלהיו, וידוע ג"כ כי קרבן נח בצאתו מהתיבה היה ממין א', כי הביאו לכפר פני עליון על שגגתו ושגגת בניו, כי גם הם לא הטהרו למדי מחלאת המדות הרעות, ורק בבחינת זולתם מהדור הרע ההוא היו טובים ונכוחים כמחז"ל "בדורותיו היה צדיק, ולא בדורות אברהם ויצחק", ואמרו "אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי," (שינצל בנס נפלא כזה ממי המבול, ורק למען קיים העולם והחיות נפש כל חי עמו נתרצה לו ה', וחמל עליו עד שניצולו הוא ובניו) אפס התמידים שנצטוו ישראל להקריב בכל יום אף בעת היותם הולכים בדרך הטוב והישר היו ממין הב' הנרצה יותר לפניו כקרבן הבל שהיה טהר לב ונקי כפים ששעה ה' אל מנחתו, וכקרבן שלמה שהקריב אלף עולות נדבה בהיותו עוד במדרגה שלמותו עד שנראה אליו אז הי"ת בגבעון, ועל ב' מיני קרבנות אלה רומז המדרש שהחל בו הרב "מלה"ד למלך וכו', כי בקרבן נח נאמר "וירח ה' את ריח הנוחוח" המורה שערב לו קרבנו שהיה ממין הא'. כמו שערבו לו התלמידים שנצטוו ישראל להקריב שהם ממין הב', ועוד לא ידענו איזה משניהם ערב לו יותר? אך באמרו "זאת תורת העולה, היא העולה" וכו' המוסב על קרבן התמיד נראה שהיא נבחרת ואהובה לו יותר בעבור היותה ממין השני" וע"ז יורה גם מאמרם ז"ל, "כימי עולם ימי משה" (שנצטוו בהם להקריב קרבנות על החטאים) "וכשנים קדמניות, כשני שלמה" שהקריב אלף עולות נדבה, או "כימי עולם אלו ימי נח, וכשנים קדמוניות אלו ימי הבל וכו'." הקושי העצום וגודל המבוכה הנמצאות בענין הקרבנות לא נפלא היא ולא רחוקה. כי מהמבואר שהראוי שיושאל בהם שאלה חזקה שזה תוארה. הנה לא ימנע משיהיו אלו הקרבנות הנקרבים לגבוה שכר ושוחד אליו יתברך תחת הכעס שהגיע לו ממעשי החוטא בם יתרצה ויתפייס כדרך המלכים המתפייסים בעבודת מתנה. או שיהיו בתורת קנס ועונש על החוטא ופרוע פרעון על חטאתו אשר חטא ואם לא יגיע אליו יתעלה תועלת כלל כענין עונשי הגוף אשר יצוום הדתות. או שיהיו לתועלת המקריבים משרתי המזבח אשר חלב זבחימו יאכלו. או להשחתת הנקרבים והפסדם. והנה הענין הראשון הוא מבואר הביטול. כי לא ישוער שיהיה כן רק במה שיורה שחסר ממנו יתעלה דבר יתפייס ויתרצה בהשלימו לו. וחלילה לו מזה כמו שאמר המשורר (תלים נ') לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער וגו'. ויבא עוד ביאורו. אמנם ישעיה הנביא דבר בזה הענין בפירוש ואמר ולא אותי קראת יעקב וגו'. לא הבאת לי שה וגו'. לא קנית לי בכסף קנה וגו'. אך העבדתני וגו' וסוף אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וגו' (ישעי' מ"ג). והכוונה כי בכל מה שעשו מאלו הקרבנות לא היו לו לתועלתו כלל כי הוא יתעלה לא נהנה דבר מהם עד שיאמר שתגיע להם מחילת עונותיהם חלף מה שקבל מהם מהעבוד' וממתנות הקרבנות. אך מה שהגיע אליו יתברך מהם הוא היגיע' והלאות בחטאתם ובעונותם בלי שום תועלת והנאה כלל ואם תאמר א"כ במה הם מתכפרים אמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני. ומה נכבד טעם כפל השם לומר אני אני הוא שעשיתי לא למען שום דבר אחר שיחובר אלי. שאם היתה המחיל' מחיריית היתה מסובבת משנינו אבל כשלא היתה שם שום תמורה לא נעשה כי אם למען צדקי והנה חטאתיך אשר זכרתי לא אזכור פרטם עתה כדי שלא להלבין פניך אבל אם תרצה אתה הזכירני ונשפטה יחד ספר אתה מה שתרצה מהם למען תצדק (שם) הנה נתבאר שהשתדל הנביא להוציא דבר בליעל אשר כזה מלב הפתאים ולפי זה לא נמצא בתורה בענין הקרבנות המובאים על המזבח מזה המין לשון עבודה כלל. רק אמר משה (שמות י') ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' כי דבר עמו ע"פ דרכו כי דרך העכ"ום לעשות קרבנות דרך עבודה כמו שאמר (דברים י"ג) נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולזה הזהיר הכתוב (שם י"ב) השמר לך פן תנקש אחריהם אחר השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו'. אמר כי הקרבנות המצויין בתורה האלהית אינם דרך עבודה כמו שעושין העכ"ום לאלהיהם. והראיה שהם שורפים את בניהם ואת בנותיהם לפניהם כסבורים שהם נעבדים בכך ומקבלים הנאה מהם אמנם העבודה האלהית אינה רק שתשמרו לעשות את אשר יצוה אתכם לא להוסיף ולא לגרוע כי בזה לא תחוש התורה מהפיל שם עבודה. (שם י') את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו'. (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם. כי בכל מה שתהיה העבודה בלב ותקון המעשים הוא נגלה שהתועלת הוא לעובד ולא לנעבד וכמ"ש (דברים שם) ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ועל הענין הזה יחסו חז"ל (מכלתא ס"פ בא) מאמר מה העבודה הזאת לכם אל הבן הרשע מן הבנים כי לבדו כן יחשוב שהקרבן ההוא בא בתורת עבודה בה יפיק המקריב מה שכוון אליו בתורת מחיר והנה זה הדעת הוא מבואר הביטול: אמנם הענין הב' ואם רחוק כראשון ימאנהו השכל האנושי בטעם מספיק. וזה שא"א שיושת כופר על החוטא אם לא בשיערך לפי מעלת אשר יחטא אליו: וכיון שהאל יחעלה אין ערוך אליו לשום דבר מהדברים הנה הוא נמנע לשום שומא בחטא אשר יחטא ליי'. והוא מ"ש עלי הכהן אל בניו כשאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם יי' אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם ליי' יחטא איש מי יחפלל לו (שמואל א ב׳:כ״ד-כ״ה) ירצה בני השמועה אשר מעבירים מכם עם י"י ביניהם לא טובה היא ולא ידעתי על מי תסמכו במה שחטאתם ליי' אלהיכם שאם יחטא איש לאיש עד האלהים יבא דבר שניהם והם ישיתו עליו עונש כפי ערך המבייש והמתבייש ונתן בפלילים וימחל אמנם כאשר יחטא איש ליי' מי הוא זה ואי זהו אשר יוכל להשפט עמו ושכבר פרע מה שהיה לו לפרוע על מה שחטא אליו. ועל זה הדרך אמר הנביא (מיכה ו') הירצה יי' באלפי אלים וגו'. האתן בכורי פשעי וגו'. הנה שזה אין טעם הגון אל הקרבנות: אמנם הענין השלישי יהיה מגונה מאד שיהיו הכהנים אוכלים חטאת עמם ושמחים הייטב בעיני ה'. ועוד שכמה וכמה חטאות ועולות שאין להם חלק בהם כלל כי נשרפו כליל על גבי המזבח או חוץ למחנה. ואין צריך לומר לענין הרביעי שאין בו שום טעם וחלילה לאל לבלע ולהשחית.

והנה טעם אורך הגלות והסתר קצו ותכלית העלמו כתבנו אצל בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו שער ל"ג. מ"מ כבר נתבאר הספק הראשון משני צדדין , אמנם על הספק השני שהוא מצד הצלחת המתנגדים המודים באלהות אחר אמר אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו מן השמים השמיעך את קולו וגו'. ירצה ודאי המערער הזה בלא דעת ידבר ודבריו לא בהשכל שכבר נתבאר תכלית הביאור שהדבוק האלהי עם האומה הישראלית הוא כעין זוג איש ואשה ע"י קדושין כמו שאמר הנביא וארשתיך לי לעולם (הושע ב׳:כ״א) וכן נאמר בכל מקום אני ה' מקדשכם (ויקרא כ״א:ח׳) קדושין ממש כמו שכתבנו בפרשת תרומה. ומהידוע שענין הקדושין אינו אלא איסור האשה המקודשת על כל זולתו וכמו שאמר מאי לישנא דקדושין דאסרי ליה אכולי עלמא כהקדש (קידושין ב'.) וכן בקדושי התורה והמלוה אסר השם יתעלה את ישראל על כל שום אלוה זולתו כמו שאמר בפירוש ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי (ויקרא כ׳:כ״ו) ענין הויה ממש. ועל זה הענין תקנו חז"ל בכל הברכות אשר קדשנו קדושי' ממש וזה בעצמו טעם תקון ברכ' אירוסין שאמרו (כתובות ז':) אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות שנתקשו על הנוסח ההוא כל המפרשים ז"ל ואמרו היכן מצינן ברכה על האיסור ועוד מאן דכר שמן דעריות ועוד דכיון דעדין אינה מותרת למה יברך. והוצרכו לומר דכיון דהקדושין תחלת המצוה צריכין לברך עובר לעשייתה והזכירו העריות משאר בשר שאין קדושין תופסין בהן וכדי שלא יאמרו שהיא מותרת הוצרכו לומר ואסר לנו הארוסות והזכירו שם קדושתן של ישראל וכו' כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בחדושי כתובות פרקא קמא (ז':) אמנם לפי מה שאמרנו כל דבריהם מכוונין תכלית הכיוון שהרי הקדושין לא נתנו להתיר אשה לבעלה שמותרת ועומדת היא לו ולכל העולם בעודה פנויה מן התורה אבל לאסור אותה בהן על כל העולם כמו שאמרו נמצאת למד שענין הקדושין אינו אלא איסורה על הכל בהחלט מהתורה ועל עצמו באיסור דרבנן דקיימא עליה בכלה בלא ברכה (מסכתא כלה פ"א) עד דתשרי ליה בכניסת' לחופה והם הם הדברים עצמן שתקנו בברכתן בלי תוספות וגרעון. כי באמרם וצונו על העריות כוונו שכבר נכנסה זו בקדושין אלו על הכל באיסור ערוה מן התורה ובאמרם ואסר לנו את הארוסות כיונו אל האיסור הנולד לו אז למקדש מדרבנן עד שישאנה לגמרי כי להורות אף לזה אמרו והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין כלומר שאין איסור הארוסות אלא עד שתנשאנה והוא פירוש נכון שעל פיו אינה נוסח הברכה הזאת רק גדר הקדושין וענין מהותן וחם לן להזכיר בכאן עריות משאר בשר וזולת זה ממה שנאמר בה. ומכל זה יחויב כי כמו שמשעת קדושין והלאה כבר יקנא על אשתו אם תבקש לה איש אחר כמו שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וגו' (במדבר ה׳:י״ד) ונאמר כי קנאה חמת גבר וגו' (משלי ו׳:ל״ד) אמנם אינו מקנא על זולתה מהנשים כי מה לו ולהן. כן הכתיב האל ית' זה הענין על עצמו עם זאת האומה אשר ייחדה לו בחומר קדושין כמו שאמרנו כי כשהיא פונה לבקש שום אלהות ועבדות זולתו הרי היא מזנה תחתיו כמו שנמצא כנוי זה מורגל בפי כל הנביאים והוא ודאי מקנא על זנותה כמו שאמר למעלה על זה כי יי' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא (דברים ד׳:כ״ד) ובעשרת הדברות לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וגו'. לא תשתחוה להם וגו'. וסוף כי יי' אלהיך אל קנא פוקד עון וגו' (שמות כ׳:ה׳). קנא שמו וגו' (שם ל"ד) כמו שכתבנו שם. אמנם שאר העמים אשר לא קדשם לעצמו ולא ייחדם לאישותו אין לו עליהם קנאת אישות כי מה לו ולהם ומעולם לא הקפיד על כל אומה ולשון אשר על פני האדמה אשר מעולם עבדו את השמש ואת הירח והמזלות וכל צבא השמים אדרבה נאמר אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים וגו' (דברים ד׳:י״ט). ונאמר מאלהי העמים אשר סביבותיהם וגו'. ונאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (דברים י״ב:ל׳) ורבים כמו אלה המורים שאין האומות מצוות על איסור ע"ז. וכמ"ש חז"ל (ע"ז ב':) על ראה ויתר גוים (חבקוק ג׳:ו׳) לפי שלא הוזהרו עליה אלא מקבלי התורה האלהית במעמד ההוא לבד כי היא לבדה האשה המקודשת (ט) וזה מה שאמר על תשובת שאלה זו אתה הראית לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו. והכונה כי אתה לבדך מכל העמים הראית לדעת סוד האלהות באשר הוא יתעלה עלת העלות כלן הנמצא המיוחד אשר אין עוד מלבדו והיה זה לך כן מפני כי מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ואת דבריו שמעת מתוך האש כלומר שלא היה כח בשום אדם לדעת אמתת זה הייחיד רק מצד מה שנתגלו לכם האמתיות הנבואיות במעמד ההוא ומנהו והלאה בשביל מה שהושלם לך מההבנה מכל זולתך ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו וגו'. להוריש גוים גדולים ועצומים ממך. ובמדרש (דברים רבה פ"ב) אתה הראית מלמד שקרע להם השמים העליונים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים והראה להם כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ראה דברי החכמים בלשון משל נמרץ כאלו קרע המסכים כלם והביאם מבית כל הפרוכות כדי שיראו שאין שם זולתי אלא אחד והכוונה גלויה שקירב להם העיונים העליונים האלהיים והסיר להם המסכות ההיולאניות כי זהו ענין מה שאמרו במעמד ההוא יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה (שמות רבה פרשת י"ב) כמו שכתבנו במקומו ומזה נתבאר להם סוד הייחוד על אמתתו. ^*והנה, תוכן דבריו בקוצר הוא כי חובה עלינו להחזיק טובה אל העמים אשר רוב ישראל שוכן בקרבם באייראפא אזיען, אפריקא הצפוני ואמעריקא, כי אף שמנהג אבותיהם בידיהם ולא יאמינו כמונו באחדות הבורא ית' האמיתית בכל זאת הם מודים בתורתנו הקדושה ומשבחים ומפארים לימודי המוסר והצדק והמישרים אשר בה ומתרחקים עי"ז גם מכל התועבות אשר שנא ה'. ואשר עשו העמים לאלהיהם בימי קדם. ואות ומופת נאמן הוא על השגחת הי"ת עלינו. כי אחרי שחייבה חכמתו העליונה להגלות אותנו אל ארצות אחרות, לכלות שם פשענו ולהתם חטאתנו, גמל עוד רב טוב וחסד עלינו במה שהשכין והושיב רוב היהודים בארצות העמים האלה, כי כאשר נראה שגם הם מיקרים ומנשאים מעלת תורתנו עד מאוד והודיעוה גם לעמים אחרים [ובזמננו זה העתיקו אותה כמעט לכל שפת ולשון עם ועם בכל מקומות מושבותם] (ורק בפירוש והבנת כמה כתובים הם תועים כי יוציאו אותם מכונתם הפשוטית ולוקחים אותם ליסוד אמונתם). הלוא יסובב מזה כי אי אפשר שתשתכח התורה ממנו. ושלא נקח מהם מוסר לאהוב ולכבד אותה ביותר ולשמור כל הכתוב בה, אחרי כי אש דת זה נתן רק לנו מורשה קהלת יעקב עד עולם. והנה א"כ אין ראיה מאריכות אפו של הקב"ה עליהם אדרבא יש להחזיק להם טובה מה למה שלא הגיע לשיעור מה שאה"כ כי כל תועבות יי' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם וגו'. כי היה זה להם למה שקבלו עליהם דברי התורה והנביאים על ידי משיחם אליהם כי אם שיגלו בפירושיהם פנים שלא עמדו בסיני מכל מקום מקצת עיקריה לא יכלו להתעלם. ובחיי זאת היתה בעיני העצומה שבהשגחות שהשגיח הש"י עלינו לטובתנו בגלותנו זה כי בראותו ית' צורך המשכו לאורך ימים לכלות פשע ולהתם חטאת שאם נהיה הזמן הזה הארוך בין האומות אשר היו מלפנים עובדים את צבא השמים ושאר העבודות הנכריות ואשר לא שמעו את שמע התורה האלהית ולא ראו את כבודה היה מההכרח שתשתכח התורה מהם במעט מהזמן כמו שזאת היתה סבה להשתכח הרבה ממנה אפילו מיחידי סגולותיה בגלות בבל כמי שנראה מפשטי הכתובים לזה הקדים רפואה למכה לפרסם על ידם התורה האלהית וקבלתה בהרבה מהאומות הנכריות ואם שקבלוה לא כצורתה ונמשכו אחריהם כתות ישמעאל בסגנון אחר והם שני ראשי אומות אשר גליות ישראל מפוזרים ביניהם כל המשך זה הזמן. ומעתה א"א שלא תתקיים התורה ביד ישראל השוכנים בתוכם כי אחר שעיניהם רואות שהאומות ההמה מודים באמתתה ומגדלים ומנשאים אותה ואין חלוק ביניהם רק על אופני הבנתה הנה באמת זרות פירושיהם ודוחק כונותיהם מדעת האנושי יספיקו להוכיח על האמת ותשאר שרירא וקיימת בידינו בלי ספק כי על זה עצמו אמר המשורר זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי (תלים קי"ט) ירמוז על זה הגלות ויאמר שזאת היתה נחמתו בעניו שיכול לחיות על פי התורה והמצוה כיון שהכל מודים בה ואף על פי שהם יליצו מאוד בחוזק טענותיהם לגלות בתורה פנים שלא כהלכה בכל זאת לא יכלו לנו להטות לבבינו מן התורה שהרי האמת מבואר בעצמו ולא ימצא מי שיפקפק בה רק תרבית האנשים הבוחרים בהפקר וראו להוציא עצמן לרויה ואין ספק שעתידין ליתן את הדין כי עליהם אמר יחזקאל ואמרתם נהיה כגוים וגו' (יחזקאל כ׳:ל״ב) מ"מ למדנו מה שכיוננו אליו. והנה אחר שהתיר להם הספקות העצומות האלה בדברים של טעם מחזיקי התועלת והתקוה אמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו'. ושמרת את חקיו וגו'. למען תאריך ימים על האדמה וגו'. ירצה הנה מכל אלו הטעמים ראוי לך שתדע לך היום הזה שאנו בו כלומר בטרם תבאנה כל הדברים האלה אשר אמרנו מההשחתה ומהיסורין והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין מושיע זולתו ותשמור חקיו ומצותיו אשר אנכי מצוך היום כי בזה באמת לא יבאו עליך הרעות האלה ולא תאבדו מעל האדמה כמו שהעידותי בכם היום אם השחת תשחיתון ואם על כל פנים יהיה אם תחזיקו אתם בהם כמו שצויתי הנה באמת יועיל לכם עצתי לפחות שתאריכו ימים רבים על האדמה ויגיע הרע אחר זמן ארוך ולא תאבדו מהר:

אמנם הענין הששי בקשו הקב"ה מהם בכמה מקומות אשר מנעם מדרוש צרכיהם מזולתו כמו שאמר שם (שמות כ׳:ה׳) לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו'. כאשר פירשה (דברים י״ב:ל׳) השמר לך פן תנקש אחריהם ופן תדרוש לאלהיהם וגו'. (שם) ופן תשא עיניך השמימ' וראית את השמש וגו'. ובמקום אחר (שם) אשר חלק ה' אלהיך אותה לכל העמים וגו'. אמנם על האומה המיוחדת אמר (שם כ"ט) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם וכנגד זה אמר בפרשת ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי ההולך אחרי שרירות לבו בבקשת צרכיו היא זנות גמורה והשחתת הזווג האלהי רק בשיכוין לבו לשמים בהפקת רצונו וישתדל כפי כחו הראוי והנאות לו וישליך עליו יהבו: