לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָּל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם׃
מורה נבוכים
וכבר בארנו בחיבורנו הגדול ״משנה תורה״ ש׳אברהם אבינו׳ ע״ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה בפיוס בני אדם ומשוך לבבם לעבודת האלוה בהיטיבו להם. עד שבא אדון הנביאים והשלים הכוונה וציוה להרוג הכופרים ההם ומחות זכרם ולשרשם מארץ החיים מזבחותיהם תתוצון וגו׳״ ומנע מהמשך אחר דרכיהם ואמר: ״ולא תלכו בחוקות הגוי וגו׳״. וכבר ידעת, מלשון ה׳תורה׳ במקומות רבים שהכוונה הראשונה מן התורה כולה היתה – להסיר ׳עבודה זרה׳ ומחות זכרה וכל הנתלה בה וגם לזכרה, וכל מה שמביא לדבר ממעשיה כ׳אוב׳ וה׳ידעוני׳ וה׳העברה באש׳ ׳וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים׳ ולהזהיר מהדמות בדבר ממעשיהם אלו וכל שכן להמשך אחריהם. ואמר ב׳תורה׳ בפרוש שכל מה שחשבוהו עבודה לאלהיהם והתקרבות אליהם הוא הדבר המתועב הנמאס אצל האלוה – והוא אמרו: ״כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלהיהם״. ואתה תמצאם זוכרים בספריהם אשר אני עתיד להודיעך אותם שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול שבעה עטלפים ושבעה עכברים ושבעה שרצים אחרים בקצת הענינים – ויספיק באלו ׳תועבה׳ לטבעים האנושיים. אם כן, כל ה׳מצוות׳ שבאו באזהרה מ׳עבודה זרה׳ וכל הנתלה בה וכל המביא אליה או המיוחס לה, הם מבוארות התועלות מפני שהם כולם – להציל מן הדעות הרעות המטרידות מכל מה שיועיל בשתי השלמויות בעניני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו: ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים״; והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם ״ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו״. ומה גדלה תועלת כל ׳מצוה׳ שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמיתית, והיא – שיש אלוה בורא כל אלה והוא שצריך שיעבד ויאהב ויורא לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמיתי לא יצטרך בקרוב אליו והגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל רק ׳אהבתו ויראתו׳ לא דבר אחר, והם – התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר ״ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגו׳״. והנה אשלים זה הענין אחר זה.
מורה נבוכים
דע – שאתה כשתסתכל בכל ה׳תורה׳ ובכל ספרי הנביאים לא תמצא ׳לשון חרון אף׳ ולא ׳לשון כעס׳ ולא ׳לשון קנאה׳ אלא ב׳עבודה זרה׳ לבד; ולא תמצא שיקרא ׳אויב יי׳ או ׳צר׳ או ׳שונא׳ אלא ׳עובד עבודה זרה׳ לבד. אמר ״ועבדתם אלהים אחרים וכו׳ וחרה אף יי בכם״, ״פן יחרה אף יי׳׳, ״להכעיסו במעשה ידיכם״, ״הם קנאוני בלא אל כיעסוני בהבליהם וכו׳״, ״כי אל קנא וכו׳״, ״מדוע הכעיסוני בפסיליהם״, ״מכעס בניו ובנותיו״, ״כי אש קדחה באפי״, ״נוקם יי לצריו ונוטר הוא לאויביו״, ״ומשלם לשונאיו״, ״עד הורישו את אויביו״, ״אשר שנא יי אלהיך״, ״כי כל תועבת יי אשר שנא״ – וזה הרבה משיסופר, אלא כאשר תעבור על כל מה שיש מזה הענין בכל הספרים – תמצאהו.
מורה נבוכים
אבל האזהרה מהיות אבני ה׳מזבח׳ גזית כבר ידעת הסיבה שנתנו בה באמרם ״אינו דין שיונף המקצר על המאריך״ – וזה טוב על צד ה׳דרשות׳ כמו שזכרנו. והסיבה בו מבוארת – וזה ש׳עובדי עבודה זרה׳ היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה ה׳מזבח׳ מאדמה – לברוח מהדמות בהם – אמר ״מזבח אדמה תעשה לי״; ואם אי אפשר לעשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית לא יחצבו. כמו שהזהיר מ׳אבן משכית׳ ומנטוע כל עץ ׳אצל המזבח׳ – והכונה כולה אחת, והיא שלא נעבוד האלוה כדמות עבודותם החלוקות אשר היו עושים אותם לנעבדיהם. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר: ״איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני״ – רצוני לומר: שלא יעשו כן לאלוה לסיבה אשר אמר ״כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלהיהם וגו׳״.