דברים יג:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרך ה', הגיונות אל עמי ומורה נבוכים

ובמדרש ^*וישם ה' לקין אות וכו', כוונתו כי אות זה רומז למוסת החותך המוטבע בשכל כל אדם, כי אין שום אפשרות לבני אדם לחיות יחד אם לא ישימו רסן ומתג לזדון לבם ומחשבות אונס לבלתי הכות כל גבור ואיש זרוע מהם את החלש ממנו, וכן ינהגו באמת רוב בני אדם בכל המקומות והזמנים ע"פ חוק טבעי זה אשר יסד ה' בקרבם, ורק לפעמים מעטים ימצאו איזה בני אדם היוצאים מגדר וחוק טבעי וזה להכות באגרוף רשע, ולשפוך דם נקי, כי הבטחת הי"ת בענין שמירת החוק הטבעי הזה היתה רק על הרוב ועל הכלל לא על הפרט והמיעוט, כאות ברית של נח היתה ההבטחה בו רק דרך כלל שלא תשחת עוד כל הארץ מפני מי המבול, אף כי לפעמים ישטפו עוד המים עיר ויושביה, ואות קין זה הנטוע בשכל כל אדם ע"פ יוצרו סבותיו שונות, כי יש מבני אדם יחדול מעשות עולתה להרוג נפש בעבור אור חכמתו שתעירהו על רוע מעשה כזה, ויש אשר יחדול מעשותו בעבור יראת העונש והיסורים או בעבור הרגש המוסר והצדק, וע"כ כנו החכמים אות זה דרך משל בשמות שונים כמו שמבאר והולך.- וישם ה' לקין אות. רבי יהודה אומר הזריח לו גלגל חמה. א"ל ר' נחמיה וכי לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון (שמות ד׳:ח׳). רבי אבא אמר כלב מסר לו. אבא יוסי אמר קרן הצמיח לו. רב אמר אות לרצחנים. רב חנן אמר אות לבעלי התשובה. רבי לוי בשם רבי שמעון בן לוי אומר תלאו ברפיון ובא המבול ושיטפו (שם פ' כ"ג) ועתה ראה את שבע הסברות האלו הבאות בענין האות הזה כי הנה לפי שההערה הזאת היא התחלת אורו להגיע לסוף ההכרה והידיע' כי יש למעל' ממנו גדולות ובצורות אשר לא ידעם. המשילו רבי יהודה לזריחת אור גלגל חמה שהולך ואור עד נכון היום. ועל דרך שאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת (דברים י״ג:ב׳). אמנם למה שעדיין לא הגיעה השקפתו אלא למלאכת הרעייה וההנהגה המדינית אמר רב נחמיה כי אינו נכון בעודו בעוורונו יאמר עליו שזרח' לו חמה אלא שהאות הראוי לו הוא הייסורין על דרך ושבט לגו חסר לב (משלי י׳:י״ג). כי הייסורין מביאין לידי תשובה. ורבי אבא אמר שמסר לו כלב כסומא זה שממשמש ובא אחר הכלב שבידו והוא משל נמרץ מאד כי כמו שהכלב הזה עם שהוא אחוז ונקשר ביד הסומא ואינו יכול להפטר ממנו עם כל זה הוא מנהיג אותו ומוליכו הנה והנה ומזה הצד היא הנהגה פחותה וחסרה כן היתה הישרתו זאת שע"פ השכל היולאני הנקשר ונאחז בטבע חמרו ובלתי זז ממנו כלומר שהיתה בלתי נשלמת כיון שעדין לא הושפע' מהשכל העליון. ואבא יוסי אמר שהצמיח לו קרן ישועה בו יתחיל לנגח הסברות הנפסדות ולחתור מחתרת בה יוכל לראות אור. ורב ורב חנן חולקים בענין הקרן הזה ומהותו הא' אומר שהוא אות לרצחנים הנמנעים והנרתעים מפני העונש והשני אומר אות לבעלי תשובה החוזרים מפאת התשובה עצמה ויהיה לפי כוונת שניהם וישם ה' לקין אות כאומרו וישם ה' קין לאות והוא דבר נכון מאד כי באמת הוא האות והמופת לעתיד. ולפי שהשיעור הזה מההערה וההכר' היה חסר למה שלא הגיע אלא להבחין בצורך הסדר המדיני להעמיד הענינים האנושיים לא זולת כמו שאמרנו לזה א"ר לוי שתלאו ברפיון כאות הזה המונח באופן שהוא קל הנפילה והיא היתה הסבה שבא המבול ושטפו כמו שיבא בדברי למך וכל אלו הם סברות נכונות מאד: ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד כו' אמר שכבר יצא מלפני ה' בדעת אחרת ממה שהיה ראשונ' אמנם עדין הוא טועה וסר מדרך קדמת עדן במה שהוא חושב שהמדיניות הוא עקר:

ענין נביאי השקר: ואולם עיקר הענין הזה הוא מ״ש בח״א פ״ה מאותם כחות הטומאה שנמצאים בעולם ופועלים כפי מה שהוחק בטבעם ונמסר בידם. והנה יש בכחם שיטעו את האדם במה שיושפעו עליו השפעות בדרכים כעין דרכי הנבואה האמיתית ויגלו לו ענינים אמיתים וכוזבים ויחדשו לו קצת ענינים נפלאים וכמ״ש הכתוב בפי׳‎ בנביא השקר ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת. והנה דבר זה אפשר שיקרה לאדם שלא ברצונו ואפשר שיקרה לו ברצונו והיינו שאפשר שיקרה לו מקרה זה והוא לא השתדל עליו או השתדל על הפכו והגיע לו זה מפני שלא נשלם במעשיו והשתדלותו. ואפשר שיגיע למי שרצה בו ברשעו והשתדל להשיגו והיינו שילך אחרי הכחות האלה וישתדל להדבק בם ברצונו להשיג מהם מה שיחפוץ להשיג דהיינו שיגלו לו ענינים כמ״ש שבהם יחזיק עצמו לפני בני האדם לנביא ויסיתם כמו שיחפוץ או יתכבד בעיניהם ומן המין הזה היו נביאי הבעל והאשרה שהנה היו משתדלים בזה עד שהיו מתדבקים בכחות האלה ומשיגים ידיעת קצת דברים שעל ידיהם היו מפתים המאמינים בם, וכן מחדשים בכח זה נפלאות לאות על נבואתם וכמ״ש. ואמנם הם בעצמם היו יודעים שאין זה להם אלא מצד הטומאה מה שבחרו להם ולא היו חושבים בעצמם שהם נביאים אלא ברשעת לבבם היו עושים כן. אך גם למי שלא השתדל על זה היה אפשר שיקרה זה כמ״ש וע״כ היו צריכים המשתדלים לנבואה למלמד מובהק שילמדם כמ״ש ועל ידו היו נצולים. וכל זה עד שיגיעו למדריגה הנבואה באמת כי כיון שהגיעו לה כבר ראו ההפרש הגדול והכירוהו וא״א להם עוד שיסתפקו בזה כלל וכמ״ש:

ונקח נא למשל את שתי המצות הראשונות ״על עבודה זרה ועל ברכת השם״, על זה הם מצווים, אבל אינם מצווים על אהבת השם, כלומר, מצווים הם על השלילה ולא על החיוב שבדבר, אבל מה כבד הוי לו הדבר להאדם כשלבו חלל בקרבו לגמרי ויש לו רק שלילה ולא חיוב. אנחנו בני ישראל קל הוא לנו בדבר להזהר בהלאו של ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ וכו׳ (שמות כ, ד) כשיש לנו מקודם העשה של ״אנכי ד׳ אלקיך״ (שם שם ב), ומלבד זה העשה של ״ואהבת את ד׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה) ו״אחרי ד׳ אלקיכם תלכו וגו׳ ובו תדבקון״ (דברים יג, ב) וכדומה וכדומה, ונפשנו מלאה מרגשות קודש הללו ולבנו מלא על כל גדותיו מ״אתערותא דלעילא״. אבל להן, להאומות, מניח הלאו של עבודה זרה רק ריקניות של דבר אין סופי, שממון הנפש עד כדי מחנק ובמה ימלאו את הריקניות?