דברים יד:יב מחשבת ישראל: אגרות צפון ומורה נבוכים

להסיר מלבך כל רעיון שוא ותפל, ולטהר את מחשבותיך מכל דבר אשר ישפיל את ערכך וקדושת תעודתך. הסר ממך גאון וגובה, ואהבת התענוגים. להשתתף בצער ובשמחת כל היצורים; — ולהתהלך אתם באהבה בהיותם בנים למקום, בני אלהיך. אין דבר זולת שמוש ושנון המאמרים אשר יורו ויראו לנו האמתיות מפעולות התגלות השם; רק בתור יסודות כאלה נחזיק את מצותיו, בתור מושג, בתור התגלות ולא בתור פקודה; מי האיש החפץ אמת יקחנה לו!— —

ולפי זה הבאור, תדע, כי המקצר בהשגת האלוה והרחוק מידיעתו הוא אשר לו תתברר לו שלילת ענין מן הענינים, אשר התבאר לזולתו שלילתם ממנו; אם כן, כל מי שמעטו שלילותיו הוא יותר מקצר ההשגה, כמו שבארנו בראש זה הפרק. אמנם אשר יְחַיֵּב לו תואר – לא ידע דבר רק השם לבד, אמנם הדבר אשר ידמה שנפל עליו זה השם הוא ענין בלתי נמצא, אבל בדוי, שקרי; וכאילו הפיל זה השם על ענין נעדר, שאין במציאות דבר שהוא כן. והמשל בו: שאדם שמע בשם הפיל, וידע שהוא בעל חיים, וביקש לדעת צורתו ואמיתתו, ואמר לו הטועה או המטעה: ״הוא בעל חיים בעל רגל אחת ושלוש כנפים, עומד בעמקי הים, גשמו בהיר, ולו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותמונתו, וידבר כאדם, ופעם יעוף באויר ופעם ישוט כדג״ – איני אומר כי זה ציר הפיל בחילוף מה שהוא, ולא שהוא מקצר בהשגת הפיל, אבל אומר שזה הדבר אשר דימהו בזה התואר – בדוי שקרי ואין במציאות דבר שהוא כך, אבל זה דבר נעדר קרא לו שם דבר נמצא כעזניה נפלאה, וסוס אדם, וכיוצא בזה, מן הצורות הדמיוניות אשר הושם להם שם דבר מן הנמצאות, אם שם אחד או שם מורכב. וכן הענין הנה בזוה. וזה – כי האלוה – ישתבח שמו – הוא נמצא, בא המופת על מציאותו, שהוא מחויב ומה שמתחיב מחיוב המציאות – הפשיטות הגמורה כמו שאבאר. אמנם היות העצם ההוא הפשוט המחויב המציאות כמו שנאמר, בעל תארים וענינים אחרים ישיגוהו, הוא דבר בלתי נמצא בשום פנים, כמו שהתבאר במופת. וכשנאמר שזה העצם הנקרא אלוה, על דרך משל, הוא עצם, בו ענינים רבים יתואר בהם – כבר שמנו זה השם על העדר גמור, והסתכל – כמה יש מן הסכנה בחיוב התארים לו!