לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)
עקידת יצחק
א והוא מה שכבר התרנוהו מהשוות זה החלק המשפטי לעקר התורה האלהית. ולא עוד אלא ששמו בראשונ'. ועטיפת הוא"ו: ב למה יתחיל זה החלק המשפטים מדיני עבד ואמה העבריה עם היותם דינים שלא יראה היו לשעה מצויין ביניהם שיביאם הצורך: ג. מה טעם אם בגפו יבא בגפו יצא פשיטא כי ערום נכנס וערום יצא. ועל אשתו כבר אמרו (קידושין כ"ב.) מי הכניס' שתצ'. גם אומרו והוא יצא בגפו נראה מותר: ד מה טעם אומרו לעם נכרי לא ימשול למכרה היה לו לומר לאיש נכרי וגם באומרו ואם שלש אלה לא יעשה לה היה לו לומר אם אחד משלש אלה לפי פי' המפרשים: ה אומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי וגו'. כי אשר לא צדה ולא אנה אלהים לידו לא נתבאר מה דינו אם יומת בבית דין כדין המזיד הגמור או אם ידון בענין אחר: ו למה נכנס וגונב איש ומכרו בין מכה אביו וגו' ומקלל אביו ואמו וגו': ז אם העבד הכנעני הוא כספו למה יוקם אפילו מת תחת ידו. ואם לאו למה לא ינקם אם יום או יומים יעמוד: ה אחר שהקפידה התורה פעמים ושלש לומר עין תחת עין שן תחת שן עד שאמרה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו איך אמרו (ב"ק פ"ג:) לשום חבלות אלו בממון ולומר (שם צ'.) הכל כפי המבייש וכו': ט אומרו השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו וגו' ולמה לא יצוה לפרוע הכופר מבלי שיחייבהו למיתה. וזה גם כן באומרו ונתת נפש תחת נפש. וטעם כסף שלשים שקלים דעבד: י באומרו או נודע כי שור נגח הוא כי לפי פי' המפרשים ז"ל היה לו לומר ואם נודע וכו': יא מה טעם בתשלומי ארבעה וחמשה כי הוא דבר זר מאד אם כפי עצמו ואם כפי הבדל שור משה: יב אחר שהניח הכתוב משומרים וגונב מבית האיש ומת או נשבר או נשבה איך אמר ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו כי ידוע הוא שלא שלח שהרי נגנב ונאבד: יג בטעם אומרו בשואל בעליו אין עמו שלם ישלם ואחר כך אם בעליו עמו לא ישלם שמכלל לאו אתה שומע הן בלי ספק: יד מה טעם מכשפה ושוכב עם כל בהמה פיתוי הנערה וזובח לאלדים: טו באומרו אם כסף תלוה את עמי ואמרו (מכילתא משפטים פ' י"ט) כל אם ואם שבתורה תלויין חוץ מג' וזה אחד מהן ולמה לא יאמר בפי' בלשון מחייב. גם יש לעיין לתת טעם לשאר סדר המצות הבאו' והיותו שונה במצות הגר פעמים. ומה טעם כי באה מצות פריקה בשונא ומצות טעינה באוהב: טז אומרו וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו והיכן אמר. ומה ענין יש לו עם ושם אלהים אחרים וגו'. ומה טעם סמיכות ראשית בכורי אדמתך אל לא תבשל גדי ב' פעמים. ומה טעם זכרון זה^ הענין בתורה שלשה רגלים (שמות כ"ג ל"ד דברים י"ד) אלו הן הספקות אשר ראינו^ לעורר בזה החלק ומעתה נבא אל הביאור:
יסוד מורא וסוד תורה
ויש שהכניסו במצות מה שהוא רשות כמו (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי וככה (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו כי הטעם דבק עם ואנשי קדש תהיון לי. והנה בשר שנטרף איננו למאכלך רק לכלב השומר צאנך תשליכנו על כן נפתח למד לכלב ולולי הקבלה היה נראה ככה לעולם בהם תעבודו כי כל המצות מיד האבות קבלנום ואין הפרש בדברי המצות בין דבריהם ובין דברי תורה כי גם הם נתונים לנו והם קבלו מאבותם ואבותם מהנביאים והכל מפי השם ביד משה.
באר הגולה
חלק השני, שאר בני אדם שאינם בכלל ישראל השייכים בתורת משה, ומכל מקום אינם יוצאים מן הראוי להפוך הקערה על פיה לעבוד זולת השם יתברך, אשר הוא הכל. ואינם עובדים רק הסבה הראשונה, אשר אליו הכל. כי מה שאמרו בכל מקום גוי 'עובד עבודה זרה', הכוונה שהוא עובד זולתו יתברך. שבלשון אשר אמרו 'עבודה זרה', כללו כל אשר הוא זולתו יתברך נקרא 'עבודה זרה', שהכל זר אצל השם יתברך. ולכך אין לומר גוי 'עובד אלילים', משמע דוקא עובד פסילים, והם אלילים. אבל עובד לחמה ולמזלות, שאין זה אלילים, לא היה בכלל זה. ולכך אמרו 'עובד עבודה זרה', רוצה לומר כל דבר בעולם, אף חמה ולבנה ולמלאכים*, הכל הוא זר אצל השם יתברך. וכאשר קבל עליו לעבוד הסבה הראשונה, נקרא 'גר תושב', ודבר זה הוא נזכר בכמה מקומות בתורה, שאף [ש]אין מקיים תורת משה, רק שאין עובד זולתו, נקרא 'גר תושב' בתורה. כתיב* (ויקרא כה, לה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ופירש רש"י (שם) 'אף אם הוא גר או תושב. ואיזה גר תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות', עד כאן. ועוד בגמרא בפרק כל הבשר (חולין קיד:) "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים יד, כא), אחד גוי ואחד גר, בין בנתינה בין במכירה. רבי יהודא אומר, גר בנתינה, לגוי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודא, דאי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר, לכתוב 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (-או-) [ו]מכור לנכרי'. ורבי מאיר, ההוא להקדים נתינת גר למכירה דגוי. ורבי יהודא, ההוא לא אצטריך קרא, סברא הוא, זה אתה מצווה להחיותו, וזה אי אתה מצווה עליו להחיותו, עד כאן. ובפרק איזהו נשך [בבבא] מציעא* (עא.) גר ותושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות, עד כאן. ובפרק המקבל (ב"מ קיא.) גר תושב* יש בו משום (דברים כד, טו) "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום (ויקרא יט, יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". ופירש רש"י (ב"מ שם) 'גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבילות וטריפות', עד כאן. הרי הכל אלו שיש להם חלק בפני עצמם*, מי שקבל עליו שלא לעבוד זולת* השם יתברך. כי אף אם אינם מקיימים המצות אשר נתן השם יתברך לישראל, רק שהוא אינו עובד זולתו* יתברך, הוא בכלל 'גר תושב'. רק שלא נקרא 'גר צדק' (קידושין כ.), שהוא מקיים כל מצות תורת משה, אבל 'גר תושב' נקרא, כמו שבארנו למעלה. וחלק* הזה יש בו דין מיוחד שמצווה עליו להחיותו, כמו שמבואר בפרק כל הבשר (חולין קיד:) דקאמר סברא הוא דקדים נתינה דגר למכירה דגוי, שמצווים* עליו להחיותו.