דברים יד:כט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, בית אלהים ומורה נבוכים

והנה אחר שהשלים מלאכת הכלים אשר במחיצה הפנימית היא קדש קדשים נעתק אל מלאכת הכלים אשר כמחיצה השנית הנקראת ההיכל אשר צוה ליתן שם השלחן והמנורה ומזבח הקטרת אשר כל זה יהיה דוגמת הנמצאים המסודרים בעולם האמצעי עולם הגלגלים. ואולם טרם אדבר הכוונה בזה אומר שיש להפלא מאד למה לא סדר בכאן מלאכת מזבח הקטרת כיון שזהו מקומו אלא שאחר גמר מלאכת המשכן כלו ומלאכת החצר גם מלאכת הבגדים וגם אחר פרשת התמידין נאמר (שמות ל׳:א׳) ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות וגו' והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וגומר. ואחר שמעמדה הוא סמוך למנורה ועבודתה סמוכה להדלקתה למה לא זכר מלאכתו עמה ועם השלחן. ועוד למה הזהיר על המזבח ההיא ביחוד (שם) לא תעלו עליו קטרת זרה וגו' ולא אמר כן על מזבח העולה שלא יקרבו עליו קרבן זר ומגואל וכן על השלחן והמנורה ראוי ומחוייב שלא יעלו עליהם רק מה שיצוה ממנו יתעלה וזולת זה שהיא דבר זר ומתועב. אמנם כשנתבונן בענין נרא' ממנו נפלאות מתורתו יתעלה. וזה כי כמו שאמרנו כמו שהיו הכרובים אשר במחיצה הפנימית דוגמת העולם הרוחני בהחלט הנה ג"כ היו הכלים אשר צוה לעשות אותם במחיצה השנית ציור ורושם לעולם הגלגלים כמות שהם. והנה היה השלחן מצד שלא נעשה בבית קבול ולא שום חלוק אחר רק לוח אחד שטוחה ועומדת. דמיון אל הגלגל החלק הראשון לכל הגלגלים אשר אין בו שום מלאכה רק עומד וסובב בשטחיותו לבד אשר עליו אמר הנביא (יחזקאל א׳:כ״ב"ו) ודמות על ראשי החיות כעין הקרח הנורא כמו שכתבנו אצל כמעשה לבנת הספיר בשער הקודם אמנם צוה שיתנו עליו לחם פנים לפניו תמיד נראה לשתי פאותיו להורות שעל ידו שם האלהי' פרנסת העולם בכלל על המנהג הטבעי וע"י המזלות אשר בגלגל הככבים הקיימים אשר תחתיו אך אמנה לדעת מה שאראהו בזה מהכוונה הנפלאה צריך שתשכיל מה שנמצא בזה אל חכמי התכונה אשר היא מוכרח ידיעתו בכאן. וזה כי אל חגורת הצורות אשר בגלגל המזלות יש שתי בחינות. האחת מצד היות החגורה ההיא חקוקה בגלגל ההוא החלק שזכרנו אשר קראום המזלות הקבועים אשר אליהם יכוונו חכמיהם בכל חשבונותיהם הזמניים אשר יזכירום בהקבלות ובדבוקים ובכל שעורי התנועות המדוייקות ובמדות החדשים והשנים ותקופות הימים. לפי שהם אשר קראום המזלות הקבועים האמתיים. והבחינה השנית היא בהשקפת החגור' אשר בגלגל המזלות עצמן אשר היא למטה מן הגלגל החלק והמזלות ההם הם מתמוגגים הנה והנה על פי תנועת הכבדה פעם לפנים ופעם לאחור ולזה לא יכוונו בהם חשבונותם רק בעלי המשפטים התכוניים ואנשי הצורות והעבודות הנכריות אשר יצטרכו לכוין אל דקדוק המזל עצמו באשר הוא שם כמו שנודע כל זה מהמלאכה ההיא. והחכם בעל ספר יסוד עולם זכר קצת ענינם. והנה עם זה תראה גדולות ובצורות כי הנה הוא ית' שם בכאן ראשונ' השלחן הטהור רמז הגלגל החלק הזה עם המזלות הקבועות בו אשר הם צורך העולם ופרנסתו לפי שינויי הזמנים וחלופי התקופות אשר במציאותם והמשכם בזה אחר זה יושלם סדר ההויות על האופן אשר יאות בו לפי המנהג הטבעי וכמו שאמר (בראשית ח׳:כ״ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. הנה ששם עניני שנויי הזמניים מדובקים לזאת התנועה אשר לגלגל החלק היומי הזה אשר היא תעש' היום והלילה ולא זולת' מהתנועות והיא מה שירמזהו יפה בהיות לחם הפנים המושם עליו (ויקרא כ״ד:ו׳) שתים מערכות שש המערכת כי המזלות כן הם דרכם לעולם להיות תמיד נחלקים לשתי מחלקות הששה מהם למעלה מן הארץ והששה למטה והם משרתים תמיד ששה ללילה וששה ליום ועל זה הענין יתפרנס העולם תמיד. אמנם אמר ועשית קערותיו וכפותיו וגו' לזרז אל מה שצריך לחבר ההשתדלות האנושי בכל המלאכות האלו וכמו שאמר החכם (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל וגומר. וחז"ל אמרו (שוח"ט תהלים כ"ג) בכל משלח ידך אשר תעשה (דברים י״ד:כ״ט) יכול אפי' יושב ובטל וכו'. ואמר ביום השבת יערכנו לרמוז כי הוא המעשה אשר נאמר עליו (בראשית א') כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלדים לעשות. כי אחר שהשלים בנלאכת החדוש המוחלט ושבת ממנה הנהיג המעש' הזה לתועלת העולם והשלמת מעשיו כמו שכתבנו בפרשת ויכולו שער ד': אמנם להיות הבחינה השנית מהמזלות אשר בגלגלם המיוחדת בלתי נדרשת ומבוקשת רק למלאכת הטלסמאות ולענין העבודות הזרות והנכריות מהקיטורין והנסוכים והזבחים כאלו הם האלוהות אשר מאתם יבקשו צרכיהם אשר עליהם אמרו המכעיסים (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל לזה לא זכר בכאן דבר שירמוז אל הבחינה הזאת כלל. אבל כלל ענין המזלות במעש' השלחן כמו שאמרנו. אמנם אחר כל המלאכות כלם ואחר סדר הקרבנות הנעשות תמיד על מזבח העולה לרצון לפני ה' כמו שאמר (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי ועשית עליו וגו'. נאמר ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות וגומר והקטיר עליו וגו' לא תעלו עליו וגו' יאמר שיעשו זה הכלי לרמוז אל מעשי עניני המזלות ויניחוהו במחיצתו המיוחדת עם שאר הענינים השמימיים אשר שם. אמנם שתהי' הכוונה בו אזהרה שלא יכוונו מלאכתו רק לשמים ולזה כלפי מה שאמרו המכעיסים לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים אמר (שמות ל׳:ט׳-י׳) לא תעלו עליו קטרת זרה ונסך לא תסכו עליו. וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה'. ירצה שלא תעשה בו מלאכת מזבח כמו שהיה הענין (יהושע כ״ב:כ״ו) במזבח בני גד ובני ראובן שהי' לא לעולה ולא לזבח. רק פעם אחת בשנה אשר יזה אהרן עליה מדם חטאת הכפורים אשר בזה יהי' סימן לו שהוא קדש קדשים לה'. וכן אחר אותה בשעת מעש' אחר המנור' לומר שלא תהי' ההקטרת רק לצורך הטבת הנרות כמו שבא הצווי בהטיבו את הנרות יקטירנה כלומר שלא תהי' הכונה כשיהי' להם שום צד בו יהיו ראויין ליעבד כמנהג עכו"ם המקטרים ומזבחים אל המזלות וכסיליהם רק במה שהם כלי שרת ביד בוראם לפרנס עולמו על ידן כענין שאמרנו אצל שאר כוכבי לכת. וזה יראה בעיני ענין נכבד מאד: והנה אחר שנרמזו שני הגלגלים הראשונים על זה האופן רמז שבעת הגלגלים אשר לשבעה כוכבי לכת במעשה המנורה ואמר. ועשית מנורת זהב טהור וגומר וביאר ענינם באומרו וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה מצדה האחת ושלשה קני מנורה מצדה השנית והוא סדורם על סדר שצ"מ חנכ"ל. כי הנה השמש שם אהל בהם באמצעיותם ושבתאי צדק מאדים מצדו האחד ונוגה ככב לבנה מצדה השנית. ואמנם שכלה מקשה כגוף אחד נאחזים קניה מהקנה האמצעי מפה ומפה כי הנהגת העולם בכללו מיוחסת אל השמש כמו שאמר החכם האדם יולידהו האדם והשמש גם שלמה בחכמתו בספר קהלת (א') הורגל לומר תחת השמש כאלו אמר תחת השמים לפי שהוא עקרי ההנהגה אלא שנתנו לו הששה המשרתים מימינו ומשמאלו להשלים בהם ענינו בענינים מיוחדים חלקיים מיוחסים לכל אחד מהם כמו שנודע מטבעיהם לפי מה שכתבו החכמים מהם והרי עם זה נשלם מספר הגלגלים אשר בעולם הגרמים השמימיים. אמנם מה שהיו קני המנורה על התמונה ההיא וההמצא בהם שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח וכפתור תחת שני הקנים ממנה ובמנורה ארבעה גביעים וגו' ויתר הציורים אי אפשר שלא תהיה שם כוונה אחרת מצורפת לראשונה אשר יהיו הענינים ההם מורים עליה אמנם מה שאראהו בזה אבאר אותו בשער בפני עצמו אחרי זה השער שלא יסופק שזאת המלאכה האלהית כלהו איתנהו בה. ואולם לפי שכבר יורה שמוש הכלים האלה על מציאות החמריות בהיות שם ענינים ממשיגי הגופים כמאכל והאור והריח לזה בא האות והמופת במעשיה' כפי מה שיאות בכל אחד מהם לפי ענינו להוציא מלב האנשים שימצא למעלה שום גוף ולא משיג ממשיגיו. אמנם לפי שהריח אשר במזבח הקטרת עם שהוא מוחש בחוש הגופיי הנה כבר יהיה ענינו הנאה נפשיית וכמעט רוחנית כי על כן ישתמשו בה הרבה בדרך הכבוד כמו שהוא מורגל במקום גדולים ובבתי התפלות והכנסיות לפי זה לא חשש שיעשה בו דבר למופת ולאות שלא נהנה ממנו כמו שלא הקפידה תורה ביחס לו הריח בכל מעשה הקרבנו' שנא' בהם (במדבר כ״ח:ו׳) ריח ניחוחי תשמרו וגו' ובכל מקום (שמות כ״ט:י״ח) לריח ניחוח אשה לה' כי הוא ענין גדולה וכבוד ומי הוא מלך הכבוד זולתו. אמנם האור אשר במנורה עם שכבר ישתמשו בו על דרך הכבוד כמו שנאמר (ישעיהו כ״ד:ט״ו) באורים כבדו ה' מ"מ עקר צרכו הוא הכרחי להאיר כל חשך טמון לפני הגופים העלולים הנסתרים מאור השמש וזולתו מהדברי' המאירים. לזה הקפיד וצוה שיהיו נרותיה מאירים אל עבר פניה כמו שאמרו ז"ל (שבת כ"ז:) ללמד דלא לאורה הוא צריך כמו שיבא בשע' הסמוך ב"ה. והנה הלחם אשר על השלחן אשר אין צרכו רק להסעיד הגופים ההוים והנתכים יבא בו ההראות המופלא במה שאינו חסר ממנו כלום מה שיורה שלא הונח לשם לפרנס ממנו שום גוף ניזון שא"כ חוייב שיחסר ממנו החלק הנאכל. אבל שהונח לשם להורות כי משם יצא אוכל לעולם תמיד שלא יפסק כמו שאמרנו. וזה הענין מתפרסם מאד שם בהחלק לכל המשמרו' מדי שבת בשבתו את לחם הפנים המוסרי' מלפני ה' (סוכה נ"ו.) וזה היה הטעם שבזמן החסידי' היה מתברך לפניהם (יומא ל"ט.) כי לפי זכות הדור כן יתפשט השפע משם. והנה בענין הזה לא היה הלחם עד לעצמו לבד כי גם לשנים הראשונים אשר ישוער קובל הנאה מהם מבלתי שיורגש בחסרונם:

ואלו הן המצווֹת שאינן נוהגין אלא בזמן הבית. לפי שהן תלויין בארץ אחוזתינו ובעיר ירושלים הקדושה, ובבית המקדש ובקדשים שהקריבו בו, ובכהנים ששרתו בו ובטהרת אפר פרה. ואחר שבעו"ה אבדנו כל מחמדינו, בטלו המצווֹת הללו מהיות נעשים, עד ישוב ה' לרחם עלינו כמקדם. אבל יתבאר לך שגם בהם אין אחד שתכבד על נפש מן הנפשות. ונזכיר תחלה המנין¹רבינו מתכוין כאן למנין המצווֹת שמונה במחלקה זו שהיו מחויבים להעשות מכל איש ואיש שהיה בזמנים האלו. כשהיה יושב בביתו עם אשתו, והיה לו שדה אחוזה נחלת שדה וכרם. ואלו הן. *מצות פאה. *מצות לקט. *מדת עומר השכחה. *מצות עוללות. *מצות פרט הכרם. והן לעניים. וההפסד דבר מועט. וגם באלה אִמְצָה התורה לבב הכילי. כמו שבארנו למעלה (חלון ג'). והודיעה שבגלל המתנות המעוטות שיעזוב לעניים יברכהו השם ב"ה בכל קניניו. שכן כתוב אצל עומר השכחה (דברים כד, יט) "למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידיך". ויצא מן הכלל ללמד על כולם כי יבואו בקל וחומר מעומר השכחה. *מצות מעשר עני בשלישית ובששית. וגם במצוה זו הודיעה התורה לאמיצי לב שבגלל הדבר הזה יתברכו קניניו. שנאמר (שם יד, כט) "למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". *מצות הפקר צמחי שנת השמיטה. *לשבות מעבודת הארץ בשנת השמיטה, אין חריש ואין קציר. *מצות שביתת הארץ בשנת היובל. ובעבור שתכבדנה המצווֹת הללו על אנשים חלושי הנפש בעלי הפחד, כי יאמרו אם לא נזרע ולא נקצר מה נאכל? לכן נשמרה התורה במליצותיה וחזקה לבב החלושים, והודיעם שיצוה אתם ברכה להוסיף התבואה לרוב, שכן נאמר (ויקרא כה, כ-כא) "וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". *מצות דין בתי ערי חומה. *מצות שוב השדות ביובל. ואין במצוה זו חסרון כיס. כי הקונה לא פרע מעות השדה. רק התבואות כפי מספר השנים עד היובל. כמו שנאמר (כה, טז) "כי מספר תבואות הוא מוכר לך". *מצות בכורים וניתנין לכהן. *מצות תרומה גדולה לתתה לכהן. *מצות חלה לתת לכהן. *ראשית הגז לכהן. *לתת זרוע ולחיים וקיבה. *מצות מעשר ראשון מן התבואות ללוים. והן ממתנות כהנה ולויה, ואינן דומות לשאר המצווֹת שיש בהן חסרון כיס, כמו ההלואות והצדקות והפאה והעוללות וכיוצא. כי המתנות האלו הם חלק שבט לוי ומשלהן הם לוקחין, כי ארץ כנען מורשה לכל זרע יעקב. והם י"ב שבטים. ולקחו כולם אחוזה בארץ, זולתי שבט לוי שלא נתנה להם חלק בארץ. כמו שנאמר (דברים יח א-ב) "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל וגו' ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו". ונאמר (במדבר יח, כ) "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם". ונתן השם להם תמורת זה, התרומות והמעשות וכיוצא מן המתנות המפורשות בתורה. ואם תסתכל תראה איך המתנות האלו נערכות עם החלק שהיו ראויין לקחת בארץ כשאר השבטים, לא פחות ולא יותר. ולא באתי הנה לכתוב טעמי תורה ומצוה, רק מה שצריך לעניננו. אבל ארמוז לך שאם היו נוחלין בארץ, היה מגיע לחלקם חלק מי"ב בארץ. וכנגד זה נתן להם הָעִשׂוּר מכל התבואות. וזה עודף על חלק השנים עשר. אמנם הסר שבט לוי מן הַמְעַשְׂרִים, והסר תרומת מעשר שחייבין בני לוי להפריש ממעשרותיהם לתתו לכהן. והוא מעשר מן המעשר. אז צא לחשבון ותמצא כי ישרים דרכי יי'.²כי בסופו של ענין הלויים מקבלים בערך חלק א' מן י"ב *מצות מעשר בהמה. *מצות וידוי מעשר. *מצות מקרא בכורים. *מצות מחצית השקל בכל שנה בין דל בין עשיר. והיא מתנה מעוטה, ומהן יתנו התמידין והמוספין ושאר קרבנות הצבור שהן לכפר על כל ישראל. *שמיטת כספים בשביעית. וכבר בארנו למעלה, כי ענין המצוה הזאת תכבד על נפש הכילי. ויאמר איך אלוה ממוני לזה, ומחר יבוא השמיטה ואפסיד הממון? ומפני כן נשמרה התורה במליצתה ואמר (דברים טו, ט-י) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך וגו' נתן תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך", כמבואר למעלה. *מצות מעשר שני והוא לבעלים, ונאכל הוא או ממונו בירושלים, ואין בזה חסרון כיס רק שיאכלנו בירושלים. והירא את ה' ישמח לעשות כן. כי יאכל לחמו בעיר הקדש כלילת היופי משוש לכל הארץ. וכבואו שמה יראה קבוץ הנבחר מן הכהנים והלוים והשופטים החסידים הקדושים והנביאים. ומהם ישמע דברי חכמה ובינה המשמחים הלבבות. וישאל על ספקותיו שהיו לו כל השנה בביתו ובעירו, והם יגידו לו משפט דרך החיים ועבודת השם לטוב לו כל הימים. ועל זה אמרה תורה (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את יי' אלהיך כל הימים". כלומר כבואך שמה תלמד ליראה את ה' כל הימים, כי כן תעשה שנה בשנה. *מצות שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'. וגם במצוה זו אין בה חסרון כיס, זולתי המתנה המעוטה שיביא עמו לקרבן, כמבואר בתורה ובתלמוד חגיגה (דף ב, א). אבל יש דאגה אחרת בקיום מצוה זו מה שאיננה בעלותו לירושלים עם מעשר שני שלו. כי העלאת מעשר, אין לו זמן קצוב בשנה. כל אחד יעלנו בזמן שהוא פנוי מעניניו ומעסקיו. והנה מקצתן יעלוהו בשבוע זה ואחרים בזמן אחר. אבל לעלות לרגל ולראות פני ה', זמן אחד קצוב לכל. ובו יעזבו כל ישראל בתיהם ועריהם ויעלו לעיר הקדש. ופן יאמרו רכי הלבב "עתה יבואו אויבינו והעמים אשר סביבותינו ויקחו ארצנו מידינו לבטח. כי אין איש בביתו לעמוד כנגדם". ולכן נשמרה התורה במליצתה והודיעה (שמות לד, כד) "כי אוריש גוים מפניך, והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני יי' אלהיך שלש פעמים בשנה". כלומר אתה תנחל ארץ אויביך, ותרחיב גבולך. והנה יש לך אויבים המבקשים להנקם ממך. ובכל זאת אני מבטיח אותך שבעלותך לירושלים לא יחמוד איש מהם את ארצך, ולא יבואו עליך למלחמה בעת ההיא. וכבר אמרתי שדברה התורה עם המאמינים בו ובתורתו. *מצות לקדש בכורי בהמה והם לכהן, ומתנות כהונה שדברנו מהם למעלה. *מצות פדיון פטר חמור בשה ולתתו לכהן. וגם זה ממתנות כהונה. *מצות "ואם לא תפדה וערפתו". *מצות יראת מקדש. *מצות קרבן פסח. *מצות חגיגת הרגל. *מצות אכילת הפסח בליל טו בניסן. *מצות מעשר בהמה, האֵמוּרִין למזבח, והבשר נאכל לבעלים כמו מעשר שני, ומטעם האמור. *להביא כל הקרבנות לבית הבחירה, פסח וחגיגה ומעשר ושאר קרבנות חובה ונדבה. *לפדות קדשים שיש בהם מום. *להטפל גם בקדשי חוץ לארץ ולהביאם לבית הבחירה. *מצות "תמים יהיה לרצון". *מצות "שבעת ימים יהיה עם אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן". כל אלו אין בהם צער ומעמס. ואינן מנגדות לכחות הנפשיות ולדרכי המדע הנטועים בה. ואין בהם חסרון כיס זולתי דבר מועט מאד. *מצות נטע רבעי שתהיינה פירות האילן שלש שנים ערלים ובשנה הרביעית קדש הלולים, כדין מעשר שני שיאכלנו בירושלים ובחלק הלא תעשה נדבר עליו. *מצות מניית מלך ואין זה ביד העם, אבל שתהא אימתו עלינו לשמוע אליו. והיא מצוה מדעית. כי צריך איש שיגדור בעד פרצת הזדון כמו שבארנו (חדר ז' חלון ז'). ושנינו (אבות, ג) "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". *מצות לשמוע לבית דין הגדול. ועיקר המצוה על שופטי ישראל שבכל עיר ועיר. וגם מצוה זו ראויה למנותה בכלל המצווֹת הנוהגים בזמן הזה. וכדרך שבארנו אצל מצות "אליו תשמעון" הנאמר אצל הנביא. כי אנו חייבין לקיים התקנות והגזרות שגזרו בית דין הגדול על ישראל בכל דור ודור. וכן הקבלה ופירוש המצווֹת שמסרו לנו באמונה. *מצות הַקְהֵל במוצאי שמיטה ביום שני של סוכות, לקראות באזניהם קצת פרשיות ממשנה התורה. וכן ראויה להמנות בכלל המצווֹת המחויבות למלך ישראל. כי עליו מוטל לקרוא באזניהם וללמדם ליראה את ה' אלוהיהם. וכלל המצווֹת שהתבארו בחלון זה, הם ארבעים ואחד. ותבין שאין אחד מהם המנגדת לדעת האדם, או שיש בה טרח ועמל שאין בכח אחד מן החלושים מבני אדם לעשותם, או המנגדות לבעל אחת מן הכחות המתגברות על הלב, ולא חסרון כיס הרבה. אבל כולם נעימים ויקרים. והירא את ה' ומאמין במצותיו רק כדרך בני אדם מן ההמון שאינן בעלי השכל והבינה הגדולה, ישמח במעשה המצווֹת האלו. ודע כי יש מחלוקת בין הרבנים הקדמונים במקצת המצווֹת האלו שמנינו בחלון זה. ודעתם שהן נוהגין גם בזמן הזה בארץ ישראל. כמו לקט שכחה ופאה ומעשרות. אבל לא באתי בספר זה להורות הלכות. רק לפרש מליצות התורה והנביאים. וסמכתי על דברי הרב הגדול רמב"ם זצ"ל. וכפי סברתו חלקתי מחלקת המצווֹת האלו:

ואם כמקבל הטובה שחייב לגמול לנותן הדבר, מושכל גם כן, כי המקבל טובה מחבירו שחייב לגמול לו חן וחסד על זה בהיות חבירו בלתי חייב לו דבר, ורצה והתכוון להועילו ולכבדו, אין ספק שהשכל הישר מחייב שיגמול לו על זה, כי כמו שההלואה שאדם מלוה לחבירו, השכל והדעת מחייבים שיפרע לו כן מה שמועיל אדם לחבירו או מכבדו שלא ע"מ לקבל פרס, חייב המקבל לגמלו על זה, והרי הוא כמו הלואה כי על הרוב חסד שעושים עם החיים הוא מצפה לתשלום שכר, ואינו חסד של אמת אלא החסד שעושים עם המתים, והצדקה שעושים עם העניים על הרוב היא של אמת בערך שאינו מצפה לתגמול שכר מאותו העני והדל, ועל זה אומר השי"ת אני במקום העני לשלם גמול על הצדקה כמו שייעד בתורה (דברים י"ד) למען יברכך ה' וגו', ואמר שלמה ע"ה (משלי י"ט) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, כי גם שעל הדל אינו חוב מה שנתנו לו כי כבר היה ידוע שלא היה לו במה לפרוע ומתנה שלא ע"מ להחזיר נתן לו, עכ"ז השי"ת עושה עצמו כאילו הוא חייב לפרוע מתנת העני וכאילו הלוה לו וישלם לו כמו הלוה שמשלם למלוה, ומלבד זה גמולו שחנן על העני שלא ע"מ להחזיר ישלם לו גם כן יותר מדאי, ואם במי שמקבל שום טובה מחבירו חייב לגמול לו עליה כ"ש וכ"ש מלך מלכי המלכים הקב"ה שטובותיו מתמידות עלינו בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע, שאנו חייבים להודות לו ולברכו ולעבדו עליהן בכל יום תמיד, כמו שהן מתמידות עלינו.