דברים יז:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

אמנם המין השלישי הוא אשר יחיה האדם עם הזולת בהחלט ואצלו הוא הנהגת המדינה אשר בזה חוייב ההצטדק בהכרח. אם בצדק אדם עצמו עם זולתו במין מהצדק המחלק הטובות הבאות אל הכלל או אל קצתם. ואם בצדק המאמת והמיישר המעשים הנופלים בכל מיני העסק אשר בין האנשים. אם הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות שאלה ופקדון ודיני השומרים אשר תחלת סברתם הוא ברצון. ואם הבלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף וכדומה מהם העשויים ביד רמה כמו ההכאה והגזלה וכו' כמו שזכר כל זה בארוכה בפרק ד' מהמאמר הנזכר ובכלל יכלול זה הענין מהחיים המדיניי' כל דיני סדר נזיקין אשר נלמוד רובו מסדר ואלה המשפטים אשר נדבר בהם בבוא שעריו ב"ה. ואיפשר כי אל שלשת מיני החיים האלו והיות בהם על שמירת הסדר וטוב ההנהגה צוה דוד לפקוד לשלום באומרו (ש"א כ"ה) ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כי כאשר ישלים האדם את חקו במה שראוי להשלים עם נפשו הנה אז הוא שרוי בשלום עם עצמו ויצדק עליו מאמר ואתה שלום וכן הענין עם ביתו: וכן בכל הנלוים אליו מאוהביו ושכיניו ויודעיו אשר יצדק עליהם וכל אשר לך שלום. אמנם הנביא מיכ' כללם בלי ספק באומרו מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו'). כי הוא מבואר כי עשיית המשפט הוא הוא החלק המשפטי אשר סודר לשמור הצדק עם הזולת אשר בו תושע המדינ' והנהגתה כאמור (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה. ואהבת חסד הוא אשר ישמש בהנהגת הבית שלא יפול שם הצדק המדיני אבל ההנהגה נאה וחסודה על הדרך שאמרנו. והצנע לכת עם אלהיך. הוא באמת הנהגת אדם עצמו בדעות ותכונות ומדות נאותות להיותו עניו וצנוע בינו למקום כי אשר לא ישמור חקו בזה הוא עז פנים וחצוף למעלה ולמטה בלי ספק. והנה להיותו הוא יתברך הוא הצדק המוחלט והמצדיק כל מיני הצדקות הללו אמר אדון הנביאים (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו'. אמר כי הצור אשר צר ויצר העולמים היה תמים ושלם פעלו לפי שכל דרכיו משפט כי בזה ישתלם מציאותם מאד. ואחר שזכר זה דרך כלל זכר פרטם ועל מין הצדק אשר עם עצמו אמר אל אמונה כי הוא יתברך בעצמו הוא האמת והיושר בכל מדותיו כמו שאמר (תהלים קמ"ה) צדיק ה' בכל דרכיו. ועל הצדק השני אשר לו ית' עם בריותיו במדרגת הצדק שהוא כהנהגת הבית אמר אין עול. והוא מאמר מדוייק בתכלית כי לפי מה שאמרנו לא יפול ביניהם צדק גמור אבל לא יתכן לעשות להם שום עול באותו מין מהשווי הנתן ביניהם. ועל המין השלישי אשר הוא ההצטדק עם הזולת בהחלט אמר צדיק וישר הוא ^*וזה מאמר וכו׳ , תוכן דעתו בו כי אריסטו הבדיל באופן זה בין הצדיק והחסיד בהקדימו לאמר כי הצדק הנימוסי, דאס פאזיטיווע געזעטצליכע רעכט, ר״ל מה שיתנו שופטי ומחוקקי כל מדינה ומדינה יוכל להנתן רק באופן שיהי׳ צודק על הרוב, עס קאן נאהמליך נור אין דען מייסטען פעללען אלס ווירקליך רעכט אונד בילליג אנגעזעהען ווערדען, אבל בכל זאת לא יהי׳ צודק. בכל הזמנים והמקומות, ד״מ אם נתן חוק שכל גונב כסף רעהו יוכה על עונו זה באכזריות חמה, הנה חוק זה יהי׳ צודק על הרוב, ואף כי במדינה אשר טבע יושביה נוטה מאוד אל הגניב׳ למען ישמעו כל העם ולא יזידון עוד לשלוח ידיהם בעולתה, לגנוב הון ורכוש זולתם, אפס כאשר יגנוב איש במדינה ההיא מעט כסף למען קחת במחירו פת לחם, למלא נפשו ונפש עולליו השואלים ללחם כי ירעבו, הלא כל משכיל יודה ויאמר, כי אם יוכה האיש הזה מכה רבה, יהי' זה עול ובלתי צודק. ומתנגד להרגש הרחמים והחנינ' המוטבע בלב כל אדם, ואף כי באמת יעשה לגנב זה רק מה שהוא משפט וחוק המדינה אשר הוא גר שם, בכל זאת תאבל עליו נפש כל רואה זאת הנה לפנינו, כי יש אופן פרטי אשר בו יחשב המשפט הצודק לרוב כבלתי צודק, והטעם בכל זה הוא רק, יען כי המחוקק יצטרך להשים עינו רק על הרוב ולא על המעט (וזאת הית׳ הסיבה ג״כ, כי כמעט בכל הממלכות נתנו המחוקקים משפט החנינ' דאס בעמגנאדיגונגס רעכט אל המלך, למען יוכל לחון לפעמים את החוטא הפרטי ולהצילו מהעונש הגדול המגיע לו ע"פ החוק הקבוע הכללי, אם יראה בעיניו שלפי מעמדו ומצבו ויחסיו הפרטיים ראויה לו החנינ׳ הזאת): ועפ׳׳ז יאמר החוקר כי השופט אשר ישפוט תמיד עפ״י החוק הנימוסי הכללי הזה, מבלי שום עין על מעמד ומצב החוטא הפרטי אשר יובא לפניו, הוא בשם צדיק יקרא, אחרי כי שם את הצדק הנימוסי, תמיד לו לקו, צו זיינער ריכטשנור, בכל משפטיו, והעול הפרטי אשר יסבב עי"ז, לא יחשב לו לעון, אחרי שהוא מסובב רק מיראת השופט לסור ולנטות ימין או שמאל מהחוק הקבוע מפי המחוקק, אפס השופט אשר מלבד שישים עינו על החוק הקבוע, ועל הצדק הנימוסי הכללי הזה, יתבונן ג"כ תמיד על מעמד ומצב ותכונת כל חוטא פרטי אשר יובא לפניו, ולפי ראות עיניו יקל או יכביד העונש אשר יענישנו, לפי מה שיחייבנו משפט שכלו אשר תמיד רק הצדק והיושר האמיתי הנרצ' בעיני ה', לנגד עיניו, הוא בשם חסיד יקרא, ומעלתו גדולה ממעלת הראשון אשר רק בשם צדיק יכונה, וכעין זה אחז"ל "דנין כדין ושלא כדין לצורך השעה" ר"ל שניתנה הרשות לב"ד, אשר רק הצדק האמיתי יחפוץ לדון בדיני נפשות וממונות לפעמים אישים פרטים, בעבור מעשיהם הפרטיים שלא כדין הקבוע בבחינת הכלל, אם השעה צריכה לכך, למען שחר בזה לפי ראות עיני שכלם, הטוב והישר בארץ (ועיין מזה גם בח"מ סי' ב' שב"ד מכין ועונשין לצורך שעה) וע"ז מורה לדעת הרב ז"ל, כאשר האריך לבאר פה, גם מאה"כ, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך" וכו' ואחז"ל ע"ז "אפילו יאמרו לך על ימין שמאל" וכו': והנה הי"ת קבע בעולמו מתחיל' חוקי הטבע הנאותים לפי חכמתו העליונה לסבב על ידם הטוב הכללי לרוב ברואיו, אפס אחרי שלא ימלט שיהי' לפעמים מעמים גם רע פרטי אחוז בעקב הטוב הכללי הזה, כמו שהארכנו בזה למעל' בשער הארבעים, שמירידת המטר והברקים ד"מ אשר יועילו מאוד לכלל הטבע ורוב הברואים יצא בכל זאת לפעמים רע פרטי לקצת בני אדם הוא ית' בחכמתו הנשגב' ובחסדו הגדול מסבב הדבר, כי גם הרע הפרטיי הזה יהי' צדק ולא עול, אם בהגיעו רק לחוטא לעונש על תטאו, או אם גם יגיע ע"פ מקרה לאיש נקי, ישלם לו ה' תמורתו טוב נצחיי וקיים בעוה"ב, וע"ז יורה מאמר הכ' "צדיק ה' בכל דרכיו" ר"ל בחוקיו אשר יסד בעולמו לתועלת רוב הברואים הוא צדיק, "וחסיד בכל מעשיו" ר"ל הפרטים בראותי שלא יצא מאתו חלילה רע מוחלט ועול גם בבחינת אישי ברואיו, הפרטים, וע"ז מורה גם מאמר הכ' "צדיק וישר הוא", ר"ל צדיק הוא בבחינת הנחתו בטבע הברואים החוקים הכוללים, וישר הוא במעשיו הפרטיים. וזה מאמר נפלא מאד תדעהו כשאזכור לך מה שכתב החוקר בפרק י"ג מהמאמר הנזכר מספר המדות בנתינת ההבדל אשר בין החסיד והצדיק. כי שם העיר ספק. זה תארו. אמר כי אחר שהצדיק והחסיד הם אצל סוג אחד מהמעלות והוא הצדק. הנה לא ימנע אם שיהיה הצדיק הטוב שבסוגו וא"כ לא יהיה החסיד טוב כיון שהוא יוצא אל היתרון והוא הפך ממה שנתפרסם משבחו אצל כל האנשים. או שיהיה החסיד הוא הטוב שבסוגו וא"כ הצדיק אינו טוב כיון שהוא יצא ממנו אל הפחות והוא הפך ממה שביארו וקיימו בכל המאמר ההוא. אמנם התיר זה הספק במה שאמר שהצדיק הוא השלם אצל הצדק הנמוסי המונח שהוא על הרוב צודק בכלליו המונחים בו כי הוא השומר אותו ונזהר בו לבלתי סור ממנו ימין ושמאל. אמנם החסיד הוא אשר ישלים הנמוס הזה ומישר אותו בכל מה שיבא הצורך לצאת מהצדק ההוא הכולל לסבה מן הסבות שהמניח עצמו אילו היה אז נמצא לא היה דן אותו לפי הנמוס הכולל ההוא. וכגון הא דאמרינן התם (ב"מ ל"ט:) הכי דיינינן לך ולכל אלמי חברך. וכמו שאמרו (יבמות צ':) דנין כדין ושלא כדין לצורך השעה. והנה עם זה הצדיק הוא הטוב אשר אצל הצדק הנמוסי הצודק על הרוב והישר החסיד הוא טוב ממנו מצד מה שהוא משלים ומיישר הנמוס בכל מה שלא היתה יד הנמוס משגת אותו שא"א לו להקיף כל המקרים החלקיים אשר אין להם תכלית. והיושר ההוא הוא דינו הראוי לענין ההוא לא זולת. וזה עצמו מה שכוונו המשורר באומרו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה) ירצה כי עם שהוא צדיק בהניחו דרכי משפטים צדיקים כוללים להתנהג בהם כאשר יתכן לפי הנושאים אשר ישפטו בהם אמנם חסיד הוא בכל מעשיו כי לענין המעשה לא יחפוץ שישמרו תמיד אלו הכללים רק שישפטו לפי הענין החלקי כשיודע שהכולל ינגד אל המשפט האמתי ובזה לא יקבל עול הניווס כ"א תשלום והישרה. והוא עצמו מה שכוונו בכאן באומרו אדון הנביאים (דברים ל"ב) צדיק וישר הוא לפי שכבר תקשה למאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול כשתאמר כי גם במשפטיו ית' חוייבו הבלבול והמבוכה בכל מה שינגדו הכוללים אל המקרים הפרטיים דרך משל כלל גדול בדיני ממונות (ב"מ ב':) המוציא מחבירו עליו הראיה או (ב"ב ה'.) חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכבר יקרה שהתובע תובע דין אמת ואין לו ראיה או שהנתבע פרע תוך זמנו ואין רואה וכיוצא באלו העניינים. ואז לא ימלט אם שישפוט השופט לפי האמת הפרטי ויעול אל המשפט הכולל או שישפוט צדק לפי המשפט הכולל ויעול אל האמת הפרטי וכן בכיוצא בזה. ויהיה תשובתך בזה צדיק וישר הוא כי הוא הצדיק המניח הנמוס והוא החסיד המישיר אותו ומשלימו בכל מה שיבא הצורך עד שבזה יצדק כי הוא אל אמונה מבלי עול כלל. וזה המין מהיושר צוה אותו והקפיד עליו בשיעור נמרץ בפרשת (דברים י"ז) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים וגו' ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך וגו' ע"פ התורה אשר יורוך וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו'. יאמר כי כשיפלא מהם הדין באי זה מין שיהיה שזה ההעלם על הרוב יהיה כשיתברר להם שאינם מסכימים השרשים הכוללים אל הענינים הנדונים ויפלא בעיניהם לדונו בהם או חוץ להם כי אז יהיה הדין ההוא נדון ע"פ ב"ד הגדול כי הוא נותן בידם רשות גמורה לישר הנמוס ולתקנו כפי מה שיראה בעיניהם לענין החלקי ההוא וצוה שלא יסורו מכל אשר יגזרו בו ימין ושמאל כי אותו דין שיאמרו אע"פ שיצאו משורת הדין הכולל הוא האמת העצמי מצד הענין ההוא החלקי וזהו שאמרו ז"ל (ספרי פ' שופטים) אע"פ שיאמרו לך על ימין שמאל או על שמאל ימין כ"ש שלא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל ירצו כי אע"פ שלפי השרשים הכוללים יראה בתחלה שהם אומרים על ימין שמאל ועל שמאל ימין הנה לפי הענין הפרטי ההוא לא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל וכדי ליפות כחם בזה להסיר מעליהם כל שוטן וטוען מהמשפטי' הכתובים אמר (דברים שם) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל. ומזה הורשו ב"ד שבכל דור ודור לדון וליסר ולהעניש כדין ושלא כדין שהכוונה להם כדין מצד זה הדין החלקי ושלא כדין מצד הכוללים וכמו שאמרנו (יבמות שם) לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך כלומר לא שהדין הכולל הוא כך אלא שזה הפרטי לפי צורך שאלתו הוא כך. ולפי זה כבר תכלול התורה כל חלקי האנשים וכל פרטי מעשיהם כמו שיתכן אל תורה תמימה ונמוס אלהי הכולל בידיעתו העצומה כל ענייני הנמצאים ומקריהם בכל מיני פרטיותם כמ"ש המשורר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. והוא מה שאמרו ז"ל (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה שמים וארץ כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם ועל זה השתוף נקראו השופטים (שמות כ"א) אלהים בכל מקום והנחש אמר (בראשית י"ג) והייתם כאלהים יודעי טוב ואמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) יוצרי עולמות אמנם הדיינים הדנין תמיד לפי ההנחות הכוללות עם שהם דנין דין אמת הנה הם מחריבי עולם וכמו שאמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שדנו בה דין אמת (ב"מ ל"ח:) כלומר לפי האמת הכולל ובלתי מישירי' אותו אף כי יבא הצורך אבל אמר יקוב הדין את ההר. ועליהם אמר המשורר (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדינים המקולקלי' שהזכיר ראשונה כמו שיתבאר בפירוש ואתה תחזה ב"ה. והנה כל זה הענין הנפלא נכלל בביאור הגמור באומרו צדיק וישר הוא כי על זה האופן לא בזולתו היה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. וכמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' אמר הפלא מאד מתכן משפטי הש"י כמו שתתמה מתכן מעשיו אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט יאמר כי כמו שמעשיו הם בתכלית השלמות כן משפטיו בתכלית היושר ע"כ. אמנם בפרק ל"ד מאותו חלק יראה שדבר על משפטי התורה כדבר על הדברים אשר יצדקו לפי הכללים לא לפי הפרטים. עיין עליו כי מה שכתבנו הוא הראוי והמחוייב לפי שלמות התורה האלהית כמו שאמרנו. וכל מקום נתבארו שלשת מיני החיים שקדמה לנו זכרונם שהמה הכרחיים אל החיים האנושיים:

ואחשוב אני כי באלה הסעיפים שנחלקו בהם בעלי התושיה, אין באחת מן הדעות סתירה לסוד החכמה העליונה, ולפי שקורא הדורות מראש ראה וצפה שלא יבא זמן שיחלקו ישראל ביסודות החכמה, ושיקיים אחד מהן דיעה הסותרת סוד החכמה, הניח הסעיפים האלו סתומים, ולא פירש דרך המעשה בתורתו, ונתן בהן פנים לכאן ופנים לכאן, ומסר אותן לחכמי כל דור ודור שישכילו ויבינו בהן. כי ידע שגם אם חכם זה יאסור וזה יתיר, זה יכשר וזה יפסול, לא תהיה מדברי שניהם סתירה לחכמה. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג, ב) "אלו ואלו דברי אלהים חיים". כי גם בדור הראשון בעוד אדוננו משה ע"ה חי בקרב העם, ואחריו בדור יהושע והזקנים, ואחריהן בדורות הנביאים, אפילו כשנסתם חזון ועד חצי ימי הבית השני, אעפ"י שלא היה מחלוקת בישראל, וכמבואר בתלמוד (סנהדרין פח, ב), מכל מקום השכילו והבינו באלו הסעיפים הרבים, זה דורש כמה פנים לטהר, וזה דורש כמה פנים לטמא, זה להכשיר וזה לפסול, ודעת שניהם ובינתם בנויות על יסוד החכמה. כי משה עצמו הודיעם דברים רבים שיש בהן דרך לאסור ודרך להתיר כפי סוד החכמה העליונה, אלא שגם הודיעם דרך ההלכה מה יעשה ישראל, שאם תקראנה כאלה לא יהיו פוסחים על שתי הסעיפים, ושלא תהיה תורת כל אחד בידו. ודרך ההלכה מסורה גם היא לראשי בני ישראל השופטים והחכמים היושבים לפני ה' בחצרות קדשו,⁷חכמי הסנהדרין בלשכת הגזית כמו שנאמר (דברים יז, י) "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא", והן אנשי הקבלה שקבלו ההלכות הברורות בכל סעיף וסעיף. וכן נמשך הדבר עד זמן הלל ושמאי, ולא היתה מחלוקת בישראל, רק בענין סמיכת קדשים ביום טוב, וכמבואר בגמרא חגיגה (טז, א). והלל ושמאי עצמן לא נחלקו רק בג' דברים, וכמו ששנינו בעדויות (פרק א משניות א-ג) ובגמרא שבת (טו, א). ובזמנם יצא שגעון ושבוש המלחמות הכבדות בעולם בימי מלכות הורדוס, ולא שמשו תלמידיהן כל צרכן (סוטה מז, ב), ולא קבלו ההלכות הברורות כולם כמו שקבלום קדמוניהם. ומאז ואילך התחילה המחלוקת בישראל בסעיפים הללו, זה קובע הלכה לאסור וזה להתיר, זה לטהר וזה לטמא וכיוצא. ובדברים רבים הסכימו התלמידים על דעת אחת, והן ההלכות שקבלו שתי הכתות בדעת נכונה. וכאשר נחרב הבית ונלדלו החכמים דלדול גדול, וגברה השכחה על הלבבות, נתרבתה המחלוקת יותר, וחלקו גם בסעיפים שהיו הלכותיהן ברורות לחולקים הראשונים, והיתה המחלוקת הולכת ורבה מדור לדור. וקדמונינו ז"ל ראו כל זה בחכמתם, ואמרו (שבת קלח, ב) אמר ר' שמעון בן יוחאי עתידה תורה שתשתכח מישראל. וכאשר תמהו על דבריו כי התורה הבטיחה (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", באר דבריו "שלא תהיה הלכה ברורה בשום מקום". כלומר גם חכמי הדור האחרון כפי דעת התורה ידברו, אבל לא תהיה ביניהם בשום דבר מסעיפי החכמה הלכה ברורה. ונתקיימו דבריו בעו"ה בדורנו האחרון, שכמעט כל סעיפי המצווֹת יש מחלוקת בהלכה. אבל הס מלהזכיר שתהיה מחלוקת בגופי ההלכות, ושעל זה יסוב המאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים! כי יסודות החכמה אינן בעלות השנוי והתמורה כפי דעות המעיינים, כי החכמה לא תשתנה לעד, והחולק עליה איננו חכם, אלא כסיל ובער.