וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
חובות הלבבות
וְעוֹד כִּי הַתּוֹרָה הֵשִׁיבָה אוֹתָנוּ בְּכָל תּוֹלְדוֹתֶיהָ אֶל הַקַּבָּלָה כמ״ש (דברים יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם) וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט וְאָמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן וְגוֹ׳.
באר הגולה
#בפרק הנחנקין (סנהדרין פח:), חומר בדברי סופרים מדברי תורה; האומר אין תפלין, כדי לעבור על דברי תורת משה, פטור. חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים, חייב. וקושיא זאת להם, איך יתכן לומר שיהיו* דברי סופרים חמורים מדברי תורה. וקושיא זאת אינה כלל, כי הדבר הוא* מבואר בעצמו. כי לכן זקן ממרא חייב מיתה (דברים יז, יב), שלא ירבה המחלוקת בישראל, שכל אחד יהיה חולק על רבים. ודבר זה אינו שייך רק בדברי סופרים. רוצה לומר, כי המצוה כתוב בתורה, ופירושה של מצוה היא מדברי סופרים, כמו שהרבה מצות נאמרו פירושם מדברי סופרים. וכמו זה חייבה התורה מיתה, שלא יהא כל אחד ואחד חולק על דברי חכמים על הפירוש שהוא מקובל אצלם, ויהיה חס ושלום בטל פירוש התורה. שאם אין הפירוש המקובל ביד חכמים, לא היינו יודעים מצוה אחת על אמתתה, ובזה תפול התורה בכללה. ולפיכך חייבה התורה החולק על דברי סופרים מיתה. אבל החולק על דבר הכתוב בתורה, ודבר זה לא שייך בו מחלוקת בדבר שהוא מפורש בתורה, והוא סכלות מן החולק, ואין אדם נמשך אחריו. שאין סכלות יותר מזה לחלוק על דבר המפורש בכתוב. ולא היה צריך להשיב בדבר זה, כי הוא מבואר לכל.
גן נעול
(משלי יא, כ) "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חָכְמָה". פירוש "חכמה", דרכי החכמה צדק משפט ומישרים, כדברי הכלל הי"ב והי"ד. ומלת "זדון" כמו (דברים יז, יב) "והאיש אשר יעשה בזדון", והוא הנשען על מחשבתו ועושה כפי שרירות לבבו כמו זקן ממרא החולק בגאותו על סנהדרי ישראל. וכן כל עושה בזדון ואינו בוש מעשות רע בפרהסיא, נותן אות כי התגברו ציורי החטאים בלבו עד למאד. וכבר רמזנו למעלה (חדר ז חלון טז) על מלת "קלון", ואמרנו שהונח על חרפת החטאים הגדולים כשמצטיירים בלב. וכדרך (משלי ג, לה) "וכסילים מרים קלון", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ועל זה אמר "בא זדון ויבא קלון". כלומר כבר בא קלון בלב בטרם בוא הזדון. כי לולי שהתגבר הקלון היה בוש מחטוא בזדון לעיני כל. ואינו דומה לשאר החוטאים לעת התגברות היצר ועושים בסתר ומסתירים קלונם מבני אדם, וזה אות לא בא עדיין הקלון בלב. והיפך מן הזדון הוא הצנוע ובושת הפנים, המסתיר אפילו דרכיו הטובים ומעשיו הישרים מבני אדם שלא יֵרָאֶה לעיניהם כמתגאה, וכמי שרוצה להתרומם על חבריו מכשרון מעשיו. וכדרך (מיכה ח, ח) "הגיד לך אדם מה טוב וגו' והצנע לכת עם אלהיך". כלומר מלבד שתעשה חסד משפט וצדק, גם תהיה צנוע במעשים הטובים ובושת פנים מלפרסם ענינך ומעשה צדקתך ברבים. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (סוכה מט, ב) "אפילו דברים שאדם עושה בפרהסיא כמו בקור חולים ונחום אבלים וכיוצא [יעשה] בהצנע. וכל שכן דברים שדרכן לעשות בצנעא". והנוהג כן זוכה שיצטיירו בלבו דרכי החכמה כי יעזרהו יתברך ממרומים. ועל זה אמר (משלי יא, ב) "ואת צנועים חכמה". כלומר כמו שבלב איש זדון בא והצטייר הקלון, כן בלב הצנוע ובושת הפנים באו והצטיירו דרכי החכמה. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (נדרים כ, א) "סימן טוב באדם שהוא ביישן". כלומר סימן טוב שנוכל ליקח סימן שיחכם ויהיה חכם לב, בראותינו שהוא בושת פנים. וכן שנינו (אבות, ה משנה כ) "ובושת פנים לגן עדן". ופרשנוהו בפרושינו למסכת אבות:2יין לבנון, מהד' תשסג עמ' 496-499