דברים יז:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, לנבוכי התקופה, אגרות צפון והצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו

ואולם כל הספקות האלי הותרו במה שאמרנו ראשונה שהעצה המיוחדת בזה היא דוקא על האופן שאמר הכתוב כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. ירצה הכוונה להם שלא לגרוע חקם במה שיאות להם בהשלמת יישובם מחוק הגוים אשר סביבותם העושים הענינים אשר יחייבם ההנהגה הטבעית פן יעדיפו הגוים ההמה בהם כאשר יהיו להם דבר עמהם ולא יצדקו במעשיהם להיות יד יי' עמהם לעזור ברב או במעט או פן יהיה מיעוט ההשתדלות חטא בהם כאשר אמרנו. ובבחינה הזאת אמרו חז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להקים עליהם מלך וכו'. והנה לפי שהם אמרו ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים שיראה שלא כוונו מתועלת המלך רק בדבר המשפט לזה היה הדבר הקשה בעיניו שיראה שהם מואסים בו ובמשפטיו שהוא עצם מלאכתו להם הוא מה שביארו הכתוב באומרו וירע בעיני שמואל כי אמרו תנה לנו מלך לשפטנו:

אמנם, יש גם פרשת מלכים בתורה. אבל באותו מקום גופו מדגשת התורה, כי כל עיקרה של המלכות, שהיא סמל ההשתעבדות של הפרט לכלל, באה אצלנו רק מתוך אהבת החיקוי: ״‎וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי״‎ (דברים יז, יד), והתורה נהגה בזה כמו בעניין יפת תואר, להחליש את התאווה על ידי מילוי התאווה, ברם על ידי הגבלות רבות: ״‎רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו״‎ (שם שם, טז-יט). וכלום אפשר לנו לתאר מלך בלי כסף וזהב, מלך בלי סוסים וכלי זיין, מלך שהוא בבחינת ״‎קטן וספר תורה בידו״‎... וכל זה מפני שבכלל לא היתה דעת התורה נוחה ממלכות, שפוגעת היא סוף־סוף בחירות האישית של היחיד.

וכן המצוה של ״‎שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״‎ (דברים יז, טו), אף על פי שנאמרה בלשון מצות עשה, הנה כל סיגנון התורה מוכיח שהעיקר הוא ההגבלות שבה, לקבל את הרע במיעוטו (שם שם, יד-יז):