דברים יז:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרכה של תורה, חובות הלבבות ולנבוכי התקופה

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הנה ידוע שכל דבר הנסבב לדבר אחר תואר ומקרה מה, מוכרח ומחויב הוא שהדבר ההוא המסבב זאת, יהיה לו בעצמו אותו התואר ומקרה המסובב ממנו בעצם וראשונה, ד"מ מתיקות הסופגנין (כצ"ל לדעתי בדברי הרב ז"ל), מסובבת רק מהדבש אשר ישימו בהבצק, אשר ממנו ילושו אותו, כי כל שאר חלקיו אשר מהם הורכב ר"ל הקמח והמים אינם מתוקים, ונמשך מזה כי כל האוכל אותו הלא ישפוט ממנו בהכרח על מתיקות הדבש בעצמו שהיא בו תואר ומקרה הכרחי, וכן גם השוכן בבית החורף אשר היה קר בתחילה ופתאום יוחם האויר שבתוכו ע"י האח אשר לפניו מבוערת, הלוא ישפוט כי החום המסובב מהאש הזה אשר על האח, הוא מקרה ותואר הכרחי באש עצמו, וכאשר יושם אבן, משקל בכף מאזנים אשר היתה בתחילה נשאת למעלה, ותרד עתה מכובדו למטה, הלא ישפוט כי הכובד הוא מקרה הכרחי באבן משקל זה (ואף שבעלי הכימיאה החדשים מצאו כי לפעמים יולד מחיבור שני דברים יחד גוף שלישי אשר יש לו תארים ומקרים חדשים החסרים מכל א' מב' הדברים האלה בהיותו עוד בפני עצמו, כמו שיולד ד"מ מחיבור גפרית שמראהו ירוק, וכסף חי שמראהו לבן, גוף שלישי הנקרא ציגאבער שמראהו אדום, ויש לו איכיות חדשות ואחרות מה שאין לגפרית וכסף חי לבדם, בכל זאת ימצא ענין זה רק בתוארם גופניים, אבל לא בתארים ומקרים מוסריים, כי כל אלה צריכים להיות גם בהמסבב אותם כמו שהם בהמסובב ממנו, וכן אמר גם החוקר בבחינת תואר מוסרי שאם נאהב ד"מ איש חכם אחד רק בעבור שיורה בנינו ללכת בדרך הישרה וילמד אותם חכמה ודעת, הלוא ימשך מזה בהכרח, כי בנינו אלה נאהבים לנו בעצם וראשונה, כי לולא זאת מה יתכן ומה יוסיף לנו כי יורה האיש הזה אותם (עד שנאהב אותו בעבור זה) אחרי כי הם בעצמם כנכרים נחשבו לנו, ואין חלק להם באהבתנו? והקדמה שכלית זאת קיימו ואמתו גם חז"ל באמרם הרבה פעמים, "די לבא מן הדין להיות כנדון," ר"ל אם נלמוד ד"מ חומרא או קולא לדבר א רק מדבר ב לא תוכל להיות החומרא או הקולא ההיא בא במדרגה יותר גדולה ממה שהיא בב, אחרי שרק היות חומרא או קולא זאת בדבר ב הסבה אותנו לדעת שהיא גם בא, וכעין זה אמרו ג"כ: "מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש?" ר"ל אם חייבנו לקום בפני ת"ח, ולהדרם רק בעבור שקנו להם מעלת התורה הנותנת ומסבבת להם הכבוד הזה, אף כי שאני מחוייבים להדר התורה בעצמה ולקום מפניה, (ומה שאמר רבא: "כמה טפשאי הנהו אינשי דקיימי מקמי ס"ת, ולא קיימי מקמי רבנן," אשר בהשקפה הראשונה נראה שחושב שראוי יותר לכבד חכמי התורה מהתורה עצמה, אינו סותר בכל זאת הקדמתנו ומאמרם הראשון, כי כוונתו רק יען כי להמון העם יגיע תועלת יותר מהחכמים אשר ילמדום דברי התורה, ממה שיגיע להם מס"ת בעצמו הנתון בארון ומונח בקרן זויות, אשר לא ידעו ולא יכירו ממנו מאומה, אם לא יורום ויבינום החכמים ע"כ טפש כחלב לבם ונואלו הם מאוד אם יקומו מפני הס"ת ויכבדו אותו, ויקלו בכבוד החכמים המורים ומלמדים אותם, אבל איש חכם ונבון אשר מעצמו יבין דברי התורה, ובכל זאת הוא מחויב להדר פני ת"ח אחר, הלוא ק"ו וכ"ש הוא שמחויב להדר פני התורה בעצמה המסבבת לו ולמרעהו את כל הכבוד הזה?) והקדמתנו זאת מאומתת ג"כ, לא לבד מדברי עבדי דוד (שמואל ב י״ב:כ״א) אשר אמרו אליו "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמח ותאכל לחם?" שר"ל אם הפחד לבדו שנולד רק ממחשבת אפשרות מות הילד העתיד להיות שעלתה בתחילה על רעיונך הסב לך הצום והבכיה, אף כי שמות הילד בעצמו (אשר אפשרותו לבדה הסבה הפחד והאבל בתחילה) היה לך להסב, אבל ובכי ומספד תמרורים? כי אם גם מדברי דוד עצמו אשר אמר "הנוטע אוזן הלוא ישמע" וכו', כי במאמר הזה הוכיח עפ"י הקדמה זאת ידיעת הי"ת את כל הדברים הנראים והנשמעים מבני אדם, אחרי שהוא לבדו נתן להם הכשרון הזה לראות ולשמוע? א"כ היפלא מה' המסבב כשרון זה המסובב מאתו לבדו? ואחרי הדברים האלה הלוא יקשה לנו איך יוכל להיות שהפרה האדומה אשר כל העוסקים בה טמאים ומטמאים בגדים מה שמחייב לחשוב שהיא בעצמה מקור הטומאה תסבב בכל זאת ע"י הזאת מי אפרה טהרת הטמאים, הלוא בענין זה נוכל לשאול שאלת ה"כ "מי יתן טהור מטמא?" והנה חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל נראה שהרגישו בזה ואמרו כי בעבור שיש מקום לשאול על טעם מצוה זאת, לפיכך כתב בה חקה וכו' אין לך רשות להרהר אחריה, ולהבין זאת יותר יאמר הרב ז"ל, כי בקרב העם החונים תחת דגל התורה האלהית יש שלשה כתות, האחת כוללת המון העם אשר יקחו כל דברי התורה כפשוטן גם במקום אשר תיחס אל הי"ת פעולות גשמיות ואנושיות (אחרי שלא ישימו על לב להשכיל ולהבין, כי הי"ת נעלה ונשגב מכל אלה והתורה דברה רק כלשון בני אדם. והכת השנית הם אנשי מחקר, והיא מתחלקת לשתי מחלקות, האחת כוללת בעלי דעת ויראת ה' היודעים כי כל אלה הפעולות והתארים הגשמיים ייוחסו לו, רק דרך משל וכדי לשבר את האוזן, (עיין ביאורי לשער ע"ו) וע"כ ישתדלו ג"כ תמיד בכל מאמצי כחם לפרש דברי התורה באופן שיסכימו עם מחקרי השכל והתבונה, ובמקום אשר תקצר ידם לחברם יחד, יקיימו דברי התורה ויחשבו כי עיני שכלם האנושי טחו מראות, ואין כח בידם להשיג הענין ההוא, ובעלי המחלקה השניה שהם הכת השלישית הם בהפך, כי חושבים כל משפטי שכלם ותבונתם אמיתיים ונכונים, אין בם נפתל ועקש וע"כ במצאם בדברי תורה מה שיתנגד בהשקפה ראשונה לבינת האדם יכחישו ויבטלו אותם ויתנו היתרון למשפטי שכלם האנושי, ועל כל זה רומז לדעתו מאה"כ (משלי י"ד) שאמר בתחילה שיש בכלל בני האדם ב' מחלקות, האחת אשר כל אחד מבעליה הוא "פתי יאמין לכל דבר" (אף בהיותו מתנגד לשכלו מבלי שום לבו כלל על זה) והשנית אשר מכל אחד מאנשיה שהם בעלי דעת ומחקר אמר, "ונבון יבין לאשורו," מתחלקת עוד לשתים, כי מכל אחד מהטובים שבהם אמר "חכם ירא וסר מרע" (ר"ל אף שהוא ג"כ חכם בכל זאת בראותו כי יוכל לנפול ברשת הכפירה להכחיש בדברי תורה אשר לא יוכלו להסכים בהשקפה ראשונה עם משפטי בינתו, ירא מהמשך אחר דעתי ביותר, כי אם יבטל אותה מפני דברי התורה באמרו כי קצר קצרה יד שכלו להשיג האמת) אפס מכל אחד ואחד מהרעים שבהם, אשר ישימו כסלם בשכלם יותר מהראוי, והם החכמים בעיניהם הבוטחים על שכלם, בחשבם כי הולך תמיד למישרים, וכל מה שיתנגד לו הוא שוא ושקר, עד שיכחישו בעבור זה גם בדברי התורה הנראים כמתנגדים לו. אמר "וכסיל מתעבר ובוטח", (כי שם כסיל נגזר מלשון כסל, ר"ל יען כי הוא איש בוטח ומשים כסלו בתבונתו האנושית, ע"כ הוא מתעבר ר"ל עובר גם גדר השיווי בזה לתת היתרון לשכלו גם על דברי התורה הנראים כמתנגדים לו) וכל שלש אלה מיני בני אדם השונים בדעתם, נמצא גם במדרש ילקוט רמז תשנ"ט, מה שיובא עוד לפנינו, כי הנכרי שאמר לריב"ז על מעשה הפרה שהיא כעין מעשה כשפים, והוא ענהו כאולתו ודחה אותה בתשובה שאינה מספקת, באופן ששב לחשוב שהוא ענין טבעי היה פתי המאמין לכל דבר, ותלמידיו שלא נתרצו בזה ושאלוהו "לנו מה אתה משיב"? היו במדרגת נבון אשר יבין לאשורו, וריב"ז למדם דעת ויראת ה' כי ראוי לאדם להיות תמיד במדרגת "חכם ירא וסר מרע" וזש"א להם "חייכם לא המת מטמא, ולא המים מטהרים," (ר"ל כי עפ"י חקי הטבע לא נוכל להבין היטב מדוע יטמא המת והמים יטהרו כל טמא? אחרי ששניהם הם דברים טבעיים, ואין התנגדות טבעית ביניהם כמו שהוא דרך משל בין האש והמים) וכמו כן לא נבין גם טומאת העוסקים בפרה וטהרת הטמאים ע"י מי אפרה," אלא כך אהקב"ה חוקה חקקתי וכו', אין לך רשות להרהר אחריה," וזש"א ג"כ שם מאמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) "אמרתי אחכמה" וכו' אמר על פרשה זו של פרה, שר"ל שבכל עת שהגיע שלמה לעניני התורה כאלה אשר לא תבינם דעת האדם על קנלה, השתדל בכל זאת לקרבם אל שכלו, ואם בכל זאת לא הסכימו עמו, הודה ולא בוש לאמר כי החסרון תלוי רק בקוצר השגתו וזש"א "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אפס על פי הדברים האלה הלוא תשאלנו נפשנו לדעת מדוע תמצא מצוה כזאת בתורה אשר העלם יעלים הי"ת טעמה וסבתה גם מנביאים ואנשי הרוח כשלמה המלך ודומיהו? כי הלוא כל משכיל יחשוב בהפך כי הדברים התוריים, אף שהם דקים ועמוקים מאוד עד שלא יבינום כל איש מהמון העם, בכל זאת ראוי היה שיגלה עכ"פ הי"ת סודו זה אל עבדיו הנביאים ויחידי סגולה כאלה? וכן כ' גם המורה ח"א פ' ל"ג כי גם חז"ל לא העלימו סודות התורה לדבר בהם רק במשלים וחידות למען הסתירם מעיני כל כי אם למען יהיו רק צפונים מעיני המון העם אשר דעתם קצרה להבין אמיתיות אלה כראוי, ואם היו גלוים וחשופים לפניהם, היו מחפאים עליהם דברים אשר לא כן, ונופלים עי"ז בפח הטעות ומוקש הכפירה, וע"כ הניחו בדבריהם בכל זאת יד ומקום פתוח למען יוכלו החכמים לחדור אל תוכם ולהבין מצפוניהם, ע"כ דעתו, (בשינוי לשון ותוספת ביאור ממני), וכמו כן עשתה גם התורה בדברה בענינים אלהים ורוחניים בלשון חידה ומשל, אשר ע"כ התפלל גם דהע"ה לאמר, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך," ובכל זאת הלוא תגדל התמיהה עוד יותד מדוע נסתרה מצות פרה אדומה ושאר מצות כמוה גם משלמה ושאר הנביאים ואנשי הרוח? ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל הקדמה אחת, והיא, כי כל מצות התורה תשקפנה להשגת תכלית כפולה, והיא להמציא לשומרי כל אחת מהנה, אושר זמני ואושר נצחי, כמו שנראה במצות שילוח הקן, שאף שהיא קלה מאוד לקיים אותה מבלי עמל ותלאה כלל, ובמצות כיבוד האבות, אף שהיא מצוה שכלית ואנושית, בכל זאת אה"כ בהן "למען ייטב לך והארכת ימים," מאמר המורה לא לבד על השכר הגופני, וחיים טובים על ארץ, כי אם גם על השכר הנצחי לחיי עד כמו שבארו חז"ל, והנה אחרי שתכלית אחת משתי אלה ר"ל האושר הזמני והגופני הוא דבר נודע ונגלה לעיני כל, וכל איש אף שהוא מהמון העם ידע מה הוא? נוכל לדעת ולהבין ג"כ, איך תהיה כל מצוה ומצוה אמצע ראוי להביא לזה, וע"כ נתנה לנו לא לבד הרשות לחקור אל זה, כי אם גם פעולה רצויה בעיני ה' היא ממנו, אם נשתדל לתור ולדרוש על הדרך והאופן איך תביא כל מצוה ומצוה להשגת התכלית הזאת לסבב לנו האושר הזמני אשר יחפצנו כל אדם, כי עי"ז נשתדל אז יותר להיישיר דרכינו ולקיים כל מצות הי"ת ועל זה העיר גם ה"כ באמרו "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו," ר"ל חקור היטב על כל דרכיך אשר תלך עפ"י חקי התורה והמצוה, למען דעת איך יביאוך להשגת האושר הזמני, כי אז תשתדל יותר שיהיו כלם נכונים ונכוחים כראוי, ועל זה האופן השתדל גם הרמב"ם ז"ל בספרו המורה (חלק ג' מפרק ל"א עד פרק נ') והרב ז"ל בספרו זה, ושאר החכמים שהלכו בעקבותם, למצוא טעמי המצות ולהורות לעם כפי יכלתם איך תהיינה כמעט כל המצות האמצעים הראוים להשגת, האדם אך טוב וחסד עלי ארץ, אפס התכלית השניה שהיא להשיג האושר הרוחני והנצחי, אחרי שהוא בעצמו דבר בלתי נודע ומושג לנו כל עוד אשר אנחנו עוטים מעיל הגוף, ולוטים בשמלת הגויה החמרית עלי ארץ, כמאה"כ ממנו "עין לא ראתה" וכו' (כי אנחנו קרוצי חומר ביחסנו אל הטוב הרוחני הזה, כיחס העור מבטן אל האור, אשר אף שידע מהבטחת כל זולתו, שהאור היא דבר יקר ונכבד מאוד, מרפא לנפש ושיקוי לעצם, בכל זאת לא יוכל לצייר ברעיוניו מהותו ואיכותו כלל, כן גם אנחנו יודעים, רק בכלל, מה רב טוב צפון ליריאים בעולם הנצחי, מבלי אשר נדע ונבין מהותו ואיכותו) ע"כ לא נדע ג"כ הדרך והאופן איך תביא שמירת כל מצוה ומצוה להשגת הטוב היקר ההוא, ורק כמו שיבטח הסומא על הפקח אשר הוא נשען עליו, כי יוליכנו בשלום אל מחוז חפצו, מבלי אשר ידע איזה דרך יוליכנו? וכמו שיבטח החולה על הרופא שירפאנו מחליו ע"י שתותו סמי מרקחתו אשר יתן לו, מבלי אשר ידע איך יהיו הסמים האלה אמצע וסיבה להעלות ארוכתו ולהיטיב לו גהה? כן לא נדע גם אנחנו האופן איך נשיג ע"י עשותנו מצות ה' את האושר הרוחני והנצחי, כי אם נשען בזה רק על הבטחת נביאינו מפי הי"ת אשר הוא רופאנו הנאמן כמאה"כ "כי אני ה' רופאיך" והמדריכנו להועיל, כמאה"כ "והולכתי עורים בדרך לא ידעו" וכו', והנה אחרי שמבואר עד עתה כי ימצאו שתי תכליות בשמירת כל אחת ממצות ה', הלא נמשך מזה בהכרח כי מאוד יתעה האדם בחשבו כי רק השגת האושר הזמני והגופני לבדה היא מכוונת מעשייתו המצות, מלבד כי רעיון זה, יסבב לו לפעמים גם חטא ומכשול רב, כי בחשבו שיוכל להשיג התכלית ההיא גם מבלעדי שמירת המצוה, יחדל לעשותה ד"מ מי שיחשוב שתכלית שמירת השבת היא רק למען יתענג לשבות ולנוח בו מעבודתו כל ימי השבוע, הלוא בראותו שמלאכתו או סחורתו אובדת, יוסיף לעבוד גם ביום השביעי, באמרו כי מתענג הוא יותר בהצלת מלאכתו ושמירתה מהפסד ונזק ממה שיתענג בשביתת יום השביעי הזה, וכן כאשר יחשוב כי סיבת חיוב שביתת השבת היא רק למען ימצא עת מנוחה ומרגוע לעסוק בתורה, או לבקר את אוהביו ומיודעיו, הלא יחדל, אם יהיה איש בטל ממלאכה תמיד, אשר יש לו מרגוע לבקר את אוהביו בכל עת שירצה, לשבות ולהנפש ביום השבת, או אם יהיה איש עוסק בתורה כל ימי השבוע, וכן יהיה הענין גם במאכלות האסורות כי מי שיחשוב שאיסורם רק בעבור שיזיקו לבריאות גוף האדם יאמר לנפשו לפעמים "אני בריא וחזק, ולא יזיקני מאומה ומדוע אחדל מאכול דברים אלה הערבים לחכי?", או שיחשוב להסיר הנזק המסובב מקשי עיכולם ע"י שיאכל עמהם גם דברים חרופים וחמוצים העוזרים וממהרים פעולת עיכול כל המאכלים, מלבד שישפיל ויגרע בזה מעלת ספר התורה בחשבו אותה רק כאחד מספרי הרפואה המלמדים לאדם רק דרך הנהגת בריאותו הגופנית, (עיין מכל זה ביאורי למעלה ויקרא דף ל"א ע"א) או שיקרהו כמקרה שהע"ה אשר ממנו אמרו חז"ל כי בעבור שחשב שרק מטעם הנכתב בצדם נאסרו למלך (דברים י״ז:י״ז) ריבוי הנשים, הסוסים, והכסף וזהב, אמר "אני ארבה ולא אסור," ובכל זאת לא נזהר אח"כ ונשיו הטו את לבבו, אפס בשום האדם תמיד אל לבו, כי מלבד הטעם המפורש בתורה, או מה שנגלה וידוע לנו עפ"י חקירת שכלנו האנושי להיטיב במעשה המצות מידותינו המוסריות, או לסבב בזה בריאות גופנו ושאר מיני אושר זמני וגופני, יש עוד טעם נסתר ונעלם לכל מצות התורה, הנשקף רק להשגת תכלית רוחנית בעולם הנצחי אשר נשגבה ממנו להשיגה כל עוד נתהלך עלי ארץ, ונשכון בית חומר הגויה, הלא אז יירא ויחדל להחליף ולהמיר, או להפיל דבר מכל אשר נצטוה בתורה לעשותו או לחדול מעשותו, וזשאחז"ל "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר," (ר"ל שרק בעבור זה אני חדל לאכלו בעבור שאני קץ בו, או בעבור שהוא מסבב נזק והפסד לבריאות גופי ע"י קשי עיכולו,) "אלא אפשי ומה אעשה? ואבי שבשמים גזר עלי" (ר"ל אף אם יסורו כל הסיבות השכליות האלה המונעות אותי מאכול דבר איסור זה, לא אוכלנו בכל זאת לבלתי עבור את פי ה' אשר הזהירנו עליו מטעם הכמוס עמדו ונעלם ממני,) ומעתה עפ"י ההקדמה הזאת תבואר מעצמה הערת הרב ז"ל למעלה בענין העלם טעם מצות פרה אדומה ושאר מצות כמוה גם מעיני הנביאים והחכמים, שהוא רק למען השריש בזה עיקר זה ההכרחי מאוד לשמירת מצות התורה בלב כל ישראל ר"ל שידעו כלם ויבינו כי לא אשר יראה האדם בעיני שכלו לבדו הוא הטעם והסיבה לכל מצות התורה, כי אם גם אשר יראנו ה' ויסכים עליו בדעתו הנשגבה הנעלמת ממנו, אחרי אשר יראו בעיניהם כי יש מצות בתורה כפרה אדומה, שעטנז, וכלאים ודומיהם אשר מעין כל חי גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח נעלמה סיבתם, וזש"א גם חז"ל על מצות הפרה "מפני שהשטן ואומות העולם משיבים עליה וכו'," ר"ל מפני שהשטן שהוא יצר לבנו הרע, והחולקים עלינו משאר האומות משתדלים למצוא תמיד טעם וסיבה שכלית, לכל המצות, למען יוכלו אח"כ לשפוט כי בסור הסיבה עי"ז שינוי העתים והזמנים, ושינוי הארצות אשר נדחנו שמה, יסור גם המסובב שהוא חיוב שמירתן, אפס ע"י מצות פרה אדומה יוכרחו להודות, כי כמו שלא ידעו מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, עד שיוכרחו להודות כי היא חקה וגזירת מלך שאין להרהר אחריה, כן נוכל להקיש ממנה גם על כל שאר המצות, כי ילאה שכל אנושי להשיג גם טעמם הנסתר על נכון, וע"כ ושאר גם חיוב שמירתן תמיד, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל "תמן תנינן וכו'," שר"ל כי בעבור שהיות הפרה מטהרת במי אפרה אשר יזה על הטמאים, אף כי שכל העוסקים בה יטמאו, הוא ענין הנראה כסותר את עצמו, אנו מוכרחים להודות כי גזרת מלך היא שאין להרהר אחריה. דבר מושכל ומחוייב אל הדעת כי הענין אשר בעבורו נמצא דבר מה בתואר מה חוייב שימצא באותו ענין התאר הוא בעצם וראשונה. המשל אם מתיקות הסכנגבין + (פי' שירופו בלשון ערבי עשוי מדבש וחומץ) הוא מצד הדבש אשר בו חוייב שימצא המתיקות בדבש ראשונה ובעצם וכן בחמימות והכבדות וזולתם מהדברים.

והנה אחר שביאר הקצור המופלג אשר לשכל האנושי בכמו אלו העיונים נעתק אל דברי התפלה והתחנה שיתישר בכל עיונו והשגותיו ממנו יתברך אשר הוא המלמד האמתי מבלי טעות ומבוכה. ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כלומר בטרם אמות מצערי וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי (בראשית ל׳:א׳) ופירש שתי השאלות ואמר שוא ודבר כזב הרחק ממני והשוא הוא המגיע לאדם מצד קצורו ומיעוטו בחכמה אשר לסבת זה יפנה לבו אל דבר השוא והבטל לגמרי. ודבר כזב הם השבושים והשקרים אשר יעלו בלב המעיינים אשר יעמיקו בחקירתם יותר מהראוי במה שלא נמסר להשגתם כמו שאמרנו וביאר דמיונם בשאמר ראש ועושר אל תתן לי. וזה כי כמו שדבריו אלה כשיובנו על המשל המפורסם בו כפשוטו יהיה צודק מאד כי המרבה והממעיט בהצלחות הזמניות יטרידו את האדם מהצלחתו האמתית. וחיותו בהם על האמצעיות יעזרהו עזר גדול כמו שבאת בתורה האלהית ההישרה על זה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, השמר לך כו', וכסף וזהב ירבה לך. ורם לבבך כו' (דברים ח׳:י״ג). ואפילו למלך צוה וכסף וזהב לא ירבה לו מאד לבלתי רום לבבו כו' (שם י"ז). וכמה יקרו דברי החכם אלה לכל בעל שכל בבחינה זו עד שארסטו פרק י"ג מהמאמר הי' מספר המדות נתפאר בהם עד שאמר. אמנם מהראוי לחשוב כי להיות מאושרים צריך לדברים רבים וגדולים כו' אמנם שלמה אולי יקרא מאושרים לאשר הם אמצעיים בעושר בדברים החיצוניים כי יחשוב כי אלה יעשו דברים נבחרים ויחיו על יושר כי יקרה כי אשר להם דברים אמצעיים יעשו הראוי עד כאן. גם בפרק י"ד מן המאמר הז' אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו. וכן הוא הענין לענין הנמשל כי הריש והעושר הם מטרידים גדולים מהשגתו והאמצעיות הוא עוזר אותו אמנם הריש הוא הקצור והמיעוט בהשגה אשר לסבת זה יתפש כגנב במחתרת בהרבה מהדרושים אשר לא ידע יפה מוצאם ומובאם וימשש בהם כעור באפלה ויתפוש שם אלהיו כי לא ידע מה הוא. והעושר הוא שיגבה לבו בעיוניו עד להשחית וידרוש דברים עמוקים אשר כסום מהם התחלותיו ושרשיו כמו שעשו רבים מחכמי עמנו כמו שאמרנו בקצת אלו החקירות אשר באלהות אשר הטעות בהם סכנה עצומה והוא אומרו פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'. אמנם המיצוע הוא לחם חקו והוא כאשר יבא בחקירותיו עד מקום שידו משגת ומשם והלאה יסמוך על הקבלה אשר נמסרה לנו על ידי נביאי האמת והצדק וכמו שאמר למעלה אל תוסף על דבריו כו' וזה מה שרצו אליו לפי כוונתינו:

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש שבשעה אחת נבנה עולם שלם. והשעה שנשא שלמה את בת פרעה, כלומר, השיטה להקטין את המעשה ולאמר, שהכל תלוי בלב, ואם אמרה התורה "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) הנה מי שבטוח הוא בלבו, אפשר לו להרבות כמה שיחפוץ לבבו השיטה הזו הביאה לידי כרך גדול שברומי.