דברים יט:ה מחשבת ישראל: מורה נבוכים

ומזה – סדר זכר ה׳מסעות׳ יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל – ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר ״ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יי״. ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור, ואפשר שיכזיבם השומע. וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצויר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כולם. וממופתי התורה ומן הגדולים שבהם – עמוד ישראל ב׳מדבר׳ ארבעים שנה והמצא בו ה׳מן׳ בכל יום; וה׳מדבר׳ ההוא כמו שזכר הכתוב: ״נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים״ והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם ״לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון וגו׳״ ואמר בהם גם כן ״ארץ לא עבר בה איש וגו׳״ וכתוב ב׳תורה׳: ״לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו׳״ – ואלו כולם – מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע האלוה ית׳ שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע ה׳מן׳ לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים – מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק עניני אלו המופתים כולם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.