דברים כא:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה, דרוש חדושי הלבנה וגן נעול

עם היות שכוונת השם יתברך שלא מיחה בידם הית' אל הסבות שזכרנו ראשונה מ"מ היו ישראל משתדלים מאד לעבור דרך ארץ אדום כדי שלא לסבוב אותה שיש בו צער גדול כמו שיזכור להלן. (ד) ולזה נתייחס זה השליחות למשה לומר שלא מנע מהם ההשתדלות הראוי (ד) ולזה סדר השליחות בטעמים ודברים היותר נאותים לפי הכוונה והליץ בעדם טענות חזקות האחד מטעם האהב' והקורבה הגדולה ולזה אמר כה אמר אחיך ישראל כמ"ש בכל מקום אחיך קודם (ב"ב ק"י:) הב' אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו לפי שמדרך העולם לגמול טוב וחסד למי שסבל רוב תלאות וכמ"ש חנוני חנוני אתם ריעי כי יד אלוה נגעה בי (איוב י״ט:כ״א). אמנם לפי שהתלאות המגיעות לאדם יבאו מאחד מג' צדדים. אם מרוע בחירת הסובל כמ"ש אולת אדם תסלף דרכו כו' (משלי י״ט:ג׳). או מרוע ההזדמנות כמו שיקרה אותנו בגלות הרע הזה שמצאנו השעבוד בעבור שנמצינו בו ע"ד שאמר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה׳:ז׳) שכבר קרה לנו כעבד הנולד בבית השבי שלא נכנס שם בחטאו ולא בבחירתו. והג' מצד רוע הזולת כי יצאו אנשים בני בליעל ויקומו עליו והזיקוהו הנה לזה זכו שלשתם כי כלם חברו ברוע תלאותם. הראשונה וירדו אבותינו מצרימה כי מרוע בחירתם ירדו לשם וכמ"ש לגור בארץ באנו וכמ"ש יהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה כאשר ביארנו היטב בשער ל"ו. ועל הב' אמר ונשב במצרים ימים רבים ומזה הוכרח לנו ההמצא לשם ולא הית' היציאה בידנו. ועל הג' אמר וירעו לנו מצרים כו'. ועל הג' ענינים אמר את כל התלאה כמנהג במלת כל והנה עם זה השלימו ב' הטענות הראשונות אמנם על הג' אמרו ונצעק אל ה' וישמע קולנו לפי שכבר יתרצה הנשאל להיות השואל איש חסיד וקרוב לאלהיו ולזה הודיעוהו שכבר יש אלהים קרובים אליהם בכל קוראם אליו. ועל הד' אמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש לומר שכבר יצאו מעבדות לחירות ויצא להם שם בארצות ובממלכות הארץ וראוי להם שישאו פניהם כי הם יושבים ממולם ויוכלו להחזיק להם טובה על הדבר. והה' שמה שבקשו ממנו אינו רק בזה נהנה וזה אינו חסר כלל וזה מה שביארו לו יפה באומרם נעבר' נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם וגו'. אמנם תכן זה הענין לדעתי הוא כפי מה שאזכור וזה כי היה בארץ אדום גם בארץ סיחון הענין שישנו בהרב' מהארצות בהיות בהם שני דרכים לעבור בהם. האחד הדרך העובר בתוך הערים והמדינות הגדולות ובמקום ההוא אין מקום לעשות נזק בשדה ובכרם ולא לשתות מי באר מפני שהוא עשוי' דרך ההרים והמדברות אשר אין שם דבר מכל אלו והארץ הנעבדת גם מרעה הבקר והצאן אשר להם מבפנים רחוק אל הצדדים גם אגמיהם ויאוריהם וכל מקוה מימיהם אשר מהם ישקו כל העדרים כלם רחוקים מהדרך ההוא כדי שלא יזיקו בהם העוברים דרך המדינות והדרך הזה הוא ודאי דרך המלך וחיילותיו אם מפני שדרך המלך לבא דרך הערים והמדינות ואם מפני שהם בוחרים ללכת ארץ לא זרועה שלא ישחיתו העם אשר ברגליו הגדיש או הקמה או השדה. אמנם יש דרך אחרת והיא דרך המסיל' העולה בתוך ארץ עבודתם ומקום מרעיתם אשר בדרך ההוא הם הבורות והאגמים וכל מימי מקניהם ובריכות מים המשקות את ארצם ומנהג המלכים ואדני הארץ למנוע עוברי דרכים מן הדרך הזה ולהטותם אל הדרך הנזכר ראשונה אשר דרך הערים לשתי סבות. הראשונ' שלא יזיקו בארץ הנעבדת ושלא יאכלו וישתו במרע' מקניהם. והשנית כדי שיבואו אל העיירות לקנות שם אוכל לנפשם וכל צורכם ואנשי הערים ימכרו להם מחיותם וירויחו ויעשירו ולזה שמים מכם גדול בדרך ההוא אשר במסיל' כדי שיסורו ממנו ויבאו דרך היישוב ואם אולי יבאו ויעברו דרך שם כבר יפרעו במכם ההוא מה שיזיקו בדרך הלוכם או מה שימנעו מהועיל למדינות. והנה בפעם הראשונה לחשבם שלא יחפצו בתועלת המדינות ובשמירת ארץ עבודתם אמרו להם נעבר' נא בארצך. (ה) ירצה דרך המדינות לא דרך המסיל' ולזה לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר כי אין דבר מזה בדרך ההוא אבל דרך המלך נלך הוא דרך העיירות והמדינות ולא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך. והנה עם זה שלמו החמש' טענות. והנה מלך אדום לא שמע אליהם ולא פנה לטענותם ומהר תשובתו בקיצור דברים לאמר לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך כלומר מה לנו ולכל אלה הדברים הנה החרב עקר. ולפי שאמר לא תעבור בי חשבו כי אולי לא נתרצה לזה שמא יפחדו מהם פן יחזיקו במדינות בהכנסם בתוכם כי עם כבד הוא ונלחם בם והעלום מארצם ואולי יאותו להם שילכו דרך המסלה אשר מחוץ ליישוב רק בשיבטיחום מהנזקים המעותדי' בדרך ההוא והכתוב העיד שכך היה באמת כמו שאמר ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם וגו' (דברים ב׳:ד׳). וכן נאמר ונעבר מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר (שם) לומר שאף על פי שלא נתנום לעבור בארצם לא נסעו מהאחוה כי מיראה עשו גם בנטותם מעליהם הספיקו אותם בלחם ובמים כמ"ש אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תקנו וגו'. וכן אמר אוכל בכסף תשבירני ואכלתי וגו'. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר. (שם) (ו) והנה להרגיש' כי מחמת יראה היו עושים חזרו לשלוח בהם לומר במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני כי א"א זולת זה לרוב הזדמנם לשם ונתתי מכרם אבל כיון שלא רצית ליטול ממני המכס דרך כבוד במחיר ספוקנו בלחם ובמים בדרך היישוב ועל הדרך שזכרנו תדע שלא נפרע לך המכס המונח בדרך המסלה כי זה יכבד עלינו להיותנו רבים מאד. וגם כי הוא דרך שעבוד וקלון לא נוכל שאתו בשום פנים (ו) וזהו טעם רק אין דבר ברגלי אעבורה מלשון כל העובר על הפקודים (שמות ל׳:י״ג) ולא יעבור עליו לכל דבר (דברים כ״ד:ה׳) כלומר אטה דרכי מדרך המלך אל דרך המסל' ואפרע ממה שאקח מהמזונות רק אין דבר בדריסת רגלי אפרע כדרך העוברים בדרך ההוא אשר יעבור עליהם דרך המכס. והוא הדבר עצמו אשר דברו משה במשנה תורה אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעבר' ברגלי. ירצה רק באופן הזה אעברה ברגלי ולא בזולתו כמו שאמרנו שיהיה פרעון המזונות במקום המכס ולא באופן אחר. ולזה היתה התשוב' השנית לא תעבור כלל כי לא רצו שיעברו בארצם בשום צד מפני היראה כנזזכר ונטו מעליו: ויסעו מקדש וגו' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא וגו'. על אשר מריתם פי וגו'. כבר ביארנו טעם אלו הכתובים בשער הקודם: קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן וגו'. זכות גדולה וכבוד היה לו שהיה רואה גדולתו ירושת נחלה לבנו בחייו ולפניו ואפשר שעל זה אמרו שנתאווה משה לאותה מיתה (ספרי פ' האזינו). וכבר דברו בזה המדרשות: ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו כתב רש"י ז"ל בבגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו לפניו וא"ל הכנס במער' וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד ומהקטיר הקטרת והעלות הנרות העלה אתו הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה גדולה והפשיטו אותם ע"כ. יראה שהוצרך הרב לכך בעבור שלא נזכר והלבש את אהרן את בגדיו. אמנם במדרש (מדבר רבה פרשת י"ט) ובילמדני התירו זה אגב דבר אחר אמרו שם והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהיו צמר ופשתים אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה וא"ל קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' (ויקרא ח׳:ב׳) בו בלשון א"ל להעלות להר וגו'. הרי שפירשו שבכלל אומרו קח את אהרן הוא מצוות הלבישה לצורך העליה שהוא מצוה חדשה אשר לא עובד בה עד הנה וכבר כתבנו בדברים אשר בשער ענין ההפשט' וההלבש' ומעשה נסים ודרך מעלה וכבוד שנעשו לו ע"פ הבריית' שבתורת כהנים: וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה וגו' (ז) מפשט הכתוב יראה שלא נקבר אהרן בהר ההר כי לא נזכרה שם קבורה במקום מותו לא בכאן ולא בפרשת המסעות והקרוב כי לפי שמת בגבול ארץ אדום וכבר יצאו לקראתם בעם כבד למלחמ' חששו שמא יקחוהו משם אם להתעלל בו או לעשותו ע"א ולפיכך נשאוהו משם וחזרו לאחריהם ז' מסעות לקברו במוסר' שהיא מקום חוץ לארצם ולא נזכר במותו בכל מקום שהיה בארץ אדום ומה שנאמר להלן ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם וגומר (דברים י') (ז) הנה מלת שם מת אהרן תאמר על כללות הארץ ההיא לכל המסעות ההן או על המשך הזמן ההיא אמנם ויקבר שם על המקום המיוחד אשר זכר והנה חז"ל נתנו טעם אחר והוא ידוע (במ"ר פ' י"ט) וזה שאמרתי הוא נכון: וישמע הכנעני וגו'. (ח) יגיד שכבר הורגשה להם מיתת הצדיק עד שרדו בהם אויביהם אלא שהגינה עליהם השגחת השם שלא הרגו מהם איש אלא ששבו קצתם. וכאשר שבו אל ה' ונדרו נדרים שמע זעקתם ונתן אויביהם בידיהם והחרימו עריהם והחזירו להם את שביים. וכבר כתב זה הרמב"ן ז"ל ונתן טעם בענין זה החרם כשאמר שיהיה זה לאחר שיכנסו לארץ ויגיעו לארצם כי עתה חוצה לה הם עומדים אנא שהקדים פניהם מלך ערד לעבר הירדן למלחמה והוא נכון: ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך יראה בדרך הפשט שהסבוב ההוא היה להם לצער הנפלא כי ארוך הוא מאד וקצרה נפשם בו (ט) ומתוך צערם באו לבקש תואנות ותלונות מצד הלחם ההוא האלהי שנזונים בו וגם המים הנתונים להם בנס ואמרו שהדברים אשר להם כן הן בלתי בטוחים וכמו שאמרו אין סומכין על הנס (קידושין ל"ט.) ואחר שהם קלי ההסרה היה נחשב להם כאלו אין להם די ספוקם והוא אומרו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי איו לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל כי אחר שלא נתפייסה נפשם על זה הלחם להיותה נקל ההסרה בעיניהם הרי הוא כאלו אין להם (ט) ולפי זה דן אותם השם יתעלה על פי דרכם אמר כיון שאין חפצכם לחיות כי אם על המנהג הטבעי אף אני אעשה זאת לכם שאניח הנחשים השרפים אשר במדבר הגדול ההוא לטבעם ולא אחסום פיהם מהזיק לכם כמו שעשיתי עד הנה וכן עשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש וגו'. אמר שידעו והכירו שאי אפשר להם בארץ ההוא לחיות רק דרך נס. ולזה הודו במה שחטאו עליו ראשונה ובקשו ממנו שיתפלל על חזרת הנס ההוא למקומו וזהו מה שאמר לו השם יתברך למשה אחר תפלתו עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (ט) והוא שיכירו וידעו הענין הגדול הנסיי הזה שיחיה המוכה במכה ויתרפא החולה במחליא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שההזדכרות + או ההסתכלות במזיקים או בתמונתם ימיתם והוא קיום ענין האמונ' ביכולת האלהי אשר עליה נאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳). והוא שאז"ל וישימהו על הנם מלמד שזרקו למעלה ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) לרמוז להם ע"פ ה' כי כמו שהיותו עומד באויר הוא נס מפורסם כן הוא נס גמור שהנחשים השרפים המצויין ביניהם לא ירעו ולא ישחיתו ומתוך זה יחזרו לבוראם לדעת ולהכיר מעשה ה' כי נורא הוא וכל זה הוא שוה לפי מה שהורגלנו בו מענין הנסים. אמנם לפי שהשרשנוהו ויסדנוהו אנחנו בשער הט"ו אצל ומוראכם וחתכם (ברא' ט') ונתפשט אח"כ בהרב' שערים שנרמזו קצתם לשם הנה הנס הוא בהפך כי לפי הטבע המעולה והחכם המשרת בהכרת מדרגות הנמצאות ומעלתם הנה היה נס והפך הטבע שישיך הנחש את איש או שיגעיהו שום נזק מפאת שום נמצא מהנמצאות כל עוד שיהיה האיש שלם בצורתו ודמותו דכתיב בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' (שם א'). ולפי שהיו ישראל כל ימי היותם במדבר הגדול והנורא ההוא במין הזה מהטבע האלהי בכל אשר הוצרכו להם כמו שנראה מדי צאתם ובואם הנה גם כן הנחשים לא הזיקו להם כי לא היה לאל ידם לפי הטבע ההוא המשובח. ואולם עכשיו בנסעם מהר ההר כשחסרו הצדיק ההוא נתמעט זכותם וקצרה נפשם בדרך שהוא ענין מיעוט דמותם וקטנו מהיות לאיש המכוון בשעת הבריא'. ומזה נפל מורך בלבבם ושבר רוח בנפשם לבלתי סמוך על שלחן גבוה על הדרך המעול' מהטבע האלהי שזכרנו כמו שהיו סמוכין עד הנה ולזה אמר וידבר העם באלהים ובמש' וגו'. לומר שאי אפשר להמשך אחר ענינים אלהיים הנמשכים באמצעות הנביאים כמו אלה. ואמרם כי אין לחם ואין מים לומר שאינם כדאי להיות להם עוד לחם אבירים ומים נאמנים כמו אלה שקפחו מעשיהם קפחו פרנסתם ולפי שהסרת מזונותיהם מהם בזמן ההוא היה נס לפי זה הטבע החכם כמו שכן היה נשיכ' השרפים ג"כ לזה התירם להם כלומר ראו עתה כי עמידת הנחשים מהזיק ומציאות פרנסתכם על הדרך ההוא ענין אחד הוא וכשם שאתם כפויין אצל הענין האחד גם אני אשנה הטבע ההוא אצלם ויכופר בריתם עמכם. אמנם אחר התשוב' והתפל' נאמר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וגו' והכוונ' שיודיעם אמתת זה הענין הנכבד ושישים להם בדעתם ובציורם שלוח השרפים בהם לנס וחוץ מהטבע המוטבע בהם אם היו על שלמות צלמם ודמותם והיה כל הנשוך בקוצר נפש וחסרונ' והביט אל זה הענין הנכבד וראה אותו וחי כי ישתדל להוקיר נפשו בעיני אלהים ובעיני כל בריותיו וישוב לבוריו. ובהגד' והבאתיו בפ' עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמ' וכו' וכן אתה מוצא עשה לך שרף ושים אותו על נס וכי שרף ממית ומחיה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים לבם לאביהם שבשמים מיד מתרפאים ואם לאו מיד נמוקים (ר"ה כ"ט.) והנה שני הענינים הנזכרים בהגדה זו ממלחמת עמלק וממעש' הנחש הם מעידים פה אחד עדות נאמנה על כל מה שאמרנו כי ההסתכלות כלפי מעלה וכלפי מטה הוא עלוי הרוח ושבר הרוח שאמרנו. ואמר שעשה משה כן וישימהו על הנס כאשר צווה ומה נכבד טעם אומרם שזרקו למעל' ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) שזכרנו ראשונה להודיעם כי כמו שהוא נס בו העמיד' באויר ככה הוא נס הגעת הנזק להם מהם כי בהפך מזה כבר הוא ידוע להם ואין צריך לו מופת. ואמר שהגיע מהכרתם לשיעור שכוון מהשם ית' והיה אם נשך הנחש והביט אל אמתת הנס ההוא וחי. ואין ספק כי היא רפוא' אמתית עצמית א"א בענין אחר.

^*ואומר אני וכו' הנה ידוע כי כמו שאנו מתחילים למנות היום מתחלת הלילה כן מתחילים קצת העמים למנותו מתחלת היום עת צאת השמש על הארץ, והתוכניים יחשבו תחלת היום מחצות היום, ועמי אייראפא מונים תחלתו מחצות הלילה כאשר יורו ע"ז כלי השעות באיטאליען ובקצת משאר המקומות, אשר מספר השעות החקוק עליהם יחל בשעה א' אחר חצות הלילה ויכלה בשעת כ"ד שהוא חצות הלילה שאחריו, וע"כ יאמר הרב ז"ל מחויב האיש הישראלי לקדש כל תחלת היום השונה לפי דעת המונים השונים האלה, ביחדו אותו לעבודת הי"ת, ועפ"ז הוקבעו גם ד' זמני התפלות, תפלת השחר כזרוח השמש עלי ארץ, ותפלת מנחה גדולה אחר חצות היום, ותפלת הערבית כאשר תבוא השמש ותחלת חצות-הליל' לחסידים ואנשי מעשה הסומכים בזה עלמאה"כ "חצות לילה אקום להודות לך" וכו'. ואומר אני כי מזה המין נבחרו לבא להתפלל לפניו ית' השעות המיוחדות לתפלה. כי כלם מנחת ראשית תפלת השחר ראשית היומם וערבית ראשית הליל' וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היומם למונין מחצות היום כמי חכמי הלוחות הכוכביות וגם מה שאמר חצות לילה אקום להודות לך (תהילים קי״ט:ס״ב) לפי שיש מונין מחצות הלילה לחצות לילה כמו שמונין האומות מספר ימיהם והתחלת מספר שעותיהם בכלי השעות תוכיח על שני אלו הענינים וכו'. ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנוניה בחדש אלול כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה כמו שכתבנו בשער צ"ז. הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם כמו שאמרו חז"ל (תענית ל"א.) מט"ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתע' מראשיתו לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כלם. ושמת בטנא שיהא הדורון מהודר על דרך ויכינו את המנחה (בראשית מ"ג) ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם ושיהא דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים באשכולות ענבים מבחוץ. ועוד תניא (תוספתא בכורים) כשהיו מביאין בכורים היו מביאים בידם תורים ובני יונה תלויין מצדי הסלין מבחוץ כדי לעטר את הבכורים. ועוד תניא (שם) אלו שמן הסלים ולפנים פירוש כלפי גופו היו נותנין לכהנים ואלו שמן הסל ולחוץ היו קרבים עולה וכל זה אופני כבוד והדור מצוה לשם האדון אשר הובאת אליו. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אתה בעצמך מצוה מן המובחר כמי שמביא דורון לפני מלך גדול שאינו עושה שליח ק"ו לפני מלכו ואלהיו ב"ה. ובירושלמי (ביכורים) המפרש ביכורים להעלותם בירושלם לא ישלחם ביד השליח שכל הבכורי' שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וכשהשליח מביא אין כאן קריאה לא בבעלים ולא בשלוחי' ועוד התם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתפו ואפי' היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועוד הסל על כתפו שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך ומוריד הסל מעל כתפו וכו'. וכמה מורה כל זה על מה שאמרנו את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי כל זה הוא מבואר שהוא ענין קבלת אלהות לא זולת (א) כי לזה תקנו הפרסום בזה הענין ושתוף העם בו עם הבעלים על דרך כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברי' ל"ב) כדתניא התם עוד (בתוספתא דבכורים) כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות שבמעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובות של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה וכו'. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלם ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יוצאים לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים אם באו אנשים רבים יוצאים לקראתם רבים ואם מעט מעט וכשנכנסו כלן לירושלם התחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם ואומרין אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום והם מהלכי' בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. והולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם אומרים הלוים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. ועתה ראה איך סודרו כל הענינים האלו באופן שיוסב הכל בין עניני העוסקים במצוה בפרט בין הנטפלים עמהם לקרא כלם בשם ה' להודות לו האלהות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה כמו שיובן ממעשיהם ומדברי שיריהם אשר יאות להיות בפומבי וברוב עם כי הוא יסוד הכל כמו שאמרנו. והנה אחר שזכרנו עניני ההבאה וקבלת האלהות בכלל נבא אל הענין או הענינים הפרטים אשר במצוה הזאת אשר על זה נאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום וגו'. (ב) וענין ההגדה הזאת הראשונ' הוא להודות ולהלל כי הארץ ההיא אשר הבכורים האלו באו ממנה לא בחרבם ירשוה ולא בקשתם לקחוה כי הוא יתעל' אשר עשה להם חיל לתת אותה להם ולהביאם שמה לשמרו ברית האבות ושבועתם והוא שמגיד עכשיו לבד על קרבן בכוריו להכרה וסימן כי לה' מצקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) וענין ההגדה הוא הודאתו בדבר כי הוא מגיד דבריו ושיעור הודאתו שם לפני ה' (ג) והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו (ג) ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת יי' אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו. ולפי שמה שיאמר אחרי זה הוא תשובה אל זה הרמז הנכבד וכו' אמר (ג) וענית ואמרת לפני יי' אלהיך ארמי אובד אבי וגו'. כי הוא ישיב אמרים מכוונים לפי מה שנרמז עליו כמו שיבא וכמהו וענו ואמרו ידינו לא שפכה וגו' (דברים כ״א:ז׳) אמנם נוסח ההגדה הוא ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב מהטעמים אשר זכרנו בספקות אמנם הנראה לי בו הוא כי רצה להגיד אמתת הענין והסבה הטבעית אשר הביאם למצרים ולומר כי לא מפי עליון יצא להם הרע ההוא כמו שאמר משה וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרים וכבר כתבנו זה בשלמות בפ' וארא שער ל"ו. ומהידוע כי על ידי קנאת אחי יוסף ושנאתם אותו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים והקנאה והמשטמה ההיא ודאי היו מדות פחותות בשבטים בלי ספק. והנה באמת לא היו להם כן מצד האבות הקדושים כי באברהם ושרה נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו' (ישעיהו נ״א:ב׳) ^*אמנם התכונות הרעות וכו' ר"ל כי בעבור שהיתה רבקה אחות לבן הארמי שם המורה בהפוך אותיותיו "הרמאי" על היותו מלא מרמה ותוך, ע"כ היו עוד קצת מידות ותכונות רעות מושרשות בלב בני יעקב, ורק מהן הית' נסיבה קנאת ומשטמת האחים וירידתם למצרים המסובבת מזאת. אמנם התכונות הרעות האלו היו להם מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) ויעקב העיד על עצמו כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא (שם כ"ט) וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. (ה) לזה אמר כי ארמי אבי אמם גרם נזק ואבדן בבית אבינו בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו אשר לסבתו ירדו למצרים. והנה א"כ הירידה לשם סובבה מרוע טבעם ובחירתם אשר ממנה נמשך מה שנמשך שהרעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. אמנם היציאה מהגלות ההוא והגאולה ממנו הוא יתעלה עשאה ולא אחר מצד מה שצעקנו אליו וישמע את קולנו וירא את עניינו וגו' כמו שנתבאר בספורים ההם המגידים תוכן המעשה. ומזה נתברר לנו בלי שום ספק מה שאמרנו ראשונה בדרך כלל כי הוא יתעלה הוא המוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו'. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש והוא הודאה שלמה יותר מהראשונה. ועתה הנה הבאתי וגו'. אחר שהפליג בענין ההודאה הראשונה הכוללת מצד אותותיה ומופתיה החזקים ומצד עוצם הטבתו אותם אחר שהיו בתכלית השפלות והשעבוד נעתק אל הענין ההוא הפרטי אשר עליו הוא עקר ההודאה. ואמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי יי'. והמאמר חוזר אל הפרי ההוא כי הוא הדבר הפרטי אשר בקשנו הודאתו עליו כי ידע ויודיע כי על השגחתו בו יתעלה תמיד דרך פרט הוא מביא בכורים ההם החלקיי' כי זה עקר הנבוא' התוריית בלי ספק. (ד) ולזה אמר והנחתו לפני מזבח יי' אלהיך כלומר כשתגיע לכלל הודאה זו כבר תניחהו אותה לפני המזבח בהכרה שלימה שמשם יצא השפע כמו שרמז לך הכהן ראשונה במה שהניחו הוא שם והשתחוית לפני יי' אלהיך השתחואה נכונה ומסכמת במעשה ולב שוים. ^*ושמחת וכו' כונתו, כי כמו שנשמח יותר בתת לנו ד"מ המלך או אחד משאר השרים היושבים ראשונה במלכות טבעת זהב ממולאה בתרשיש או שאר אבן יקרה. מאלו נמצא אותה רק דרך מקרה ברחוב העיר, כי תחת שבאופן זה נשמח רק על הטבעת לבד, נשמח באופן הראשון בכפלים, גם על הטבעת גם על החן והחסד אשר מצאנו בעיני המלך או השר, עד כי נשאת נשא לנו כן תגדל גם שמחתנו יותר בפרי מעשנו ובכל תבואת ארצנו, אם נחשוב כי רק מיד ה' האוהב אותנו נתן לנו כל זאת, מאלו נחשוב רק שבאופן טבעיי נהיו לנו כל אלה וזשאה"כ "ושמחת בכל הטוב" אשר נתן ה' אלהיך לך" ר"ל יען כי מידו לבד נתן לך כל זאת, רק בחשבך כן שרק הוא נתן לך כל הטוב ההוא תהי' נוטה יותר לתת ממנו גם לעניים ואביונים, למען תת בזה לו תודות על כל תגמולוהי עליך וזשאה"כ "אתה והלוי" וכו': ושמחת בכל הטוב וגומר. כאשר תדע כי הוא יתעלה החונן והנותן לך תגיל ותשמת בכל אשר יגיע לך מהטוב כמי שמקבל מתנת חנם וגם לא ירע לבבך במה שתתנהו לגר וללוי ולכל הצריכים כי משל השם יתברך אתה נותן ולא תתן לזרים כחך ויגיעך לנכרי. והיותר נכון שהכתוב הזה הוא ענין גמול המעשה הקודם ירצה כשתעשה זה בלב שלם ונפש חפצה ויגיעך מטוב ההכרה והודאת האמונה השלמה בו יתעלה ובהשגחתו הפרטית כל זה השעור שנזכר הנה הוא יתעלה ישמור בעדך וישלים לך השמחה והטוב אשר נתן לך באופן שיהיה מספיק לך וללוי ולגר אשר בקרבך. והוא ממש ענין זקיפת העריסין שזכרנו במאמר כי כשהביאה המטרונה הצדק בצדקת נפשה בדעות נכונות ושלמות כענין הנבואה גם הוא יתעלה זוקף מדת החסד כנגדה להרבות להיטיב ולפרוץ בכל אשר יפנו:

ואם קשה, דסוף סוף כיון שגרם מיתה לחבירו, והעיד שקר, למה לא יהיה נדון למיתה חטא גדול כמו זה. כי כבר אמרנו כי המשפטים הם שנים; המשפט האחד, מצד הדין בעצמו. כי התורה היא תורת אמת, מדברת מצד הדין בעצמו. כי אין ראוי מי שהעיד שקר, ולא עשה מעשה, שבית דין ימיתו אותו שיהיה חייב מיתה. וכן אין לפי דין תורה שאם אמר אחד לחבירו 'תהרוג זה', והרגו, ואף אם שכרו שיהרוג את זה, אין הדין שיהיה חייב מיתה השוכר אותו. וזה מצד התורה, שהיא חכמה, שלא חייבה רק מי שעושה מעשה בידים, כמו שאמר הכתוב (דברים כא, ז) "ידינו לא שפכה את הדם". ולפי התורה אינו חייב מיתה רק כאשר משפטו למות לגמרי, ואם חסר אל העושה כחוט השערה* שאין נותן הדין להיות דמו נשפך, אין דמו נשפך. כי הכל משוער בלא פחות ובלא יתר כלל, כי אין בית דין יכולין להמית אותו חציו. ולפיכך אמרה תורה האלקית שהוא פטור מדין אדם, ודינו הוא אצל השם יתברך, אשר הוא יתן לו דינו ומשפטו כפי אשר עשה, אף כחוט השערה לא יוסיף ולא יפחת, וכל זה מצד התורה. ודבר זה כאשר אין לחוש לקלקול הדור שכל אחד יעשה כך, וזה כאשר היה הדור דור צדיק, ומזה דברה התורה. אבל אם אין הדור צדיק, ויש לחוש שיהיו פורצים יותר ויותר, על זה אמרו (סנהדרין מו.) מכין ועונשין שלא מן הדין. כי זה בא לקלקל רבים כמו שאמרנו. וניתן* ביד בית דין לתקן פרצת הדור, לא שיקבעו הלכה לדורות כך, רק הוראת שעה בלבד כפי הדור.