וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃ (ס)
יסוד מורא וסוד תורה
ויש פרשיות שהם כדמות מצות ואין אחת מהן מצות חיוב כאשת יפת תואר לא התירה הכתוב לקחתה לו לאשה עד עשותו כל התנאים הנזכרים. ואל תתמה בעבור שאמר הכתוב (דברים כ״א:י״א) וחשקת בה ולקחת לך לאשה כי הטעם במחשבה כדבר פרעה (בראשית י״ב:י״ט) ואקח אותה לי לאשה כפי מחשבתו שחשב וככה על בלק (במדבר כ״א:א׳) וילחם בישראל והראיה הגמורה שאמר (דברים כ״א:י״ג) ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיו התנאים שיביאנה אל תוך ביתו ולא יניחנה ברשות אחר אחרי שיש במחשבתו שיקחנה וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה כמו המצורע. ואין צורך להזכיר שתתחטא במי נדה כי כתוב במקום אחר (במדבר ל״א:י״ט) אתם ושביכם. (דברים כ״א:י״ג) והסירה את שמלת שביה מעליה שעבדה בהם ע"ז ככתוב (בראשית לה) והחליפו את שמלותיכם. (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה אם נהרגו או אם הם חיים וכל זה האיחור אולי לא יקחנה והלוקח בת ישראל שלא יעשה לה אלה התנאים טוב מזה החושק ואין בפרשה כולה מצות חיוב רק (דברים כ״א:י״ד) לא תתעמר בה. וככה יש בברכות שאנו חייבין לברך על מצות חיוב:
ספר יסודי התורה
ג) השוכב עם שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה (- י"ט כ' וכ"א) האדון הזה משתמש בשפחתו כשפחה וגם למשכב, ואין כן רצון בעל התורה ית', אלא ישחררנה ויקחנה כמשפט הבנות, ואם לא ישחררנה הרי היא בקורת כלו' הפקר (כפי' רמב"ן) לו ולזולתו בשוה, ואם ישכב איש אותה אין עליו משפט נואף, הואיל ולא חפשה, כי אין אשת-איש אלא בת חורין, וכמו שמצאנו באשת יפת תואר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כ"א י"ד). והנה האשה הזאת מצד אחד היא מיוחדת לאדוניה אשר קנה אותה ומזונותיה עליו, ואין ראוי לה שתפקיר עצמה לאחרים, ואין ראוי לאחרים שינהגו בה מנהג הפקר, לפיכך השוכב עמה חוטא. ומצד אחר היא הפקר, כי התורה ענשה את האדון שלא תהיה לו כאשת איש, כל זמן שלא הוציאה לחרות, לפיכך החוטא בה יש לו צד היתר ומתכפר בקרבן, ואמנם אשם מעילות אשם נזיר אשם מצורע ואשם תלוי אינם ענין לכאן, כי כלם על השוגג או על חטא בלתי נודע לחוטא. כי הנה במעילה כתוב מפורש (ויקרא ה' ט"ו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד'. והנזיר הוא מביא קרבן לכפר עליו על חטא קודם בלתי ידוע לו אשר בעבורו הוא כנזוף למקום, ולפיכך לא קבל נזירותו והמית מת עליו בפתע פתאום וטמאו. וכן המצורע הוא נזוף למקום כאמור למעלה, אך אינו יודע על מה. ובאשם תלוי מפורש על שגגתו אשר שגג (שם שם י"ח).