כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃
עקידת יצחק
הדבר*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי יש פעולות טובות ורעות אשר יעשה אותן האדם, אם בעבור עצמותן, ר"ל למען השיג על ידן התכלית העצמות, אשר אליה נועדו, או רק למען השיג על ידן תכלית צדדית. והנה שני אלה אופני עשית הפעולות יבדלו זה מזה בשלש בחינ^ת, האחת במהות הפעול' ההיא בעצמ' ובשם אשר יקרא לה ולפועל', כי כמו שהנער הבונה בנין רעוע שסופו ליפול מהר, לא יקרא בינה על צד האמת, כן לא תקרא פעולתו זאת בשם בנין, כ"א בשם סתירה, כמאח"ל "בנין נערים סתירה" כי כל דבר ישפט רק על שם סופו ותכליתו, תחת כי אם יסתרו הזקנים שהם חכמים ובעלי נסיון בנין מה, הוא בלתי ספק רק למען בנות במקומו בנין יותר נאה ויותר חזק, ע"כ אחז"ל שסתירת זקנים בנין ר"ל שגם סתירתם בעצמ' ראויה להקרא בנין, והם רק בשם בונים לא בשם סותרים יקראו, (ועפ"ז תבין גם דחז"ל שאמרו לענין שבת שלא לבד שכל המקלקלים פטורים בעבור שלא ישיגו בפעולתם שום תכלית, כי אם גם כל המלאכ' שאינ' צריכה לגופ', ר"ל הנעשית רק למען השיג על ידה תכלית צדדית פטור עושיה עליה, רק מלאכה שצריכ' לגופה, ר"ל הנעשית למען השיג התכלית אשר אליה נועדה המלאכ' ההיא, היא תקרא בשם מלאכה ומלאכת מחשבת, ורק עליה חייב העושה, ואמרו ג"כ שהסותר ע"מ לבנות במקומו חייב, כי הוא לפי תכלית מחשבתו בונה ולא סותר יקרא) וכן הענין גם בבחינ' מוסרית, ד"מ בפעולות רעות כתב החוקר אריסטו כי הנואף רק למען בצוע בצע כסף (כמשפט הקדשים בארץ יון בימים ההם) לא בשם נואף יקרא, כ"א נבל, ר"ל איש משתדל לאסוף הון בדרך ואופן רע, וכן יאמר הרב ז"ל לא יקרא מי שיגנוב למלא נפשו כי ירעב, בשם גנב, כ"א בשם רעבתן, כמאה"כ "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו'" ובן סורר ומורה אף כי שלפי קבלת חז"ל צריך שיגנוב ויאכל בשר יותר מדי אם יענש בעונש הכ', בכל זאת לא נקרא בשם גנב, כ"א בשם זולל וסובא, יען כי כוונת מעשהו הרע אינה הגניב' בעצמ', כ"א הזוללות, וכן הדבר ג"כ בפעולות הטובות, כי רק המעשים הנעשים לשם שמים, (כמצות חז"ל "וכל מעשיך יהיו לש"ש") שהוא התכלית הראויה למעש' האדם והיותר יקרה ונכבד', בשם מעשים אמיתיים יקראו, הנרצים בעיני ה' והנפעלים ג"כ למען השיג התכלית האמיתית שהיא להפק רצון מאתו ית' משא"כ המעשים הנעשים שלא לש"ש ורק למען השיג על ידם תכלית צדדית, יקראו מעשים רק על צד העבר', לא על צד האמת גם בבחינת שלמות הפעול' תבדל הפעול' הנעשית בעבור עצמות' מהנעשית רק למען השיג תכלית צדדית, כי בה יסתפק הפועל רק בהשיגו על ידו את מבוקשו הצדדי מבלי שיחוש לעשות פעולתו בשלמות הראוי, תחת כי העושה אותה בעבור תכלית עצמות' יעשה בשלמות למען השיג תכליתו ממנה ג"כ בשלמות המשל בזה, העושה מצות אלקיו בעבור נטית טבעו אליה ואהבתו העבוד' האלקית בעצמ', הלא יעשה בתכלית השלמות ככל פעולה אשר יעשה האדם באהב', ובשמחת לב, ד"מ מי שיתן צדקה בעבור חפצו במצות הצדק' שצוהו הי"ת לפתוח ידו לאחיו האביון, ולהעניק לו מטובו, הלא יתנה באהב' ובשמח' ובסבר פנים יפות, אפס העושה המצוה רק להנצל על ידיה מהעונש או מהרע אשר יפחד, מהשיגהו אם לא יעשה, הוא לא יעשה אותה באהב' ובשמחת לב, כי יותר טוב הי' לו אם הי' השיג תכליתו הצדדית הזאת שהיא מניע' העונש והרע גם בלי עשית המצוה, ד"מ מי שיתן הצדק' רק למען לא יורש וירד מנכסיו להיות גם הוא עני ואביון, הוא יתנה, רק בנפש מרה ועל צד שאינו טוב ושלם כראוי, כי יותר נעים הי' לו אם הי' נכון ובטוח שיהי' בעושר והצלח' זמנית כל ימיו אף בלי נתינת הצדק', והנה הראשון הנקרא בפי חז"ל, "העובד מאהב'" הוא נהנה מעבודתו זאת, תחת כי השני אשר רק עובד מירא' יקרא, לא יהנה ממנה, כי רק מיראת עונש אלקי יעשה "וזש"א חז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו", ר"ל מעבודת ה' אשר יעבוד מאהב' מירא שמים וכו', כי אשריו בעוה"ז שינצל על ידה מכל רע, וטוב לו לעוה"ב, לקחת שכרו בעולם הנצחי בשלמות ובלי מגרעת, ועל השכר הגופניי והטוב הזמני שיהיו לו למנה הוסיף הכ' ואמר "אשתך כגפן פוריה וכו' בניך כשתילי זתים" וכו' ועל השכר הרוחני ועשרו האמיתי אה"כ "יברכך ה' מציון וכו'" שהכונה בזה על ברכות שמים מעל הרוחניות. גם בבחינה שלישית יבדלו זה מזה כי העושה הפעולה בעבור תכלית עצמותה יתמיד לעשותה בכל עת, כי תכלית עצמותה תשאר תמיד. ע"כ לא ימיש מעשותה, תחת כי העושה פעולתו רק למען השיג על ידה תכליתו הצדדית מדי ישיג אותה, ולא יחפוץ להשיגה עוד פעם אחרת יחדל גם מעשות עוד פעולתו זאת (וע"פי הדברים האלה בארתי זה כמה שנים הכתובים במצות הצדקה (דברים ט״ו:י׳) "ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" וכו' שר"ל לא תתן הצדקה רק בעבור חפצך בתכלית הצדדית הזאת, שיברכך ה' בגלל הדבר הזה, כי אז הלא ירע לבבך בתתך לו רק בעבור זה, ולא תתן באהבה ובנפש חפצה, כי יותר טוב היה לך, אם תשיג ברכת ה' אף מבלי נתינת הצדקה, גם בתתך רק בעבור זה לא תתמיד לתת הצדקה בכל עת, כי מדי יחדל חפצך להעשיר עוד תחדל גם לתת הצדקה ומה יעשה אז העני והאביון אשר בשעריך ? וזש"א הכ', "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ר"ל כי בכל הזמנים והמקומות יהיו עניים ואביונים "ע"כ אנוכי מצוך לאמר פתוח תפתח" וכו' ר"ל ביד פתוחה ורחב' ובנפש חפצה, בלי שום פניה וכוונה אל תכלית צדדית תתן מהונך לאחיך האביון, כי רק אז תהיה נתינתך הצדק' שלמה כראוי ומתמדת בכל עת),
וכן נראה ג"כ באנשים החטאים בנפשותם השבים אל ה' רק כאשר תבואם צרה ומצוקה, כי מדי תעבור הרעה ישובו עוד לכסלה ככלב שב אל קיאו, יען כי תשובתם לא היתה אמיתית להשיג התכלית הנרצה שהיא קרבתם אל האלקים, כ"א רק להשיג התכלית הצדדית, כי יעבור הזעם וישוב חרון אף ה' מעליהם כמש"א המליץ בצחות המ"ם שנפש חוטא כזה דומה לנערה מנאפת. אשר בהיותה מבכירה וחבלי יולדה יבואו לה, עד כי נהפבו עליה ציריה, אז מקללת את הנואף אשר בהזדוגו אליה סבב לה כל הצרה הזאת, אך למחרת היום ההוא מדי יעברו ציריה. מתנחמת על העמל והתלאה אשר מצאתה, והיא מנשקת ומחבקת שנית את מאהביה, וכן הדבר ג"כ בפעולת האדם הרעות, ד"מ בנפול אויב על עם בוטח להלחם עמו, למען יכנע תחת ידו, או לשלול שללו, שהיא רק תכלית צדדית, הלא מדי ישיג זה ויכניע הגבורים והעריצים בעם, אשר יוכלו לעמוד נגדו תחוס עינו על החלשים כנשים וטף וזקנים, אשר אין לו לירא מפניהם, אפס עמלק אשר תכלית שנאה שנא את ישראל, ולא למען השיג כבוד ותהלה במלחמתו עמהם, גם לא לשלול שללם, היתה מגמתו כ"א להשמיד בלבבו כל זרע ישראל, ע"כ עשה פעולתו זאת באופן היותר, כי חשב תחבולות לנפול עליהם בדרך לפתע פתאום למען יוכל להכחיד את כולם, גם לא הסתפק אח"כ בהריגת וכבוש הגבורים בעם כי אם גם את הנחשלים זנב אשר כ"ז מורה כי תכלית מלחמתו הית' רק המלחמ' בעצמ', ר"ל להכרית כל זרע ישראל מהיות עוד גוי בארץ, ובתחיל' גברה באמת ידו עליהם, יען כי בעזוז אפו נלחם עמם, ולהם הית' חסרה עוד סבת נצחון האויב בדרך טבעי, כי לא היו מלומדי מלחמ'. כ"א עיפים ויגעים במדבר, גם לא היו ראוים עוד לנצחון נסיי עפ"י השגחת הי"ת, אחרי שלא היו עוד יראי אלקים ועושי הטוב, עד שלולא תפלת מרע"ה ורחמי הי"ת אשר נכמרו עליהם, כמעט היו לו למשיס' חלילה, ע"כ נצטוה ישראל לשנוא גם הם עם זו המבקש נפשם לספותה, שנאה עולמית, ולהלחם עמו תמיד לא למען לשלול שללו, כ"א למען הכרית זרע אויב ומתנקם כזה, ועכ"ז רומזים דברי הכ' "זכור את אשר עשה לך עמלק" ר"ל שעשה מלחמ' רק בעבור שנאת עצמותך לא בעבור חפצו לקנות כבוד או לשלול רכושך "אשר (ע"כ) קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" ע"כ "והי' בהניח ד' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק" והנה שאול אשר נשלח במלאכות ה' תחילה למלאות המצוה הזאת החטיא הכונה, כי חמל על אגג, ויעט אל השלל, והרא' בשתי אלה, כי נלחם מלחמתו זאת, לא למען השיג תכלית עצמות' לעשות רצון הי"ת להכרית מרעים כאלה, לבל יוסיפו עוד לערוץ מן הארץ, כי אם למען השיג תכלית צדדית שהיא לשלול שלל, וע"כ הוסרה מלכותו ממנו, ותנתן לדוד אשר כבר בנעוריו, בהכותו את גלית הפלשתי, הראה לכל, כי לא לבקשת הכבוד או קניני עושר והון, חרף נפשו למות להלחם עם אמיץ לב בגבורים כגלית הפלשתי הזה, כ"א למען עשות בזה רצון הי"ת בהסירו חרפה מעל מערכות אלקים חיים, כי רק לאיש כמוהו תאות המלוכ' על עם ה'. גם בימי מרדכי ואסתר בעמוד המן מזרע עמלק על ישראל ובקש להשמידם ולאבדם, בלתי ספק היו גם שאר הצוררים אשר נלוו אליו, אשר בקשו להרוג היהודים בכל מדינות מלכות אחשורוש, מבני עמו ומשפחתו, ר"ל מזרע עמלק, ע"כ כאשר נתן המלך הרשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד אויביהם הצרים אותם, ושללם לבוז, לא רצו לשלוח ידם בבזה, כמו שספר הכ' במגילת אסתר, למען הראות בזה לעין כל, כי הרחיקו כל רעיון השגת שום תכלית צדדית כלקיחת השלל, ממלחמת מצוה זאת.
הנה מכל זה נראה, כי התשוע' הנעשית ע"י אמצעות בני אדם, היתה לפעמים בלתי שלימ', בעבור שנעשתה מעושיה בעבור תכלית צדדית, כמו שראינו בשאול במלחמתו את עמלק, וע"ז העיר המדרש שהחל בו הרב באמרו "לשעבר" וכו' ר"ל בהיותכם עוד חסרי השלמות "הייתם נושעים על ידי אדם", ר"ל שבחר הי"ת בבני אדם שיהיו אמצעים לתשועתכם, אשר הית' בעבור זאת ג"כ בלתי שלמה כראוי, "אבל לעתיד" כאשר תהיו יותר שלמים תהיו ג"כ נושעים ע"י בלי אמצעי עד שתהי' הגאול' שלמה ואמיתית, ותכירו על ידה כבודי ואמיתתי, ולא תשובו עוד לכסלה, לסבב לכם בזה עוד גלות אחרת כ"א שובע שמחות תהי' לכם כי תשבעו בימיני נעימות נצח. אשר יעשה אותו האדם ברצותו בו מצד עצמו. הנה הוא יתחלף מאותו אשר יעשהו בעבור זולתו בשלשה ענינים: אם בעקר מהותו. ואם בענין שלמותו. ואם בזמן המשכו. וזה שהדבר הנדרש מצד עצמו הוא הדבר אשר יעשה אותו העושה על דרך האמת. אמנם כשיעשהו לצורך זולתו הנה באמת אף על פי שיתעסק בו לא יקרא הפועל ההוא על שמו כי לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אחז"ל (מגילה ל"א:) בנין נערים סתירה סתירת זקנים בנין כי הוא מבואר שאם הבנין היה תכליתו לסתור (בנין) ההוא יקרא סתיר' לא בנין וכן בהפך כשהסתירה תכלית' לבנות (סתירה) ההיא תקרא בנין. וזה הענין עצמו כתב החכם פרק ג' מאמר ח' במדות אם אחד ינאף בעבור ריוח ואחד בעבור חמדה ויתן מכספו זה יראה שהוא נואף יותר מנבל והאחר הוא נבל לא נואף כי גלוי הוא כי עשה להרויח. ביאר בבירור כי אע"פי שחומר המעשה הוא הניאוף אם הכוונה בו אל חמדת הממון הנה הוא נבל בעצם לא נואף רק במקרה. והוא הדבר אשר אמר יחזקאל הנביא בפירוש באומרו ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט״ז:ל״ד-ל״ה). יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי להחליט עליהם שם כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו'. אמנם כשלא תקח כלום וכל שכן אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזנות שהוא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ה'. ומזה תראה שתורתנו הקדושה אע"פי שלא ענשה בן סורר ומורה עד שיגנוב ויאכל טרטימר בשר וכו' (סנהדרין ע'.) עם כל זה לא תארה אותו בגנב רק בזולל וסובא (דברים כ"א) לפי שכוונתו אל הגניבה אינה אלא על הזוללות וכמו שאמר שלמה בחכמתו לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם וגו' (משלי ו׳:ל׳-ל״א). ירצה לא יבוזו לגנב לחרף אותו לומר כי יגנוב באשר תהיה זאת הגניבה למלא נפשו כי ירעב כי זה יקרא רעבתן לא גנב והראיה כי אם ימצא אותו המזון שגנב במחיר ישלם להם שבעתים מכדי מחירם ואף כי יתן את כל הון ביתו. וכן הוא באמת בכל הדברים שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה. אבל הדבר התכליתיי שהוא נרצה לעצמו הוא אשר יקרא מעשה באמת ואשר יקראו על שמו יתר המעשים. ועל כן אמרו השלמים (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי לפיכך יקראו כל המעשים אלהיים. וזה היתה כוונת השלם ר"מ באומרו (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי כל מעשיו יקראו על שמה כמו שיבא ביאורו בשער ע"ב ב"ה. וגם בהקדמת השערים כתבנו תועלות הכוונה לשמים כי היא המדברת אותנו במעשה הזה עד הנה ועליה אנו נשעני' יגיענו אל טוב תכלית'. מ"מ זהו הענין האחד אשר מצד עקר מהותו. אמנם הענין השני אשר מענין שלמותו הנה הוא מבואר ג"כ מטבע עניינו וזה כי אחר שהדבר ההוא אשר הוא עושה אינו חפץ בו מצד עצמו הנה הוא לא יקפיד להשתדל על העניני' אשר יצטרכו אל שלמות הדבר ההוא רק למה שיאות ממנו לצורך הדבר ההוא התכליתי אשר נעשה בשבילו. המשל שאם תצטרך לעץ אחד להעמי' עליו הגג לצורך שעה הנה אתה תכוין אל חזקו ומדתו ולא תקפיד על טוב תמונתו רבועו או עגולו. וזה הענין הוא מבואר נגלה בעובדים את השם מיראה או לזולתו מהנעבדי' כי הנה מפני שהם אינם מכונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שם המצוה עליהם הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש כמו שהוא הענין בכל מצות לא תעשה שבתורה. אמנם למצות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצוה לא יחושו אליהם והם כל מצות עשה שבתורה וכמו שאמר (סוכה נ"א.) אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבוד' פחותה וחסרה: וזהו שכוונו חז"ל באומרם (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו מירא שמים שנא' יגיע כפיך וגו'. שיש לשום לב על כוונתם כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים. ואם הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו דלפום צערא אגרא. אמנם יראה שכוונו באומרם נהנה מיגיעו אל העובד מאהבה שלא לבד יכוון להנצל מהעונשים אבל לעשות מעשים יסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות כמו שביארנו בשער הקודם שהוא המזון המיוחד לשלמים אשר נאמר עליהם (ישעיהו ג׳:י׳) כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים אשר אינו מכוין רק להיות בטוב בזה העולם מבלי עונשין ויסורין ומאומ' לא ישא בעמלו לעולם ההוא הקיים. ולומדין אותו יפה מהכתוב האומר יגיע כפיך וגו' כשנתבונן אליו על זה הענין עצמו אמר (תהילים קכ״ח:א׳-ב׳) אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ירצה העובד מיראה עם שאינה עבודה שלמה לקבל עליה שכר לעולם הבא מ"מ אשרהו שהוא הולך בדרכי השם כלו' כי בדרך חטאים לא עמד שיעשה עליהם בחבורות פצע מהמיתה או האלמנות או השכול וזולתם אמנם יגיע כפיך כי תאכל במה שתטרח מע"ש לאכול בשבת ההוא הגדול והקדוש מפרי מעלליך כמו שאמרנו. אשריך כמו הירא שמים שגם אתה ניצול מהעונשים ומכל פורעניות כמוהו וטוב לך יותר ממנו והוא המזון הצפון לך לספוק נפשך וקיומה בעולמה והוא מה שאמרו בפירוש באומרם (ברכות שם) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי אושר הירא על האופן שאמרנו הוא בעולם הזה והמיוחד אל האוהב הוא צפון לעולם הבא. והנה הוא ביאר שני מיני השכר בפירוש באומרו (תהלים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י כי הירא הוא מכוין לשלא תמות אשתו ועל כן הוא נזהר בנדרים כמו שאמרו (שבת ל"ב:) שבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך וכן גם כן אמר (שם וצ"ע) בעון שבועת שוא בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם והרי הוא נשמר מאלו הפגעים אשר בהם יבורך גבר ירא י"י והוא פי' מאמר אשריך אמנם פירש ע"י מה שאמר וטוב לך הוא מה שאמר בסמוך יברכך י"י מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך כי הם ודאי ברכות שמים מעל מתייחסות אל הנפש בשכר הרוחני לעולם שכלו טוב וכלו ארוך: הנה שזה הענין מההבדל בשלמות המעשים הנעשים בין שני מיני המעשה שזכרנו הוא מבואר מאד. אמנם הענין השלישי אשר מצד ההתמדה הוא מבואר ג"כ לפי שהפועל הדבר אשר אינו נרצה עליו בעצם וראשונה הנה הוא הכרחי על המעשה בלי ספק יהי' ההכרח מעט או הרבה וכל פועל בהכרח הוא פועל בעצב וטבע האדם לברוח מהעצב ולזה כשיסולק ההכרח ההוא או יחלש כחו מיד יעזב ממנו וינוח באשר ייטב לו. וכך היא מדתם של האנשים החטאים בנפשותם כי כאשר היו מוכרחים מן היסורין ללכת בדרך ישרה זמן מה. הנה לרוב צערם ועצבם אשר ימצא להם בדרך ההוא מיד כשסר מעליהם שבט הנוגש היו חוזרים לסורם ולא יוכלו להתמיד טובם. הוא מ"ש הנביא על קצתם צרור עין אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ב-י״ג) ירצה כי החטא צרור וקשור עמו ובלתי נפרד מאהבתו ואם נפרד קצת זמן אינו רק שהיא צפונה עמו בעוד שחבלי יולדה יבאו לו מחמת המציק וע"ד שאמר המליץ בצחות המ"ם חלק ו' מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מחבליה מקללת מאבני' משכבי מזדוג מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת ופירש הדבר ואמר (הושע שם) והוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים כלומר בהסתלק מהם חבלי יולדה שזכר מיד הם חושבים שאני מתרצה להם ומיד שאול אפדם וממות אגאלם ולא ישיגם עוד מות ומשכלת והעולה על רוחם היו לא יהיה כי אהי דברך מות קטבך שאול כי בדברך אשר היית אומר להם משמי ולא שמעו אהי להם מות וקטבך שאול. נוחם יסתר מעיני ירצה הדבר שהם מתנחמים בו או שמוצאים נחת רוח ממנו הוא נסתר מעיני כי אינני רואה להם שום שלום ובטחה וכל זה מצד הטבע הפחות שבהם שמתעצבים ביושר והטוב ואינם יכולים להתמיד בו בהפך הטובים והישרים השומרים אל המעשים הטובים והבט אל עמל לא יוכלו. ומ"מ נתבאר מה שאמרנו שהדבר שלא נרצה לעושה בעצמו הטבע דוחתו מעליו לבלתי התמיד בו. ובזה נתבארו השלשה חלופים שאמרנו אחד לאחד. אמנם שלשתן יחד זכרם האלהים בעצמו בלשון שאלה ובקשה שיהיו ישראל רוצים וחפצים בעבודתו לשמה עד שלא יפלו בה אלו השלשה חסרונות ולא אחד מהם עד שאמר (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. כי לפי שהגיעו במעמד ההוא הנפלא אל זה השיעור מהשלמות עד שירצו בטוב עצמו ומבלי שום אמצעיות כי על זה אמרו חז"ל (מדרש חזית שיר א') בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע תלמוד תורה בלבם וכו'. וכן כששמעו לא יהי' לך נעקר יצר הרע מלבם וכו' (שם) כמו שנתבאר זה יפה בפרשת וישב יעקב שער כ"ח עיין בה כי הוא נאות מאד למה שעמדנו עליו, לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לומר שיכוונו ליראת עצמו יתברך בעצם וראשונה לא אל יראת העונשים. וכמ"ש החכם כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלדים אשר יראו מלפניו (קהלת ח׳:י״ב) מכלל שיש יראי אלדים שאינם יראים מלפניו והם היראים מהעונשים בעצם וממנו יתברך במקרה והם אשר ראוי שיקראו יראים לעצמם. והוא הדבר אשר קטרג השטן על איוב באומרו החנם ירא איוב אלדים וגו' הלא אתה שכת בעדו וגו' (איוב א׳:ט׳-י׳). כלומר הוא אינו ירא אלדים באמת כמו שתאות אותו כי יש לו הרבה קניינים שהוא ירא עליהם שמא יגרום העון באחד בהם ולזה הוא נשמר בעצם וראשונה. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו עד אשר לא ישאר לו דבר שיירא שיענש בו ותראה אם לא על פניך יברכך ולזה הודה לאמר הנה כל אשר לו בידך וגו'. ובאתר היה משולל מכל קניניו ולא נתן תפלה לאלדים אמר (שם ב') ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם והכוונה שלא נתחדש בו שום דבר רע בהשחתתו ונתבאר כי היה ירא אלהים באמת והוא הטעם עצמו שאמר המלאך לאברהם אבינו (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלדים אתה ולא חשכת וגו'. כי במה יפגעך בדבר או בחרב שיהי' לך קשה מהריגת בנך יחידך אשר אהבת. אבל נרא' שאתה ירא אלדים בעצם וראשונה כמ"ש בכאן (דברים שם) ליראה אותי ממש לא זולת: ועל הענין השני אמר ולשמור מצותי כי הם המצות הבאות על חיוב המעשים התוריים שהם הנעשים לאהבת המצוה לא ליראת העונש כמו שהוא בחלק האזהרות כמו שאמרנו למעלה יהיה למה שיחפצו בעבוד' מצד עצמה וישתדלו בשלמותה כנזכר: ועל הענין השלישי אמר כל הימים כי אם היה לבבם זה להם בבחינת העבודה ישישו וישמחו בה ולא יסורו ממנו לעולם: ועתה ראה כי ג' עניינים האלה זכרם האל ית' במעשה עמלק אשר היינו בביאורו כששם זכרונו לפני בני ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. יאמר שהמעש' ההוא היה להם בעצם וראשונה לא במקרה ובבחינת דבר אחר כחו שיקרה לפעמים המלכים עורכים לקראת זולתם לא מחמת שנאה שהיתה להם עמם אלא לקנות להם שם תפארת או לקנות עושר ונכסים לרוב כי אז תהיה המלחמה עם הזולת ההוא במקרה והכבוד או העושר הנרצה להם בעצם ושלזה לא נפל במעשהו זה כפי כחו שום חסרון מהשלשה הנזכרים. והנה על כוונת המעשה בעצמו אמר אשר עשה לך עמלק כי לך מצד עצמך היתה אז כוונתו ואליך תשוקתו לא לכבוד ולא לעושר כי מבואר היה שלא יגיע לו דבר מזה כיון שבא עליהם בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים אשר לא היה אז שבח ומעלה בנצחונ' ולא תועלת בשללם לפי המפורסם להם. אמנם אל שלימות המלאכה כפי כחו אמר אשר קרך בדרך כי היא באמת היתה עצה נכונה לבלע ולהשחית בבואו עליהם בדרך פתע פתאום בלי קדימת ידיעה עצה וגבורה וזה עדות ברורה כי רוצה הוא בהשחתתם. אמנם על התמדתם בפועל ולהורות שלא היה דבר עוצב בו אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי לא פגע אותם בנפול בהם בתחלה אך כתרם והרדיפם עד שזנב אחריהם כל הנחשלים מהם כי היו ששים במפלתם ומתמידים פעולתם זאת כל אשר יכולו. ואחר כך נתן הסבה האמיתית אשר בעבורה קבלו הנזק ההוא ואמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים וזה כי היה לך הנצחון ראוי אם מגבורתך ועוצם כחך ואם מפאת ההשגח' האלהית. ואם מצד עצמך אתה היית אז עיף ויגע ובלתי מלומד למלחמ' כלל ולא היה בואו עליך אלא כבוא על מחנה נשים וטף. וע"ד שאמר (ישעיהו י״ט:ט״ז) והיה מצרים כנשים (שם ג') ונשים משלו בו. והוא מה שאמר שמואל לאגג כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך (ש"א ט"ז) כי הזכיר לו עון אבותיו זה אשר הוא מת עליו אשר בא עמלק להלחם עם עם עיף ויגע ויזנב בם כל הנחשלים אחריהם ושלזה תשכל מנשים אמו והוא מה שנאמר וישסף שמואל את אגג כי מת על ידי איש נביא עוטה מעיל אשר דרך נשים לו לרחם ולחמול ולא לשכל. והנה על ענין ההשגח' האלהית אמר (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים בהמשך אל מלת ואתה שזכר כי הנה אלהיך ההולך לפניך (לא) הי' בעוזרך לפי שלא היית ירא אלהים על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כמו שנתבאר בסוף החלק הקודם. לכן בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי השונא והאויב העצמי על זה האופן אין לסלוק נזקו שום תקנה ופשרה אחרת זולת ביעורו מן העולם והנה היה גם זה משפט נאות למה שאמרה תורה על עמון ומואב קרובינו (שם כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ק"ו ממלכי צדק שהוציא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח). ולכן זה הצר שהיה קרוב מהם ולא די שלא קדמום בלחם ומים אבל שקדמום בדרך בחרב ובמלחמה וביד חזקה ראוי שימחה זכרונו מן העולם ע"י אותם שהיו שונאי נפשו, ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א ט״ו:ב׳). אשר בזה כלל כל הדברים האלה בעצמם ועל פיהם אמר לו לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה וגו'. באומרו והכית את עמלק כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו לא שיעשה דבר שיראה שהוא העקר בפועל ההוא וההשמד אותו במקרה כמו שיהיה בחמדת השלל והבז כי לא לכבוד אליו יתעלה אלא שידעו הכל שמלחמ' לה' בעמלק בעצם וראשונ'. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר כי אע"פי שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז הנה תמצא לשם נזכר שלשה פעמים (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם כי ראו שהיו צריכין להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה כמו שהמן עשה מעשה אביו במה שזמם לעשות. ועל שלמות המלאכה ההיא אמר (שמואל שם) והחרמתם את כל אשר לו ולא תכוין אל כוונה אחרת שתגמר בזולת ההשמד הזה: ועל הענין הג' אמר (שם) ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שם מגמל ועד חמור לומר שלא יעצרהו דבר עוצב בו להסתלק מהמעשה ההוא לשום חמלה עד כלותם לבלתי השאיר להם נשמה כלל: והם הג' עניינים עצמם שחטא בהם עמלק כפי כחו. אמנם שאול חטא בשלשתם וזה כי הנה הוא לא די שלא נתעורר על המלחמה ההיא מצד עצמו ומפאת המצוה הזאת הכתובה בתורה אשר היא צווחת לפניו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' עד מחה תמחה וגו' ואז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ לבנות בית הבחירה ולהמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק והנה היתה מצוה ראשונה וחביבה על המלך הראשון אלא שאף כי אמר לו הנביא על זה השיעור מהחומרה והפרטיות הנה הוא לא נתעורר אליה לעשותה מלב ומנפש בבחינת עצם השונא ההיא הקדומה אבל בא אליה כבוא אל שאר מלחמות הרשות הנעשות בעבור הכבוד או השלל וכדומה עד שהיתה לו המלחמה בעמלק במקרה הגמור והדרישה אל הכבוד או העושר בעצם וראשונה והוא עצמו החסרון האחד אשר מצד מהות הפעולה. ומזה נתחייב אליו החסרון השני והוא כי אפילו מה שעשה עשה גרוע וחסר לפי שהוא לא עשה רק מה שישלים בו הענין המכוון ממנו לתכלית לא המעשה ההוא אשר הוא עושה ולזה עם שצווה להחרימם לגמרי הנה הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשני' ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו כי כל זה מה שיאות לפי תכליתו המכוון לו עם שהוא בלתי נאות אל הפועל עצמו אשר צווה עליו והוא עצם החסרון השני כמו שאמרנו ראשונה ועל שני החסרונות האלה הוכיח אותו על פניו באומרו הלא אם קטון אתה בעיניך וגו' וישלחך י"י בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א ט״ו:י״ח) כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם וראשונה אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ואם בהשחתת המעשה אמר ותעש הרע בעיני ה'. והנה הוא נתקשה בחטאו כמעט להכחיש דבר הנביא כמ"ש שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני י"י ואביא את אגג מלך עמלק חי ואת עמלק החרמתי ומסתמא לא ירצה האל יותר מזה כי זהו תכלית הנצחון וכ"ש שלקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל כי זה המנהג בכמו אלו העניינים. והנה באמת טעה בזה במה שכתב הרב המורה פרק מ' חלק ב' בשאמר ומהם שיהיה להם כח לחייב לעשות את דברי הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והוא המלך הלוקח ?הנמוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח בתורת הנביא אם כלה ואם מקצתה. ויהיה לקיחתו הקצת והניחו הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיחשוב שאלו העניינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו על צד הקנאה וכו'. ואם שהוא ז"ל כבר פרסם שם אנשים שנפלו בחטא ההוא מ"מ נראה ששאול חטא בשני העניינים אם בלקחו מדברי שמואל אותו הקצת אשר ייטב לו ואם בבקשו טעמים להצדיק אשר עשה כאלו היה נביא כמוהו. ובדרש (יומא כ"ב:) ויירב בנחל על עסקי הנחל ומה על נפש אחד אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל על כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ועוד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה. הנה שהיה מוותר בדברי הנביא בסמכו על דמיונו במה שחשב שהוא ראוי לעשות כנוהג שבעולם מדרך המוסר או שחשב שג"כ היה דבר השם בלבו. וזה טעות גדולה בכמו אלה ענינים כי הנה המלך הדבר המיוחד לו מצד שהוא מלך לסמוך על דברי התורה תמיד כמ"ש (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים וגו'. הנה שביאר שהעקר אשר בו תלוי המשך מלכותו וקיומו הוא שמירת התורה מבלי נטות ימין ושמאל. וגם בעניינים הבאים להוראת שעה אמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגו'. אמנם שאול לא שמע את קול התורה במצוה הזאת גם לא אל דברי הנביא וטעה בעיוניו או בדמיוניו שהטוב והישר הוא לעשות על הדרך שעשה ועל האופן ההוא היה שומע בקול ה' במה שנצח המלחמה בתפישת המלך והביא מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' ולזה השיב לו הנביא (שמואל שם) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול י"י הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ירצה איך עלה על דעתך לבטל השמיעה בקול ה' בעבור הזבחים החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקולו הנה באמת השמוע לבד הוא הטוב המבוקש מהזבח. וההקשבה הוא הנרצה מחלב האילים לא הקרבנות מצד עצמן. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני ויהיה מ"ם. מזבח ומחלב כמ"ם מהשלל (שמואל שם) והוא פי' נכון: וכשהוכיחו על שני העניינים מהחסרונות על זה האופן שכתבנו. הנה הוכיחו ג"כ על הענין השלישי מהיותו בלתי עומד קיים על מצותו וסוגו אחור ממנה ואמר (שם) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וגו'. אמר הנה על מצות הש"י שצוך לעשות בכל פרטיה לא עמדת ומיד שהתחלת בה הוסג אחור ימינך. ועל מה שאתה בו בחטאת קסם הנך עומד במרייך ועל און ותרפים אתה עומד בהפצר ואינך חוזר בך אלא שאתה אומר ששמעת בקול י"י ועשית חפצו בעמלק יען שלא היתה כזאת העמידה עמך בדבר י"י אבל מאסת אותו ונעזבת ממנו מהר גם הוא מאסך ממלך. והנה אז אמר (שם) חטאתי כי עברתי את פי י"י ואת דבריך והנה בזה גלה חטאתו בשפתיו שיראה בבירור שהוא חושב שדבר השם ודברי הנביא מתחלפים ושהוא כבר שמע בקול י"י אלא שלא שמע אל דברי הנביא אלא שמ"מ היה מודה שהוא עבר על דברי שניהם לרווחא דמילתא ולזה השיב לו בקושי ואמר (שם) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר י"י וימאסך ממלך כי עדיין הוא עומד במרדו ולא חזר עמו עד שקרע את כנף מעילו ויאמר קרע י"י את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר הטוב ממך בבחינת מציאות אלו השלשה ענינים בשלמות פעולותיו:
וכן נראה ג"כ באנשים החטאים בנפשותם השבים אל ה' רק כאשר תבואם צרה ומצוקה, כי מדי תעבור הרעה ישובו עוד לכסלה ככלב שב אל קיאו, יען כי תשובתם לא היתה אמיתית להשיג התכלית הנרצה שהיא קרבתם אל האלקים, כ"א רק להשיג התכלית הצדדית, כי יעבור הזעם וישוב חרון אף ה' מעליהם כמש"א המליץ בצחות המ"ם שנפש חוטא כזה דומה לנערה מנאפת. אשר בהיותה מבכירה וחבלי יולדה יבואו לה, עד כי נהפבו עליה ציריה, אז מקללת את הנואף אשר בהזדוגו אליה סבב לה כל הצרה הזאת, אך למחרת היום ההוא מדי יעברו ציריה. מתנחמת על העמל והתלאה אשר מצאתה, והיא מנשקת ומחבקת שנית את מאהביה, וכן הדבר ג"כ בפעולת האדם הרעות, ד"מ בנפול אויב על עם בוטח להלחם עמו, למען יכנע תחת ידו, או לשלול שללו, שהיא רק תכלית צדדית, הלא מדי ישיג זה ויכניע הגבורים והעריצים בעם, אשר יוכלו לעמוד נגדו תחוס עינו על החלשים כנשים וטף וזקנים, אשר אין לו לירא מפניהם, אפס עמלק אשר תכלית שנאה שנא את ישראל, ולא למען השיג כבוד ותהלה במלחמתו עמהם, גם לא לשלול שללם, היתה מגמתו כ"א להשמיד בלבבו כל זרע ישראל, ע"כ עשה פעולתו זאת באופן היותר, כי חשב תחבולות לנפול עליהם בדרך לפתע פתאום למען יוכל להכחיד את כולם, גם לא הסתפק אח"כ בהריגת וכבוש הגבורים בעם כי אם גם את הנחשלים זנב אשר כ"ז מורה כי תכלית מלחמתו הית' רק המלחמ' בעצמ', ר"ל להכרית כל זרע ישראל מהיות עוד גוי בארץ, ובתחיל' גברה באמת ידו עליהם, יען כי בעזוז אפו נלחם עמם, ולהם הית' חסרה עוד סבת נצחון האויב בדרך טבעי, כי לא היו מלומדי מלחמ'. כ"א עיפים ויגעים במדבר, גם לא היו ראוים עוד לנצחון נסיי עפ"י השגחת הי"ת, אחרי שלא היו עוד יראי אלקים ועושי הטוב, עד שלולא תפלת מרע"ה ורחמי הי"ת אשר נכמרו עליהם, כמעט היו לו למשיס' חלילה, ע"כ נצטוה ישראל לשנוא גם הם עם זו המבקש נפשם לספותה, שנאה עולמית, ולהלחם עמו תמיד לא למען לשלול שללו, כ"א למען הכרית זרע אויב ומתנקם כזה, ועכ"ז רומזים דברי הכ' "זכור את אשר עשה לך עמלק" ר"ל שעשה מלחמ' רק בעבור שנאת עצמותך לא בעבור חפצו לקנות כבוד או לשלול רכושך "אשר (ע"כ) קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" ע"כ "והי' בהניח ד' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק" והנה שאול אשר נשלח במלאכות ה' תחילה למלאות המצוה הזאת החטיא הכונה, כי חמל על אגג, ויעט אל השלל, והרא' בשתי אלה, כי נלחם מלחמתו זאת, לא למען השיג תכלית עצמות' לעשות רצון הי"ת להכרית מרעים כאלה, לבל יוסיפו עוד לערוץ מן הארץ, כי אם למען השיג תכלית צדדית שהיא לשלול שלל, וע"כ הוסרה מלכותו ממנו, ותנתן לדוד אשר כבר בנעוריו, בהכותו את גלית הפלשתי, הראה לכל, כי לא לבקשת הכבוד או קניני עושר והון, חרף נפשו למות להלחם עם אמיץ לב בגבורים כגלית הפלשתי הזה, כ"א למען עשות בזה רצון הי"ת בהסירו חרפה מעל מערכות אלקים חיים, כי רק לאיש כמוהו תאות המלוכ' על עם ה'. גם בימי מרדכי ואסתר בעמוד המן מזרע עמלק על ישראל ובקש להשמידם ולאבדם, בלתי ספק היו גם שאר הצוררים אשר נלוו אליו, אשר בקשו להרוג היהודים בכל מדינות מלכות אחשורוש, מבני עמו ומשפחתו, ר"ל מזרע עמלק, ע"כ כאשר נתן המלך הרשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד אויביהם הצרים אותם, ושללם לבוז, לא רצו לשלוח ידם בבזה, כמו שספר הכ' במגילת אסתר, למען הראות בזה לעין כל, כי הרחיקו כל רעיון השגת שום תכלית צדדית כלקיחת השלל, ממלחמת מצוה זאת.
הנה מכל זה נראה, כי התשוע' הנעשית ע"י אמצעות בני אדם, היתה לפעמים בלתי שלימ', בעבור שנעשתה מעושיה בעבור תכלית צדדית, כמו שראינו בשאול במלחמתו את עמלק, וע"ז העיר המדרש שהחל בו הרב באמרו "לשעבר" וכו' ר"ל בהיותכם עוד חסרי השלמות "הייתם נושעים על ידי אדם", ר"ל שבחר הי"ת בבני אדם שיהיו אמצעים לתשועתכם, אשר הית' בעבור זאת ג"כ בלתי שלמה כראוי, "אבל לעתיד" כאשר תהיו יותר שלמים תהיו ג"כ נושעים ע"י בלי אמצעי עד שתהי' הגאול' שלמה ואמיתית, ותכירו על ידה כבודי ואמיתתי, ולא תשובו עוד לכסלה, לסבב לכם בזה עוד גלות אחרת כ"א שובע שמחות תהי' לכם כי תשבעו בימיני נעימות נצח. אשר יעשה אותו האדם ברצותו בו מצד עצמו. הנה הוא יתחלף מאותו אשר יעשהו בעבור זולתו בשלשה ענינים: אם בעקר מהותו. ואם בענין שלמותו. ואם בזמן המשכו. וזה שהדבר הנדרש מצד עצמו הוא הדבר אשר יעשה אותו העושה על דרך האמת. אמנם כשיעשהו לצורך זולתו הנה באמת אף על פי שיתעסק בו לא יקרא הפועל ההוא על שמו כי לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אחז"ל (מגילה ל"א:) בנין נערים סתירה סתירת זקנים בנין כי הוא מבואר שאם הבנין היה תכליתו לסתור (בנין) ההוא יקרא סתיר' לא בנין וכן בהפך כשהסתירה תכלית' לבנות (סתירה) ההיא תקרא בנין. וזה הענין עצמו כתב החכם פרק ג' מאמר ח' במדות אם אחד ינאף בעבור ריוח ואחד בעבור חמדה ויתן מכספו זה יראה שהוא נואף יותר מנבל והאחר הוא נבל לא נואף כי גלוי הוא כי עשה להרויח. ביאר בבירור כי אע"פי שחומר המעשה הוא הניאוף אם הכוונה בו אל חמדת הממון הנה הוא נבל בעצם לא נואף רק במקרה. והוא הדבר אשר אמר יחזקאל הנביא בפירוש באומרו ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט״ז:ל״ד-ל״ה). יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי להחליט עליהם שם כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו'. אמנם כשלא תקח כלום וכל שכן אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזנות שהוא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ה'. ומזה תראה שתורתנו הקדושה אע"פי שלא ענשה בן סורר ומורה עד שיגנוב ויאכל טרטימר בשר וכו' (סנהדרין ע'.) עם כל זה לא תארה אותו בגנב רק בזולל וסובא (דברים כ"א) לפי שכוונתו אל הגניבה אינה אלא על הזוללות וכמו שאמר שלמה בחכמתו לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם וגו' (משלי ו׳:ל׳-ל״א). ירצה לא יבוזו לגנב לחרף אותו לומר כי יגנוב באשר תהיה זאת הגניבה למלא נפשו כי ירעב כי זה יקרא רעבתן לא גנב והראיה כי אם ימצא אותו המזון שגנב במחיר ישלם להם שבעתים מכדי מחירם ואף כי יתן את כל הון ביתו. וכן הוא באמת בכל הדברים שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה. אבל הדבר התכליתיי שהוא נרצה לעצמו הוא אשר יקרא מעשה באמת ואשר יקראו על שמו יתר המעשים. ועל כן אמרו השלמים (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי לפיכך יקראו כל המעשים אלהיים. וזה היתה כוונת השלם ר"מ באומרו (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי כל מעשיו יקראו על שמה כמו שיבא ביאורו בשער ע"ב ב"ה. וגם בהקדמת השערים כתבנו תועלות הכוונה לשמים כי היא המדברת אותנו במעשה הזה עד הנה ועליה אנו נשעני' יגיענו אל טוב תכלית'. מ"מ זהו הענין האחד אשר מצד עקר מהותו. אמנם הענין השני אשר מענין שלמותו הנה הוא מבואר ג"כ מטבע עניינו וזה כי אחר שהדבר ההוא אשר הוא עושה אינו חפץ בו מצד עצמו הנה הוא לא יקפיד להשתדל על העניני' אשר יצטרכו אל שלמות הדבר ההוא רק למה שיאות ממנו לצורך הדבר ההוא התכליתי אשר נעשה בשבילו. המשל שאם תצטרך לעץ אחד להעמי' עליו הגג לצורך שעה הנה אתה תכוין אל חזקו ומדתו ולא תקפיד על טוב תמונתו רבועו או עגולו. וזה הענין הוא מבואר נגלה בעובדים את השם מיראה או לזולתו מהנעבדי' כי הנה מפני שהם אינם מכונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שם המצוה עליהם הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש כמו שהוא הענין בכל מצות לא תעשה שבתורה. אמנם למצות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצוה לא יחושו אליהם והם כל מצות עשה שבתורה וכמו שאמר (סוכה נ"א.) אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבוד' פחותה וחסרה: וזהו שכוונו חז"ל באומרם (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו מירא שמים שנא' יגיע כפיך וגו'. שיש לשום לב על כוונתם כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים. ואם הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו דלפום צערא אגרא. אמנם יראה שכוונו באומרם נהנה מיגיעו אל העובד מאהבה שלא לבד יכוון להנצל מהעונשים אבל לעשות מעשים יסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות כמו שביארנו בשער הקודם שהוא המזון המיוחד לשלמים אשר נאמר עליהם (ישעיהו ג׳:י׳) כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים אשר אינו מכוין רק להיות בטוב בזה העולם מבלי עונשין ויסורין ומאומ' לא ישא בעמלו לעולם ההוא הקיים. ולומדין אותו יפה מהכתוב האומר יגיע כפיך וגו' כשנתבונן אליו על זה הענין עצמו אמר (תהילים קכ״ח:א׳-ב׳) אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ירצה העובד מיראה עם שאינה עבודה שלמה לקבל עליה שכר לעולם הבא מ"מ אשרהו שהוא הולך בדרכי השם כלו' כי בדרך חטאים לא עמד שיעשה עליהם בחבורות פצע מהמיתה או האלמנות או השכול וזולתם אמנם יגיע כפיך כי תאכל במה שתטרח מע"ש לאכול בשבת ההוא הגדול והקדוש מפרי מעלליך כמו שאמרנו. אשריך כמו הירא שמים שגם אתה ניצול מהעונשים ומכל פורעניות כמוהו וטוב לך יותר ממנו והוא המזון הצפון לך לספוק נפשך וקיומה בעולמה והוא מה שאמרו בפירוש באומרם (ברכות שם) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי אושר הירא על האופן שאמרנו הוא בעולם הזה והמיוחד אל האוהב הוא צפון לעולם הבא. והנה הוא ביאר שני מיני השכר בפירוש באומרו (תהלים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י כי הירא הוא מכוין לשלא תמות אשתו ועל כן הוא נזהר בנדרים כמו שאמרו (שבת ל"ב:) שבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך וכן גם כן אמר (שם וצ"ע) בעון שבועת שוא בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם והרי הוא נשמר מאלו הפגעים אשר בהם יבורך גבר ירא י"י והוא פי' מאמר אשריך אמנם פירש ע"י מה שאמר וטוב לך הוא מה שאמר בסמוך יברכך י"י מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך כי הם ודאי ברכות שמים מעל מתייחסות אל הנפש בשכר הרוחני לעולם שכלו טוב וכלו ארוך: הנה שזה הענין מההבדל בשלמות המעשים הנעשים בין שני מיני המעשה שזכרנו הוא מבואר מאד. אמנם הענין השלישי אשר מצד ההתמדה הוא מבואר ג"כ לפי שהפועל הדבר אשר אינו נרצה עליו בעצם וראשונה הנה הוא הכרחי על המעשה בלי ספק יהי' ההכרח מעט או הרבה וכל פועל בהכרח הוא פועל בעצב וטבע האדם לברוח מהעצב ולזה כשיסולק ההכרח ההוא או יחלש כחו מיד יעזב ממנו וינוח באשר ייטב לו. וכך היא מדתם של האנשים החטאים בנפשותם כי כאשר היו מוכרחים מן היסורין ללכת בדרך ישרה זמן מה. הנה לרוב צערם ועצבם אשר ימצא להם בדרך ההוא מיד כשסר מעליהם שבט הנוגש היו חוזרים לסורם ולא יוכלו להתמיד טובם. הוא מ"ש הנביא על קצתם צרור עין אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ב-י״ג) ירצה כי החטא צרור וקשור עמו ובלתי נפרד מאהבתו ואם נפרד קצת זמן אינו רק שהיא צפונה עמו בעוד שחבלי יולדה יבאו לו מחמת המציק וע"ד שאמר המליץ בצחות המ"ם חלק ו' מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מחבליה מקללת מאבני' משכבי מזדוג מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת ופירש הדבר ואמר (הושע שם) והוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים כלומר בהסתלק מהם חבלי יולדה שזכר מיד הם חושבים שאני מתרצה להם ומיד שאול אפדם וממות אגאלם ולא ישיגם עוד מות ומשכלת והעולה על רוחם היו לא יהיה כי אהי דברך מות קטבך שאול כי בדברך אשר היית אומר להם משמי ולא שמעו אהי להם מות וקטבך שאול. נוחם יסתר מעיני ירצה הדבר שהם מתנחמים בו או שמוצאים נחת רוח ממנו הוא נסתר מעיני כי אינני רואה להם שום שלום ובטחה וכל זה מצד הטבע הפחות שבהם שמתעצבים ביושר והטוב ואינם יכולים להתמיד בו בהפך הטובים והישרים השומרים אל המעשים הטובים והבט אל עמל לא יוכלו. ומ"מ נתבאר מה שאמרנו שהדבר שלא נרצה לעושה בעצמו הטבע דוחתו מעליו לבלתי התמיד בו. ובזה נתבארו השלשה חלופים שאמרנו אחד לאחד. אמנם שלשתן יחד זכרם האלהים בעצמו בלשון שאלה ובקשה שיהיו ישראל רוצים וחפצים בעבודתו לשמה עד שלא יפלו בה אלו השלשה חסרונות ולא אחד מהם עד שאמר (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. כי לפי שהגיעו במעמד ההוא הנפלא אל זה השיעור מהשלמות עד שירצו בטוב עצמו ומבלי שום אמצעיות כי על זה אמרו חז"ל (מדרש חזית שיר א') בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע תלמוד תורה בלבם וכו'. וכן כששמעו לא יהי' לך נעקר יצר הרע מלבם וכו' (שם) כמו שנתבאר זה יפה בפרשת וישב יעקב שער כ"ח עיין בה כי הוא נאות מאד למה שעמדנו עליו, לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לומר שיכוונו ליראת עצמו יתברך בעצם וראשונה לא אל יראת העונשים. וכמ"ש החכם כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלדים אשר יראו מלפניו (קהלת ח׳:י״ב) מכלל שיש יראי אלדים שאינם יראים מלפניו והם היראים מהעונשים בעצם וממנו יתברך במקרה והם אשר ראוי שיקראו יראים לעצמם. והוא הדבר אשר קטרג השטן על איוב באומרו החנם ירא איוב אלדים וגו' הלא אתה שכת בעדו וגו' (איוב א׳:ט׳-י׳). כלומר הוא אינו ירא אלדים באמת כמו שתאות אותו כי יש לו הרבה קניינים שהוא ירא עליהם שמא יגרום העון באחד בהם ולזה הוא נשמר בעצם וראשונה. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו עד אשר לא ישאר לו דבר שיירא שיענש בו ותראה אם לא על פניך יברכך ולזה הודה לאמר הנה כל אשר לו בידך וגו'. ובאתר היה משולל מכל קניניו ולא נתן תפלה לאלדים אמר (שם ב') ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם והכוונה שלא נתחדש בו שום דבר רע בהשחתתו ונתבאר כי היה ירא אלהים באמת והוא הטעם עצמו שאמר המלאך לאברהם אבינו (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלדים אתה ולא חשכת וגו'. כי במה יפגעך בדבר או בחרב שיהי' לך קשה מהריגת בנך יחידך אשר אהבת. אבל נרא' שאתה ירא אלדים בעצם וראשונה כמ"ש בכאן (דברים שם) ליראה אותי ממש לא זולת: ועל הענין השני אמר ולשמור מצותי כי הם המצות הבאות על חיוב המעשים התוריים שהם הנעשים לאהבת המצוה לא ליראת העונש כמו שהוא בחלק האזהרות כמו שאמרנו למעלה יהיה למה שיחפצו בעבוד' מצד עצמה וישתדלו בשלמותה כנזכר: ועל הענין השלישי אמר כל הימים כי אם היה לבבם זה להם בבחינת העבודה ישישו וישמחו בה ולא יסורו ממנו לעולם: ועתה ראה כי ג' עניינים האלה זכרם האל ית' במעשה עמלק אשר היינו בביאורו כששם זכרונו לפני בני ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. יאמר שהמעש' ההוא היה להם בעצם וראשונה לא במקרה ובבחינת דבר אחר כחו שיקרה לפעמים המלכים עורכים לקראת זולתם לא מחמת שנאה שהיתה להם עמם אלא לקנות להם שם תפארת או לקנות עושר ונכסים לרוב כי אז תהיה המלחמה עם הזולת ההוא במקרה והכבוד או העושר הנרצה להם בעצם ושלזה לא נפל במעשהו זה כפי כחו שום חסרון מהשלשה הנזכרים. והנה על כוונת המעשה בעצמו אמר אשר עשה לך עמלק כי לך מצד עצמך היתה אז כוונתו ואליך תשוקתו לא לכבוד ולא לעושר כי מבואר היה שלא יגיע לו דבר מזה כיון שבא עליהם בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים אשר לא היה אז שבח ומעלה בנצחונ' ולא תועלת בשללם לפי המפורסם להם. אמנם אל שלימות המלאכה כפי כחו אמר אשר קרך בדרך כי היא באמת היתה עצה נכונה לבלע ולהשחית בבואו עליהם בדרך פתע פתאום בלי קדימת ידיעה עצה וגבורה וזה עדות ברורה כי רוצה הוא בהשחתתם. אמנם על התמדתם בפועל ולהורות שלא היה דבר עוצב בו אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי לא פגע אותם בנפול בהם בתחלה אך כתרם והרדיפם עד שזנב אחריהם כל הנחשלים מהם כי היו ששים במפלתם ומתמידים פעולתם זאת כל אשר יכולו. ואחר כך נתן הסבה האמיתית אשר בעבורה קבלו הנזק ההוא ואמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים וזה כי היה לך הנצחון ראוי אם מגבורתך ועוצם כחך ואם מפאת ההשגח' האלהית. ואם מצד עצמך אתה היית אז עיף ויגע ובלתי מלומד למלחמ' כלל ולא היה בואו עליך אלא כבוא על מחנה נשים וטף. וע"ד שאמר (ישעיהו י״ט:ט״ז) והיה מצרים כנשים (שם ג') ונשים משלו בו. והוא מה שאמר שמואל לאגג כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך (ש"א ט"ז) כי הזכיר לו עון אבותיו זה אשר הוא מת עליו אשר בא עמלק להלחם עם עם עיף ויגע ויזנב בם כל הנחשלים אחריהם ושלזה תשכל מנשים אמו והוא מה שנאמר וישסף שמואל את אגג כי מת על ידי איש נביא עוטה מעיל אשר דרך נשים לו לרחם ולחמול ולא לשכל. והנה על ענין ההשגח' האלהית אמר (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים בהמשך אל מלת ואתה שזכר כי הנה אלהיך ההולך לפניך (לא) הי' בעוזרך לפי שלא היית ירא אלהים על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כמו שנתבאר בסוף החלק הקודם. לכן בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי השונא והאויב העצמי על זה האופן אין לסלוק נזקו שום תקנה ופשרה אחרת זולת ביעורו מן העולם והנה היה גם זה משפט נאות למה שאמרה תורה על עמון ומואב קרובינו (שם כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ק"ו ממלכי צדק שהוציא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח). ולכן זה הצר שהיה קרוב מהם ולא די שלא קדמום בלחם ומים אבל שקדמום בדרך בחרב ובמלחמה וביד חזקה ראוי שימחה זכרונו מן העולם ע"י אותם שהיו שונאי נפשו, ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א ט״ו:ב׳). אשר בזה כלל כל הדברים האלה בעצמם ועל פיהם אמר לו לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה וגו'. באומרו והכית את עמלק כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו לא שיעשה דבר שיראה שהוא העקר בפועל ההוא וההשמד אותו במקרה כמו שיהיה בחמדת השלל והבז כי לא לכבוד אליו יתעלה אלא שידעו הכל שמלחמ' לה' בעמלק בעצם וראשונ'. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר כי אע"פי שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז הנה תמצא לשם נזכר שלשה פעמים (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם כי ראו שהיו צריכין להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה כמו שהמן עשה מעשה אביו במה שזמם לעשות. ועל שלמות המלאכה ההיא אמר (שמואל שם) והחרמתם את כל אשר לו ולא תכוין אל כוונה אחרת שתגמר בזולת ההשמד הזה: ועל הענין הג' אמר (שם) ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שם מגמל ועד חמור לומר שלא יעצרהו דבר עוצב בו להסתלק מהמעשה ההוא לשום חמלה עד כלותם לבלתי השאיר להם נשמה כלל: והם הג' עניינים עצמם שחטא בהם עמלק כפי כחו. אמנם שאול חטא בשלשתם וזה כי הנה הוא לא די שלא נתעורר על המלחמה ההיא מצד עצמו ומפאת המצוה הזאת הכתובה בתורה אשר היא צווחת לפניו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' עד מחה תמחה וגו' ואז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ לבנות בית הבחירה ולהמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק והנה היתה מצוה ראשונה וחביבה על המלך הראשון אלא שאף כי אמר לו הנביא על זה השיעור מהחומרה והפרטיות הנה הוא לא נתעורר אליה לעשותה מלב ומנפש בבחינת עצם השונא ההיא הקדומה אבל בא אליה כבוא אל שאר מלחמות הרשות הנעשות בעבור הכבוד או השלל וכדומה עד שהיתה לו המלחמה בעמלק במקרה הגמור והדרישה אל הכבוד או העושר בעצם וראשונה והוא עצמו החסרון האחד אשר מצד מהות הפעולה. ומזה נתחייב אליו החסרון השני והוא כי אפילו מה שעשה עשה גרוע וחסר לפי שהוא לא עשה רק מה שישלים בו הענין המכוון ממנו לתכלית לא המעשה ההוא אשר הוא עושה ולזה עם שצווה להחרימם לגמרי הנה הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשני' ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו כי כל זה מה שיאות לפי תכליתו המכוון לו עם שהוא בלתי נאות אל הפועל עצמו אשר צווה עליו והוא עצם החסרון השני כמו שאמרנו ראשונה ועל שני החסרונות האלה הוכיח אותו על פניו באומרו הלא אם קטון אתה בעיניך וגו' וישלחך י"י בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א ט״ו:י״ח) כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם וראשונה אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ואם בהשחתת המעשה אמר ותעש הרע בעיני ה'. והנה הוא נתקשה בחטאו כמעט להכחיש דבר הנביא כמ"ש שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני י"י ואביא את אגג מלך עמלק חי ואת עמלק החרמתי ומסתמא לא ירצה האל יותר מזה כי זהו תכלית הנצחון וכ"ש שלקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל כי זה המנהג בכמו אלו העניינים. והנה באמת טעה בזה במה שכתב הרב המורה פרק מ' חלק ב' בשאמר ומהם שיהיה להם כח לחייב לעשות את דברי הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והוא המלך הלוקח ?הנמוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח בתורת הנביא אם כלה ואם מקצתה. ויהיה לקיחתו הקצת והניחו הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיחשוב שאלו העניינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו על צד הקנאה וכו'. ואם שהוא ז"ל כבר פרסם שם אנשים שנפלו בחטא ההוא מ"מ נראה ששאול חטא בשני העניינים אם בלקחו מדברי שמואל אותו הקצת אשר ייטב לו ואם בבקשו טעמים להצדיק אשר עשה כאלו היה נביא כמוהו. ובדרש (יומא כ"ב:) ויירב בנחל על עסקי הנחל ומה על נפש אחד אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל על כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ועוד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה. הנה שהיה מוותר בדברי הנביא בסמכו על דמיונו במה שחשב שהוא ראוי לעשות כנוהג שבעולם מדרך המוסר או שחשב שג"כ היה דבר השם בלבו. וזה טעות גדולה בכמו אלה ענינים כי הנה המלך הדבר המיוחד לו מצד שהוא מלך לסמוך על דברי התורה תמיד כמ"ש (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים וגו'. הנה שביאר שהעקר אשר בו תלוי המשך מלכותו וקיומו הוא שמירת התורה מבלי נטות ימין ושמאל. וגם בעניינים הבאים להוראת שעה אמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגו'. אמנם שאול לא שמע את קול התורה במצוה הזאת גם לא אל דברי הנביא וטעה בעיוניו או בדמיוניו שהטוב והישר הוא לעשות על הדרך שעשה ועל האופן ההוא היה שומע בקול ה' במה שנצח המלחמה בתפישת המלך והביא מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' ולזה השיב לו הנביא (שמואל שם) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול י"י הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ירצה איך עלה על דעתך לבטל השמיעה בקול ה' בעבור הזבחים החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקולו הנה באמת השמוע לבד הוא הטוב המבוקש מהזבח. וההקשבה הוא הנרצה מחלב האילים לא הקרבנות מצד עצמן. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני ויהיה מ"ם. מזבח ומחלב כמ"ם מהשלל (שמואל שם) והוא פי' נכון: וכשהוכיחו על שני העניינים מהחסרונות על זה האופן שכתבנו. הנה הוכיחו ג"כ על הענין השלישי מהיותו בלתי עומד קיים על מצותו וסוגו אחור ממנה ואמר (שם) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וגו'. אמר הנה על מצות הש"י שצוך לעשות בכל פרטיה לא עמדת ומיד שהתחלת בה הוסג אחור ימינך. ועל מה שאתה בו בחטאת קסם הנך עומד במרייך ועל און ותרפים אתה עומד בהפצר ואינך חוזר בך אלא שאתה אומר ששמעת בקול י"י ועשית חפצו בעמלק יען שלא היתה כזאת העמידה עמך בדבר י"י אבל מאסת אותו ונעזבת ממנו מהר גם הוא מאסך ממלך. והנה אז אמר (שם) חטאתי כי עברתי את פי י"י ואת דבריך והנה בזה גלה חטאתו בשפתיו שיראה בבירור שהוא חושב שדבר השם ודברי הנביא מתחלפים ושהוא כבר שמע בקול י"י אלא שלא שמע אל דברי הנביא אלא שמ"מ היה מודה שהוא עבר על דברי שניהם לרווחא דמילתא ולזה השיב לו בקושי ואמר (שם) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר י"י וימאסך ממלך כי עדיין הוא עומד במרדו ולא חזר עמו עד שקרע את כנף מעילו ויאמר קרע י"י את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר הטוב ממך בבחינת מציאות אלו השלשה ענינים בשלמות פעולותיו:
עקידת יצחק
ובמדרשו (ב"ר פ' ס"ה) ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה וכו' לותה אותו עד הפתח אמרה ע"כ הייתי חייבת. מכאן ואילך בוראך יקום לך: מי אתה בני. תמה למהירות בואו ולזה שאל עליו אם היה הוא אשר יצא לצוד ציד וכשבאת אליו תשובת יעקב באהבה אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא וכו' הנה הוא בזכות חושו נתן אל לבו לדקדק בטביעות קולו אמנם לפי שהיה זר בעיניו שיהי' יעקב מתנכר אצלו חזר לשאול לו מה זה מהרת למצוא בני עד שבאה תשובתו שנית כי הקרה ה' אלהיך לפני ובין זה וזה הוסיף הכרה בקול שהיה קולו של יעקב אבל במה שכבר חשב לעשות לו בזה מופת חותך במישוש אמר ליה גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא והנה כשנגש וימושהו אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי חוש השמע לא נתאנה ועמד בעצמו אמנם חוש המישוש לגסותו לא הבחין בין שעירות עשו לשעירות גדיי העזים ונתאנה: ויראה שגם בשעירות ההוא התחכמו לתקנו באופן שידמה לשעירות עשו (ד) הוא שאמר הכתוב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות כלומר שעירות כשעירותו. ומכל זה למדנו מה שאמרנו מהיות חוש השמע קרוב אל חוש הראות בחוזק בחינותיו. ומה שאמרו שלא גזר עליו כן רק מפני שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני לפי שלא היה שם שמים שגור בפיו של עשו (שם) הוא דרך דרש כי לא יתכן לפי מנהג הדבור היות מאמר הקול קול יעקב דומה לקול אביו ולקול אמו (דברים כ״א:י״ח) וכיוצא והנה עם זה כבר היה נבוך בין גזרות שני החושים האלה שהיו זה לעומת זה. (ד) ולזה חזר לשאול לו אתה זה בני עשו כדי שיוסיף להרגיש בקולו בדברי תשובתו. אמנם בן חכם הבין כוונתו וקיצר בתשובתו ואמר אני. (ד) ולזה נעתק להבחין מפאת הטעם ואמר הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי ולפי שראה זה הכרעה גדולה אם לא יסכים הטעם שכבר יהיו תרי סהדי לגבי חד אמר למען תברכך נפשי כלומר הברכה תלוי בזה: ויגש לו ויאכל כו'. עם שחלוף טעם המטעמים יראה ראיה מופתית על שאינו עשו הנה הסכמתם לא הית' ראיה גמורה על שהוא עשו כי היתה שם רבקה שהית' בקיאה בהם ומצויה אצל שניהם ולזה עם הרגישו בהם טעם אחר ממש עדין נשאר במבוכה הראשונ'. או שראה להעזר עוד מצד חוש הריח ואמר גשה נא ושקה לי בני (ד) והיתה הכונה אל הריח ואם לא פי' וכן נאמר ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. והנה חוש הריח לא כזב אבל גזר משפט צודק. והנה עם זה כבר הסכימו ג' חושים כי חוש הריח והמשוש העידו עליו והטעם לא קטרג וחוש השמע נשאר לבדו ולזה נטה אחרי רבים ושפט שהוא הוא כאלו ראהו בעיניו. ולזה שתף לשם חוש הראות ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכבר אמרנו כי במלת ויברכהו נכללה כל הברכה ההיא המיוחדת לשם אשר לא נתנה לפרש ואין לשון יכולה רק בלשון ברכה סתם כמו שאמר ויברך את יצחק בנו וכמו שאמר ויתן לך את ברכת אברהם והיא ברכה כלולה כוללת כל הטובות האמיתיות ועל דרך שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳). אמנם להיות הטובות הזמניות עזר גדול לחיי ההצלחה אם להגיע הדברים הנאותים ואם לדחות המונעים והמעיקים העוטרים האנשים מימינם ומשמאלם כמו שכתבנו באותם ראיות אשר בשער לזה צורף אליו אלו הברכות הזמניות בתוספת ואמר (ה) ויתן לך האלהים מטל השמים כו' כלומר ויתן לך עוד מטל השמים ומשמני הארץ והוא חבור הטפל לעיקר וכבר נצטרף לו טעם תמיהת ראה ריח בני כו' כמו שכתבנו למעלה. אמנם הזכיר בכאן אלהים שהוא דיין בכל מקום להורות שלא נתנו הברכות רק אל הטוב בעיני האלהים כי הטובות האמתיות לא נתנו כי אם בחלוף עבודות אמתיות. (ה) אמנם הטובות החיצוניות אשר נתן אח"כ לעשו לא הטיל עליהם תנאי זה של מדת הדין כמו שעשה שלמה באמרו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כו' אמנם בנכרי אשר לא מעם ה' הוא אמר ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א ח׳:מ״ג): הוה גביר לאחיך כו'. יראה שנתכוין שאפי' יהיה יעקב כאשר חשש יחולו עליו הברכות שאם לא כן למה יאמר הוה גביר הרי הוא מעצמו הבכור והגביר. ולסבה זו חתם אורריך ארור ומברכיך ברוך כלומר תהיה מי שתהיה כיון שהטוב בעיני ה' לברך אותך המונע הטוב ממך ענוש יענש. וזאת הסבה עצמה שחתם כן בלעם בברכותיו (במדבר כ"ה) שהענין דומה מאד לברך מה שלא היה בדעתם מתחלה לברך ואם הוסיף בלעם במה שבקש לקלל: ויהי כאשר כלה יצחק כו' ויעש גם הוא כו' ויחרד יצחק כו' (ו) להזדמן כל אלו הענינים על כיוון הזמן וצמצומו שלא חסרו ליגע זה בזה כמלוא נימא תמה תמיהא גדולה יאמר מי איפה הוא הצד ציד. ירצה שעדיין איפה עמי ורז"ל אמרו שנסתר אחרי הפתח כאשר פתח אותה עשו לבא זה נכנס וזה יוצא שנאמר אך יצוא יצא כו' (ב"ר פ' ס"ו) והיה הענין פלא גדול בעיניו שיצוד יעקב ציד ויביא ויאכל מכל לשובע נפשו ויברכהו כאשר עם לבבו בטרם יבא עשו וגזר כי מאת ה' הית' לו להסב הברכה אליו וחתם גם ברוך יהי'. ואפשר שחתם כן כדי שלא יובן מחרדתו שהוא מתנחם ועובר על מה שכבר יצא מפיו אורריך ארור כי חפץ בברכה ותבואהו: כשמוע עשו את דברי וכו'. הכתוב מעיד שעקר מה שצעק עשו על אודות הברכות לא היה מצד הרגשו בתועלתם רק לשמעו דברי אביו וראותו בחרדתו הכיר שהם דבר גדול (ז) ועדיין היה חושב שהיו טובות זמניות כי על כן אמר ברכני גם אני אבי שאם היה יודע סודן היה מכיר שהטובות ההנה לא נתנו לחלוקה בין שני אנשים כהם בשום פנים כמו שביארנו כבר בהקדמה והוא מה שפתר לו אביו באומרו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך אמר זה על הברכה הסתמית הראוי' לבכור אשר עליה אמר ויברכהו. הכי קרא שמו יעקב לפי שהיו דברי אביו מוכיחים שהסכים אל דעת יעקב התריס כנגדו ואמר הכי קרא הזקן הזה את שם בנו זה יעקב שיורה הוראה שלימה על הפועל העתיד כמו כי כל אח עקוב יעקב (ירמיהו ט׳:ג׳) לפי שהיה עתיד לעקבני זה פעמים שאם בשביל וידו אוחזת בעקב די בשיגזור השם מהלשון מבלי שיורה על עבר או עתיד כמשפט כל השמות הנגזרים וזה יורה שהוא ידע בכל זה ועושה עצמו כאלו אינו יודע וכבר היה לו מקום לתלונה זו מזה הצד כי על זה הענין נרא' שנתכוונה רחל בשם יוסף (בראשית ל"ו) לכלול בהוראתו שיוסף ה' לה לעתיד בן אחר. מ"מ אחר התלונה גמר דבריו באומרו הלא אצלת לי ברכה (ז) כלומר יודע אני בודאי שאליו נתכוונת. אמנם אי אפשר שלא הפרשת לי ברכה מה בשביל כמה סעודות שהסעדתיך: ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך וכו'. הנה האב החכם כבר רמז אליו אמתת הענין באמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. וכסיל לא יבין את זאת וחזר בשאלתו הלא אצלת לי ברכה לזה הוצרך לבארו לגמרי ואמר הוי יודע שענין הברכה הזאת היא להיות המתברך בה עקר במין האנושי עד שיהיו שאר כל ההצלחות טפלות אליה ומזה הטעם הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתיו לו לעבדים שהוא מין אחד מגדולי מיני ההצלחה והוא השררה והרדיה בכל אשר יקווה מהם שום מניעה ועכוב להגעתם. והוא מה שכיוון במאמר וירדו בדגת הים וכו' (שם א') ומוראכם וחתכם וכו' (שם ט') כמו שכתבנו הטיב בשער ט"ו. וגם דגן ותירוש סמכתיו שהוא מין שני מההצלחה המחוייבת להמצא אליו לעוזרו ולסומכו בה כדי שלא יחסר לו די ספוקו ולא יטרד בבקשתם ומהפלא בלקחו לשון סמכתיו שיורה על שהם סמך לדבר גדול ממנו כלשון החכם עצמו שאלו הטובות עוזרות וסומכות הטובות האמתיות וכמו שבזה הלשון עצמו נשתמש הנביא בכיוצא בזה באומרו וחמתי היא סמכתני (ישעיהו ס״ג:ה׳) כמו שיבא בפסוק אחלקם ביעקב שער ל"ג בעזרת האל. וחתם ולכה איפה מה אעשה בני כי הנה הברכות כלן הן ענין אחד והראוי והנאות שלא יפרדו אלו מאלו ואחר שלא זכית לעקר מה אעשה לך: ויאמר וכו' הברכה אחת היא לך אבי ברכני וכו'. (ז) הנה הבן הסכל אמר ליה שאינו מהמחוייב שיתאחדו הברכות כלן להיות כענין אחד עד שלא יתפרדו כמו שאמר אבל שיחלקם ויפרידם ואם לא זכה אל הברכה העקרית שיתן לו מהברכה אשר הוא קורא אותה טפלה כי הוא חשבה לטובה ועקרית, ולזה השיב אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וכו'. ואפשר שעשו אחר שנענה על מה שאמר הלא אצלת לי ברכה חזר מפנים אחרים מהעזות ואמר חזקה שאין אדם נותן כל אשר לו בחייו וישאל על הפתחים שעל היסוד הזה אמרו כל מתנות חולים שאין בה שיור אינה מתנה (ב"ב קמ"ו:) ולזה אם לי לא אצלת ברכה הלא אצלת לך ברכה אחת לפחות בדרך שיור כדי שיתקיימו דבריך והנה מאותה ברכה ברכני גם אלי אבי: וישא את קולו ויבך למה שחשב שנטרד לגמרי מהטובות הזמניות ולא היה הענין כאשר חשב כי מיד ברכו כמו שנתבאר. ולדעתי שלא ברך יצחק את עשו כלל רק שפירש לו עניין ברכות שבירך ליעקב ואמר כי במה שאמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ שלא יובן ממאמרו שלא יהיה לו ג"כ כי כבר אפשר לו לשבת בארץ שמנה ומוצלחת וגם שתהיה מושפעת מברכות שמים מעל. וגם מה שאמר יעבדוך עמים וכו' הוה גביר לאחיך אין הכוונה שיהיו לו כעבדים נמכרים נושאי סבל אלא שיהיו עם בפני עצמו תופשי חרב ועושי מלחמה וכובשי ארצות רק שיהיו לו למס עובד כמו שהיה הענין בימי רוב מלכי בית ראשון ובקצת מלכי בית שני. וגם שהברכות הללו מטבען שתהיינה תנאיות והוא כי בכל זמן שיהיו עושין רצונו של מקום תהיינה על עמדם אבל באופן אחר כבר יש לו מקום ורשות לפרוק עולו מעל צוארו כמו שפירש לו באומרו והיה כאשר תריד וכו' כתרגומו. ומ"מ כבר היה עויין יעקב על זה שמא נטלה ממנו זאת הברכה של טל השמים ומשמני הארץ כי על זה אמר משה בברכותיו וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש (דברים ל״ג:כ״ח) וכן יתבאר שם: וישטום עשו את יעקב כו' יאמר כי דבר המשטמה לא היה על הברכה שכבר נתפייס במה שא"ל אביו. אבל היה על מה שברכו אביו על ידי תחבולותיו: ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל כו'. (ז) כלומר אע"פ שאירע שיקרבו ימי אבל אבי מפני הצער לא אמנע מהרוג את יעקב אחי: (ח) ויוגד לרבקה וכו' ועתה בני וכו' וישבת עמו ימים אחדים וכו'. הנה רבקה בראות שנאת עשו באיבה גדולה ורבה משטמה ובהרגישה כי מכח עצת הבכורה הוא מתמרמר אליו יותר כמו שאמר את בכורתי לקח וגם עתה לקח ברכתי שאם לא היה כן כבר היה מתפייס לאמר אולי מקרה הוא. (ח) לזה פירשה לו מה שאמרה לו שילך פדנה ארם וישב שם עד אשר תשוב חמת אחיך ושכח את אשר עשית אתה לו שלא מעצתי ואולי שלא ידעה גם היא במעשה ההוא כמו שלא ידע אביו עד העת ההיא וגם זה חכמה מאתה להודיעו שלא נמשך לו דבר רע מעצתה: (ט) למה אשכל וכו' כוונה דבריה בחכמה להכריחו אל הבריחה וזה שאין צריך לומר שאם יפחד שיפול הוא ביד עשו שהבריחה היא הכרחית אלא שאפילו הונח שיפיל הוא את עשו הנה הוא לא ימלט מיד בניו ויחוייב אז השכול משניהם: (י) ותאמר רבקה אל יצחק קצתי כו' גם זה יורה על רוב בקיאותה בדרכי החיים והיא שסיבבה פני בריחת יעקב וצאתו מבית אביו לענין לקיחת אשה ממשפחתו לא שילך כדמות בורח לפי שהיציאה לכוונת בריחה יבעיר לב אחיו לרדוף אחריו או לשמור עברתו נצח. ולזה דברה אל יצחק שידבר אתו ויצוה עליו על זה כדי שיראה שמצות אביו תכריחהו והוא שנאמר בסוף וישלח יצחק את יעקב וילן פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו. (י) יאמר שהלך במצות אביו וגם שהמקום אשר הלך שם היה שוה לשניהם כי הוא בית אחי אמם ומזה לא ניכר שהוא בורח כמו ההולך למקום שאין יד שניהם שוה בו והוא מה ששלח לו בפתחו לו בדברי שלום עם לבן גרתי ואחר עתה (בראשית ל״ב:ה׳). והכתוב מעיד שהועילה עצתה דכתיב וירא כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם וכו' וישמע יעקב וכו' וירא עשו וכו' וילך עשו וכו' שנראה שכבר הסיח דעתו מהענין הראשון אל הענין השני המחודש. ועם זה פנה זה אל הימין וזה אל השמאל ויפרדו איש מעל אחיו ונמצאת הברכה דבקה במבורך בהסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה שהיה מקטרג בראשונה ולבסוף הודה ונתן בעין יפה זה שלש רגלים. והועיל לזה זירוזו העצום אשר מסר עליה נפשו מתחלה ועד סוף: ועתה יקום יעקב ויגל בחלקו ישמח ישראל ויזכה במקחו ואיש איש מבניו ישיש בנחלתו. לא עתה יבוש בקנות מפי הגבורה לו משפט הבכורה:
מורה נבוכים
מכלל כוונת התורה השלמה גם כן – להרחיק התאוות ולבוז בהם ולמעטם בכל יכולת, ושלא יכון בהם אלא ההכרחי. וכבר ידעת, שרוב תאות ההמון ושילוחם אמנם הוא בהרבות במאכל ובמשתה ובמשגל. וזהו המבטל משלמות האדם האחרון, המזיק לו גם כן בשלמותו הראשון המפסיד לרוב עניני אנשי המדינה והנהגת הבית. כי בהמשך אחר התאוה לבד כמו שיעשו הסכלים יבטלו התשוקות העיוניות ויפסד הגוף ויאבד האדם קודם זמנו הטבעי, וירבו האנחות והדאגות ותתרבה הקנאה והשנאה והמלחמות לקחת מה שביד זולתו. והמביא לכל זה – היות הסכל משים ההנאה לבד תכלית מכונת לעצמה. ולזה עשה האלוה ית׳ תחבולה בתתו לנו מצוות שיבטלו זאת התכלית וירחיקו מחשוב בה בכל צד, ומנע מכל מה שמביא לרוב תאוה ולהנאה לבד – וזה כונה גדולה מכוונות זאת התורה. הלא תסתכל דברי ה׳תורה׳ איך שצותה להרוג מי שנראה מענינו שהוא מרבה בבקשת הנאת המאכל והמשתה, והוא – ״בן סורר ומורה״ – והוא אמרו: ״זולל וסובא״ וצוה לרגום אותו באבנים ולמהר לבערו מן העולם קודם שיגדל ענינו וימית רבים ויפסיד עניני אנשים טובים ברוב תאותו.